ארגון אבו נידאל
ארגון אבו נידאל או פת"ח – המועצה המהפכנית (בערבית: فتح – المجلس الثوري, פתח - אלמג'לס אלת'וורי) היה ארגון טרור פלסטיני בראשותו של אבו נידאל, שנוצר כתוצאה מפיצול מסיעתו של יאסר ערפאת באש"ף, הפת"ח. הארגון ביצע פיגועי טרור בישראל, בארצות הברית ובמדינות אירופה.
| תקופת הפעילות | 1974–2002 (כ־28 שנים) |
|---|---|
| אידאולוגיה |
לאומנות פלסטינית אנטי-ציונות פאן-ערביות חילוניות |
| מייסדים | אבו נידאל |
| בעלי ברית |
 עיראק סוריה לוב מצרים |
| מתנגדים |
 ישראל  פת"ח |
  | |
היסטוריה
עריכהאבו נידאל נולד ביפו[1] למשפחת פלאחים. לאחר קום מדינת ישראל נמלטה משפחתו לשכם, שם גדל ועבד כמורה. אחרי מלחמת ששת הימים עבר לערב הסעודית, שם היה מורה. הצטרף לפת"ח באמצע שנות השישים, וב-1969 היה ראש נציגות פת"ח בסודאן ואחר מכן בעיראק. בתקופת שהותו בעיראק יצר קשרים חמים עם המודיעין העיראקי. במהלך שנות ה-70 חל פילוג בינו ובין תומכיו לבין תומכיו של יאסר ערפאת בפת"ח, בטענה כי הם נוקטים בגישה מתונה מדי. ב-1970 החל אבו נידאל להפעיל תחנת רדיו מבגדד בשם "קול המהפכה הפלסטינית" בניגוד להנחיות משרד ההסברה של הפת"ח.[2] לאחר ועידת ח'רטום ראה ביאסר ערפאת בוגד ברעיון הפלסטיני, ושבועות ספורים לאחר שהסתיימה הוועידה הוציא לפועל על דעת עצמו התקפה על שגרירות סעודיה בפריז מבלי שקיבל לכך אישור.[3] בעקבות פעולה זו נידון למוות לצד שניים מעוזריו על ידי בית דין של הפת"ח[2], אך נמלט בסיוע שירותי המודיעין העיראקים והכריז על הקמת ארגון נפרד. מפקדת הארגון שכנה בתחילה בלוב, שם זכה הארגון לחסותו של מועמר קדאפי.[4] עם זאת, לאחר שהארגון חיסל כמה ממקורביו של קדאפי הוא הגביל את פעילות הארגון בשטח המדינה והטיל על אבו נידאל מעצר בית.[5] בסוף שנות ה-90 הצליח אבו נידאל להימלט מלוב והעביר את מפקדת ארגונו תחילה למצרים, ואחר כך לבגדד.[6]
סמל הארגון היה זהה לסמל הפת"ח מכיוון שאבו נידאל טען כי הוא ממשיך דרכה של תנועת הפת"ח המקורית. עמדתו האידאולוגית של הארגון לא הייתה ברורה, אך הוא התנגד באופן תקיף לכל פשרה או משא ומתן עם ישראל. הארגון היה ידוע כאחד הארגונים הפלסטינים המלחמתיים ללא פשרות אי פעם. כמות חברי הארגון הוערכה בכמה מאות.
פיגועים שביצע הארגון
עריכההארגון ביצע פיגועים ב-20 מדינות, בהם נהרגו ונפצעו כ-900 בני אדם. סימן ההיכר של חברי הארגון היה השימוש במקלע פולני מדגם PM-63(אנ')[1]
בין מטרות הפיגועים שביצעו חברי הארגון היו ארצות הברית, בריטניה, ירדן, צרפת, פלסטינים מתונים, אש"ף ומדינות באירופה. הארגון הפסיק לבצע פיגועים במדינות המערב בסוף שנות ה-80.
בין הפיגועים שביצע הארגון היו רצח יוסף אל סיבאי בקפריסין, חטיפת טיסה 648 של איג'יפטאייר, הפיגועים בנמלי התעופה של וינה ורומא,[1] פיגוע בבית כנסת באיסטנבול, חטיפת טיסה 73 של פאן אם, ופיגוע בסירה ביוון ביולי 1988. הפיגוע המפורסם ביותר שביצע הארגון הוא ניסיון ההתנקשות בשגריר ישראל בלונדון, שלמה ארגוב, שבעקבותיו פתחה ישראל במבצע שלום הגליל.
