חבל השומרון נקרא על שם העיר שומרון, בירתה העתיקה של ממלכת ישראל[2]. השם שימש גם כשם נוסף לממלכה כולה. האזכור החוץ-מקראי הראשון לשם "שומרון" נמצא לאחר כיבוש האזור בידי סרגון השני מלך אשור, שהפך את ממלכת ישראל לפרובינציה של האימפריה האשורית, אותה הוא כינה סמרינה.[3]
לאחר חורבן ממלכת ישראל וגלות עשרת השבטים, האשורים הגלו לאזור השומרון אוכלוסיות זרות. התמזגותן עם בני ישראל שנותרו באזור הביאה ללידתה של עדת השומרונים, קבוצה אתנית-דתית המייחסת את מוצאה לשבטי אפרים, מנשה, בנימין ולוי. שפתם של השומרונים דומה לעברית עתיקה, ואורח חייהם מתבסס על נוסח ייחודי של התורה. בראשית התקופה הביזנטית הגיעה העדה השומרונית לשיאה. על פי ההערכה, באותה העת כללה העדה כמיליון נפש.[6] אוכלוסייתם התדלדלה עד מאוד בעקבות שורה של מרידות כנגד השלטון הביזנטי. בעקבות הכיבוש הערבי של ארץ ישראל, שומרונים רבים עברו תהליך של ערביזציה וקיבלו על עצמם את האסלאם.[7] על-פי מחקרים בני זמננו, חלק גדול מהאוכלוסייה הפלסטינית המוסלמית בשכם מוצאה בשומרונים.[8][9] כיום מונה העדה השומרונית פחות מ-1,000 נפש.
בתקופת המנדט הבריטי חולקה ארץ ישראל לשבעה מחוזות: גליל, כנען, שומרון, יפו, ירושלים, עזה ובאר שבע[10]. מחוז השומרון בתקופה הבריטית כלל את חדרה ונתניה ואת המושבות בשרון. במלחמת העצמאות כבש הלגיון של עבר הירדן את החלק ההררי של השומרון וחלקים נוספים בארץ.
ישנם איומים רבים על הסביבה, כולל מפחמות לייצור פחם עץ, הגורמות זיהום אוויר רב, אתרים לשריפת פסולת רעילה המכילה פלסטיק, ופסולת אלקטרונית, מחצבות הפוגעות בנוף, שפכים לא מטופלים, מגרשים עם גרוטאות רכב וצייד לא חוקי. הרשויות לא תמיד טורחות לטפל והתוצאה של הזנחה זו היא פגיעה בערכי טבע ונוף, לעיתים עד כדי גרימת נזק בלתי הפיך.
רבים מתושבי השומרון, אלו שנולדו וגדלו במקום ואלו שהגיעו ממקומות אחרים, בחרו להתגורר בשומרון גם משיקולים של איכות חיים, קרבה לחיי טבע וחיבור לסביבה. טיפוח גינות נוי הוא תחביב נפוץ עם דגש על צמחים מקומיים. רבים התקינו קומפוסטרים למיחזור פסולת אורגנית ומערכת ביתית למיחזור מים. חלק מהתושבים בונים את בתיהם תוך שימוש באבן מקומית. בבניה נפוץ השימוש בגגות רעפים, שעמידים לאורך עשרות שנים ללא תחזוקה, ואינם דורשים שימוש בחומרי אטימה מזהמים. רבים מהתושבים התקינו על הגג פנלים סולריים להפקת חשמל. שיעור האימוץ של רכב בלתי מזהם גבוה משמעותית לעומת הממוצע הארצי. לפי נתוני משרד הרישוי היו רשומות בתחילת אפריל 2023 כמעט 3,000 מכוניות חשמליות ביהודה ושומרון, 6 חשמליות לכל 1,000 תושבים ישראלים. מדובר בשיעור כפול למשל מאשר בירושלים, 33% יותר מאשר בחיפה ובבאר שבע, ודומה לאשקלון, לכנרת ולגולן.
בתקופה הברונזה התיכונה חוותה ארץ ישראל גלי הגירה מן הצפון ועם גלים אלו הגיעו גם מתיישבים חדשים מסוריה, שהביאו איתם רעיונות אדריכליים חדשים כמו מקדשי מגדול, חלקלקות וחומות ביצור להגנה על יישובים, את שני המוטיבים האלה ניתן לראות גם ברקורד הארכאולוגי של יישובים מאותה העת בשומרון, למשל, בתל בלאטה המזוהה עם שכם המקראית.
