פתיחת התפריט הראשי

אפרו-קולומביאנים

היסטוריהעריכה

בתחילת המאה ה-16 החלה הקולוניה הספרדית לייבא את העבדים האפריקאים הראשונים.[2] בשנות העשרים של המאה 16, החלו לשלוח לקולומביה באופן קבוע אפריקאים ממערב אפריקה, ממקומות כמו קונגו, אנגולה, גמביה, ניגריה, קמרון, ליבריה, גאנה, חוף השנהב, גינאה, סיירה לאון, סנגל ומאלי, כתחליף לאוכלוסייה המתדלדלת של הילידים המקומיים אשר שימשו כעבדים.

העבדים אפריקאים נאלצו לעבוד במכרות זהב, מטעי קנה סוכר, חוות בקר ובאחוזות גדולות. כוח העבודה האפריקאי היה חיוני בכל אזורי קולומביה. עבדים אפריקאים היו חלוצים בחילוץ זהב מסחף ובגידול קנה סוכר באזורים הידועים כיום כצ'וקו (Chocó), אנטיוקיה (Antioquia), כאוקה (Cauca), ואלה דל כאוקה (Valle del Cauca) ונירינו (Nariño) במערב קולומביה. במזרח קולומביה, בסמוך לערים וולז (Vélez), קוקוטה (Cúcuta), סוקורו (Socorro) וטונחה (Tunja), אפריקאים ייצרו טקסטיל בתחנות מסחריות. כמו כן, מכרות ברקת (אזמרגד), אשר נמצאו מחוץ לבוגוטה, היו תלויות לחלוטין בעבדים האפריקאים. מעבר לכך, תחומים נוספים כמו טבק, כותנה ועבודות בית נתפסו כבלתי אפשריים ללא עבודתם של העבדים האפריקאים.[1]

בתקופה שקדמה לביטול העבדות בחברה הקולומביאנית, שבויים אפרו-קולומביאנים רבים נלחמו בספרדיים ובכוחות הקולוניאליים שלהם על חירותם ברגע שהגיעו לקולומביה. עד שנת 1851 חייהם של הקולומביאנים האפריקאים היו קשים מאוד. הם נאלצו לברוח ולחיות באזורי ג'ונגל על מנת לשרוד. שם, הם למדו לנהל יחסים הרמוניים עם הסביבה הטבעית אליה נחשפו ולחלוק את הטריטוריה עם הילידים הקולומביאנים. וכך הם בנו לעצמם עיירות חופשיות חזקות אשר נקראו פלנקס (palenques), בהם יכלו לחיות כקימרונים (cimarrones), כלומר, אלו שברחו ממדכאיהם. מעבר לכך, האנשים אפריקאים מילאו תפקידי מפתח במאבק לעצמאות נגד ספרד. היסטוריונים מסבירים ששלושה מתוך כל חמישה חיילים היו אפריקאים בצבאו של סימון בוליבר אשר פעל למען עצמאותן של ארצות באמריקה הדרומית.[2]

בשנת 1851 בוטלה העבדות, אך גם לאחר הביטול חייהם של האפרו-קולומביאנים המשיכו להיות קשים ומתוך מחשבה על הגנה עצמית הם בחרו להישאר לחיות את חייהם בג'ונגלים.[1]

משנת 1851, החלה ממשלת קולומביה לנקוט באידאולוגיה של מסטיזאז' (mestizaje). אידאולוגיה שמטרה למזער את העקבות של תרבויות אפריקאיות. כתוצאה מכך, רבים מהאפרו-קולומביאנים בחרו לברוח עמוק יותר אל תוך הג'ונגלים המבודדים על מנת שיצליחו לשמר את התרבות והמסורת שלהם.[2]

בשנת 1945 אל צ'וקו (El Chocó) הפך לאזור הפוליטי הראשון שנוהל על ידי רוב אפריקאי. אל צ'וקו אפשרה בניית זהות טריטוריאלית אפריקאית אוטונומית.[3]

דמוגרפיהעריכה

 
האוכלוסייה האפרו-קולומבינית מרוכזת בעיקר באזור החוף[4]
  72.7% - 100%
  45% - 72.6%
  20.4% - 44.9%
  5.8% - 20.3%
  0% - 5.7%
  אין נתונים

