ויקיפדיה

אנגלו-קתוליות

זרם במסגרת הכנסייה האנגליקנית השמה דגש על המסורת הקתולית

אנגלו-קתוליות, קתוליות אנגליקנית או אנגליקניזם קתולי הוא זרם[דרושה הבהרה] המדגיש את המורשת והזהות הקתולית בכנסייה האנגליקנית.[1][2]

קיבל קולג׳ (ע״ש ג׳והן קיבל) באוקספורד בסגנון נאו גותי, המשקף את האמונות והאסתטיקה של תנועת אוקספורד והזרם האנגלו-קתולי
סט. ג'ון הנרי, החשמן ניומן. מהדמויות הבולטות בתנועת אוקספורד, שעבר לאחר מכן לכנסייה הרומית.

היסטוריה עריכה

השם "אנגלו-קתולי" נטבע בראשית המאה ה-19,[3] אף על פי שתנועות שהדגישו את האופי הקתולי של הכנסייה האנגליקנית היו כבר קיימות. הזרם האנגלו-קתולי הושפע במיוחד מהתאולוגים במאה ה-17 בתקופתו של המלך צ'ארלס הראשון והשני (התקופה הקרולינגית), ומאוחר יותר על ידי המנהיגים של ״תנועת אוקספורד״ (Oxford Movement) שצמחה באוניברסיטת אוקספורד בשנת 1833 והובילה לתקופת "התחיה הקתולית" בהיסטורית הכנסייה האנגליקנית.

רק מעטים מבין האנגלו-קתולים (המכונים לעיתים "אנגליקנים המאמינים באפיפיור" – Anglican Papalists) רואים עצמם כפופים לאפיפיור, אך בכל זאת יש אנגלו-קתולים, במיוחד באנגליה, המקיימים את הטקס בכנסייה לפי המסורת הקתולית והיו רוצים קשר הדוק יותר עם הכנסייה הרומית קתולית.

בנוסף, האפיפיור בנדיקטוס השישה עשר הכניס לכנסייה הקתולית סמכות שיפוטית מיוחדת המאפשרת לקתולים אנגליקניים להצטרף כחלק מהכנסייה הקתולית ובו בזמן להישאר גם אנגליקנים.[4][5]

לאחר העברת חוק העליונות הראשון ועזיבתו של המלך הנרי השמיני את הכנסייה הקתולית, הכנסייה של אנגליה המשיכה לדבוק, לזמן מה, במסורת הקתולית.[6] בשנת 1536 הכנסייה החדשה פרסמה בפעם הראשונה את עקרונות האמונה האנגליקנית במסמך שנקרא עשר התקנות.[7] התקנות ברובן הסכימו עם תורת הכנסייה הקדומה באנגליה, כפי שהייתה לפני הרפורמציה הפרוטסטנטית, והדגישו דוקטרינות כמו נוכחותו של ישו באוכריסט, סקרמנט הווידוי, כיבוד ותפילה לקדושים הנוצרים ותפילה למען המתים.[8] עם זאת, האמונה בכור המצרף (פרגטוריום) לא הייתה חלק מאמונה של הכנסייה החדשה.

בשנת 1537 פורסם מסמך בשם "מוסד האדם הנוצרי" שבו נכתבו כל עקרונות הכנסייה האנגלית החדשה (נקרא גם "ספר הבישופים"). מסמך זה היה תוצאה של מאמץ משולב של אנשי דת ותאולוגים רבים אשר אף על פי שלא היו ממש פרוטסטנטיים, נטו קמעא לעבר העמדות הרפורמיות. "ספר הבישופים" לא זכה להצלחה בקרב חלקים שמרניים בכנסייה, וגם הנרי השמיני סלד ממנו.[9] "ששת העקרונות", שפורסמו שנתיים לאחר מכן, התרחקו מכל הרעיונות הפרוטסטנטיים ואישרו עמדות קתוליות בנושאים כמו טרנסובסטנציאציה ומיסה למתים.[10][11] "ספר המלך", עקרונות הדת הרשמיים שנכתבו על ידי הנרי בשנת 1543, ביטאו באופן דומה את תאולוגיית הסקרמנט הקתולית ועודד את התפילה עבור המתים.[12]

