פתיחת התפריט הראשי

דוד אלעזר

הרמטכ"ל ה-9 של צה"ל

דוד אלעזר ("דדוֹ"; 27 באוגוסט 192515 באפריל 1976, ט"ו בניסן ה'תשל"ו) היה איש צבא ישראלי, הרמטכ"ל התשיעי בזמן מלחמת יום הכיפורים ומפקד פיקוד הצפון במלחמת ששת הימים.

דוד אלעזר
David Elazar.jpg
תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.
לידה 27 באוגוסט 1925
סרייבו, ממלכת יוגוסלביה
פטירה 15 באפריל 1976 (בגיל 50)
תל אביב, ישראל
מקום קבורה הר הרצל עריכת הנתון בוויקינתונים
תאריך עלייה 1940, ה'ת"ש
כינוי דדוֹ
השתייכות Palmach.jpg  פלמ"ח
Badge of the Israel Defense Forces.new.svg  צבא הגנה לישראל
תקופת שירות 1946 - 3 באפריל 1974
דרגה רב-אלוף  רב-אלוף
תפקידים בשירות
פעולות ומבצעים
מלחמת העצמאות  מלחמת העצמאות
מלחמת סיני  מלחמת סיני
מלחמת ששת הימים  מלחמת ששת הימים
מלחמת ההתשה  מלחמת ההתשה
מלחמת יום הכיפורים  מלחמת יום הכיפורים
הנצחה
"חוף דדו" בחיפה
אניית האימונים דדו
אתרים שונים בישראל
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
דוד אלעזר בצעירותו, בקיבוץ עין שמר
דוד אלעזר בסוף שנת 1964

קורות חייועריכה

תחילת דרכועריכה

דוד אלעזר נולד בסרייבובוסניה, אז חלק מממלכת הסרבים, הקרואטים והסלובנים), למשפחה ממוצא ספרדי משושלת משפחת אלעזר, שהגיעה לאזורי האימפריה העות'מאנית לאחר גירוש ספרד. אמו זהבה נפטרה כשהיה בן שש וחצי ובהמשך גדל אצל סבותיו. אביו, סולומון (שלמה), היה קצין בצבא יוגוסלביה.

בגיל 12 נסע אלעזר לזגרב (היום בקרואטיה) לשם לימודים, ושם הצטרף לקן של השומר הצעיר. בתקופה זו הכיר את חיים ברוצלבסקי (לימים חיים בר-לב) עמו התיידד,[1] ואת פליקס דויטש (לימים פליקס דותן). עקב החשש מפלישה גרמנית ליוגוסלביה, בעקבות פריצתה של מלחמת העולם השנייה, והנהגת נומרוס קלאוזוס לתלמידים יהודים בבתי הספר, התארגנה קבוצת צעירים יהודים שכללה את אלעזר במסגרת עליית הנוער, לצורך עליה לארץ ישראל. הקבוצה עלתה ארצה בסוף שנת 1940,[2] זמן קצר לפני הפלישה הנאצית ליוגוסלביה. היא נסעה לארץ ישראל ברכבת, דרך סוריה ולבנון, ולמרות שהחזיקה בסרטיפיקט של עליית הנוער, הועברה למחנה מעצר לעולים בלתי חוקיים בעתלית. אלעזר הוחזק שם עד מרץ 1941, אז הצטרף לקבוצה שנייה, שנשלחה כחברת נוער לקיבוץ שער העמקים.[3] לאחר מכן, בעקבות החלטת "השומר הצעיר" יצאה הקבוצה כהשלמה לקיבוץ עין שמר. אלעזר נשלח להדרכה וזמן קצר לאחר הגיעו, נבחר למזכירות הקיבוץ.[4]

בשנת 1946 נאלץ לעזוב את הקיבוץ כדי להתגייס לפלמ"ח, לאחר שבקשתו להתגייס לא אושרה על ידו. אלעזר הוצב בפלוגה ז' (פלוגת הסיירים) של גדוד "המטה" וצורף למחלקת "משמרות", בפיקודו של חיים פוזננסקי, שנקראה על שם קיבוץ משמרות בו ישבה.[5]

