בית הסוהר המרכזי בירושלים
בית הסוהר המרכזי בירושלים פעל בתקופת המנדט בירושלים ושימש לכליאתם של אסירים יהודים וערבים, ובהם רבים מחברי המחתרות העבריות שפעלו נגד שלטונות המנדט, ובכלל זה אחדים מעולי הגרדום. כיום שוכן במקום מוזיאון אסירי המחתרות - ירושלים.
המבנה עד להפיכתו לבית הסוהר
עריכהמבנה בית הסוהר הוקם בשנות ה-60 של המאה ה-19 כחלק ממתחם מגרש הרוסים מחוץ לירושלים העתיקה. המתחם נבנה כמחנה לצליינים, וכלל כמה מבני אכסניה, בית חולים וכנסייה מרכזית. המבנה בו שכן בית הסוהר בתקופת המנדט שימש עד מלחמת העולם הראשונה כאכסניה לנשים על שם מריה פיודרובנה, אמו של הצאר ניקולאי השני. האכסניה נבנתה במתכונת של מבנה מלבני, הסוגר על שתי חצרות פנימיות. קירות המבנה היו כה עבים, עד כי קרירות תמידית שכנה בחדרים.
במלחמת העולם הראשונה התחוללה המהפכה הקומוניסטית ברוסיה, בה הוצאו הצאר ומשפחתו להורג, ואת השלטון תפסו הקומוניסטים. דבר זה קטע באחת את זרם הצליינים המתעצם לירושלים, ומגרש הרוסים הפך שומם. במקביל, כבשו הבריטים את הארץ, ועם כניסתו לתוקף של שלטון המנדט בשנת 1920, החליטו על העתקת מרכז העיר בירושלים מהעיר העתיקה לעיר החדשה. הם בחרו לשם כך במקטע על דרך יפו, בין העיר העתיקה ובין גוש השכונות היהודיות בנחלאות, צמוד למגרש הרוסים.
בשנת 1922 סללו הבריטים בָּאזור כביש חדש, לו קראו על שם אליעזר בן-יהודה (הוא מדרחוב בן-יהודה של ימינו), וב-1924 סללו את רחוב המלך ג'ורג'. עם יצירת משולש הרחובות והגדרת מרכז העיר החדש של ירושלים, הפך גם מגרש הרוסים לחלק מהיוזמה החדשה, על ידי הסבת מבניו הנטושים למבני ציבור ושלטון: אכסניית הגברים הפכה לתחנת משטרה מרכזית; אכסניית הכמרים והנזירים הפכה לבית משפט; אכסניית האצילים (חצר סרגיי) הפכה למשרד ממשלתי, אכסניית הנשים הפכה לבית הסוהר המרכזי וכך הלאה.
בית הסוהר המרכזי בירושלים
עריכהמערכת המשפט ואכיפת החוק של המנדט הבריטי בארץ ישראל כללה בתי דין אזרחיים וצבאיים, משטרה (Palestine Police) ושירות בתי סוהר (Palestine Prison). ברחבי הארץ הוקמו בתי כלא ומחנות מעצר, כשהגדולים בהם הם בית הסוהר המרכזי בירושלים, בית הסוהר המרכזי בעכו, מחנה המעצר בעתלית, מחנה המעצר בלטרון ובית הסוהר לנשים בבית לחם. בדרגות הגבוהות בשירות בתי הסוהר המנדטורי שירתו בריטים, ובדרגות הביניים והדרגות הזוטרות שירתו ערבים או יהודים.
בראשית תקופת המנדט נכלאו בבית הסוהר המרכזי בירושלים כ-250 אסירים, מספר שהוכפל לקראת סוף התקופה. בשנותיו הראשונות לא היו בבית הסוהר חשמל ומים זורמים. בכל אחד מתאיו עמדו לרשות האסירים חבית מי שתייה ועביט לצרכים. בשנת 1930 חוברו משרדי בית הסוהר והמסדרון הראשי שלו לרשת החשמל, ובשנת 1937 הורחב החיבור לכל בית הסוהר.
באגף הדרומי היו תאי הצינוק, שכונו בפי האסירים בשם "הגיהנום". תאים צרים אלה שימשו לכליאת אסירים שעברו על חוקי הכלא, כמו השתתפות בקטטה או התחצפות לסוהר. עונש המאסר בצינוק ניתן על ידי מנהל הכלא, והוא נע בין שעות ספורות לשבועיים. תאי הצינוק היו קטנים מאוד, וכללו מחצלת ודלי לצרכים בלבד. בבית הסוהר פעלו גם מרפאה ואולם אשפוז בן 20 מיטות.