הארגון התנגד בכל תוקף לניהול משא ומתן עם ישראל, וראה בה כבגידה לכל דבר, מה שהוביל את הארגון לבצע פיגועים גם מול אש"ף.[7] הארגון הרג מספר אנשי אש"ף בולטים שהיו מתונים מידי לטעמו, בהם אבו איאד ועיסאם סרטאווי, התנקש בנציגים הדיפלומטיים של אש"ף בכווית ובלונדון ב-1978,[8] וניסה להתנקש גם ביאסר ערפאת עצמו ב-1974[9] ובמחמוד עבאס. בתחילת שנות ה-90 ניסה הארגון להשתלט על מחנה פליטים בלבנון, אך ניסיון זה סוכל על ידי ארגוני אש"ף.
אבו נידאל עצמו נמצא ב-16 באוגוסט 2002 ירוי בבגדאד.[10] לא ידוע אם התאבד, נרצח בידי שלוחיו של סדאם חוסיין או חוסל על ידי מנגנוני מודיעין בריטיים או אמריקאיים.
שיתוף פעולה מצד מדינות באירופה
עריכהלאחר הפיגוע במסעדת גולדנברג באוגוסט 1982 הגיעה צרפת להסכם בעל-פה עם ארגון אבו נידאל, לפיו הארגון יימנע מפיגועים על אדמת צרפת, ובתמורה פעיליו יזכו בחופש פעולה ולא ייעצרו בידי הרשויות.[11] הדבר זכה לאישור של גורם צרפתי רשמי רק בשנת 2019, במסגרת ריאיון בעיתון "לה פריזיאן" עם ראש המודיעין הצרפתי לשעבר, איב בונה(צר').[12] גם גרמניה ושווייץ הגיעו להסכמים דומים עם הארגון. לאחר הסכמים אלו בוצעו רוב פיגועי הארגון במדינות אחרות, בהן איטליה, אוסטריה ויוון,[13] ולארגון היו קשרים גם עם מדינות בגוש הקומוניסטי.[14][15]
לקריאה נוספת
עריכההערות שוליים
עריכה- ^ 1 2 3 שמונה דרכונים ושני פרצופים, באתר חדשות, 14 ינואר 1986
- ^ 1 2 אהוד יערי, חטיפת המטוס - תחילת מאבק אלים על השליטה באש"ף, באתר דבר, 24 נובמבר 1974
- ^ ראש סניף "פתח" בעיראק אירגן תקיפת השגרירות הסעודית בפאריס, באתר דבר, 18 ספטמבר 1973
- ^ לוב שיבתה את הפיגועים, באתר חדשות, 30 דצמבר 1985
- ^ אבו נידאל הוחש במצב קשה לבי"ח בטריפולי, באתר מעריב, 29 נובמבר 1989
- ^ Ian Black, Most wanted terrorist flees to Iraq for sanctuary, הגרדיאן, 8 בינואר 1999
- ^ שפי גבאי, אבו נידאל: הוצאנו להורג 15 מרגלים, באתר מעריב, 5 ספטמבר 1989
- ^ גיא בכור, הכי מתון הכי מת, באתר חדשות, 25 ינואר 1985
- ^ אבו נידאל – יומן טירור, באתר חדשות, 30 דצמבר 1985
- ^ עלי ואקד, דיווח: אבו נידאל מת, באתר ynet, 19 באוגוסט 2002.
- ^ דן גלעדי, צרפת חתמה ב-1984 על הסכם חשאי עם אבו נידאל, באתר חדשות, 31 דצמבר 1985
- ^ Willsher, Kim (2019-08-09). "Ex-French spy chief admits 1980s pact with Palestinian terrorists". The Guardian (באנגלית בריטית). ISSN 0261-3077. נבדק ב-2024-07-17.
- ^
עופר אדרת, ראש המודיעין הצרפתי לשעבר: צרפת שיתפה פעולה עם מחבלים בשנות ה-80, באתר הארץ, 10 באוגוסט 2019
- ^ אבו נידאל הפעיל משרד בווארשה, באתר מעריב, 26 ינואר 1988
- ^ "אבו נידאל לא אחראי לפיגועים", באתר חדשות, 5 ינואר 1986