בשנת 1947 היה חניך בקורס מ"כים בפיקודו של חיים בר לב בדליה. בר לב ויגאל אלון העידו שכבר אז התבלט כחניך מצטיין של הקורס.[6] לאחר הקורס נשלח לחולתה בגליל העליון לפקד על מחלקה שעסקה בסיורים והחדרת מסתערבים לסוריה[7] וליווי עולים במסגרת ההעפלה מארצות המזרח. בפעילות זו התאפשר לו ללמוד על הכנותיה של סוריה למלחמה. בנובמבר חזר למטה הפלמ"ח ובדצמבר השתתף בפעולת תגמול נגד כלי רכב ברמלה ובפשיטה על מחסן נשק בבסיס של הצבא הבריטי בתל ליטוינסקי.[8]

תחילת הקריירה בצה"לעריכה

בראשית 1948 השתתף בקורס מזורז למפקדי מחלקות בנתניה.[8] במהלך מלחמת העצמאות השתתף בקרבות שונים בגדוד הרביעי ("הפורצים"), של חטיבת הראל, בהם שיירת חולדה,[9] הקרב על מנזר סן סימון[10] והפריצה לעיר העתיקה.[11] דדו תואר כמי שנשאר רגוע תחת אש, דאג לפצועים והקפיד לצאת לפעולה עם פקודיו. הוא התקדם מהר בתפקידים, הן עקב תכונותיו כמפקד אך גם בשל הנפגעים הרבים שהיו לשדרת הפיקוד של הפלמ"ח. בסוף מאי התמנה למפקד פלוגה[12] ובאמצע יולי נתמנה למפקד "גדוד הפורצים" בחטיבת הראל של הפלמ"ח.[13] בינואר 1949 מילא הגדוד בפיקודו תפקיד חשוב בקרבות באזור רפיח, בשלב השני של מבצע חורב.[14]

לאחר תום הקרבות ב-1949, השתתף אלעזר בכנס הפלמ"ח, בניגוד לפקודות, ועל כך קיבל נזיפה והתראה מהרמטכ"ל יעקב דורי.[15] לאחר מכן היה חניך בקורס המג"דים השני, תחת פיקודו של יצחק רבין. באותה העת דרגתו היתה רב סרן. הוא נשאר בקורס במשך שלוש שנים, כמדריך, ובתקופה זו התגבשה מחשבתו הצבאית.[16]

בגיל 27 נישא דדו לחברתו, תלמה (בתו של המשורר, הסופר, העורך והמתרגם צבי ארד, ממייסדי קיבוץ עין שמר), כאשר מלאו לה 18, ואז חזר ונתקבל כחבר הקיבוץ, שהוסיף לשמש כביתם במשך מספר שנים.[17]

בשנות ה-50 מילא אלעזר מספר תפקידי מטה. בשנים 1954–1955 היה ראש מחלקת תורת לחימה במטה הכללי. כמו כן, כיהן כמפקד בית הספר לחי"ר.[16] בשנת 1955 התמנה למפקד חטיבת הנגב, עליה פיקד במהלך מבצע קדש ב-1956. לאחר מלחמת סיני עבר הסבה לשריון, ושימש כמפקד חטיבה 7 וכסגן של מפקד גייסות השריון, חיים בר לב. בעת שכיהן בתפקיד זה סייע לרב-סרן אברהם ארנן במימוש יוזמתו להקמתה של סיירת מטכ"ל. בשנת 1961 מונה למפקד גייסות השריון[18], ושירת בתפקיד זה עד שנת 1964.

מפקד פיקוד צפוןעריכה

בשנת 1964 מונה למפקד פיקוד הצפון. בתקופה זו הייתה מתיחות רבה עם סוריה ותקריות שנודעו כמלחמה על המים, על רקע ניסיונות סוריה להטות את מקורות נהר הירדן ולמנוע מישראל את השימוש במוביל הארצי. התקריות היו מלוות בהפגזות מסיביות של יישובי אצבע הגליל. אמרה המיוחסת לאלעזר מאותה תקופה היא "אם חיי היישובים שלנו יהיו בלתי-נסבלים, יהיו בלתי-נסבלים גם החיים ממזרח לגבול"[19].