בתקופת הברונזה המאוחרת בארץ ישראל נשלט השומרון, ככל ארץ ישראל, בידי המצרים. בתקופה זו, אוכלוסיית השומרון הייתה דלילה ביותר; היישוב העירוני הצטמצם בהשוואה לתקופת הברונזה התיכונה. העיר החזקה באזור הייתה עיר-המדינה שכם. מכתבי אל-עמארנה מלמדים כי באמצע המאה ה-14 לפנה"ס לבאיה מלך שכם ניסה להשתלט על חבלי ארץ וערי-מדינה שונות בגליל ובעמק בית שאן הסמוכים ואף מערבה מן השומרון.
על-פי אחת ההערכות, סך שבטי ישראל בעת התהוותם מפליטים ונוודים-למחצה כנענים היה כ-45 אלף נפש, שהתפזרו לאורך רצועת שדרת ההר המרכזי של ארץ ישראל בטרם החלו להגר בהדרגה לעבר צפון הנגב ודרום הגליל המזרחי, וכי כ-30 אלף מתוכם חיו באזור שכם.[19]
בהמשך הפכה העיר שומרון לבירתה של ממלכת ישראל, והעניקה את שמה לחבל שומרון כולו. המקום נקנה על ידי המלך עמרי, והוא אף זה שהקנה לה את שמה, על שם בעליו הקודמים של המקום:
לאחר חורבן ממלכת ישראל והגליית תושביה האמידים של ממלכת ישראל והגירת רבים מיושביה דרומה אל ממלכת יהודה,[21][22] ישבו בשומרון בעיקר שרידי ממלכת ישראל ואוכלוסיות זרות שנעקרו מבתיהם והובאו לשומרון במקומם של בני ישראל על-ידי האשורים. אוכלוסיות אלו כונו בלשון סופרי המקרא "כותים". על-פי הסיפור המקראי, הכותים עיבדו את אדמות האזור אולם חוו אירועים טראגיים כגון טריפה בידי אריות והסיקו כי מדובר באלוהות מקומית שמענישה אותה כי הם לא עובדים אותה. לכן, הכותים פנו לאשורים וביקשו מהם שיעזרו להם לחדש את הפולחן לאלוהי ישראל ולכן החליטו האשורים להחזיר לשומרון כהן שהוגלה ממלכת ישראל כדי שזה ידריכם בפולחן המקומי וילמדם אותו. לאחר מספר דורות של קשרי חיתון בין שארית שבטי ישראל ובין הכותים התגבשה עדת השומרונים. בתלמוד, השומרון מכונה בשם "ארץ הכותים".
על-פי המחקר הארכאולוגי, בתקופת שיבת ציון הייתה האוכלוסייה השומרונית דלילה יחסית והתגוררה בעיקר באזור הר אפרים[23] תחת הנהגת סנבלט החורוני (שככל הנראה מקורו מהחורן או מאזור הכפר חווארה הסמוך לעיר שכם). אף על פי שרצו להתאחד עם שבי ציון לעם ישראל אחד, נדחו השומרונים על הסף בידי עזרא הסופר ונחמיה שראו בהם "גויים גמורים" שאינם מ"זרע הקודש". השומרונים מצדם לא נותרו אדישים ובהנהגת סנבלט גרמו להפסקת בניית בית המקדש השני עם מכתב ששלח מנהיגם לאימפריה האחמנית בטיעון כי עצם הבנייה של חומות המתחם המקודש הם למעשה ביצור כחלק מהכנה למרידה מצד היהודים בפרסים. הבנייה חודשה לאחר שהיהודים הסבירו את מעשיהם אולם בשל כך החלה על-פי המסורת היהודית יריבות רבת שנים בין השומרונים לבין היהודים ששיאה יגיע בימי התקופה ההלניסטית בארץ ישראל עת החריבו החשמונאים את המקדש השומרוני בהר גריזים ב-107 לפנה"ס כמעשה נקם נגד פולחנות לא-יהודיים בארץ.
