ויקיפדיה

אלס ביאליאצקי

פעיל פרו-דמוקרטי בלארוסי
(הופנה מהדף אלס ביאליצקי)

אלס ויקטראביץ' ביאליאצקי (בבלארוסית: Алесь Віктаравіч Бяляцкі; נולד ב-25 בספטמבר 1962) הוא פעיל פרו-דמוקרטי ואסיר פוליטי בלארוסי זוכה פרס נובל לשלום. ביאליאצקי, שהיה פעיל למען עצמאות ודמוקרטיה בבלארוס מאז שנות ה-80 המוקדמות, הוא חבר מייסד של מרכז ויאסנה (אנ') לזכויות האדם ושל החזית העממית הבלארוסית, ושימש כמנהיג החזית בין השנים 1996 ל-1999. הוא גם חבר במועצת התיאום של האופוזיציה הבלארוסית. הוא כונה "עמוד התווך של תנועת זכויות האדם במזרח אירופה" על ידי הניו יורק טיימס, והוכר כפעיל פרו-דמוקרטי בולט בבלארוס.

אלס ביאליאצקי
Алесь Бяляцкі
לידה 25 בספטמבר 1962 (בן 61)
ויארטסיליה, הרפובליקה הסובייטית הפדרטיבית הסוציאליסטית הרוסית, ברית המועצות
שם לידה Аляксандр Віктаравіч Бяляцкі עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה בלארוסבלארוס בלארוס
השכלה אוניברסיטת גומל הממלכתית
תקופת הפעילות מ-1980
מקצוע פעיל זכויות אדם
מעסיק Viasna Human Rights Centre, Maksim Bahdanovič Literary Museum, Minsk עריכת הנתון בוויקינתונים
תואר BA
בת זוג נטליה פינצ'וק
מספר צאצאים 1
פרסים והוקרה פרס ואצלב האוול לזכויות אדם (2013)
פרס הקיום הנכון (2020)
פרס נובל לשלום (2022)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ההגנה של ביאליאצקי על זכויות האדם בבלארוס הביאה לו שבחים בין-לאומיים רבים. בשנת 2020 זכה ביאליאצקי בפרס הקיום הנכון, הידוע בכינויו "פרס נובל החלופי", ובשנת 2022 זכה בפרס נובל לשלום, יחד עם ארגוני ממוריאל והמרכז לחירויות אזרחיות באוקראינה.

ביאליאצקי נכלא פעמיים: מ-2011 עד 2014, ומ-2021 עד היום, בשני המקרים באשמת העלמת מס. ביאליאצקי, כמו פעילי זכויות אדם נוספים, טענו שההאשמות הגיעו ממניעים פוליטיים. ב-3 במרץ 2023, גזר בית משפט על ביאליאצקי 10 שנות מאסר.[1]

רקע עריכה

ביאליאצקי נולד בוויארטסיליה, עיירה הנמצאת כיום בקרליה, רוסיה, להורים בלארוסים.[2] אביו ויקטור הוא יליד מחוז רהצ'וב, ואמו נינה מגיעה ממחוז נרואוליה. בשנת 1965 חזרה המשפחה לבלארוס והתגוררה בסבייטלהורסק שבמחוז הומל.

ביאליאצקי הוא חוקר ספרות בלארוסית, והוא סיים את לימודיו באוניברסיטת הומל סטייט בשנת 1984 עם תואר בפילולוגיה רוסית ובלארוסית. לאחר סיום הלימודים, עבד ביאליאצקי כמורה בבית ספר במחוז המשנה ליילצ'יצי שבמחוז הומל.