אלעזר נשא בתפקיד מפקד הפיקוד בזמן מלחמת ששת הימים, ובמהלכה פיקד על כיבוש השומרון שהיה בשליטת ממלכת ירדן ועל כיבוש רמת הגולן מסוריה. הוא נמנה עם מפקדי צה"ל שדחפו לכיבוש הרמה, על רקע חלקה של סוריה באירועים שהוליכו למלחמה. הלחימה על הרמה החלה רק ביום החמישי של המלחמה, ה-9 ביוני, לאחר תום הקרבות בחזית המצרית ובחזית הירדנית. אז התרכזו בגיזרה כוחות, שנאספו מכל חלקי הארץ (שתי חטיבות הובאו מזירת הדרום וארבע חטיבות הובאו מהגיזרה הירדנית). במקביל לתקיפה אווירית מרוכזת של חיל האוויר הופעלו שבע חטיבות, בפיקודו של אלעזר, בהתקפה על רמת הגולן. ההתקפה התרכזה בגיזרת הבניאס וצפון רמת הגולן, שם היה השיפוע בעליה לרמה מתון יחסית, וכוחות השריון יכלו לעלות לרמה ולהתקדם כמעט עד מחצית הדרך לקונייטרה. בדרום הרמה תקפו כוחות רגלים וצנחנים את המוצבים הסורים והשיגו גם הם התקדמות לא מעטה. במהלך הלילה הרחיבו כוחותיו של אלעזר את הטריז דרומה, עד לאזור גשר בנות יעקב. בבוקר יום שבת, ה-10 ביוני, פרצו כוחות שריון וחיל רגלים מזרחה תחת סיוע אווירי, והצליחו להגיע, בצפון רמת הגולן, אל מעלה החרמון ואל קונייטרה, ובדרום רמת הגולן אל צומת רפיד. ב-10 ביוני בשעה 14:00 נפסקו הקרבות ברמת הגולן ונסתיימה למעשה הלחימה.

ב-23 בדצמבר 1969 מונה אלעזר לראש אג"ם[20]. ב-1 בינואר 1972 מונה לרמטכ"ל התשיעי בצה"ל.

כהונתו כרמטכ"ל עד מלחמת יום הכיפוריםעריכה

 
מימין לשמאל: עמנואל שקד, דוד אלעזר וחיים בר-לב בסיור לאורך גדר המערכת בעמק הירדן, 1968/1967

בתחילת כהונתו כרמטכ"ל הקדיש אלעזר תשומות רבות ללחימה בארגוני הטרור. ב-9 במאי 1972 בעת שנחטף מטוס סבנה והונחת בנמל התעופה לוד, תידרך אלעזר באופן אישי את לוחמי סיירת מטכ"ל, בפיקוד אהוד ברק, בטרם פעולת ההשתלטות על המטוס[21]. שלושה שבועות לאחר מכן, ב-30 במאי התרחש הטבח בנמל התעופה לוד, שביצעו חברי "הצבא האדום היפני". ב-5 בספטמבר באותה שנה אירע טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן. בתגובה הורה דדו על תקיפת בסיסי מחבלים בסוריה ובלבנון, שהייתה הגדולה מסוגה עד אז. הופלו שלושה מטוסים סוריים, ועשרות מחבלים נהרגו בהפגזות הכבדות. בהמשך אישר אלעזר את מבצע "אביב נעורים", שיצא לפועל בלילה שבין 9 באפריל ל-10 באפריל 1973, ובמהלכו פגעו לוחמי יחידות מובחרות בבכירי הטרור בביירות, ובו נהרגו עשרות מחבלים, בהם בכירים בארגוני הטרור[22]. אירוע נוסף עמו נדרש אלעזר להתמודד כרמטכ"ל היה ההחלטה על הפלת מטוס נוסעים לובי, שחצה את גבולה האווירי של מדינת ישראל, וסירב לדרישות להזדהות. לאחר שהמטוס הופל בשטח סיני על ידי מטוסי חיל האוויר הישראלי, בהוראתו האישית של דדו, התברר שהיה זה מטוס אזרחי, וכי המדובר בטעות ניווט תמימה. באירוע זה נהרגו למעלה ממאה אזרחים.