בקולומביה מרוכזת האוכלוסייה האפריקאית השנייה בגודלה באמריקה הלטינית. האוכלוסייה האפרו- קולומביאנית מרוכזת בעיקרה על אדמות חופי האוקיינוס השקט, אזור לא מפותח העוסק רובו בכרייה.[5] ריכוזים גבוהים של אפרו- קולומביאניים ישנם גם ברצועת החוף הקאריבית ולאורך גדותיהם של נהרות מרכזיים, כמו מגדלנה (Magdalena), קאוקה (Cauca) ונהרות הסינו הנמוכים (Lower Sinu). גדותיהם של הנהרות הם אזורים שטוחים בהם עוסקים בעיקר בחקלאות וברעיית צאן. אפרו-קולומביאנים מצויים גם בחלקו העליון של עמק הקאוקה, בייחוד האזור הצפון- מזרחי של מחוז קאוקה והדרום- מערבי של מחוז וואלי דל- קאוקה (Valle Del Cauca).[6]

אוכלוסייה אפרו-קולומביאנית בערים מרכזיותעריכה

בשנות ה-70 של המאה העשרים, הייתה זרימה גדולה מאוד של אפרו-קולומביאנים אל תוך אזורים עירוניים בחיפוש אחר הזדמנויות כלכליות וחברתיות גדולות יותר עבור ילדיהם. תופעה זו הובילה לצמיחה של מספר העניים העירוניים בשוליהן של ערים גדולות כמו קאלי, מדלין ובוגוטה. כיום, רוב האפרו-קולומביאניים גרים באזורים עירוניים. רק בסביבות ה-25% או 1.2 מיליון אנשים, מתגוררים באזורים כפריים, ביחס ל-75% או 3.7 מיליון אנשים באזורים עירוניים. החוקה הקולומביאנית של 1991 העניקה להם את הזכות השיתופית על אדמות חוף האוקיינוס השקט והגנה על כמה התפתחויות תרבותיות. בעלי ביקורת טוענים שהכלי המשפטי החשוב הזה אינו מתייחס באופן מספק לצרכיהם החברתיים והתפתחותיים.[2]

אפרו-קולומביאנים מהווים כ-10.6% מהאוכלוסייה, קרוב ל5 מיליון אנשים, לפי השערה של המחלקה הארצית לסטטיסטיקה (DANE), אשר רובם מרוכזים בחוף הצפון-מערבי של הקריביים ובחוף של האוקיינוס השקט באזורים כמו צ'וקו, אשר עיר הבירה שלה היא קיבדו (Quibdó), והיא 95.3% אפרו-קולומביאנית, לעומת 2.3% מסטיזו או לבנים.[4] ריכוזים גבוהים של אוכלוסייה אפרו- קולומביאנית מצויים גם בקאלי, קרטגנה ובאראנקילה.[7]

השפעת הדמוגרפיה על האוכלוסייה האפרו-קולומביאניתעריכה

משערים שרק כ-4.4 מיליון אפרו-קולומביאנים מכירים במורשם האפריקאית באופן אקטיבי, בעוד שקולומביאנים אפריקאים רבים אחרים אינם מכירים בה כתוצאה מיחסים בין גזעיים עם קולומביאנים לבנים ומקומיים בערים. אפרו-קולומביאנים עשויים להיתקל לעיתים קרובות ברמות מורגשות של אפליה, גזענות ודעות קדומות כאשר ייתכן שאלו הן שאריות חברתיות-תרבותיות מתקופות קולוניאליות.[8]

במהלך ההיסטוריה לא מילאו תפקידים בדרגות ממשלתיות גבוהות. רוב ההתיישבויות הוותיקות באזורי החופים של האוקיינוס השקט נותרו לא מפותחות. בקונפליקט הפנימי המתמשך של קולומביה, אפרו-קולומביאנים הם קורבנות לאלימות ועקירה אך גם חברים בסיעות חמושות (armed factions) כמו ה-FARC וה-AUC. אפרו-קולומביאנים שיחקו תפקיד בתרומה לפיתוח היבטים מסוימים בתרבות הקולומביאנית.[8]

קבוצות שונות של אפרו- קולומביאנייםעריכה

על פי המחלקה הארצית לסטטיסטיקה, ישנן ארבע קבוצות שונות של אפרו- קולומביאנים בתוך קולומביה, ולשניים מהן יש שפה ייחודית משלהן. בנדה (Bande), המדוברת על ידי אוכלוסיות אפרו- קולומביאניות המתגוררות באיים הארכיפילגיים של סאן אנדרס (the islands of the Archipelago of San Andres), ופאלנקוורו (Palenquero), אשר מדוברת על ידי האוכלוסיות בסאן בסיליו (San Basilio de Palenque), אשר ידועה מאז 1603 כמושבה החופשית הראשונה באמריקה.[9]

תרבותעריכה

תקופת הקולוניאליזם, אשר היוותה נקודת מפנה תרבותית בהשפעות האפריקאיות על תרבויות דוגמת, התרבות האפרו-קובנית והתרבות אפרו-ברזילאית, הייתה בעלת השפעה פחותה על התרבות האפרו- קולומביאנית.[10]