שינוי משמעותי בדוקטרינה האנגליקנית הגיע בתקופת בנו של הנרי, אדוארד השישי, שביטל את "ששת העקרונות"[13] ותחת שלטונו הכנסייה האנגלית הפכה בעצם לפרוטסטנטית. אף על פי שהמנהגים והגישה של הכנסייה לטקסים הדתיים הושפעו מאוד מאלה של הפרוטסטנטים באירופה [14] כנסיית אנגליה שמרה בכל זאת על המבנה ההיררכי האפיסקופלי המייחד אותה.[15] לזמן קצר, בתקופתה של מרי הראשונה, הכנסייה אוחדה עם הכנסייה הרומית קתולית. אך בזמן שלטונה של אליזבת הראשונה נפרדה שנית. ההסכם הדתי האליזבטני היה ניסיון לפתור את ההפרדה הדתית בקרב הנוצרים באנגליה, והוא נתפס לעיתים קרובות כאירוע חשוב בהיסטוריה של הכנסייה האנגליקנית, שבסופו הביא ליצירת בסיס לתפיסה "של דרך המלך" (via media) של האנגליקניזם.[16]

האופי של הכנסייה בראשיתה הפך לחשוב ביותר לאנגלו-קתולים במאה ה-19, שטענו כי אמונותיהם ומנהגיהם היו נהוגים בעבר והם תואמים את אלו של החברים בכנסייה האנגלית המוקדמת ביותר.[17]

התאולוגים והכמרים תחת מלכות צ'ארלס הראשון עריכה

תחת צ'ארלס הראשון, מלך אנגליה במאה ה-17 התארגנה קבוצה של תאולוגים וכמרים Caroline Divines שהתנגדו לקלוויניזם ולפוריטניות[18] והדגישו את חשיבותה של ההיררכיה המבנית האפיסקופלית, והקשר הישיר בין הכנסייה לשנים-עשר השליחים של ישו והסקרמנטים.[19][20] הקבוצה העדיפה ליטורגיה מורחבת מפורטת ואסתטית, (בחלק מהמקרים העדיפה את הליטורגיה של הכנסייה לפני הרפורמציה[21]). בזכות קבוצה זאת החל שימוש מחודש בתמונות ופסלים בכנסיות.[22]

מנהיגי התחייה של האנגלו-קתוליות במאה ה-19 הושפעו רבות מקבוצה זאת.[23]

תנועת אוקספורד עריכה

התנועה האנגלו-קתולית המודרנית החלה בתנועת אוקספורד בעידן הוויקטוריאני, המכונה לעיתים "טרקטריזם" בגלל המסות שכתבו בין 1833 ל-1841 ובהן עקרונות התנועה.

בראשית המאה ה-19 חלו שינויים שגרמו לדאגה בקרב אנשי כנסייה אנגליה. הייתה ירידה במעמד הכנסייה והדת, והתנהלויות לא שגרתיות של גורמים בכנסייה. בשנת 1833 הממשלה הבריטית החלה לצמצם את מספר האזורים הכפופים לבישופים ולארכיבישופים בכנסייה של אירלנד. פעולה זאת היוותה השראה לדרשה של ג'ון קיבל בכנסיית האוניברסיטה באוקספורד. דרשה זאת (National Apostasy) מציינת את היווסדה של "תנועת אוקספורד".