המהלכים לקראת מלחמת יום הכיפוריםעריכה

במהלך אפריל 1973 הצטברו התרעות על כוונה של מצרים לפתוח במלחמה באמצע מאי. אלעזר חשש מאפשרות זאת ולהערכה היו שותפים ראש "המוסד", צבי זמיר ושר הביטחון, משה דיין. הערכת ראש אמ"ן אלי זעירא, לעומת זאת, הייתה שמצרים לא תצא למלחמה. אלעזר התייחס לכך גם בפומבי, באומרו: "אינני חושב שזה יהיה הגיוני למצרים לפתוח במלחמה. אני חושב שהסיכונים למצרים גדולים, אבל אנחנו צריכים להיות נכונים לבלתי הגיוני. זו אפשרות קיימת והיא מחייבת אותנו להכנה ולכוננות רציניים"[23].

בעקבות ההערכה כי תיתכן מלחמה בקיץ 1973, אישר שר הביטחון לרמטכ"ל, ב-17 במאי, להוציא אל הפועל את תוכניתו להעלאת הכוננות ולשיפור המוכנות של צה"ל למלחמה - כוננות כחול לבן. ב-27 במאי 1973 הוכרזה כוננות בצה"ל, ובוצע גיוס מילואים. לפי ההיסטוריון יואב גלבר, מטרת גיוס המילואים הייתה החלפת יחידות שצעדו במצעד צה"ל ולא לתגבור. בדיעבד, יש התולים במאורעות סביב כוננות זו חלק נכבד מההפתעה של צה"ל בעת פתיחת מלחמת יום הכיפורים, כיון שסיפקה קרקע נוחה לשאננות וההתעלמות מהסימנים המקדימים של המלחמה, שבאה בעקבות אי התממשותה של ההתרעה למלחמה בעת כוננות "כחול לבן".

ב-13 בספטמבר הופלו 12 מטוסים סוריים בקרב אוויר שהחל כאשר מטוסים אלו ניסו ליירט מטוסי צילום ישראלים.

מלחמת יום הכיפוריםעריכה

לקראת המלחמהעריכה

ב-1 באוקטובר 1973 הוכרזה כוננות בצבאות מצרים וסוריה. עקב הערכה מודיעינית שגויה ושיקול דעת לקוי של מקבלי ההחלטות, ננקטו בצה"ל צעדים מצומצמים בלבד, לא בוצע גיוס מילואים מלא, וההערכה הייתה כי פתיחת מלחמה היא "בסבירות נמוכה". בשעות הבוקר המוקדמות של 6 באוקטובר (יום הכיפורים) השתכנע הרמטכ"ל, דוד אלעזר, שמלחמה תפרוץ באותו היום והוא ביקש לגייס מילואים ולהנחית מכה מקדימה. אולם שר הביטחון, משה דיין, שהאמין כי מלחמה לא עתידה לפרוץ וחשש מההשלכות המדיניות של מכה מקדימה לא אישר גיוס מילואים רחב היקף ולא אישר הנחתת מכה מקדימה. אלעזר הורה, על דעת עצמו, על גיוס מילואים מצומצם החל מ-5 באוקטובר.

המלחמהעריכה

ב-6 באוקטובר, בשעה שתיים בצהריים, החלה המתקפה המשולבת של הצבאות הסורים והמצרים, הידועה כמלחמת יום הכיפורים. במידה רבה הייתה זו הפתעה לצה"ל ולעומד בראשו.

לאחר קרבות בלימה קשים, מתקפת נגד כושלת בסיני, ואבידות רבות הן לכוחות הקרקע והן לכוחות חיל האוויר, נבלמה לבסוף המתקפה. ב-11 באוקטובר עברה הלחימה בצפון לשטח סוריה, ובליל 16 באוקטובר חצה צה"ל את תעלת סואץ.