עקב סיום מוקדם של ייבוא העבדים מאפריקה לקולומביה והחלשות מוסד העבדות עד כדי ביטולו באזורים רבים, התאפשר ליישובים האפרו קולמביאנים ( דוגמת סן בסיליו דה פלנקה, אשר היווה היישוב הראשוני של העבדים האפריקאים בקולומביה) לפתח ולקיים את התרבות האפרו–קולמביאנית, המתאפיינת בריקודים וחגיגות הסובבות בעיקר בתיפופים וזאת בין היתר עקב קשרים חלשים עם הכנסייה.[11]

עם זאת, מספר היבטים ייחודיים בתרבות האפריקנית נשמרו בתחומים שונים.[12]

Cumbiaעריכה

שילוב בין מוזיקה עממית (מוזיקת פולקלור) לריקוד, המהווים חלק חשוב ועיקרי בתרבות האפרו–קולמביאנית ובפרט בזו של קולומביה. המילה קומביה (Cumbia) נגזרת מהמילה האפריקאית COMBE שפירושה מסיבה. מקור הקומביה הוא בסוף המאה ב-17, בתקופת הקולנילזם וימי העבדות באזור הקריבי של קולומביה. הקומביה התפשטה ב-1940 מאזור החופים לשאר קולומביה.[13]

צעדי הריקוד שנוצרו היו מאוד מינימליים וזאת היות שהעבדים היו קשורים בשלשלאות. הקומביה משלבת בתוכה שלוש תרבויות (אפריקאית, אינדיגוזית וספרדית ) וכל אחת נותנת את חותמה על היווצרות הקומביה, מה שנתן למוזיקה סגנון ייחודי ומקצב שונה;[14]

  • התרבות האפריקאית- התבטאה מבחינת כלי נגינה והמקצב.
  • התרבות האינדיגוזית- התבטאה מבחינת התנועות החושניות והמפתות.
  • התרבות הספרדית- התבטאה מבחינת הלבוש והאיפור

הפן הריקודי בקומביה מתאר תהליך חיזור בין גבר ואישה; הריקוד מתאפיין בכך שהגבר רוקד על ידי הבאת רגל אחת קדימה והאחרת לאחור (זאת היות שכעבדים היו קשורים בשלשלאות ברזל על הקרסול וכאשר רקדו לא יכלו להניע רבות את הרגל.) בדומה לכך גם הנשים, רק שהן לא היו צריכות להניע את הרגל קדימה או אחורה. בשלב הבא, הגבר נותן לאישה במתנה אצווה של נרות על מנת לכבוש אותה, והיא מקבלת אותם (תמיד עם יד ימין שלה). אבל אז בריקוד היא מבטאת באמצעותן מעין אזהרה "אם תתקרב, אני אשרוף אותך!". בקומביה, האישה צריכה לבטא את הצניעות שבה, בעוד הגבר באמצעות הריקוד צריך לפתות אותה עד סופו. בקומביה אין לגבר ולאישה אינטראקציה פיזית.[15]

 
רקדנים רוקדים את ריקוד הקומביה

כיום הקומביה המסורתית נשמרת ומהווה חלק מובהק של הזהות הקולומביאנית, ומוצגת מדי שנה בפסטיבל דה לה קאמביה באל בנקו, במגדלנה. למעשה, פסטיבל זה לראשונה הוקם ב-1970 על ידי אחד המלחינים החשובים ביותר של קולומביה, חוסה בררוס, ויחד איתו לקחו חלק מספר אנשים נוספים ביניהם חוזה דה לה פז ונגאס, ראש העיר של אותה תקופה. משמעות הפסטיבל בין היתר על מנת לשמר את המקצבים המקוריים של הקומביה.[13]

בהמשך, נוצרו צורות מודרניות של מוזיקת הקומביה, המשלבות גם ז'אנרים אחרים דוגמת מוזיקה אלקטרונית, וואלנטו או רוק. שילוב זה של ז'אנרים נמצא במוזיקה של אמנים מודרניים, כגון קרלוס ויווס, בומבה אסטריאו, אנדרס קאבאס והומברטו פרנט ועוד.[14]

Mapaleעריכה

מאפלה (Mapale) היינו ריקוד אפריקאי פופולרי שלמעשה מהווה סוג של הקומביה (Combia) בעלת מקצב מהיר הכוללת בתוכה שימוש תופים, שירה ומחיאות כפיים.[16]

המאפלה התחיל כריקוד חגיגי של הדייגים בקולומביה בסיום יום העבודה שלהם המלווה על ידי תופים ושימוש מתמיד במחיאות כפיים. המאפלה נטמע כחלק מהתרבות החוף הקריבי הקולומביאני על ידי העבדים שהובאו מגאנה. תנועות הריקוד של המאפלה מושוות לתנועות הדג הזריזות והחזקות כאשר הוא נמצא מחוץ למים ומכאן מגיע גם מקור השם מאפלה, אשר למעשה היינו שמו של דג שפמנון הים (Cathorops mapale) הנמצא באזור הקריבי של קולומביה.[17]