מטרתה העיקרית של תנועת אוקספורד הייתה להגן על כנסיית אנגליה כארגון המבוסס על האלוהות קשור ישירות לשנים-עשר השליחים וספר התפילות האנגלי (Book of Common Prayer). הרעיון המוביל היה כי אנגליקניזם אינו זרם דתי פרוטסטנטי אלא ענף של הכנסייה הקתולית ההיסטורית, שקמה יחד עם הכנסייה הקתולית מרומא והכנסיות האורתודוקסיות המזרחיות. חברי התנועה טענו כי האנגליקניזם קיים את הקשר הישיר לשנים עשר השליחים דרך כמרים ובישופים וגם את הסקרמנטים הקתולים. רעיונות אלה קודמו בסדרה של תשעים מסות.

המנהיגים העיקריים בתנועת אוקספורד היו ג'ון קיבל, ג'ון הנרי ניומן ואדוארד בוברי פוזי. התנועה הפכה למשפיעה, אך גם הותקפה על ידי בישופים אחדים מהכנסייה ועל ידי אינטלקטואלים באוניברסיטת אוקספורד, אשר השתייכו לכנסיית אנגליה אך לא ייחסו חשיבות רבה לנושאים של דוקטרינה, מנהגים ליטורגיים ואחרים. בהדרגה קמה בתוך תנועת אוקספורד קבוצה קטנה, שנטתה לכוון הכנסייה הקתולית ברומא. בשנת 1845 צנזרה האוניברסיטה מסה שכותרתה הייתה "האידיאל של הכנסייה הנוצרית". מחברה היה התאולוג הנוטה לרומן קתוליות וו. ג'י. וורד שלכבודו נקראת המסה "האידיאל של וורד" בשנת 1850 איש הדת האוונגלי ג'ורג קורנליוס גורהאם זכה במשפט נגד רשויות הכנסייה. כתוצאה מכך, כמה אנשי כנסייה אנגלו קתולים עזבו לכנסייה הרומית קתולית, בעוד שאחרים, כמו מרק פטיסון, אימצו את האנגליקניזם החופשי יותר, וגם כמה כמו ג'יימס אנתוני פרוד, הפכו לספקנים דתיים.[24]

למרות זאת רוב תומכי תנועת אוקספורד נותרו בכנסיית אנגליה, ולמרות העוינות בתקשורת ובממשלה הזרם האנגלו קתולי גדל והתפשט. הטקסים שלו הפכו לבעלי השפעה, וגם ההישגים החברתיים (כולל הפעילות הענפה בשכונות העוני) וחידוש הנזירות משני המגדרים בתוך האנגליקניזם.

התפתחויות אחרונות עריכה

משנות השבעים של המאה העשרים, האנגלו-קתוליות מתחלקת לשני מחנות נפרדים, לאורך קו שבר שניתן לייחס אותו למורשתו של בישוף אוקספורד צ'ארלס גור (1853–1932).

תנועת אוקספורד התאפיינה במיוחד בדחיית הליברליזם והסובלנות לטובת אדיקות שמרנית הדוגלת בכנסייה הקתולית, כפי שהוגדרה על פי תורתם של אבות הכנסייה והעקרונות המשותפים של הכנסיות ההיסטוריות המזרחיות והמערביות.

 
ספר התפילה האנגליקני (1991), גרסה מסורתית

בגלל הגישה המסורתית והשמרנית שלו, הזרם האנגלו-קתולי בכנסית אנגליה התנגד לשינויים ועצר ליברליזציה, כמו הסמכה לכהונה לנשים, עד שנות השבעים של המאה העשרים. האנגלו-קתולים של היום מנסים לשמור על המסורת ולשמר את הדוקטרינה האנגליקנית כך שלא תתנגש עם זו של הכנסייה הרומית קתולית והכנסייה המזרחית האורתודוקסית. לעיתים קרובות האנגלו-קתולים מוצאים את עצמם בברית עם אוונגליסטים שמרניים כדי להגן על תורתם השמרנית בנושא מוסר מיני ותפקידי הנשים בכנסייה. הארגון העיקרי בתוך כנסיית אנגליה המתנגד להסמכת נשים לכמורה (Forward in Faith), מורכב ברובו מאנגלו-קתולים.