בתקופה הרומית היה השומרון חלק מפרובינקייתיהודה. בתקופת המלך הורדוס נבנתה העיר שומרון מחדש כעיר רומית מפוארת בשם סבסטיה על שם הקיסראוגוסטוס ("סבסטי" Σεβαστη היה כינויו היווני של אוגוסטוס). היה זה אחד ממפעלי הבנייה הגדולים של הורדוס. הורדוס, שייחס חשיבות למיקומה של העיר בלב שטחי שלטונו, החליט לפתח אותה ואף יישב בה חיילים משוחררים שהבטיחו את נאמנותה של העיר למלך.
על פי יוסף בן מתתיהו, משיח שקר כינס את השומרונים על הר גריזים, סביב שנת 35, ופונטיוס פילטוס, שחשש ממרד, טבח בהם למרות אי-הערכותם. טבח נוסף נערך בשומרונים בזמן המרד הגדול בשנת 67 לערך, כאשר נאספו שנית בהר גריזים מתוך מחשבה שהמקום הקדוש יגן עליהם.[25]
השומרונים לא השתתפו במרד הגדול ובמרד בר כוכבא, ובעקבות דילול האוכלוסייה היהודית כתוצאה מן המרידות, האוכלוסייה השומרונית התפשטה מחוץ לחבל השומרון והפכה למרכיב העיקרי בפרובינקיה. על פי הערכה של השומרונים עצמם, מספרם במאה הרביעית והחמישית היה כמיליון ומאתיים אלף נפש. החלק הדרומי של השומרון יושב בשלהי התקופה הרומית ובתקופה הביזנטית בעיקר על-ידי אוכלוסייה נוצרית.
השומרונים נשארו לחיות ברובם באזור השומרון (חלקם חי בקהילות בגוש דן, באזור השרון ובחבל עזה), אם כי מספרם היה בדעיכה לאורך הדורות. בעקבות הדיכוי האכזרי של מרידות השומרונים נגד האימפריה הביזנטית (בעיקר בשנים 525 ו-555 לספירה), שומרונים רבים נהרגו או נעקרו מבתיהם, וחלק המירו את דתם לנצרות. במרכז השומרון נוצר ואקום שהתמלא בהמשך בידי נוודים שהתיישבו בהדרגה באזור.[26] בקדומים, למשל, התגלה אתר שחרב ככל הנראה במרד שומרוני, ובו קבר אחים.[27]
על-פי המקורות ההיסטוריים והמחקר הארכאולוגי, סוקרי הר מנשה העריכו כי אוכלוסיית השומרון בתקופה הביזנטית הייתה מורכבת משומרונים, נוצרים ומיעוט יהודי. האוכלוסייה השומרונית התרכזה בעיקר בעמקים סביב שכם וצפונה עד אזור ג'נין וכפר עותנאי. השומרונים לא התיישבו דרומית לקו שכם-קלקיליה. הנצרות עשתה נפשות באזור באיטיות רבה. במשך זמן רב, האוכלוסייה הנוצרית התרכזה באזור שכם, סבסטיה וסביב המנזרים שנבנו בצפון ובמרכז השומרון, שעה שיתר האוכלוסייה הכפרית נותרה לא-נוצרית.[28] בדרום-מערב השומרון התהווה ריכוז גדול של מנזרים וכנסיות שנבנו על גבי שרידים של מבצרים מהתקופה הרומית המאוחרת. מגן העריך כי רבים מאלו נבנו בידי צליינים נוצרים שהתיישבו באזור ומילאו את הואקום שנוצר באזור לאחר הכחדת היישוב היהודי באזור בעקבות מרד בר-כוכבא.[29][30]
לאחר הכיבוש הערבי של ארץ ישראל, ובמשך כל התקופה המוסלמית המוקדמת, השומרון עבר תהליך הדרגתי של אסלמיזציה. באותה העת הלכה ונתבססה באזור ההתיישבות המוסלמית, ובמקביל, העדה השומרונית הלכה והדלדלה בגלל פרעות, מגפות, רעב ותהליך מתמשך של התאסלמות. את מקומה של האוכלוסייה השומרונית הדועכת, תפסה בהדרגה אוכלוסייה מוסלמית, שישוביה באזור השומרון הלכו והתבססו. כבר במאה התשיעית, הכפר סינג'יל והכפר ג'ינסאפוט היו ליישובים מוסלמים.[31]
תחילה, השומרונים נחשבו ל"ד'ימי", או בני חסות, מעמד שניתן לבני הדתות המונותאיסטיות כמו היהודים והנוצרים, והוענק להם חופש דת ופולחן. השליטים המוסלמים המוקדמים הגנו על זכויות המיעוט שלהם, והם נדרשו לשלם ג'יזיה. אבל מצב זה לא נמשך זמן רב. מכרוניקות שומרוניות עולה כי גזירות דתיות, מיסים כבדים, עוני ורעב, אנרכיה שהותירה רבים חסרי הגנה בפני פורעים מוסלמים ואיסלום בכפייה בעידוד מספר שליטים, הובילו שומרונים רבים לעזוב את דתם תחת שלטון בית עבאס ושושלת טולון.[7][31]
רדיפות דתיות נגד השומרונים אירעו שוב בתקופה העות'מאנית, ומספריהם דעכו בעקבות פרעות, אסלום ואיתני הטבע, כך שבמהלך המאה ה-19 נותרו רק כ-100 שומרונים.