בשנים 1985 ו-1986 שירת בצבא כנהג משוריין בסוללת ארטילריה נגד טנקים ליד יקטרינבורג (אז סברדלובסק), רוסיה.[3]

אקטיביזם עריכה

בברית המועצות עריכה

בתחילת שנות ה-80 היה ביאליאצקי מעורב במספר יוזמות פרו-דמוקרטיות, כולל קבוצה בשם המפלגה החשאית הבלארוסית "עצמאות" שמטרתה לטפח את עזיבת בלארוס את ברית המועצות וליצור מדינה ריבונית ודמוקרטית. הקבוצה פרסמה ביטאון בלתי חוקי בשם "בוראצ'וק" וארגנה את ההפגנות האנטי-סובייטיות הראשונות אי פעם, בעיקר הפגנות דזיאדי ב-1987 ו-1988, מחאה נגד בניית תחנת הכוח ההידרואלקטרית דאוגבפילס ועצרת מחאה נגד הריסת המורשת האדריכלית של העיר העליונה במינסק. בדצמבר 1987 היה ביאליאצקי חבר בוועדה המארגנת של האספה הראשונה של הקהילות הבלארוסיות.

בשנת 1989 קיבל ביאליאצקי תואר דוקטור מהאקדמיה הבלארוסית למדעים. במהלך לימודי הדוקטורט סייע ביאליאצקי לייסד את אגודת הסופרים הצעירים טוטישיה, וכיהן כיושב ראש הקבוצה בין השנים 1986 ל-1989, מה שגרם להטרדה מצד הנהלת האקדמיה. בשנת 1988 ביאליאצקי הקים יחד עם כמה מחבריו את ארגון המרטירולוגיה של בלארוס. הוא גם היה אחד מהחברים המייסדים של החזית העממית הבלארוסית ושל הקהילה הקתולית הבלארוסית.[4]

בשנת 1989 עבד ביאליאצקי כחוקר זוטר במוזיאון לתולדות הספרות הבלארוסית. מאוחר יותר באותה שנה הוא מונה למנהל מוזיאון הספרות ע"ש מקסים בהדנוביץ'. ביאליאצקי עזב את המוזיאון באוגוסט 1998, לאחר שארגן מספר תערוכות מרכזיות, כולל שתיים במינסק, אחת במחוז מלדזייצ'נה ואחת בירוסלבל, רוסיה.

במהלך כהונתו של ביאליאצקי אירח המוזיאון אירועים ציבוריים רבים בנושאים פוליטיים, תרבותיים ודתיים. בשנת 1990 שכנה בבניין המוזיאון במרכז מינסק מערכת העיתון "Svaboda", אחד העיתונים הפרו-דמוקרטיים הראשונים בבלארוס. ביאליאצקי סיפק את הכתובת לעשרות ארגונים לא ממשלתיים, כולל מרכז זכויות האדם ויאסנה ומרכז "סופולנסטים".

ביאליאצקי היה חבר במועצת הצירים של עיריית מינסק בין השנים 1991 ו-1996. ב-20 באוגוסט 1991, ביום שלאחר ניסיון ההפיכה הסובייטי, הוא, יחד עם 29 חברי מועצה אחרים, קרא לאנשי העיר "להיות נאמנים לרשויות שנבחרו כחוק ולחפש את כל האמצעים החוקתיים כדי לסיים את הפעילות של ועדת החירום של המדינה". ב-5 בספטמבר 1991, לאחר שמועצת העיר מינסק אישרה את השימוש בסמלים לאומיים, הביא ביאליאצקי דגל לבן-אדום-לבן, ששימש כדגל בלארוס עד 1995, לחדר המועצה. הדגל היה הראשון שהונף רשמית על בניין עיריית מינסק.

בבלארוס עריכה

ביאליאצקי היה מזכיר החזית העממית הבלארוסית בשנים 1996–1999 וסגן יושב הראש שלה בשנים 1999–2001.

ביאליאצקי הקים את מרכז זכויות האדם ויאסנה ב-1996. הארגון, שבסיסו במינסק, שנקרא אז "ויאסנה-96", הפך לארגון לא-ממשלתי כלל-ארצי ביוני 1999. ב-28 באוקטובר 2003 ביטל בית המשפט העליון של בלארוס את הרישום הממלכתי של מרכז זכויות האדם בשל תפקידו בהשקפה על הבחירות לנשיאות ב-2001. מאז, ארגון זכויות האדם הבלארוסי המוביל פועל ללא רישום.[5]

ביאליאצקי כיהן כיושב ראש הוועד הפועל של אספת הארגונים הלא-ממשלתיים הדמוקרטיים בשנים 2000–2004. בשנים 2007–2016 היה סגן נשיא הפדרציה הבין-לאומית לזכויות אדם (FIDH).[6]