כתיבתו התאולוגית של הבישוף גור, שהצליח ליישב מחלוקות בקשר לאופי הזרם האנגלו קתולי, סללה את הדרך לשינוי ולמחנה חדש ליברלי יותר וסובלני בתוך האנגלו-קתוליזם המושפע מהתאולוגיה הליברלית. שינויים אלו בזרם האנגלו-קתולי הביאו לכך שלאחרונה יש הסכמה להסמכת הנשים, לשימוש בשפה מכילה בתרגומי התנ"ך ובליטורגיה, ולגישות יותר מתקדמות כלפי הומוסקסואליות ולנישואים חד-מיניים. רבים מהאנגלו-קתולים מהמחנה היותר סובלני או ליברלי קוראים לעצמם "קתולים ליברלים".

בטוי לעמדות של המחנה של הקתולים הליברלים בתוך כנסית אנגליה אפשר לראות בתנועה שהקימו Affirming Catholicism. בנוסף, א/נשי הכמורה הליברלים חברים באגודת ״הכמרים הקתולים״ (Society of Catholic Priests)

מחנה שלישי של אנגלו-קתולים מעביר ביקורת גם על ליברליזם וגם על שמרנות ומאמץ את העקרונות המודרניים של ה"תאולוגיה החדשה", במיוחד אלו של התאולוג הישועי הצרפתי אנרי דה לובק. מחנה זה דוחה את השליטה של התומיזם בתאולוגיה הקתולית, ודוגל בחזרה למקורות של האמונה הנוצרית (כתבי הקודש וכתבי אבות הכנסייה) תוך שהוא מקיים דיאלוג פתוח עם העולם מבחוץ על סוגיות תאולוגיות. התאולוג ג'ון מילבנק ואחרים במחנה מאוד קידמו את יצירת התנועה העולמית (אם כי היא בעיקר אנגליקנית וקתולית מרומא) המכונה "אורתודוקסיה רדיקלית".

חלק מהאנגלו-קתולים השמרנים עזבו את הכנסייה האנגליקנית הרשמית כדי ליצור "כנסיות אנגליקניות ממשיכות" כמו "הכנסייה הקתולית האנגליקנית" ו"הקהילה האנגליקנית המסורתית". אחרים עזבו את האנגליקניזם לחלוטין והפכו לרומים קתולים או הצטרפו לכנסייה האורתודוקסית כיוון שסברו שהכנסייה האנגליקנית הפכה לליברלית מדי.

הזמנה להצטרף לכנסייה הקתולית עריכה

בסוף שנת 2009, בתגובה לבקשות של קבוצות שונות של אנגליקנים ברחבי העולם, שלא היו מרוצים מתנועות הליברליזציה בכנסייה האנגליקנית, האפיפיור בנדיקטוס השישה עשר פרסם מסמך (Anglicanorum Coetibus) המזמין קבוצות של אנגליקנים שמרנים להצטרף כקבוצה ייחודית לתוך מבנה כנסית הכס הקדוש של הכנסייה הרומית קתולית, תוך שימור נכסים ליטורגיים, מוזיקליים, תאולוגיים ואחרים של הכנסייה האנגליקנית שלהם. בתנאים אלה, קבוצות אזוריות של אנגלו קתולים יכולות לבקש להתקבל לכנסייה הקתולית תחת סמכותו של "אורדינריוס", כלומר בישוף או כומר שהכנסייה ברומא תמנה כדי שיפקח על הקהילה. אף על פי שהן נמצאות במדינה או באזור המהווה חלק מהכנסייה הקתולית של רומא, מפקחים אלו אמורים לשמר את המנהגים האנגליקנים, כגון אישור לכמרים להינשא, מוזיקה מקהלתית וליטורגיה אנגלית מסורתית. מכיוון שהזמנת האפיפיור להצטרף היא רשמית ואינה מוגבלת בזמן, זאת הזמנה פתוחה שאינה מוגבלת בזמן.