בראשית המאה ה-20 רוב השומרון היה חלק מסנג'ק שכם שנכלל בווילאייט ביירות של האימפריה העות'מאנית. חלקו הדרומי של השומרון נכלל במוטסריפאט של ירושלים. בשנת 1918 נכבש האזור כולו על-ידי הבריטים והחלה תקופת המנדט הבריטי. העברת השלטון לבריטים ומצב הביטחון המשופר, הביא להתפתחותן של ערי האזור מבחינת אוכלוסייה וכלכלה. על פי תוכנית החלוקה שאושרה באו"ם בכ"ט בנובמבר1947, השומרון הוגדר כחלק מן המדינה הערבית שנועדה לקום על 45% משטחי ארץ ישראל המנדטורית, עם סיום המנדט הבריטי. בעקבות סירובם של הערבים לקבל את תוכנית החלוקה, זו לא נתממשה.
בשנת 1948, עם פרוץ מלחמת העצמאות, נכבש אזור השומרון על ידי ממלכת עבר הירדן. עיראק פלשה אף היא לצפון השומרון וכוחותיה התקדמו עד למבואות עמק יזרעאל והשרון, לרבות אזור ואדי עארה. במהלך המלחמה הגיעו לשומרון פליטים ערבים רבים מיישובים שנכבשו על ידי המחתרות העבריות וצה"ל. הפליטים הגיעו מיישובים באזור מישור החוף, שפלת החוף, הרי ירושלים, השכונות של ירושלים בשליטת ישראל ואזורים אחרים, והם יושבו על ידי הירדנים במחנות פליטים באזור, כדוגמת בלאטה. בסוף המלחמה, השומרון נשלט כולו בידי ממלכת ירדן יחד עם יהודה, בנימין, בקעת הירדן ומזרח ירושלים כחלק מאזור יהודה ושומרון. ירדןסיפחה אותו אליה באפריל 1950. קו הגבול בין ישראל לירדן היה חלק מקו הגבול המכונה "הקו הירוק".
מאז אובדן השטח ב-1967 ועד ל"ניתוק הזיקה" ב-1988, שאפה ממלכת ירדן להחזיר לעצמה את השליטה ביהודה ושומרון, כולל השומרון. האינתיפאדה הראשונה גרמה למלך להבין שהפלסטינים לא מעוניינים בחסות הממלכה הירדנית ולכן, כמו גם מתוך חשש שהאינתיפאדה תפרוץ גם בירדן, הודיע המלך ב-1988 על ניתוק הזיקה בין ירדן ליהודה ושומרון, כך שמאז אין עוד תביעה ירדנית על השטח.[33]
מאז הודעת המלך חוסיין מ-1988, ובעקבות הסכם אוסלו, נוקטים ארגון האו"ם והרוב המוחלט של מדינות העולם עמדה שעל-פיה אזור השומרון מיועד להיות חלק אינטגרלי ממדינה פלסטינית עתידית. בעיני הרשות הפלסטינית ובעיני רוב מדינות העולם נחשבי יהודה ושומרון כשטח הכבוש בידי ישראל. בשנת 2012 הגישה הוועדה לבחינת מצב הבנייה ביהודה ושומרון, אשר בראשה עמד שופט בית המשפט העליון בדימוס השופט אדמונד לוי, חוות דעת משפטית על פיה שטחי יהודה ושומרון אינם נחשבים מבחינת הדין הבינלאומי כשטח כבוש, וזכותה של ישראל לתבוע ריבונות עליהם מכוח הצהרת בלפור וכתב המנדט. ממשלת ישראל לא אימצה את הדו"ח לאור משמעויותיו הבינלאומיות אך גם לא דחתה אותו.