לריקוד המאפלה יש מספר מאפיינים:

 
רקדנים רוקדים את ריקוד המפלה

הלבוש – בריקוד המאפלה נהוג כי הגבר יהיה ללא חולצה ועם מכנס צבעוני ואילו על לבוש האישה להיות קצר וצבעוני עם רפאיה (סוג של חוט קש), דבר המדגיש את צעדי הריקוד. כמו כן, האישה נושאת על ראשה פרחים.[16]

תנועתיות- מאחר שהמאפלה היינו ריקוד חושני בין גבר ואישה, תנועות הגוף במהלך הריקוד נעשות במהירות על פי מקצב התופים ומחיאות הכפיים. הריקוד נעשה בשתי שורות של גברים ונשים זו מול זו לצורך צעדים של אחורה וקדימה (כבריקוד המסורתי של הקומביה).[16]

בהמשך למוזכר לעיל, בעוד תנועות הגוף של הגבר מייצגות את הדג בהיותו מחוץ למים, תנועות הנשים מייצגות גלים של ים סוער.[17]

Champetaעריכה

צ'אמפטה (Champeta) מהווה חלק מהמוזיקה המסורתית בקולומביה, של מה שנחשב מוזיקת הפולק (מוזיקה אפריקאית המאופיינת בתופי קונגה) . הצ'אמפטה התחילה כז'אנר של מוזיקה המשלב סגנון קאריבי-קולמביאני וסגנון אפריקאי, אשר מקורו באזורי החוף האטלנטי של קולומביה.[18] המונח Champeta עצמו מגיע משם של סכין של דייגים המשמשת לביתור וניקוי הקרביים ולניקוי הקשקשים של הדג. הסכין מהווה גם סמל של "אלימות" ו"פשיעה", ומכאן המונח champetúo, אשר נהוג לייחסו לתושבי השכונות העניות ומרובות הפשיעה, האפרו-קולומביאניות של קולומביה.[19]

המקצבים וההשפעות על יצירת הז'אנר הגיעו על ידי המלחים ממערב אפריקה בשנות ה-60. בשנות ה-70 הצ'מפאטה הופיעה כריקוד, תחילה כמקצב של סלסה וז'יבארו ויותר מאוחר כרגאיי ורג'מופין. הצ'אמפטה היינה בעלת מקצב הרמוני, מרגיע מצד אחד (דבר המאפשר לרקוד לצליליו) ומצד שני משלב סגנון אלקטרוני קיצבי.[18]

בזמנו, צ'מפטה הייתה נפוצה בקרב צאצאים ליוצאי מדינות אפריקה אשר חיו בערים קולומביאניות דוגמת, קרטחנה וברנקיג'ה (אזורי עוני בקולומביה). מוזיקה זו, אפשרה לקהילות אלה להביע את מחשבותיהם ואמונותיהם (השירים דנו לעיתים קרובות בעבדות ובהתעללות) ועם הזמן התפתחה והפכה למוזיקת מיינסטרים.[18]

בקרב האנשים הפופולריים בז'אנר זה ניתן למצוא את ג'ון ג'אירו (בין שיריו המוכרים בז'אנר ניתן למצוא: פאולה, לה-ג'אמאדה ולה-סאגורה וולאדורה) וקבוצה נוספת של זמרים בהם בומבה אסטראו וקארלוס וויוואס, אשר בשיריהם המפורסמים נמצא סגנון הצ'אמפטה. ישנם גם להקות דוגמת בהארו טרייב וסיסטאמה סולר אשר ממשיכים להפיץ את הצ'אמפטה בכל העולם.[19]

Vallenatoעריכה

מוזיקה מסורתית אשר נולדה באזור הכפרי הקאריבי של קולומביה וולדופאר. מוזיקה זו משלבת ביטויים תרבותיים מצפון קולומביה, שירי רועי בקר של אזור מגדלנה, ומזמורים של עבדים אפריקאים עם מקצבי מחול מסורתיים של אנשי האינדיגוז של סיירה נבדה דה סנטה מרתה יחד עם שירה ספרדית.[20] זהו סגנון די שונה מהסלסה ולמרות היותו לא כל כך פופולרי ניתן לשמוע אותו באזור הברים והרחובות.(26)