האסירים היו בני כל הדתות, ובראשית תקופת המנדט הם שוכנו יחד בתאים, ללא הפרדה על בסיס דתי או לאומי. החל מאמצע שנות ה-30 של המאה העשרים עלה מספרם של אנשי המחתרות בבתי הסוהר, ועל פי דרישתם הם שוכנו בתאים נפרדים מערבים. אסירי המחתרות היו יהודים שנאסרו בעקבות פעילותם במחתרות העבריות, שפעלו נגד הבריטים בארץ ישראל: 'ההגנה', ה'אצ"ל' ו'לח"י', וכן לוחמי פלמ"ח. אסירים אלה הוגדרו אסירים פוליטיים, והם נשפטו בבתי דין צבאיים. העבירות שבגינן נכלאו נעו בין תליית כרזות נגד הבריטים ברחובות העיר, דרך אימון ואחזקת נשק, ועד פגיעה פיזית בבריטים, כמו פיצוץ מבנים והריגת חיילים. עונשי המאסר נקבעו בהתאם לחומרת העבירה, ונעו בין חודשים ספורים למאסר עולם ואף עונש מוות.
האסירים הועסקו במלאכת כפיים, שנועדה להעסיק אותם בשעות הפנאי הרבות ולמנוע מריבות הנובעות משעמום, ומאידך נועדה לספק את צורכי הכלא ואף למכור את התוצרת מחוץ לכתליו. בתי המלאכה שפעלו בתחומי בית הסוהר כללו מאפייה, בה אפו האסירים לעצמם לחם ופיתות; מחסן בגדים ומתפרה, בהם התקינו האסירים לעצמם את מדי הכלא; בית דפוס בו הדפיסו פרסומים וכרזות מטעם השלטון הבריטי; סנדלריה, בה למדו האסירים רצענות ותיקון נעליים, ושימשו את יושבי הכלא; נגריה, בה התקינו רהיטים לכלא וכן ארונות קבורה, בהם נטמנו חיילים בריטים, ועוד. לרבים מהאסירים היה זה פתח ללימוד מקצוע, בו עסקו לאחר שהשתחררו.
בימי שבת וחג פעל בכלא בית כנסת, שהתפילות נוהלו בו על ידי הרב אריה לוין, "רבם של האסירים". בעקבות השתדלותו של הרב לוין פעל בבית הסוהר גם מטבח כשר.
על אף המתח הלאומי ששרר מחוץ לכותלי בית הסוהר, נראה כי לפחות בשנים הראשונות היו היחסים בין האסירים היהודים לערבים תקינים בדרך כלל. בשנות ה-30 הלך המתח וגדל.
עם גבור הסכסוך בין השלטון הבריטי ותנועת המרי העברי לאחר סיום מלחמת העולם השנייה ב-1945, חששו הבריטים שחברי תנועת המרי יפוצצו מבנים בתחומי מגרש הרוסים. בשל כך הם תחמו את האזור כולו בגדרות תיל, וכינוהו 'אזור ביטחון'. חברי תנועת המרי, לעומת זאת, כינו את המתחם הסגור בשם "בֵּווינגרד" על שם ארנסט בווין, שר החוץ של בריטניה דאז, שנודע בגישתו האנטי-ציונית לפתרון הסכסוך בארץ ישראל.
ב-19 בינואר 1946 ערכו לוחמי אצ"ל ולח"י התקפת נפל על בית הסוהר. בראש ההתקפה עמד איש לח"י, יעקב בנאי ("מזל"). ההתקפה לא עלתה יפה ותוך זמן קצר הוזרמו כוחות צבא ומשטרה לאזור והלוחמים מצאו את עצמם לכודים. בנאי פקד על נסיגה והלוחמים הבקיעו דרכם תוך אש מקלעים וזריקת רימונים והצליחו להחלץ. בהתקפה נהרג לוחם אצ"ל וארבעה נפצעו. מהבריטים נהרגו שני קצינים ומספר שוטרים נפצעו.[1]
בינואר 1947 פרצה קטטה המונית, אשר כונתה "הטושה הגדולה". באירוע זה נרצח החובש היהודי אברהם בחנה (שווילי) בידי המון מוסלמי, ועשרות נפצעו. בעקבות האירועים הופרד הכלא לשני אגפים נפרדים: חציו הדרומי של הכלא הפך לאגף ערבי בלבד, ובחציו הצפוני שוכנו מאז יהודים בלבד.
בבית הסוהר נתלו כ-100 אסירים ערבים, אך אף לא יהודי אחד. ארבעה מעולי הגרדום, דב גרונר, אליעזר קשאני, מרדכי אלקחי ויחיאל דרזנר, שהיו כלואים בבית הסוהר בירושלים, הועברו בחשאי ב-15 באפריל 1947 לכלא עכו,[2] ולמחרת הועלו לגרדום שם. שני לוחמי מחתרת, שאמורים היו להיות היהודים הראשונים להיתלות בכלא בירושלים, משה ברזני ומאיר פיינשטיין, התאבדו ב-21 באפריל 1947, ערב הוצאתם המתוכננת להורג, באמצעות רימון יד שהוברח אליהם, מוחבא בתוך תפוז.