הקהילה הראשונה הצטרפה לכנסייה הקתולית (העדה של "גבירתנו מוולסינגהם") ב-15 בינואר 2011 בבריטניה.[25] הקהילה השנייה ב-1 בינואר 2012 בארצות הברית.[26] לקהילה זאת כמו לאחרות יש סוג של ליטורגיה האנגליקני שכבר קיימת בארצות הברית, מאז שנות ה-80, .[27] קהילות אלה היו כבר בקשר עם רומא והשתמשו בליטורגיות אנגליקניות שהשתנו באישור הכס הקדוש. אליהן הצטרפו קבוצות וקהילות אחרות של אפיסקופלים וכמה אנגליקנים אחרים. קהילה שלישית הצטרפה ב-15 ביוני 2012 באוסטרליה.[28]

מנהגים ואמונות עריכה

תאולוגיה עריכה

מבחינה היסטורית, האנגלו-קתולים העריכו מאוד את המסורת של הכנסייה הקדומה לפני שהתפצלה, הם הכירו בסמכותה ובכתבי הקודש. הם הדגישו מחדש את ההיסטורית הארגונית של הכנסייה. הפולחן האנגלו-קתולי תמיד היה אינטנסיבי רגשית, עם מכוונות להיבטים של הכנסייה שלפני הרפורמציה, לרבות תחיית המסדרים הדתיים, הכנסת השפה והסמליות של האוכריסט, ושימוש מחדש בווידוי. ברוח אנגלו-קתוליות היא אוונגלית, אך בתוכן ובצורה מסוגננת ופורמלית ודומה ל"כנסייה הגבוהה" (High Church‏).[29]

בו זמנית, הזרם האנגלו-קתולי מאמין כי הכנסייה הרומית קתולית השחיתה את הטקס המקורי העתיק, והטקסיות שלה היא תחיה נאמנה של הטקסיות הראשונית של הכנסייה הקתולית".[30][31]

בשנת 1572, פרסם הארכיבישוף מקנטרברי מתיו פרקר את De Antiquitate Britannicæ Ecclesiæ, אשר התחקה אחר שורשי הכנסייה האנגליקנית, וטען כי הכנסייה הבריטית המוקדמת הייתה שונה מהכנסייה הרומית קתולית בנקודות משמעותיות וסיפקה מודל חלופי לנצרות של אבות הכנסייה,[32] זאת הייתה ההשקפה של רבים מהמובילים של זרם האנגלו-קתוליות.[33]

כמו הכנסייה האורתודוקסית והאוריינטלית, או הלותרנים גם האנגלו-קתולים מתפללים בהתאם למסורתו של סט. וינסנט מלרין :"מה שבכל מקום, מה שתמיד ומה שהכל האמינו בו, שהוא קתולי אמיתי וראוי."

שלושים ותשעה העקרונות האנגליקניים מבדילים בין הדרך בה האנגליקניות והרומית קתוליות מבינים את הדוקטרינה. האנגלו-קתולים רואים את שלושים ותשעה העקרונות כקתוליים, כי הם מכילים אמירות המביעות את האמונה האוניברסלית של הכנסייה הקדומה.[34] מכיוון שהעקרונות נכתבו בכוונה באופן שיהיו פתוחים למגוון פרשנויות,[35] האנגלו-קתולים הגנו על מנהגיהם ואמונותיהם כמשקפים את שלושים ותשעה העקרונות.[2]

מגמה מאוחרת במחשבה האנגלו-קתולית השייכת לשלושים ותשעה העקרונות כללה את השנוי המחשבתי, שהתרחש בשנות השבעים של המאה העשרים, בהבנה של הכתבים של פול לאור כתביו של חוקר הברית החדשה אי. פי. סנדרס.