משמעות המילה ויאנאטו (vallenato) הגיעה מהביטוי "born in the valley" היות שבמקור המוזיקה הגיעה מהמעמד הנמוך של החקלאים באזור אשר היו מטיילים עם הכלי נגינה שלהם במהלך מסעם. המוזיקה לרוב מבטאת שירי אהבה או שברון לב. למעשה מוזיקת הוי'אנטו מורכבת מארבעה מקצבים, כאשר רק שניים מהם מאפשרים לרקוד לצידם; המקצבים אשר ניתן לרקוד לצלילם וקלים למעקב הם פויה ווריטיראס ואילו ווליסט סון ופאסאו הם המקצבים היותר איטיים אשר יוצרים תחושה מלנכולית.[21]

פויה הוא הצורה הוותיקה של וי'אנטו ודומה למרנגוואה (מרנגוואה הוא צורה נרטיבית המשמשת בחגיגות) השונה ממנה בנפח המילים והסולו המופחת של כל אחד מהכלי נגינה העיקריים (גיטרת בס, קלידים, גיטרה).[21]

הוי'אנאטו התחיל בהיותו מנוגן עם כלי נגינה בשם קאג'ה (תוף קטן אשר השתמשו בו העבדים האפריקאים ), בונגו וגוצ'ארכה ובהמשך הצטרפו כלים נוספים דוגמת, גיטרה.(26) מוזיקת הוי'אנאטו המסורתית מצויה לרוב בפסטיבלי מוזיקה של וי'אנאטו ובערבי משפחה וחברים, לכן היא מהווה חלק חשוב, מכריע בבניית הזהות המשותפת. בנוסף, מוזיקה זו מלומדת במוסדות אקדמיים פורמליים. עם השנים מוזיקת הוי'אנאטו קצת השתנתה לפן יותר מודרני וחדשני, מה שהביא לדחיקתה של מוזיקת הוי'אנאטו המסורתית מעט הצידה.[20]

בקרב מוזיקת הוי'אנטו ישנם מספר זמרים מובילים כגון, ג'ילברתו אלחנדרו דורן דיאז (אשר היינו אגדה מבחינת המוזיקה שלו אשר הייתה כה פופולרית מאז ועד היום, ואף נעשים לה קאברים), קלאט' מוראלס (הידוע כמוביל הגל החדש של הוי'אנטה), וכיום יש גם את הזמר הפופולרי קארלוס וויוואס.[20]

סוגיות עכשוויות העומדות בפני אפרו-קולומביאניםעריכה

מאז שאפרו-קולומביאנים הגיעו לקולומביה בעשור הראשון של המאה ה-16, הם נחשבו קבוצת מיעוט על ידי הממשלה הקולומביאנית, אשר חשפה אותם לאי שוויון ואפליה. קבוצות פעילים רבות, הכוללות את האיגוד הלאומי לאפרו-קולומביאנים עקורים (AFRODES) או Chao Racismo, ואף אקטיביסטים אפרו-קולומביאנים, התאחדו כדי להילחם עבור זכויותיה של קבוצה אתנית זו. עם זאת, אפרו-קולומביאנים ממשיכים למחות על זכויותיהם ודורשים שוויון בינם לבין כל הלא אפרו-קולומביאנים בהיבטים חברתיים מסוימים. סוגיות חברתיות הנוגעות לאפרו-קולומביאניים נעות בין אי שוויון כלכלי לבין אלימות פיזית וצורות שונות של אי שוויון או אפליה.[22]

אי שוויון בתחומים סוציו-אקונומייםעריכה

אפרו-קולומביאנים הם חלק משמעותי (מהווים קרוב לרבע) מתוך כלל האוכלוסייה של קולומביה, אך הם נחשבים לאחת מהקבוצות האתניות העניות ביותר במדינה. בפרט, מחקרים מראים ש75% מתוך האוכלוסייה הקולומביאנית הנחשבת ל"ענייה", מורכבת מאפרו-קולומביאנים. ניתן לראות זאת מתוך הסתכלות על חלק מההיבטים בחיי היום-יום שלהם, כמו השכר השנתי הממוצע של אפרו-קולומביאנים. בעוד שאנשים מקבוצה אתנית זו מרוויחים בממוצע 500$ לשנה (או 1.5 מיליון פסוס), אנשים מקבוצות אתניות לבנות מרוויחים בממוצע 1500$ לשנה (או 4.5 מיליון פסוס). כלומר, האפרו-קולומביאני הממוצע מרוויח שליש מהקולומביאני הלבן הממוצע.[22]