שטח A – שליטה מלאה (ביטחונית ואזרחית) של הרשות הפלסטינית: בעיקר בתחומי הערים הגדולות.[34]
שטח B – שליטה אזרחית פלסטינית ושליטה ביטחונית ישראלית: רוב המרחב הכפרי הפלסטיני.
שטח C – שליטה ישראלית מלאה: כל ההתנחלויות, הכבישים המובילים אליהן, אזורים בלתי מיושבים, שטחי אש, כמעט כל בקעת הירדן ומדבר יהודה.
בעקבות פרוץ האינתיפאדה השנייה בשנת 2000, ובייחוד במבצע חומת מגן בשנת 2002 נכנסו כוחות צה"ל כמעט לכל הערים הפלסטיניות ולכפרים רבים, והשליטה הפלסטינית בהם הוגבלה מאוד, עד שצה"ל נסוג מחלק מהם בהדרגה בשנים הבאות. בשנת 2003 החלה ישראל בהקמת גדר הפרדה – מערכת של גדרות וחומות בטון העוברת בחלקה לאורך הקו הירוק, ובחלקה בתוך שטחי יהודה ושומרון.
רוב מדינות העולם מתנגדות לבנייה ישראלית באזור[דרוש מקור], ומאז תחילת המשא ומתן המדיני בין ישראל לפלסטינים, ישראל נמנעת מהקמת התנחלויות חדשות ונוהגת ריסון באישורי בנייה. בשנת 2005, בהתאם לתוכנית ההתנתקות של ממשלת ישראל השלושים, פונו ארבע התנחלויות בצפון השומרון מתושביהן. בשנת 2023 חתם אלוף פיקוד המרכז[35] על אישור שהיה לישראלים בחומש, ובעקבות כך הוקמה מחדש הישיבה במקום.
בשומרון נפוצים כפרים אשר מיקומם הוא בראשי גבעות. הם מכונים לעיתים בשם "כפר כיפה". הגבעות נוצרות בתהליך טקטוני של קימוט שכבות סלע. הסיבות להקמת הכפרים במיקום זה הן:
ביטחוניות - קשה יותר לטפס אליהם מאשר לכפרים שבמישור.
כלכליות - אדמת המישור נוחה יותר לעיבוד חקלאי וחבל לנצלה להקמת מבנים.
היסטוריות - התיישבות על גבי מקומות יישוב קדומים, ובהם חומרי בנייה משנית מצויים.
כיום האזור מאוכלס בעיקר על ידי ערבים ומוסלמים פלסטינים. בחבל ארץ זה הערים הערביות הגדולות קלקיליה, ג'נין, שכם וטולכרם. נוסף עליהן, פזורים ברחבי השומרון מאות עיירות וכפרים ערביים. לפי משטרת ישראל,[36] האוכלוסייה הערבית בשומרון למעלה מ-1,200,000 נפש, ומרוכזת ב-7 נפות הכוללים ארבע ערים: שכם, ג'נין, טול-כרם וקלקיליה.
יישוב קהילתי חברתי "שחרית" יוקם בשומרון בשנים הקרובות כישוב משלב לאנשים עם מוגבלויות, ישוב ראשון מסוג זה בארץ. היישוב מתוכנן סביב מוסד לאנשים עם צרכים מיוחדים אשר יוקם במרכזו.[37]
אתרים ארכאולוגיים באזור נסקרו בסקר חסר תקדים בהיקפו ובמשכו, סקר הר מנשה, בהנחיית אדם זרטל ואחרים. בסקר התגלו מספר אתרים היסטוריים ייחודיים, בהם מזבח הר עיבל המיוחס לדעת מגליו ליהושע בן-נון, מערכת של שישה אתרי פולחן מסוג גלגל, ואתר ח'ירבת אל-חמאם, המזוהה עם העיר היהודית נרבתא מימי בית שני.