הכמרים האנגלו-קתוליים מתייחסים לווידוי ולמשיחת החולים כסקרמנטים. היחס של האנגליקניזם הרשמי לווידוי מתבטא בבטוי: "כולם רשאים, חלקם צריכים, אף אחד לא חייב." האנגלו-קתולים מציעים גם תפילות למתים, ולבקשת עזרה והתערבותם של הקדושים.

האנגלו-קתולים חולקים עם הקתולים הרומניים אמונה באופייה הסקרמנטלי של הכמורה ובאופי הפולחני של המיסה. כיום מיעוט של האנגלו-קתולים מעודדים חיי פרישות לכמרים, אך בעבר זה היה הרבה יותר מקובל.[36]

מנהגים ליטורגיים עריכה

לעיתים קרובות האנגלו-קתולים מזוהים על ידי מנהגי הליטורגיה שלהם ועל ידי האסתטיקה והקישוטים. באופן מסורתי אלה התאפיינו ב"שש הנקודות" של הפולחן האוכריסטי של תקופת התחייה הקתולית:

 
המזבח ב"כנסיית הרועה הטוב" האפיסקופלית ברוזמונט, פנסילבניה.
  • תלבושות מיוחדות למיסה
  • הכומר פונה למזרח במקום לצד הצפוני, כפי שמקובל בזרם האנגליקני המסורתי.
  • כיום אנגלו-קתולים רבים מעדיפים "לעמוד מול הקהילה".
  • לחם הקודש לאוכריסט.
  • ערבוב מים עם יין האוכריסט.
  • שימוש בקטורת
  • אור נרות.

אפשר למצוא מנהגים רומים קתוליים מסורתיים רבים בזרם האנגלו-קתולי, מרבית המנהגים האלו התקבלו במשך הזמן גם ברוב הזרמים האנגליקנים האחרים, אך לא באלו הנוטים לכוון היותר פרוטסטנטי ("הכנסייה הנמוכה", Low Church).

בתוך האנגלו-קתוליזם קיימים מנהגים ליטורגיים שונים:

  • חלקם, כמו בתנועת אוקספורד, משתמשים בטקסטים אנגליים רשמיים כמו ספר התפילה המשותפת.
  • יש המשתמשים בטקס המיסה הקתולי המודרני.
  • יש המשתמשים בטקס המיסה הקתולי הישן, באנגלית או בלטינית, או בליטורגיות המבוססות עליו.
  • חלקם משתמשים מדי פעם בטקס אנגלי מימי הביניים.

ישנן העדפות שונות בתוך הזרם לטקסטים באנגלית אליזבתנית ובאנגלית מודרנית.

בכמה כנסיות אנגלו-קתוליות מכונים אנשי כמורה "אמא" או "אבא" (כמו שמקובל בכנסייה הרומית קתולית) במקום הכומר.

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא אנגלו-קתוליות בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה

  1. ^ Booty, John E.; Sykes, Stephen; Knight, Jonathan (1 בינואר 1998). The Study of Anglicanism. Fortress Press. p. 314. ISBN 9781451411188. Whereas the Wesleys emphasized the Evangelical heritage of Anglicanism, the Tractarians stressed its Catholic heritage. {{cite book}}: (עזרה)
  2. ^ 1 2 Buchanan, Colin (4 באוגוסט 2009). The A to Z of Anglicanism. Scarecrow Press. p. 510. ISBN 9780810870086. In the 20th century, useful and scholarly books on the Articles have included E.J. Bicknell, A Theological Introduction to the Thirty-Nine Articles (1925), and W.H. Griffith Thomas, The Principles of Theology: An Introduction to the Thirty-Nine Articles (1930)--Bicknell from an Anglo-Catholic standpoint, Thomas from an evangelical one. {{cite book}}: (עזרה)
  3. ^ "Anglo-Catholic, adj. and n.", OED (online ed.), Oxford University Press, בדצמבר 2011, נבדק ב-11 פבר' 2012 {{citation}}: (עזרה).
  4. ^ "Australian Anglican Catholic Ordinariate to be Established in June 2012". Catholic Canada. במאי 2012. אורכב מ-המקור ב-11 באוקטובר 2012. נבדק ב-31 באוגוסט 2012. {{cite web}}: (עזרה)
  5. ^ "Anglican Catholic ordinariate for US formally established". Catholic Culture. נבדק ב-31 באוגוסט 2012. {{cite web}}: (עזרה)
  6. ^ Scruton, Roger (1996). A Dictionary of Political Thought. Macmillan. p. 470. ISBN 978-0-333-64786-8.
  7. ^ Schofield, John (2006). Philip Melanchthon and the English Reformation, Ashgate Publishing. p. 68. ISBN 978-0-7546-5567-1.
  8. ^ Bray, Gerald L. (2004) Documents of the English Reformation. James Clarke & Co. pp. 164-174. ISBN 978-0-227-17239-1.
  9. ^ Nicholls, Mark (1998). A History of the Modern British Isles, 1529-1603: The Two Kingdoms. Wiley-Blackwell. p. 56. ISBN 978-0-631-19334-0.
  10. ^ Carrington, C. E., Jackson, Hambden K. (2011). A History of England. Cambridge University Press. p. 270. ISBN 978-1-107-64803-6.
  11. ^ Hillerbrand, Hans J. (2002). The Division of Christendom. Westminster/John Knox Press. p. 232. ISBN 978-0-664-22402-8.
  12. ^ Richter 2011, p. 89.
  13. ^ Simon 1979, p. 215.
  14. ^ Pavlac 2011, p. 182.
  15. ^ Bagchi, David V. N., Steinmetz, David C. (2004). The Cambridge Companion to Reformation Theology. Cambridge University Press. p. 169. ISBN 978-0-521-77662-2.
  16. ^ Dickens, AG (1991), The English Reformation, Pennsylvania State University Press, p. 403, ISBN 978-0-271-00798-4.
  17. ^ Hein, David; Shattuck, Gardiner H (2005), The Episcopalians, Church Publishing, p. 91, ISBN 978-0-89869-497-0.
  18. ^ Betz, Hans Dieter (2006), Religion Past and Present, et al, Brill, ISBN 978-90-04-14608-2.
  19. ^ Avis, Paul DL (2002), Anglicanism and the Christian Church, Continuum, p. 353, ISBN 978-0-567-08745-4.
  20. ^ McKim, Donald M (2000), The Westminster Dictionary of Theological Terms, Westminster: John Knox Press, p. 39, ISBN 978-0-664-25511-4.
  21. ^ Harris, John Glyndwr (2001), Christian Theology: The Spiritual Tradition, Sussex Academic Press, p. 199, ISBN 978-1-902210-22-3.
  22. ^ Parry, Graham (1981), The Golden Age Restor'd: The Culture of the Stuart Court, 1603–42, Manchester University Press, ISBN 978-0-7190-0825-2.
  23. ^ Katerberg, William (2001), Modernity and the Dilemma of North American Anglican Identities, 1880–1950, McGill-Queen's University Press, p. 12, ISBN 978-0-7735-2160-5.
  24. ^ Stowe, Walter Herbert (1932). "Anglo-Catholicism: What It Is Not and What It Is". London: Church Literature Association. נבדק ב-12 ביוני 2015. Newman and several of his inner circle went to Rome, but the vast majority of the Tractarians, including Keble and Pusey, never did. Another group of Tractarians, such as Mark Pattison and James Anthony Froude, lapsed into latitudinarianism or scepticism. {{cite web}}: (עזרה)