מקור הבעיה בעובדה שבקולומביה לשחורים אין את אותה ההשכלה ואת אותן ההזדמנויות הכלכליות כמו לשאר האוכלוסייה. הבנק הלאומי דיווח לאחרונה שאחוז האפרו-קולומביאנים שמקבלים השכלה ברמת בית ספר יסודי גבוה יותר משאר הקולומביאנים, 42% לעומת 32% בהתאמה. עם זאת, אפרו-קולומביאנים רבים אינם מצליחים לקבל השכלה גבוהה יותר, מעבר להשכלה היסודית, זאת משום שהשכלה ברמת תיכון מוצעת רק לכ-62% מהאפרו-קולומביאנים, בעוד שהשכלה מסוג זה מוצעת ל-75% מכל שאר הקולומביאנים. יתרה על כך, חוקרים מצאו שאיכות ההשכלה בבתי ספר הממוקמים בקהילות אפרו-קולומביאנים נמוכה בהרבה מאיכותה בשאר הקהילות, בעיקר משום שיש מעט מאוד תמיכה או השקעה של הממשלה באזורים אלו. ממצא זה התבטא בתוצאות בחינת ה-ICFES (מבחן ארצי סטנדרטי), אשר הראו שהביצוע הממוצע של האפרו-קולומביאנים היה נמוך באופן מובהק מתוצאותיהם של שאר הקולומביאנים. בהינתן שרק מספר מועט מאוד של אפרו-קולומביאנים מצליחים להגיע להשכלה ברמת מכללה/אוניברסיטה, טווח העבודות המוצעות לאפרו-קולומביאנים מצומצם מאוד, והם מתקשים להשיג עבודות ברמה גבוהה עם שכר מספק.[22]

השפעות המלחמה על האפרו-קולומביאנייםעריכה

מלחמת האזרחים בקולומביה התחילה בשנת 1964 והסתיימה בשנת 2017, כאשר הסכם שלום נחתם בין תנועת הגרילה (FARC) לממשלה. מלחמת אזרחים ארוכה זו השפיעה ועוד ממשיכה להשפיע על רוב הקולומביאנים, אך, על פי המדריך העולמי של מיעוטים וילידים (WDMIP), קהילות מסוימות הושפעו משמעותית יותר מאחרות. לפי ה-WDMIP, אחת מקהילות אלו הן קהילות האפרו-קולומביאנים, אשר הושפעו מאוד ממלחמת האזרחים, בעיקר בגלל הפגיעות שלהם והמחסור שלהם בהגנה מצד הממשלה. במשך שנים, גרילת ה-FARC חיפשה אחר אזורים לפלוש לתוכם במטרה לכבוש כמה שיותר משטחי קולומביה. (7) שטחים המיושבים על ידי קבוצות מיעוט כמו קבוצות המקומיים והאפרו-קולומביאנים הם לרוב השטחים העניים ביותר ולכן נתפסים כפשוטים ביותר לפלישה. למעשה, אזורים אפרו-קולומביאנים רבים "נתקפו" ונכבשו על ה-FARC, מה שהוביל לעקירתם של יותר מ2 מיליון אפרו-קולומביאנים. רובם נאצלו לעבור לערים גדולות יותר (כמו בוגוטה, קאלי או מדלין), מה שהחמיר את רמת העוני (עקב יוקר המחיה באזורים עירוניים אלו), והגביר את החשיפה שלהם לאפליה ואלימות. אף על פי שחלה ירידה משמעותית בתרחישים אלו מאז חתימת הסכם השלום בשנה שעברה, האנשים שנעקרו מבתיהם ממשיכים להיות מושפעים מהמצב ומתקשים לשוב לעיירות מהן באו.[23]

מצד שני, מלחמת האזרחים הפכה את האפרו-קולומביאנים לקורבנות של אלימות כי שטחים אפרו-קולומביאנים כמו אל צ'וקו נהפכו לאזורי הלחימה בין גרילת ה-FARC והממשלה הקולומביאנית. באופן ספציפי יותר, המשמעות היא שהם היו חשופים לפצצות, יריות, ומקרים של מוות באופן משמעותי הרבה יותר מכל שאר הקולומביאנים. עקב כך, אפרו-קולומביאנים רבים היו קורבנות לנזקים משניים ונהרגו בעקבות מלחמה זו, וזה בתורו נהפך לסיבה מרכזית נוספת לעקירה. על פי מחקר שנערך על ידי אחת מתחנות הרדיו הרשמיות של קולומביה הנקראת רדיו קאראקול (Caracol Radio), יותר מ-25% מהאפרו-קולומביאנים עזבו את בתיהם כתוצאה ממקרי אלימות.[23]

לבסוף, קונפליקט נוסף אשר נוצר בעקבות מלחמת האזרחים הוא סחר בסמים וזנות. במשך שנים, גרילת ה- FARC חיפשה לגייס אנשים שיעסקו בתחומים אלו עבורם תמורת תשלום נמוך. בהינתן שאחוז גבוה מהאפרו-קולומביאנים עניים מאוד, אנשים צעירים מהקהילות האלו מתפתים מהזדמנויות אלו משום שרואים בהן את דרך המפלט היחידה מהעוני בו הם חיים. כתוצאה מכך, 40% מהאנשים בגרילה הם אפרו-קולומביאניים שעברו מניפולציות וכעת תומכים בצד הגרילה בקונפליקט.[22]