ב-20 בפברואר 1948 ברחו מבית הסוהר שמונה אסירים מהאצ"ל (בהם מתתיהו שמואלביץ' ומשה סבוראי) וארבעה מהלח"י (בהם מנחם מלצקי ויוסף שמחון), באמצעות מנהרה שחפרו.
ב-3 באפריל 1948 נמלטו מבית הסוהר שני אסירים ערבים, לאחר שבית הסוהר הותקף ביריות וברימונים.[3]
סיום פעולת בית הסוהר והפיכתו למוזיאון
עריכה
ערך מורחב – מוזיאון אסירי המחתרות - ירושלים
במאי 1948, לקראת תום תקופת המנדט, פונה בית הסוהר המרכזי מיושביו, והאסירים הועברו לבתי כלא אחרים. ב-14 במאי 1948, במהלך מלחמת העצמאות, נכבש מגרש הרוסים על ידי ה'הגנה' בסיוע 'אצ"ל' ולח"י במבצע קלשון. לאחר קום מדינת ישראל שימש הבניין לצרכים אזרחיים שונים, ובהם מחסנים של הסוכנות היהודית. בשנות ה-60 של המאה ה-20, רכשה מדינת ישראל את מגרש הרוסים ב"עסקת התפוזים".
בשנות ה-70 וה-80 שכן במבנה אתר הנצחה לאסירי אצ"ל ולח"י, שנקרא "היכל הגבורה". במהלך שנות ה-80 ניהלה הנהלת "היכל הגבורה" מאבק נגד הכוונה להרוס את הבניין כחלק מתוכנית בניית כיכר ספרא. בשנת 1991 עבר המבנה לידי משרד הביטחון, ששיפץ את המבנה הישן, שחזר את בית הסוהר והפך אותו למוזיאון אסירי המחתרות. המוזיאון מציג שחזור של מגוון חדרי אסירים בבית הסוהר, וכן בתי מלאכה בהם הם הועסקו. כמה מחדרי השירות שוחזרו במלואם, כמו המטבחים והמרפאה, כן שוחזר חדר מנהל הכלא.
לפני מספר שנים ויתר משרד הביטחון על כל שטח חזית בית הסוהר לטובת בנייתו של קמפוס "בצלאל" החדש. השטח שנמסר שימש במקור כחצר הביקורים, שנחצתה בגדר אבן ותלתליות שהפרידה בין האסירים לבין מבקריהם, בני משפחות ואף עורכי דין. בשטח זה הוצבו בעבר המצבות המקוריות שהונחו על קברי ברזני ופיינשטיין בהר הזיתים. מצבות אלה הועברו למחסני המוזיאון.
ב-2017 פורסם כי יש תוכנית להעביר את גלי צה"ל מיפו לשטח המוזיאון. בתום פעולת התנגדות ציבורית, בהובלת שוחרי האתר, אסירים ובני משפחות וכן ציבור וחברי כנסת, נסוג שר הביטחון מכוונתו המקורית ונענה לקריאה להותיר המתחם על כנו. בעקבות זאת הוחל בקידום יוזמה להפוך המתחם לאתר למורשת המאבק בדרך למדינה: הארגונים; האסירים והעצורים; עולי הגרדום ויתר חללי המאבק.
ראו גם
עריכהלקריאה נוספת
עריכה- חיה ברנס, עולי הגרדום - תעודות ועדויות על חייהם, הוצאת המדרשה הלאומית ע"ש אריה בן אליעזר, 1978
- גאולה כהן, התפוז שבער והצית לבבות (סיפור חייהם ומותם של פיינשטיין וברזני), הוצאת המדרשה הלאומית ע"ש אריה בן אליעזר, 1979
- יהושע ישראלי, בבגדים אדומים (זיכרונות אישיים של נידון למוות), הוצאת שמחה ברמץ, 1974
- אנשיל שפילמן (עורך), כך ברחנו לחזית (36 סיפורי בריחות מבתי הכלא הבריטיים), הוצאת יאיר, 1973
- מתתיהו שמואלביץ', בימים אדומים - זכרונות איש לח"י, הוצאת משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1978
- חגי אבריאל, "חגי אבריאל פרקי חיים", הוצאת קיבוץ משאבי שדה והמרכז לתרבות וחינוך של ההסתדרות, 1973.
קישורים חיצוניים
עריכה- יהושע כספי, בתי הסוהר בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי, קתדרה 32, יולי 1984
- דף הפייסבוק של מוזיאון אסירי המחתרות - ירושלים
הערות שוליים
עריכה- ^ ההתקפה על בית-הסוהר המרכזי, מתוך: יהודה לפידות, בלהב המרד (מהדורה מחודשת), הוצאת המחבר, 2015 (מהדורה ראשונה: משרד הביטחון 1996).
- ^ הנידונים למות הועברו לסוהר עכו, דבר, 15 באפריל 1947
- ^ התקפה על בית הסוהר המרכזי בירושלים, דבר, 4 בפברואר 1948