במהלך ההפגנות בבלארוס ב-2020, ביאליאצקי הפך לחבר במועצת התיאום של סבטלנה טיכאנובסקאיה.[7]

מעצר 2011 וגזר דין עריכה

ב-4 באוגוסט 2011 נעצר ביאליאצקי באשמת העלמת מס ("הסתרת רווחים בקנה מידה גדול במיוחד", סעיף 243, חלק 2 של הקוד הפלילי של הרפובליקה של בלארוס).[8] כתב האישום התאפשר בזכות רישומים כספיים שפרסמו תובעים בליטא ופולין.[9]

ב-24 באוקטובר 2011 נידון ביאליאצקי לארבע וחצי שנות מאסר והחרמת רכוש. ביאליאצקי כפר באשמה ואמר כי הכסף התקבל בחשבונות הבנק שלו כדי לכסות על פעילות מרכז זכויות האדם של ויאסנה.[10] הוא שוחרר מהכלא ב-21 ביוני 2014.[11]

תגובה עריכה

פעילי זכויות אדם בלארוסים, כמו גם מנהיגי האיחוד האירופי, ממשלות האיחוד האירופי וארצות הברית טענו כי ביאליאצקי הוא אסיר פוליטי ושגזר דינו נקבע ממניעים פוליטיים. הם קראו לשלטונות בלארוס לשחרר את פעיל זכויות האדם. ב-15 בספטמבר 2011 החלטה מיוחדת של הפרלמנט האירופי קראה לשחרורו המיידי של ביאליאצקי.[12] קריאות נוספות לשחרורו הגיעו גם מנשיא הפרלמנט האירופי יז'י בוז'ק,[13] הנציגה העליונה של האיחוד לענייני חוץ ומדיניות ביטחון קתרין אשטון, יושב ראש הארגון לביטחון ולשיתוף פעולה באירופה אימון גילמור[14] וקצין האו"ם למצב זכויות האדם בבלארוס, מיקלוש הרסטי.[15]

כמה ארגונים לא-ממשלתיים בין-לאומיים לזכויות אדם ופעילי זכויות אדם מכל רחבי העולם קראו ל"שחרורו המיידי וללא תנאי" של ביאליאצקי.

  • ב-11 באוגוסט הכריז ארגון אמנסטי אינטרנשיונל על ביאליאצקי כאסיר מצפון.[16]
  • ב-12 בספטמבר השיקה הפדרציה הבין-לאומית לזכויות אדם קמפיין למען שחרורו של ביאליאצקי ולהעלאת המודעות לאסירים פוליטיים בבלארוס.[17]
  • טציאנה רביאקה, עמיתה של ביאליאצקי במרכז ויאסנה ונשיאת בית זכויות האדם הבלארוסי בווילנה, טענה כי "הסיבה מאחורי האשמות אלו היא העובדה שהארגון שלנו, ויאסנה, העניק סיוע שונה לקורבנות הדיכוי הפוליטי בבלארוס.[18]
  • ארגון Human Rights Watch הצהיר כי "מעצרו של בליאצקי הוא מקרה מובהק של תגמול נגדו ונגד ויאסנה על עבודתם בתחום זכויות האדם. זה האחרון בסדרה ארוכה של מאמצים של הממשלה לרסק את החברה האזרחית של בלארוס".[19]

ביאליאצקי ריצה את עונשו במושבת עונשין מספר 2 בעיר בוברויסק, ועבד כאורז במתפרה.

בזמן מאסרו נענש ביאליאצקי שוב ושוב על ידי הנהלת הכלא בשעל "הפרת כללי הכלא" והוכרז כ"עבריין זדוני", מה שמנע ממנו חנינה ב-2012, כמו גם ביקורי משפחה וחבילות מזון.

במהלך שהותו בכלא כתב ביאליאצקי טקסטים בנושא ספרות, זיכרונות וחיבורים שנשלחו למקורביו.