פערים בבריאותעריכה

מחקר שנערך לאחרונה בבית הספר לכלכלה בלונדון (London School of Economics) חשף שאפרו-קולומביאנים נמצאים בעמדת נחותה באופן משמעותי כאשר זה נוגע למצב הבריאותי שלהם ביחס לשאר אוכלוסיית קולומביה. בנוסף, מחקר זה הראה שישנם גורמים סוציו-אקונומיים רבים שמעורבים בזה ואשר תורמים לפערים אלו. למשל, העובדה שאפרו-קולומביאנים הם עניים הרבה יותר משאר האוכלוסייה הקולומביאנית מהווה סיבה מרכזית לכך שהם נמצאים בעמדת נחיתות כשזה נוגע לצריכת שירותי בריאות ולבריאות שלהם באופן כללי. טענה זו נתמכת על ידי ממצאיהם המראים שלפחות מ-5% מהאפרו-קולומביאנים יש ביטוח בריאות, בהשוואה לכמעט 30% מכל הלא אפרו-קולומביאנים. בנוסף, נמצא במחקרם שרוב האפרו-קולומביאנים חיים בתנאים לא סניטריים המגבירים את החשיפה שלהם למגוון רחב של מחלות ואף נמצאה מגמה שכיחה של אימהות ללא השכלה בקרב ילדים אפרו-קולומביאנים עם בעיות בריאותיות.[24]

אישים מפורסמיםעריכה

אדאן אריאגה אנדרידהעריכה

אדאן אריאגה אנדרידה (Arigga Andrade Addan) נולד ב־24 באוגוסט 1907 נפטר ב־13 ביוני 1994 ונחשב על ידי עמיתיו, בני זמנו ותלמידיו כאב חוק העבודה הקולומביאני.

הוא התחיל את הקריירה הפוליטית שלו במדיין שבקולומביה דבר שהוביל אותו לתפוס את משרד ראש העיר, מזכירות הממשלה, ומושב כסגן האספה של אנטיוכיה. הוא היה המושל הראשון של צ'וקו ומונה על ידי עמיתיו מספר פעמים בתקופות שונות כמו כן, העם מינה אותו לשופט בית המשפט העליון.[25]

אבל העובדה שסימנה את חייו, הייתה ההפיכה של פאסטו, ב־10 ביולי 1944, כאשר מונה על ידי הנשיא אלפונסו לופז פומארג'ו, כשר העבודה, ההיגיינה והרווחה החברתית.[25]

בתור דיקן הפקולטה למשפטים של האוניברסיטה הלאומית וכפרופסור אמריטוס של אותו מוסד ושל ראש עיריית קולגיו דה נואסטרה סניורה דל רוסאריו, היה זה הכיסא שבו הציג ד"ר אריאגה, את מלוא היקף הרפורמות שלו והצית בתלמידיו להבה שהיום, למרות הרוח הרפורמיסטית והאנטי-רפורמיסטית שמדמעות את המדינה, עדיין מאירה.[25]

קרלוס ארתורו טרוקעריכה

קרלוס ארתורו טרוק (Carlos Arturo Truque) נולד בקונדוטו, צ'וקו (1927), ומת בבואנוונטורה .(1970) אמו הייתה אפרו-קולומביאנית ואביו היה ממוצא גרמני. התפרסם בזכות תשוקתו לספרות ופרסם את כתביו הראשונים במגזינים של סטודנטים, תחת שם בדוי של צ'ארלס בליין.[6]

בשנת 1953 עם סיפורו "גרניזאדה" קיבל פרסום גדול וזכה בסדרה של פרסים ספרותיים. הדמוית המפורסמות בספרו היו דמויות שהיו בטראומה וגורשו במלחמת אלף השנים כאשר המלחמה התנהלה עם לוחמי הגרילה ובשטחים הכבושים באוקיינוס השקט.[26]