בשומרון וסביבותיו (בקעת הירדן, השרון והכרמל) נתגלו עשרות פסיפסים מן התקופה הרומית והביזנטית. מגוון ניכר של גידולים וכלים חקלאיים מתוארים בהם המשקפים את הגידולים והכלים החקלאיים שאפיינו את רצועת הרוחב המרכזית של ארץ ישראל. ענפי החקלאות המיוצגים בפסיפסי השומרון וסביבותיו: גפן, רימון, תמר, אתרוג, חיטה, משמש, תפוח, אפרסק, אגס, שקד, אורן הצנובר, שקמה, שיזף, דובדבן, שזיף, לופה, ורד, אבטיח ופרג האופיום. עם הגידולים החקלאיים החדשניים בזמנם, בהם התגאו תושבי השומרון, נמנים אפרסק, אגס מזנים שונים, משמש, שזיף ולופה כספוג לרחצה. בין פסיפסי השומרון וסביבותיו נמצאו גם פסיפסים פשוטים וגסים שבהם ניכרת מלאכתם של יוצרים מרמה נמוכה אשר יצירתם הושפעה מאתרים קרובים מאוד, וגם פסיפסים איכותיים ברמת ביצוע גבוהה בקנה מידה בינלאומי, אשר הושפעו מיצירות מעבר הירדן המזרחי, אנטיוכיה ומעבר לים התיכון. בין היצירות המופלאות והאיכותיות ראויים לציון הדגמים החקלאיים המקוריים והייחודיים מן הפסיפסים של קיסריה ושל בית הכנסת השומרוני של ח'ירבת סמארה, העשויים להאיר את שוליו המערביים של השומרון כאזור חקלאי משגשג שנהנה מרווחה כלכלית בולטת בתקופה הביזנטית.
השומרון הוא בצומת גאולוגי בארץ ישראל: בצפון – העמקים והגליל, בדרום – בנימין ויהודה, במזרח – בקעת הירדן ומערב – רמות מנשה ושפלת החוף. הממצא הגאולוגי על השומרון קשור לגאולוגיה של כל אחד מהאזורים שבגבולו.
בשומרון נחשף רצף מלא של יחידה ליתוסטרטיגרפית מגיל יוּרָה מלפני 208 מיליוני שנים עד לפני 145 מיליוני שנים עד הווה. שבע חבורות סלע נחשפות, בעובי כולל של 2.5 ק"מ. ואלו הם:
חבורת כורנוב - גילה קרטיקון תחתון מלפני 145 מיליוני שנים עד לפני 97 מיליוני שנים. היא בנויה אבני חול עם שרידי גזעי עץ - דבר המעיד על הרבדה בסביבה יבשתית שהתקבלה לאחר נסיגת הים. נצפו בחתך סטרטיגרפי של 200 מטר בשיפולי הר כביר והר טמון הפונים לנחל תרצה
בבסיס תצורת כורנוב, סלעים וולקניים המוגדרים בתור תצורת תיאסיר. ההתפרצות של הסלעים היא בעיקר לאורך ההעתק של רכס בטרג' אל מליח. הוא כולל שפכי בזלת וכן פצלים וטופים יחד עם שרידי דגים וצפרדעים - תופעה המעידה על הרבדה במים מתוקים.
חבורת יהודה גילה טורון בקרטיקון עליון, מלפני 93 מיליוני שנים עד לפני 89 מיליוני שנים. הוא מורכבת בעיקר מסלעי אבן גיר ודולומיט. החבורה הורבדה בים רדוד עם קרקעיים שטוחה, מכאן גם מבני שכבותיה - אופקיות - בטרם יופעלו עליהם מגנגוני קימוט או שבירה. ניתן לזהות מחשופים של החבורה בשיפולי הר כביר. המחשופים מכסים חלק ניכר של מבני הקמרים של תרצה (פריעה) ורמאללה.
חבורת הר הצופים גילה סנון בקרטיקון עליון - פלאוקן בפלאוגן, מ-89 מיליון שנה עד 56 מיליון שנה. החבורה בנויה בעיקר קירטון, ועובייה הכולל הוא 300 מטר. מחשופי החבורה ניכרים ב"קו התפר" בין הקמרים לבין הקערים בהרי השומרון. שורת מחשופים נצפים בכביש הבקעה מאזור סרטבה צפונה ליד היישובים בקעות וחמרה. שפע מאובנים מיקרוסקופיים נמצאו בחבורה, דבר המעיד על הרבדה במים עמוקים.