בימיה הראשונים של המלחמה היה דדו בין היחידים שהצליח לשמור על אופטימיות וקור רוח (בניגוד לשר הביטחון, משה דיין, שדיבר על "חורבן הבית השלישי"), והצהיר, בדברו על המצרים: "נשבור להם את העצמות". במתקפת הנגד הכושלת של 8 באוקטובר בסיני, העביר דדו לממשלה דיווחים על הצלחות שלא היו, וזאת על פי דיווחים שהגיעו ממפקדי החזית.

המלחמה חשפה חילוקי דעות אישיים עזים בין אלופי צה"ל, במיוחד בחזית הדרום, אשר בחלקם לא הוסדרו גם לאחר שנים רבות. בשלב מסוים במלחמה נאלץ דדו, עקב תפקודו הכושל של מפקד פיקוד הדרום שמואל גונן ("גורודיש"), למנות את הרמטכ"ל לשעבר, חיים בר לב, כמפקד חזית הדרום. דדו גייס גם את האלופים רחבעם זאבי ואהרון יריב, ששוחררו משירות פעיל לפני המלחמה, כעוזרים מיוחדים לרמטכ"ל.

המלחמה הסתיימה כאשר כוחות צה"ל נמצאים בעומק השטח הסורי, הר החרמון, שאבד בתחילת המלחמה, הוחזר לשליטת ישראל, הארמייה השלישית של צבא מצרים מכותרת בסיני, וכוחות צה"ל נמצאים בגדה המערבית של תעלת סואץ. על הישגים אלו שילם צה"ל באבידות רבות.

ועדת אגרנט - חקירת המלחמהעריכה

מחירה היקר של המלחמה באבידות לצה"ל, והעובדה כי צה"ל נתפס לא מוכן, הן מבחינה מודיעינית והן מבחינה מבצעית, עוררו גל של מחאה ציבורית.

לאחר תום המלחמה, ב-21 בנובמבר 1973, הוקמה ועדת אגרנט כדי לחקור את אי-מוכנותו של צה"ל למלחמה. הוועדה ישבה על המדוכה חודשים מספר, ולאחר 140 ישיבות ושמיעת עשרות עדים, פרסמה ב-1 באפריל 1974 דו"ח ביניים, בו המליצה על הפסקת כהונתו של דדו כרמטכ"ל, יחד עם סיום כהונתו של ראש אמ"ן, האלוף אלי זעירא. לגבי דוד אלעזר, ההמלצה נומקה בכך שלא היו לו הערכות מודיעין משלו ותוכנית מגננה מפורטת, ובשל הביטחון המופרז שלו ביכולתו של צה"ל להדוף את האויב בעזרת כוחות הצבא הסדיר בלבד[24]. בדו"ח הוועדה נכתב כי אלעזר "נושא באחריות אישית גם בעניין הערכת המצב וגם בעניין מוכנותו של צה"ל".

מחדל אי הפצת תוכניות המלחמה של הסורים והמצריםעריכה

תוכניות המלחמה המדויקות של המצרים והסורים הגיעו לידי אמ"ן חודשים לפני המלחמה והופצו לרמות הגבוהות כולל הרמטכ"ל אלעזר, אך אלופי הפיקודים למשל, לא ידעו על תוכניות אלה. ועדת אגרנט מתחה ביקורת על כך שבפועל הצבא לא התכונן למלחמה לפי תוכניות אלה: "מה בצע במאמץ האיסוף העצום שנעשה על ידי אמ"ן ועל ידי רשויות איסוף אחרות, כדי לאסוף ידיעות אלה, אם לבסוף הן מונחות אי שם בתיקים ואין הן מגיעות לאלה שמן ההכרח כי ידעו אותם"[25].