ב-21 ביוני 2014, 20 חודשים לפני המועד שנקבע בתחילה, שוחרר ביאליאצקי מהכלא, לאחר שבילה 1,052 ימי מעצר בתנאים קשים, כולל תקופות בידוד.[20]

תאריך מעצרו של ביאליאצקי, 4 באוגוסט, מצוין מדי שנה כיום ההזדהות הבין-לאומי עם החברה האזרחית של בלארוס. ציון היום יוסד ב-2012 בתגובה למעצרו של הפעיל.[21]

מעצר 2021 עריכה

ב-14 ביולי 2021, משטרת בלארוס ערכה חיפוש בבתי עובדי מרכז ויאסנה ברחבי המדינה ופשטה על המשרד המרכזי של הארגון. ביאליאצקי ועמיתיו ולדימיר סטפנוביץ' ו-ולדימיר לבקוביץ' נעצרו.[22][23] ב-6 באוקטובר 2021 הואשם ביאליאצקי בהעלמת מס עם עונש מרבי של 7 שנות מאסר.[24] נכון ל-7 באוקטובר 2022, ביאליאצקי עדיין נמצא בכלא.[25]

הכרה בין-לאומית עריכה

 
ביאליאצקי עם יאן וירובינסקי, אירנה ליפוביץ' ואולגירד דז'יקונסקי ב-2014

ביאליאצקי זכה להכרה בין-לאומית נרחבת כקל בולט של פעילות זכויות האדם בבלארוס, ואף כונה בניו יורק טיימס "עמוד התווך של תנועת זכויות האדם במזרח אירופה מאז סוף שנות ה-80".[26]

עבודתו של ביאליאצקי זכתה להכרה על ידי ארגוני זכויות אדם ברחבי העולם. במרץ 2006 זכו ביאליאצקי ומרכז ויאסנה בפרס הומו הומיני לשנת 2005 של הארגון הלא-ממשלתי הצ'כי "אנשים במצוקה" (People in Need), המוענק ל"אדם הראוי להכרה משמעותית בשל קידומם של זכויות אדם, דמוקרטיה ופתרונות לא אלימים לסכסוכים פוליטיים".[27] הפרס הוענק על ידי נשיא צ'כיה לשעבר והדיסידנט ואצלב האוול. בשנת 2006 זכה ביאליאצקי בפרס פר אנייר השוודי,[28] וכן בפרס אנדריי סחרוב לחירות של ועדת הלסינקי הנורווגית.[29]

בשנת 2012, האספה הפרלמנטרית של מועצת אירופה העניקה לו את פרס ואצלב האוול לזכויות אדם על עבודתו כמגן זכויות אדם, "כדי שאזרחי בלארוס יוכלו יום אחד לשאוף לסטנדרטים האירופיים שלנו".[30] מאחר שהיה עצור באותה עת, קיבלה רעייתו את הפרס בשמו. לאחר שחרורו, הוא ביקר בשטרסבורג כדי להודות לאספה על תמיכתה.[31] כמו כן, הוענק לו פרס לך ולנסה עבור "דמוקרטיזציה של הרפובליקה של בלארוס, קידום פעיל של זכויות אדם והענקת סיוע לאנשים הנרדפים כיום על ידי הרשויות הבלארוסיות" באותה שנה,[32] וכן, יחד עם קואליציית החברה האזרחית של אוגנדה, פרס מגיני זכויות האדם לשנת 2011 מטעם מחלקת המדינה של ארצות הברית. מאחר שעדיין היה כלוא בזמן הטקס הוענק לביאליאצקי הפרס ללא נוכחותו, והפרס הועבר לאשתו, נטליה פינצ'וק, בשגרירות ארצות הברית בוורשה, פולין, ב-25 בספטמבר 2012.[33]

ביאליאצקי הוכרז כמגן זכויות האזרח של השנה על ידי קבוצת מגיני זכויות האזרח השוודית בשנת 2014.[34] בשנת 2020 הוא זכה בפרס הקיום הנכון, הידוע בכינוי "פרס נובל החלופי", במשותף עם נסרין סותודה, בריאן סטיבנסון ולוטי קנינגהם רן.[35] בדצמבר אותה שנה נמנה ביאליאצקי בין נציגי האופוזיציה הבלארוסית, וזכה בפרס סחרוב לחופש המחשבה מטעם הפרלמנט האירופי.[36]

