א-לובן אל-ע'רבי
אַ-לֻּבַּן אל-עַ'רְבִּי (בערבית: اللبّن الغربيّ; תעתיק: אל-לבן אל-ע'רבי), או אַ-לֻּבַּן אל-עַ'רְבִּיַּה (اللبّن الغربيّة) הוא כפר פלסטיני במערב נפת רמאללה ואל-בירה, השוכן סמוך לגדר ההפרדה, מזרחית לכפר רנתיס ומערבית לבית אריה. השטח הבנוי של הכפר שוכן ב"שטח B", שבשליטה אזרחית של הרשות הפלסטינית, ואילו השטחים החקלאיים נמצאים ב"שטח C" שבשליטה כוללת של ישראל.
 | |
| טריטוריה |
 הרשות הפלסטינית |
|---|---|
| נפה | רמאללה ואל-בירה |
| ראש העיר | רסאן סאלם |
| שטח | 9.7 קמ"ר |
| גובה | 284 מטרים |
| אוכלוסייה | |
| ‑ בכפר | 1,476 (2006) |
| קואורדינטות | 32°02′04″N 35°02′22″E / 32.034444444444°N 35.039444444444°E |
| אזור זמן | UTC +2 |
  | |
היסטוריה ואטימולוגיה
עריכהצפונית לכפר התגלו שרידים ארכאולוגיים מתוארכים לתקופה הרומית ובהם: שרידי מבנים, אבנים מסותתות, בתי בד, חרסים, וקברים.[1]
יש המזהים את הכפר עם היישוב "בית לבן" מתקופת התלמוד, שהתפרסם ביינותיו.[דרוש מקור: אין אזכור של המקור לזיהוי זה] היישוב נזכר פעם אחת במשנה: ”ומניין היו מביאין את היין, קרוחיין וחטוליין אלפא ליין, שנייה להן בית רימה ובית לבן בהר וכפר סגנה בבקעה” (משנה, מסכת מנחות, פרק ח', משנה ו'.).
זאב וילנאי מביא את דבריו של אשתורי הפרחי, מהמאה ה-14: "לובין והבית דגושה, הלכתי שמה".[2]
בתקופה הצלבנית נקרא היישוב במקום "לובן" או "אוליבן".[דרוש מקור]
באמצע התקופה העות'מאנית, במאות ה-18 וה-19, השתייך הכפר לחבל הארץ שנקרא "ג'וֹרַת עַמְרַא" או "בילאד ג'מאעין", אזור החופף במידה ניכרת את נחלת שבט אפרים המקראית. אזור זה היה על התפר שבין הרי יהודה והרי השומרון, וסבל מחוסר יציבות פוליטית עקב הגירת שבטים ותחרות מתמדת בין משפחות תקיפות על גביית מיסים בשם השלטונות העת'מאניים. במאה ה-19 התיישבו בו עקורים מהכפר העזוב ג'ינדאס שבחוצות לוד.[3]
החוקר הצרפתי ויקטור גרן ביקר בכפר ב-1863 וגם הקרן לחקר ארץ ישראל מזכירה אותו בדו"ח משנת 1882. הכפר מוזכר כנראה גם בכתביו של בנימין מטודלה שהגיע לארץ ישראל בעת השלטון הצלבני וזיהה אותו, בטעות, עם עמק איילון התנ"כי.[4]
במהלך המערכה על סיני וארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה סללו הבריטים את מסילת הרכבת לכפר א-לובן, שהייתה שלוחת רכבת צבאית לתמיכה לוגיסטית בכוחותיהם בחזית שנמתחה לרוחבה של ארץ ישראל.
בתקופת המנדט הבריטי השתייך הכפר לנפת רמלה. במפקד האוכלוסין של המנדט הבריטי בשנת 1922 נמנו בכפר 221 תושבים, ובמפקד של 1931 298 תושבים ב-60 בתים. לפי סקר הכפרים 1945 בארץ ישראל שערכו רשויות המנדט נאמדה אוכלוסיית הכפר ב-340 תושבים, והכפר השתרע על שטח של 9,854 דונמים.[5]
אזור הכפר נכלל בשטח שיועד למדינה הערבית, לפי החלטת החלוקה. בעקבות מלחמת העצמאות סופח הכפר לירדן כמו שאר הגדה המערבית.
אדמות
עריכהבעקבות הסכם הביניים של אוסלו II שנחתם ב-28 בספטמבר 1995 בין הפלסטינים וישראל, הוכר כי שטח הכפר הוא 11,286 דונם, מהם: השטח הבנוי וסביבתו הקרובה, 322 דונם שהם 2.9% מהשטח הכולל של הכפר הוגדרו כשטח B. ורוב אדמות הכפר, 10,964 דונם שהם 97.1% הוגדרו כשטח C.[6]
מתוך כלל אדמות הכפר, הפקיעה ישראל 1082 דונם (9.6% משטח הכפר) לבניית: בית אריה עופרים - 836 דונם בשנת 1981 ועוד 246 דונם בשנת 1988.[6]
תושבים
עריכהחינוך
עריכהבלובן מסגד אחד, ושני בתי ספר – אחד לבנות ואחד לבנים. בית הספר לבנים נבנה במימון ארגון הסיוע האמריקאי הבלתי-ממשלתי ANERA.
כלכלה
עריכהחלק מתושבי לובן הם פקידים ברשות הפלסטינית, חלקם חקלאים, וחלקם עובדים כפועלים בבית אריה הסמוכה.[1]
תחבורה
עריכהדרך הכפר עוברים כביש 446 וכביש 4653 (כביש הגישה לבית אריה).
קישורים חיצוניים
עריכה
- ניר יהב ויהושע בריינר, נוהל שכן: בין הכפר א-לובן להתנחלות בית אריה - וואלה חדשות, באתר וואלה, 13 במרץ 2012
הערות שוליים
עריכה- ^ 1 2 السكان | قرية اللبن الغربي | قضاء رام الله | موسوعة القرى الفلسطينية, palqura.com (בערבית)
- ^ זאב וילנאי, אריאל, אנציקלופדיה לידיעת א"י, תל אביב: עם עובד, 1976, עמ' 3935
- ^ רועי מרום, גִ'נְדַאס בשערה של לוד: אבן פינה לחקר העורף הכפרי של העיר 1948-1459, לוד-דיוספוליס 7, 2021, עמודים 29-26.
- ^ פראוור יהושוע, תיאורי מסע עבריים בארץ ישראל בתקופה הצלבנית., לימור, ריינר, עלייה לרגל: יהודים, נוצרים ומוסלמים. אסופת מאמרים, יד בן צבי, 2005, עמ' 392
- ^ נתונים מסקר הכפרים (1945), שהוצגו מחדש בספר Hadawi, Village statistics 1945, Classification of Land and Area Ownership in Palestine, Beirut, 1970, ומהספר נסרקו לאתר PalestineRemembered.com.
- ^ 1 2 3 arij.org, Al Lubban al Gharbi Village Profile, The Applied Research Institute – Jerusalem, 2012