מחדל אי הגיוס המיידי של שתי אוגדותעריכה

ביום שבת בבוקר, יום פרוץ המלחמה, תבע הרמטכ"ל גיוס כללי אולם שר הביטחון דיין אישר לבצע גיוס חלקי. ועדת אגרנט קבעה: "חל עיכוב של שעתיים בגיוס אותו סדר כוחות שלגיוסו הסכים שר הביטחון עוד בבוקר בדיון בינו ובין הרמטכ"ל, וזאת מפני שהרמטכ"ל המתין להכרעת ראש הממשלה בשאלת גיוס מלוא מערך המילואים"[26].

לאחר מלחמת יום הכיפוריםעריכה

בעקבות המלצת הוועדה, הגיש אלעזר את התפטרותו לממשלה ב-3 באפריל 1974, וזאת תוך שהוא טוען כי נגרם לו עוול, בעיקר על רקע העובדה כי הוועדה לא המליצה על סנקציות כלשהן נגד הדרג המדיני, וכי לא נלקח בחשבון תפקודו במהלך המלחמה, והעובדה כי בסופו של דבר הסתיימה המלחמה בניצחון[27].

לאחר התפטרותו פנה אלעזר לעסקים פרטיים, הפך לאיש עסקים ולאחר מכן מונה ליו"ר מועצת המנהלים של חברת הספנות צים.

ב-15 באפריל 1976 לקה בהתקף לב, בעת ששחה בבריכת שחייה בנווה אביבים, ומת, כשהוא רק בן 50. ערב לפני כן נפגש עם סופר צללים חנוך ברטוב במטרה לכתוב בספר את גירסתו לאירועי המלחמה. רבים קושרים את מותו המוקדם לשיברון הלב שהיה נתון בו לאחר שוועדת אגרנט הטילה עליו את האחריות למחדל יום הכיפורים. נקבר בבית הקברות הצבאי בהר הרצל בירושלים. יותר מעשרת אלפים איש הלכו אחר ארונו[28]. הותיר אחריו אשה, תלמה, ושלושה ילדים: הילה, פסיכואנליטיקאית הנשואה לדורון כהן, אחיה של נאוה ברק, עו"ד גידי אלעזר, ועורך הסרטים יאיר אלעזר שהפיק סרט על אביו.

דמותו הציבוריתעריכה

הכרעתה של ועדת אגרנט בדבר אחריותו האישית לכישלון ההכנות למלחמה, היא הכרעה שלא נתקבלה במלואה. באשר למידת אחריותו לדבקות במה שהוועדה כינתה "הקונספציה", לפיה הסורים לא יפתחו במלחמה ללא המצרים והללו לא יפתחו ללא מענה לעליונות האווירית של ישראל, הרי שיש המסירים ממנו את האחריות[29]. בפרט רבים אינם מקבלים את הסרת האחריות מהדרג המדיני, ובמיוחד משר הביטחון משה דיין. כן יש המדגישים את קור רוחו ואת תרומתו לניצחון על אף נתוני הפתיחה הקשים.

בראיון שנערך ב-2010 עם אביעזר יערי, טען זה, כי ניתן לייחס לאלעזר שתי החלטות שהיו מכריעות לגבי תוצאות המלחמה. הראשונה, החלטתו להעתיק את עוצבת המפץ בפיקודו של מוסה פלד שהייתה בעתודה מול הגבול עם ירדן (מחשש שזו תצטרף למלחמה) אל החזית ברמת הגולן בתקיפה מדרום לצפון. השנייה, התעקשותו להמתין להתקפה מצרית נוספת בטרם יחל צה"ל במתקפה מערבה ובניסיון צליחה. מתקפה מצרית זו בוצעה ב-14 באוקטובר ונכשלה כישלון חרוץ[30].

לפי דעה אחרת, ב-12 אוקטובר 1973 המטה הכללי המליץ על חצית התעלה למרות הסיכון של אוגדות הטנקים המצריות שנמצאו עדיין בצד המזרחי של התעלה. תוך כדי ישיבת ממשלה שדנה בנושא, קיבל צבי זמיר ראש המוסד ידיעה חשובה שהצביעה על מעבר הטנקים המצריים לסיני כחלק מהתקפה מצרית צפויה. דוד אלעזר אמר מיד שאם כך עדיף לדחות את הצליחה לעוד מספר ימים והממשלה אכן החליטה כך[31][32].