  25. ^ Arco, Anna (15 בינואר 2011), "Priests ordained to the world's first ordinariate", The Catholic Herald, UK, אורכב מ-המקור ב-2019-04-01, נבדק ב-2019-08-13 {{citation}}: (עזרה).
  26. ^ "What is the Personal Ordinariate of the Chair of Saint Peter?" (PDF). Personal Ordinariate of the Chair of St. Peter. נבדק ב-3 ביוני 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  27. ^ CWN (9 במאי 2012). "US ordinariate receives first priest, parish". Catholic Culture. נבדק ב-11 ביולי 2012. {{cite news}}: (עזרה)
  28. ^ "About the Personal Ordinariate - The Personal Ordinariate of Our Lady of the Southern Cross". The Personal Ordinariate of Our Lady of the Southern Cross (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-2018-05-29.
  29. ^ Sheldrake, Philip (2005). The New Westminster Dictionary of Christian Spirituality. Westminster John Knox Press. ISBN 0664230032.
  30. ^ Bassett, Allen Lee (1863). The Northern Monthly Magazine, Volume 2. נבדק ב-27 במרץ 2014. The Anglo-Catholic asserts that the Roman Catholic has corrupted the original ritualism; and she claims that the ritualism which she presents in a revival in purity of the original ritualism of the Church. {{cite book}}: (עזרה)
  31. ^ Sheldrake, Philip (2005). The New Westminster Dictionary of Christian Spirituality. Westminster John Knox Press. ISBN 0664230032. Anglo-Catholic spirituality has drawn inspiration from two sources in particular, the early Church, and the seventeenth-century 'Caroline Divines'.
  32. ^ Davies, Oliver; O'Loughlin, Thomas (1999). Celtic Spirituality. Paulist Press. p. 7. ISBN 9780809138944. נבדק ב-28 במרץ 2014. In 1572 Matthew Parker, Archbishop of Canterbury, published his important work De Antiquitate Britannicae Ecclesiae, in which he argued that the early British Church differed from Catholicism in key points and thus provided an alternative model for patristic Christianity, in which the newly established Anglican tradition could see its own ancient roots. James Ussher, the Anglican Archbishop of Armagh, was promoted by a similar motivation in his A Discourse of the Religion Anciently Professed by the Irish and the British of 1631. {{cite book}}: (עזרה)
  33. ^ Charles Chapman Grafton (1911). The Lineage from Apostolic Times of the American Catholic Church: Commonly Called the Episcopal Church. Young Churchman. p. 69. Thus in doctrine and worship, we see that the Celtic Church in Britain conformed in all essentials to Holy Scripture and the teaching of Apostolic times, which in several respects it varied from Roman practice. The Celtic Church was poor and not aggressive. It had been drive into a state of isolation. It had suffered from cruel wars. it had, however, kept the Faith, the Apostolic government, the Priesthood, and it offered a true worship and was kept alive in God's great Providence. We may well look to her as our spiritual Mother, with a grateful heart, and be thankful that we have inherited so much from her whose daughters we are.
  34. ^ Albion, Gordon (1935). Charles I and the Court of Rome: A Study in 17th Century Diplomacy. Burns, Oates & Washbourne, Limited. p. 169. The " Catholic" articles are N°" 1–5, 7–8, 9 (first half), 10, 12, 15 (first half), 16–18, 19 (first half), 20 (first half), 23, 25 (half), 26, 27, 33, 34, 38, 39.
  35. ^ Martz, Louis L (1991). From Renaissance to Baroque: Essays on Literature and Art. University of Missouri Press. p. 65. ISBN 978-0-8262-0796-8..
  36. ^ Orna Raz, Ugly Victorian Churches and Anglo-Catholic Rituals: Spiritual Uplift in Barbara Pym's, Interdisciplinary Literary Studies 10/1/2009, ISSN 1524-8429, Volume 11, Issue 1
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=אנגלו-קתוליות&oldid=36872498"