אישים נוספיםעריכה

  • פדרו קאמג'ו (Pedro Comejo)- ידוע יותר בכינוי "השחור הראשון".
  • בנקטס ביהוס (Benkos Biohos)-הקים את הקהילה הברזילאית בסן בסיליו
  • דייגו לואיס קורדובה (Diego Luis Cordoba) - סנטור מחברת צ'וקו
  • מנואל זאפאטה אוליבלה (Manuel Zapata Olivela)-רופא אנתרופולוג וסופר
  • חוזה פדייה (José Padilla)- אדמירל במלחמת העצמאות
  • ארנולו פלסיו (Arnoldo Palacio)- סופר ועיתונאי
  • דייגו גילברטו מורילו (Diego Luis Cordoba)- עורך דין ופוליטיקאי
  • רמיגיו מארקז (Remigio Márquez)-אלוף בצבא העצמאות, סנאטור מאוחר יותר בגראן קולומביה
  • טוטו לה מומספינה (Toto La Momposina) – זמר ממוצא אפרו-קולומביאני
  • ונסה מנדוזה-( Vanessa Alexandra Mendoza) שחקנית ודוגמנית ממוצא אפרו-קולומביאני
  • אפרים קנברה רומרו (Efraim Canavera Romero) - שירת במועצת העיר בוגוטה
  • ד"ר ראול קוארו ( Dr. Raúl Cuero)- מדען נאס"א, המציא מולקולה שמגינה על העור מפני קרינת UV.

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא אפרו-קולומביאנים בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 Sarah Woods, Richard McColl, Colombia, Bradt Travel Guides, 2015-09-01. (באנגלית)
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 African Origins of AfroColombians - AfroColombia NY, web.archive.org, ‏2016-04-08
  3. ^ Colombia Human Rights Network Home Page, colhrnet.igc.org
  4. ^ 4.0 4.1 ETNIAS DE COLOMBIA, web.archive.org, ‏2008-02-22
  5. ^ Bernd Reiter, Kimberly Eison Simmons, Afrodescendants, Identity, and the Struggle for Development in the Americas, MSU Press, 2012-04-01. (באנגלית)
  6. ^ 6.0 6.1 Afro-Colombian - Afropedea, www.afropedea.org
  7. ^ Colombian National Administrative Department of Statistics, "La visibilización estadística de los grupos étnicos colombianos"
  8. ^ 8.0 8.1 Colombian National Administrative Department of Statistics (in Spanish, "Perfil: Censo General 2005"
  9. ^ V. M. Bhagwat, B. V. Ramachandran, Malathion A and B esterases of mouse liver-I, Biochemical Pharmacology 24, 1975-09-15, עמ' 1713–1717
  10. ^ An Introduction to Vallenato, Colombian Folk Music – Colombia Travel Blog by See Colombia Travel (בAmerican English)
  11. ^ The Story Inside the Rhythm: Cumbia, Sounds and Colours, ‏2012-02-12 (בBritish English)
  12. ^ Barbara Wanjala, Colombia’s most controversial music is going mainstream, The Outline (באנגלית)
  13. ^ 13.0 13.1 M. M. Ris, R. A. Deitrich, J. P. Von Wartburg, Inhibition of aldehyde reductase isoenzymes in human and rat brain, Biochemical Pharmacology 24, 1975-10-15, עמ' 1865–1869
  14. ^ 14.0 14.1 Para bailar cumbia hay que hacerlo con el alma: Rosell Escorcia Pérez | El Heraldo, web.archive.org, ‏2012-10-25
  15. ^ Nuestro Municipio, web.archive.org, ‏2015-09-23
  16. ^ 16.0 16.1 16.2 CRAZY SALSA: Learn Mapale and Cumbia in Cartagena, Mapale and Cumbia Classes, crazysalsa.net
  17. ^ 17.0 17.1 EL MAPALÉ | Música de Cartag | Guia Todo, www.guiatodo.com.co
  18. ^ 18.0 18.1 18.2 An Introduction to Vallenato, Colombian Folk Music – Colombia Travel Blog by See Colombia Travel (בAmerican English)
  19. ^ 19.0 19.1 Lisa, An Introduction to Vallenato, Medellin Living, ‏2014-09-25 (בAmerican English)
  20. ^ 20.0 20.1 20.2 Anny Wooldridge, A Brief Introduction to Champeta, Colombia's Coolest Dance, Culture Trip
  21. ^ 21.0 21.1 Tom Burson, An Introduction to Champeta, Colombia’s Biggest Dance Craze, Culture Trip
  22. ^ 22.0 22.1 22.2 22.3 John Varney, An Introduction to the Colombian Bambuco, Latin American Music Review 22, 2001-12-01, עמ' 123–156 doi: 10.1353/lat.2001.0017
  23. ^ 23.0 23.1 Jorge Isaacs, Rollo Ogden, Maria, United States?: CreateSpace Independent Publishing Platform, 2016. (בenglish)
  24. ^ j. b Lippincott, Lippincott's Gazetteer of the World. A complete pronouncing Gazetteer ... New edition ... enlarged, etc., Philadelphia: J.B. Lippincott & Co., 1880. (בenglish)
  25. ^ 25.0 25.1 25.2 Casa Editorial El Tiempo, ADAN ARRIAGA ANDRADE, El Tiempo, ‏1995-06-10 (בspanish)
  26. ^ Carlos Truque – Enciclopedia | Banrepcultural, enciclopedia.banrepcultural.org