בווינגרד
בווינגרד הוא כינוי לאזור הביטחון הבריטי שהוקם במרכז ירושלים בסוף תקופת המנדט. באזור זה נכללו מגרש הרוסים והאזור ברחוב יפו הצמוד אליו.
הקמת בווינגרד
עריכהבעקבות הריסת מחלקת החקירות הפליליות של משטרת המנדט בירושלים ב-27 בנובמבר 1945, נקטו הבריטים אמצעי ביטחון שונים באזור מגרש הרוסים, כמו גידור וחסימת מדרכות[1]. בעקבות פיצוץ מלון המלך דוד ב-22 ביולי 1946, החלו הבריטים בהחרמת חנויות ומשרדים בבניינים בהם היו יעדים בריטיים כדי למנוע התקפות דומות. הבריטים פינו בעלי חנויות ועסקים יהודים ממגרש הרוסים ומרחוב יפו הסמוך[2], והקימו מתחם צבאי מבוצר ומגודר סביב משרדי הממשלה שלהם בירושלים[3]. המתחם כלל את בניין ג'נרלי, בית הדואר המרכזי[4] ובניין בנק לאומי[5], שהיו בני 7 ו 8 קומות ומבנייניה הגבוהים של ירושלים[6]. הקמת בווינגרד הפכה לשממה את האזור המסחרי השוקק ביותר של ירושלים היהודית[7]. אזור מסחרי חלופי התפתח במהרה במעלה רחוב יפו[8].
המתחם נקרא בלעג בפי תושבי ירושלים היהודים בשם "מצודת בווין"[9] או "בווינגרד", על שם שר החוץ הבריטי ארנסט בווין ולזכר ביצורי העיר סטלינגרד, שעמדה בגבורה בקרבות מלחמת העולם השנייה.
למרות שהמתחם היה מבוצר מאוד, עם גדרות גבוהות ומשטחים מכוסים בתיל, המחתרות הצליחו לחדור אותו ולבצע פעולות התקפיות נגד סממני השלטון הבריטי:
- ב־30 בנובמבר 1946 התקיפו לוחמים של האצ"ל את מפקדת הצבא של המנדט בעומק המתחם.
- באחד במרץ 1947 תקף האצ"ל את מועדון הקצינים שבמתחם. 17 קצינים וחיילים נהרגו במבצע.
אזורי ביטחון נוספים
עריכהלאחר מכן, ובעקבות המשך המתקפות של האצ"ל ולח"י עליהם, הקימו הבריטים בפברואר 1947 מספר אזורי ביטחון נוספים[10]:
- אזור ביטחון א' (A) שכלל את אזור המושבה הגרמנית ותחנת הרכבת[11]
- אזור ביטחון ב' (B) שכלל את אזור מלון המלך דוד, בניין ימק"א, קולג' טרה סנטה וחלק משכונת טלביה ורחביה
- אזור ביטחון ג' בצמוד לבווינגרד[5]
- אזור ביטחון ד' (D) שכלל את אזור מחנה שנלר
מדי פעם, בעקבות פעילות זאת או אחרת של אחת המחתרות, עובו סידורי הביטחון באזורי הביטחון. כך, לאחר גילוי ניסיון בריחה מבית הסוהר המרכזי בירושלים נסגר רחוב מליסנדה לתנועת מכוניות והוגבלה תנועת הולכי הרגל[12].
עם פרוץ מלחמת העצמאות התכנסה ממשלת המנדט עוד יותר לתוך אזורי הביטחון. הממשלה רכשה דירות נוספות בתוך אזורי הביטחון והעבירה את פקידיה שהיו מחוץ לאזורי הביטחון אל תוכם. בנוסף, הרחיבה הממשלה את אזורי הביטחון. לדוגמה, בדצמבר 1947 מסרה הממשלה את בית קדימה לוועד הקהילה היהודית של ירושלים, תמורת בתים באזור ביטחון א'[13]. בפברואר 1948 הוכללה חלק מטלביה באזור ביטחון א' וחלק אחר בתוך אזור ביטחון ב'[14].
עם סיום המנדט הבריטי, נכבשו אזורי הביטחון בידי כוחות ההגנה והאצ"ל, כחלק ממבצע קלשון.
קישורים חיצוניים
עריכה- י. שוכמן, המזימה נגד ירושלים העברית, דבר, 6 בפברואר 1947
הערות שוליים
עריכה- ^ נאסרה הכניסה הראשית למגרש הרוסים, משמר, 9 ביוני 1946
- ^ יוחרמו החנויות והמשרדים בבנייני הרוסים, משמר, 25 ביולי 1946
- ^ האומנם יוחרב מרכז מסחר יהודי?, דבר, 5 באוגוסט 1946
- ^ הדאר הירושלמי החדש, הצופה, 26 באוגוסט 1946
- ^ 1 2 הארי לוין, ה-14 במאי 1948, מעריב, 14 במאי 1950
- ^ יומן ירושלים, על המשמר, 26 במאי 1948
- ^ The Jewish year 5706, פלסטיין פוסט, 25 בספטמבר 1946
- ^ Reflections, פלסטיין פוסט, 8 בספטמבר 1947
- ^ יונה כהן, קצב הבנייה בירושלים, הצופה, 20 בנובמבר 1946
- ^ נקבעו גבולות אזור הבטחון, משמר, 9 בפברואר 1947
- ^ זאב לאקויר, איזור בטחון א', משמר, 24 בדצמבר 1947
- ^ ירושלים, הוגברו אמצעי הזהירות בבית הסוהר, דבר, 4 במאי 1947
- ^ חליפין, משמר, 28 בדצמבר 1947
- ^ השלטונות סוגרים את טלביה, דבר, 17 בפברואר 1948