אריה בירו
אריה בירו (דיין) (4 בדצמבר 1927 – 15 באפריל 2006) היה קצין בצה"ל בדרגת תת-אלוף, שירת כמפקד חטיבה במלחמת יום הכיפורים וקצין חיל ראשי להג"א והגמ"ר (הגנה מרחבית).
 | |
| אריה בירו, פברואר 1957 | |
| לידה |
4 בדצמבר 1927 ארד, רומניה  |
|---|---|
| פטירה |
15 באפריל 2006 (בגיל 78) ישראל |
| מקום קבורה |
הרצליה |
| מדינה |
ישראל |
| השתייכות |
 פלמ"ח צבא הגנה לישראל |
| תקופת הפעילות | 1948–1984 (כ־36 שנים) |
| דרגה |
 תת-אלוף |
| תפקידים בשירות | |
| פעולות ומבצעים | |
 מלחמת העצמאות מלחמת סיני מלחמת ששת הימים מלחמת ההתשה מלחמת יום הכיפורים מלחמת לבנון המערכה ברצועת הביטחון | |
  | |
תולדותיו
עריכהבירו נולד בעיר ארד שברומניה בנם של אסתר ואברהם, כנער למד מסגרות מכנית בהונגריה. במלחמת העולם השנייה, עברה העיר לשלטון הונגרי בעקבות תכתיב וינה, וב-1944 נשלח בירו יחד עם משפחתו למחנה ההשמדה אושוויץ[1]. בירו הועסק בכפייה כשוליית חרש ברזל במפעל הכימי של חברת אי גה פארבן במונוביץ'. עם חיסול המחנה, התחזה בירו לחולה במחלה מידבקת וכך לא נלקח לצעדת המוות. בתום המלחמה הגיע לאיטליה ומשם העפיל לארץ ישראל באוניה באוגוסט 1945.
בירו התנדב לפלמ"ח עבר הכשרה כלוחם וקורס מפקדי כיתות. במלחמת העצמאות שירת במחלקת הסיור של הגדוד הרביעי, תחת פיקודו של דוד אלעזר, בגזרות ירושלים והנגב. הוא עבר לשרת בחטיבת גולני ובספטמבר 1949 יצא לקורס קצינים. התנדב ליחידת הצנחנים והיה מראשוני המפקדים ביחידה. הוא השתתף ברבות מפעולות התגמול בהן פיקוד על כוח ה' במבצע כנרת, במבצע שעיר לחטיפת חיילים סורים ובמבצע לולב. במלחמת סיני פיקד על פלוגה ה' בגדוד 890, פלוגה שהורכבה מחניכי קורס מ"כים של הצנחנים, שייטת 13 ובה"ד 4, הכוח בפיקודו השתתף בצניחה ובקרב המיתלה[2].
ב-1957 ביקש לעבור לשרת בחיל השריון. הוא שירת כסגן מפקד בית הספר לשריון ובמחצית 1964 מונה למפקד גדוד. במלחמת ששת הימים פיקד על גדוד 129 של חטיבה 8, חטיבת שריון במילואים. הגדוד מנה 26 טנקי סופר שרמן והוטלה עליו המשימה לכבוש את מוצבי גור אל-עסכר ונעמוש ברמת הגולן, ולהשתלט על השטח החיוני הגבוה השולט על מוצבי זעורה. במהלך הקרב נפגע טנק הפיקוד שלו מספר פעמים, ובירו נפצע מצרור של מקלע שריסק את לסתו. הוא המשיך לפקד על הכוח באמצעות התכתבות בפתקים, עד שפונה לטיפול רפואי, לא לפני שהעביר בפתק את הפיקוד לנתי גולן.
שימש ראש מטה אוגדה 143 בפיקוד הדרום ובאוגוסט 1973 מונה למפקד חטיבה 8 (אז נקראה חטיבה 875), חטיבה ממוכנת באוגדה.
במלחמת יום הכיפורים פיקד בירו על חטיבת המילואים, בהרכב של גדוד טנקי שרמן ושני גדודי חרמ"ש, החטיבה בפיקודו הצטרפה למערכה ב-7–8 באוקטובר תחת אוגדה 252 והשתתפה בקרבות בחזית המצרית. בירו עצמו נפצע במהלך הקרבות ופונה ב-18 באוקטובר.
ב-1978 פיקד על מצעד ותיקי המחתרות בירושלים. בשנים 1975–1978 פיקד על מרחב שלמה, ב-1979 מונה בירו לקחל"ר, קצין חיל ראשי להג"א והגמ"ר (הגנה מרחבית) הוא שירת בתפקיד זה עד 1984.
ב-1995 הודה כי הוא ופקודיו רצחו שבויים מצרים כפותים במהלך מבצע סיני. לדבריו "לא היה לי זמן להתעסק עם שבויים. את מי שהצלחנו לדפוק - דפקנו"[3].
ב-2006 נפטר לאחר מחלה קשה, ונקבר בבית העלמין הישן בהרצליה.
לקריאה נוספת
עריכה.jpg)
קישורים חיצוניים
עריכה
- אריה בירו באתר הצנחנים בעשור הראשון
- קורות החיים של אריה בירו, באתר "יזכור" של משרד הביטחון
- אריה דיין, באתר "50 שנה למלחמת יום הכיפורים" של ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון
- שרית פוקס, בריאיון עם אריה בירו, פורסם במעריב, גיליון יום כיפור, 3 באוקטובר 1995
- המג"ד שירד זקוף, באתר "נעמוש", 6 במרץ 2021
הערות שוליים
עריכה- ^ טבת, שבתי, גדודו של בירו, חשופים בצריח, ירושלים ותל-אביב: שוקן, תשכ"ח, עמ' 281
- ^ שבתי טבת, "חשופים בצריח", כנרת זמורה-ביתן דביר, 2017, עמוד 396.
- ^ מצרים שוקלת לדרוש פיצויים מישראל על רצח השבויים, באתר ynet, 5 ביולי 2004