מספר שנים לאחר מלחמת יום הכיפורים, שיבחה גולדה מאיר את דוד אלעזר: "גולדה הפליגה בשבחיו של דדו ושיבחה את הדרך שבה ניהל את המלחמה והוסיפה: "שתדעו לכם, דדו הציל את עם ישראל"[33].

 
חלקת הקבר של דוד אלעזר בהר הרצל

הנצחת שמועריכה

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ ברטוב (1978), כרך ראשון, עמ' 17.
  2. ^ ברטוב (1978), כרך ראשון, עמ' 19.
  3. ^ ברטוב (1978), כרך ראשון, עמ' 20.
  4. ^ ברטוב (1978), כרך ראשון, עמ' 25.
  5. ^ ברטוב (1978), כרך ראשון, עמ' 26–27.
  6. ^ ברטוב (1978), כרך ראשון, עמ' 28–29.
  7. ^ ברטוב (1978), כרך ראשון, עמ' 30.
  8. ^ 8.0 8.1 ברטוב (1978), כרך ראשון, עמ' 31–32.
  9. ^ ברטוב (1978), כרך ראשון, עמ' 34.
  10. ^ ברטוב (1978), כרך ראשון, עמ' 39–43.
  11. ^ ברטוב (1978), כרך ראשון, עמ' 45–46.
  12. ^ ברטוב (1978), כרך ראשון, עמ' 47.
  13. ^ ברטוב (1978), כרך ראשון, עמ' 59.
  14. ^ ברטוב (1978), כרך ראשון, עמ' 63–65.
  15. ^ פרוטוקול הדיון, באתר ארכיון צה"ל ומשרד הביטחון (הקישור אינו פעיל)
  16. ^ 16.0 16.1 ברטוב (1978), כרך ראשון, עמ' 70.
  17. ^ ברטוב (1978), כרך ראשון, עמ' 66.
  18. ^ אורי דן, הסגן נתמנה למפקד, מעריב, 25 ביוני 1961
  19. ^ דוד אלעזר, באתר הפלמ"ח
  20. ^ אלוף ד. אלעזר - ראש אג"ם;, דבר, 23 בדצמבר 1969
  21. ^ שלום ירושלמי, הייתי גיבור לאומי, נשארתי בלי כלום, באתר nrg‏, 2 ביולי 2011
  22. ^ משה זונדר, יורים ולא בוכים, באתר nrg‏, 27 ביולי 2001
  23. ^ הארץ, 20 באפריל 1973
  24. ^ ועדת אגרנט, באתר הכנסת
  25. ^ ועדת אגרנט - הנמקות והשלמות לדו"ח החלקי מיום 1.4.1974 - כרך ראשון, עמ' 105 ו-109
  26. ^ ועדת אגרנט - הנמקות והשלמות לדו"ח החלקי מיום 1.4.1974 - כרך ראשון, עמ' 44
  27. ^ מכתבו של הרמטכ"ל לראש הממשלה, כפי שפורסם באוקטובר 2010
  28. ^ "דורות הלוחמים יזכרוך כפי שהיית", דבר, 19 באפריל 1976
  29. ^ לדוגמה אורי בר יוסף בספרו הצופה שנרדם
  30. ^ ראיון עם אביעזר יערי, ערב חדש, הטלוויזיה החינוכית, 6 באוקטובר 2010, החל מדקה 14 בשידור
  31. ^ אתר גולדה מאיר: יום עיון לרגל 100 שנה להולדת גולדה מאיר, אוניברסיטת תל אביב-תאריך: 25.05.1998, הרצאת צבי זמיר
  32. ^ צבי זמיר: "בעיניים פקוחות", הוצאת כנרת 2011, עמוד 158
  33. ^ אמנון ברזילי, חלום הבלהות של גולדה מאיר, באתר הארץ, 3 באוקטובר 2003