ביאליאצקי קיבל אזרחות כבוד מהערים ג'נובה (2010),[37] פריז (2012),[38] וסירקוזה (2014).[39]

באוקטובר 2022 זכה ביאליאצקי בפרס נובל לשלום לשנת 2022 יחד עם ארגוני ממוריאל והמרכז לחירויות אזרחיות.[40] לפני שהוענק לו הפרס ב-2022 היה ביאליאצקי מועמד חמש פעמים אך לא זכה,[41] כולל ב-2006 וב-2007. ב-2012 הוא שוב היה מועמד לפרס נובל לשלום, אך הפרס הוענק לאיחוד האירופי. בפברואר 2013 הוא היה מועמד על ידי חבר הפרלמנט הנורווגי יאן תור סננר. בשנת 2014, חברי הפרלמנט הפולני הציעו את ביאליאצקי לפרס נובל לשלום. על המינוי חתמו 160 חברי פרלמנט פולנים.

לאחר הענקת פרס נובל לשלום לשנת 2022, חגגו אותו חברי האופוזיציה הבלארוסית, כשמנהיגתה, סבטלנה טיכאנובסקאיה, צייצה בטוויטר: "הפרס הוא הכרה חשובה לכל הבלארוסים הנלחמים למען חופש ודמוקרטיה. יש לשחרר את כל האסירים הפוליטיים ללא דיחוי."[42]

חיים אישיים עריכה

אלס ביאליאצקי נשוי לנטליה פינצ'וק. הם נפגשו ב-1982 כאשר הם היו סטודנטים. בני הזוג נישאו בשנת 1987. לשניים בן בשם אדם.

במהלך שנות לימודיו באוניברסיטה, ביאליאצקי ניגן בגיטרה בס בלהקה בשם "באסקי". שפת האם שלו היא בלארוסית.

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא אלס ביאליאצקי בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה

  1. ^ Nobel laureate Bialiatski sentenced to 10 years in Belarus, AP NEWS, ‏2023-03-03 (באנגלית)
  2. ^ [A. Tamkovich (2014) Contemporary History in Faces. р.165-173. ББК 84 УДК 823 Т 65]
  3. ^ "Nobel Peace Prize: Who is Ales Bialiatski?". BBC News. 7 באוקטובר 2022. ארכיון מ-7 באוקטובר 2022. נבדק ב-7 באוקטובר 2022. {{cite web}}: (עזרה)
  4. ^ "Ales Bialiatski, a Nobel Peace Prize Laureate: His Catholic Activism in the 1990s". נבדק ב-12 באוקטובר 2022. {{cite web}}: (עזרה)
  5. ^ [About Viasna]
  6. ^ [Ales Bialiatski reelected FIDH Vice-President]
  7. ^ "Члены Координационного Совета". אורכב מ-המקור ב-20 באוגוסט 2020. נבדק ב-19 באוגוסט 2020. {{cite web}}: (עזרה)
  8. ^ [] Ales Bialiatski: Two years since politically motivated verdict]
  9. ^ [The Norwegian Helsinki Committee demands the immediate release of Ales Bialiatski]
  10. ^ [Results of monitoring of trial of Ales Bialiatski]
  11. ^ "Belarus: Human Rights Defender Freed" (באנגלית). HRW. 23 ביוני 2014. ארכיון מ-8 בינואר 2022. נבדק ב-8 בינואר 2022. {{cite web}}: (עזרה)
  12. ^ [European Parliament resolution on Belarus: the arrest of human rights defender Ales Bialatski]
  13. ^ [EP President urges to release Byalyatski and other political prisoners]
  14. ^ [Bialiatski should be set free, says OSCE Chairperson]
  15. ^ [UN expert urges authorities to release Ales Bialiatski]
  16. ^ [Belarus must free activist held on tax evasion charges]
  17. ^ [International mobilisation of the FIDH network to demand the release of Ales Bialiatski]
  18. ^ [Call for immediate and unconditional release of Ales Bialiatski]
  19. ^ [Belarus: Leading Rights Defender Detained]
  20. ^ [Ales Bialiatski Free at Last!]
  21. ^ [The International Day of Solidarity with the Civil Society of Belarus]
  22. ^ Perunovskaya, A. (2021-10-22). "100 дней ареста. О чем пишет Алесь Беляцкий из тюрьмы?" [100 Days in Prison: What Does Ales Bialiatski Write from His Cell?] (ברוסית). Deutsche Welle. נבדק ב-2022-01-08.
  23. ^ "Belarus: arbitrarily detained for over a month, Viasna's members must be released". FIDH. 2021-08-20. ארכיון מ-2022-01-08. נבדק ב-8 בינואר 2022. {{cite web}}: (עזרה)
  24. ^ Kruope, A. (7 באוקטובר 2021). "Belarus Authorities 'Purge' Human Rights Defenders" (באנגלית). HRW. ארכיון מ-7 באפריל 2022. נבדק ב-8 בינואר 2022. {{cite web}}: (עזרה)
  25. ^ "Ales Bialiatski: Who is the Nobel Peace Prize winner?". BBC. 2022-10-07. נבדק ב-2022-10-08.
  26. ^ Higgins, Andrew (2022-10-07). "The Belarusian laureate is a longtime pillar of Eastern Europe's human rights movement". The New York Times. נבדק ב-2022-10-08.
  27. ^ ["Homo Homini Award". People in Need. 2005. Retrieved 3 June 2011.]
  28. ^ ["Aliaksandr Bialiatski, Belarus" (PDF). Eastern Partnership. 2009. Retrieved 3 June 2011.]
  29. ^ "The Norwegian Helsinki Committee demands the immediate release of Ales Bialiatski". Viasna Human Rights Centre. 2011-08-10. נבדק ב-2022-10-08.
  30. ^ ["Václav Havel Human Rights Prize 2013 awarded to Ales Bialiatski". Parliamentary Assembly of the Council of Europe. 30 September 2013. Retrieved 30 April 2014.]
  31. ^ "EU-Belarus: Meeting with Ales Bialiatski in Strasbourg". European Commission. 2014-07-02. נבדק ב-2022-10-08.
  32. ^ ["Ales Belyatsky laureate of the 2012 Lech Wałęsa Award". Lech Walesa Institute. Retrieved 9 October 2012.]
  33. ^ "Ales Bialiatski awarded US Department of State's 2011 Human Rights Defenders Prize". Viasna Human Rights Centre. 2012-09-26. נבדק ב-2022-10-08.
  34. ^ [Civil Rights Defender of the Year 2014 – Ales Bialiatski]
  35. ^ "Belarusian pro-democracy activist Ales Bialiatski receives 2020 Right Livelihood Award". Right Livelihood Award. נבדק ב-2022-10-08.
  36. ^ "Belarusian opposition receives 2020 Sakharov Prize" (באנגלית). European Parliament. 16 בדצמבר 2020. ארכיון מ-24 בפברואר 2021. נבדק ב-24 בפברואר 2021. {{cite web}}: (עזרה)
  37. ^ "Ales Bialiatski became honorary citizen of Genoa". Viasna Human Rights Centre. 2010-07-20. נבדק ב-2022-10-08.
  38. ^ "Ales Bialiatski received at Paris Mayor's Office and French MFA". Viasna Human Rights Centre. 2014-07-08. נבדק ב-2022-10-08.
  39. ^ "Ales Bialiatski becomes honorary citizen of Syracuse". Viasna Human Rights Centre. 2015-02-27. נבדק ב-2022-10-08.
  40. ^ "The Nobel Peace Prize 2022". NobelPrize.org (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-7 באוקטובר 2022. {{cite web}}: (עזרה)
  41. ^ ["Ales Bialiatski nominated for Nobel Peace Prize again". spring96.org. Retrieved 20 April 2016.]
  42. ^ Picheta, Rob (2022-10-07). "Human rights advocates from Russia, Ukraine and Belarus share Nobel Peace Prize". CNN. נבדק ב-2022-10-08.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=אלס_ביאליאצקי&oldid=36180169"