תל אביב כפי שהיא נצפית מהמרפסת של המדינה, בפדואל. התצפית מדגימה את העליונות הטופוגרפית של השומרון על מישור החוף.חבורת עבדת - מגיל אאוקן, מ-56 מיליון שנה עד 35.5 מיליון שנה. העובי של החבורה 350 מטר. ההרבדה היא בים רדוד. המחשופים מצויים משני צידי קמר תרצה.
חבורת טבריה וחבורת ים המלח - הורבדו בשומרון בנאוגן, מלפני 23.5 מיליוני שנים ועד לפני 1.75 מיליוני שנים, לפני תהליכי הקימוט וההעתקה ששינו את פני השטח. מחשופי חבורת טבריה אותרו בשיפוליו המזרחיים של ההר בקרבת בקעת הירדן, בעובי של 150 מטר.
תפוצתם של סלעי חבורת ים המלח, הצעירים, מוגבלת באזור הקרוב לבקעת הירדן. אל תוך שתי החבורות יש חדירה של דיקים ושפכי בזלת וטוף מאזור הגלבוע על ב"מרמא פיאד" שעל כביש הבקעה.
^"Sargon ... named the new province, which included what formerly was Israel, Samerina. Thus the territorial designation is credited to the Assyrians and dated to that time; however, "Samaria" probably long before alternatively designated Israel when Samaria became the capital.", Mercer dictionary of the Bible, Macon, Ga.: Mercer University Press, 1990, עמ' 788–789, ISBN 0-86554-299-6
^ 12M. Levy-Rubin, "New evidence relating to the process of Islamization in Palestine in the Early Muslim Period - The Case of Samaria", in: Journal of the Economic and Social History of the Orient, 43 (3), pp. 257–276, 2000, Springer
^מגן, יצחק (2006). שטרן, אפרים; אשל, חנן (eds.). ספר השומרונים [Book of the Samaritans; The Continuation of the Samaritan Chronicle of Abu l-Fath] (2 ed.). ירושלים: יד יצחק בן צבי, רשות העתיקות, המנהל האזרחי ליהודה ושומרון: קצין מטה לארכיאולוגיה. pp. 562–586. ISBN965-217-202-2.
^די סגני, ל' (2002). מרידות השומרונים בארץ-ישראל הביזנטית. בתוך א' שטרן וח' אשל (עורכים), ספר השומרונים. ירושלים: יד יצחק בן-צבי, רשות העתיקות, המנהל האזרחי ליהודה ושומרון קצין מטה לארכאולוגיה, עמ' 454–480. (Hebrew)
^מגן, י' 2002 .השומרונים בתקופה הרומית – הביזנטית. בתוך א' שטרן וח' אשל (עורכים), ספר השומרונים. ירושלים: יד יצחק בן-צבי, רשות העתיקות, המנהל האזרחי ליהודה ושומרון קצין מטה לארכאולוגיה, עמ' 213–244. (Hebrew)
^ 12לוי-רובין, מילכה (2006). שטרן, אפרים; אשל, חנן (eds.). ספר השומרונים [Book of the Samaritans; The Continuation of the Samaritan Chronicle of Abu l-Fath] (2 ed.). ירושלים: יד יצחק בן צבי, רשות העתיקות, המנהל האזרחי ליהודה ושומרון: קצין מטה לארכיאולוגיה. pp. 562–586. ISBN965-217-202-2.
^אטלס כרטא לתולדות מדינת ישראל: עשור שני, הממשל הצבאי, עמ' 98.
^טל שובל, דרכה של ירדן לוויתור על הגדה המערבית, האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 1
ישראל
_ruins.jpg)
ערך מורחב – הכותים בשומרון
נוף מהר הגלבוע
רצפת פסיפס מהכנסייה בדיר קלעה, מוזיאון השומרוני הטוב
חורבות העיר שומרון
מבואות שומרון : גבולות וגיאומורפולוגיה, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח, מתוך: מדריך ישראל החדש, כרך 7. שומרון ובקעת הירדן
שומרון (אזור) (יהודה ושומרון), דף שער בספרייה הלאומית
השומרון, סיור וירטואלי מעל דרום השומרון: מהסרטבה דרך שילה הקדומה, ורוואבי עד אריאל באתר יוטיוב (אורך: 05:08), יולי 2020
