פתיחת התפריט הראשי
בצלאל שץ, 1930 בקירוב
בצלאל שץ מצייר את אייזיק שטרן, 1957

בצלאל (ליליק) שץ (19121978) היה פסל וצייר ישראלי.

חייועריכה

בצלאל שץ, הידוע בכינויו "ליליק", נולד בירושלים לבוריס שץ, מייסד "בצלאל", ולד"ר אולגה פבזנר-שץ, מבקרת אמנות. כבר מגיל צעיר הפגין ליליק כשרון רב בהתעמלות ובמוזיקה, אך בעיקר באמנות. הוא גדל בבית שאמנים ואמנות נכחו בו, זכה להתרועע עם המנהיגים הגדולים בארץ, וכבר בחגיגת בר המצווה שלו הוצגה תערוכתו הראשונה. הוא למד בגימנסיה העברית בירושלים, ובגיל 14 סיים את לימודיו ב"בצלאל". ב-1930 הצטרף בצלאל למסע עם אביו לאירופה ולארצות הברית, שם הציגו עבודות אמנות שלהם ושל תלמידי בצלאל למטרת גיוס כספים.

לאחר מותו של אביו ב-1932, עזב בצלאל את ארץ ישראל לתקופה של כעשרים שנה. הוא התחיל את דרכו בפריז ב"גרנד שומייר", ושהה שם ארבע שנים. החינוך שקיבל בביתו וב"בצלאל" היה שמרני במידה מסוימת, "המודרנה" נחשבה למילת גנאי, ובצלאל היה צריך לפלס את דרכו כאומן עצמאי בן דורו.

ב-1937 הוא נסע לארצות הברית ונשאר שם 14 שנה. בסוף מלחמת העולם השנייה, במהלך עבודתו במספנה, פגש את אשתו לעתיד, לואיז. בקליפורניה הוא פגש גם את הנרי מילר, ונרקמה ביניהם חברות על בסיס יצירה משותפת. האמן מאן ריי העיד על מערכת יחסים זו: "מעולם לא נתקלתי בשיתוף פעולה כה חלק...". בצלאל יצר סדרת עבודות בהדפס משי עבור ספרו של הנרי מילר "אל תוך חשכת הלילה", שהיה בו חידוש הן מצד האמנות והן מצד מלאכת עשיית הספרים. (במשך כמה שנים היה מילר נשוי לאיב מקקלור, אחותה של לואיז, אשת בצלאל ) בצלאל הציג תערוכות יחיד וקבוצתיות בפירנצה, ניו מקסיקו, ניו יורק, סן פרנסיסקו ועוד. הוא הציג לצד גדולי האמנים בני דורו: פבלו פיקאסו, אנרי מאטיס, מארק שאגאל, אוסקר קוקושקה. הצלחתו זו בעולם לא נודעה בישראל, עם חזרתו בשלב מאוחר יותר.

ב-1948 נישאו בצלאל ולואיז, וכעבור 3 שנים עברו לישראל והשתכנו בבית שץ בירושלים. על אף הנתק הארוך מהארץ והמחלוקות בינו לבין גישות הרווחות בזירת האמנות המקומית, הציג בצלאל תערוכות רבות וייצג את ישראל בגרמניה ובאיטליה, בין היתר בתערוכת הביאנלה של ונציה (1954). בירושלים הקים יחד עם אשתו לואיז שץ ואחותו זהרה שץ ואמנים נוספים, את "קבוצת יעד" לעבודות אמנות שימושית. הקבוצה יצרה עבודות שהוצגו ונמכרו בביתן הקטן בחצר ביתם ברחוב בצלאל. עם הקמת כפר האמנים עין הוד ב-1953 עברו בצלאל ולואיז להתגורר בבית שתכנן עבורם האדריכל דוד רזניק. בעין הוד הם השתלבו באווירה האמנותית הבוהמית, שדמתה במקצת לאופן חייהם בקליפורניה.

בצלאל היה אדם נוח ואהוב על הבריות, הנרי מילר כתב: " שץ הוא אופטימי חסר תקנה, האופטימי ביותר שפגשתי מעודי". בתקופת שהותו בישראל הוא מצא את אושרו בחיק משפחתו המצומצמת ובחוג חבריו האינטימיים. הוא טיפח קשרים חברתיים אישיים בהתכתבויות עם חבריו מארצות הברית. בצלאל נמנע מהתבטאויות אינטלקטואליות בין בכתב ובין בעל פה, ולא ניסה להצדיק את עבודותיו בשום צורה. הוא היה איש עשייה, אמן ואומן נמרץ רגיש וסקרן. הוא תרם רבות בצורה מעשית- אסתטית לסביבה ולאמנות הישראלית. מקורות יצירתו מגוונים; החל משבטים פרימיטיבים, דרך סיפורי התנ"ך, תולדות האמנות המערבית, היסטוריה וטבע מקומיים, וכלה בסמלים לאומיים ישראליים כהמשך למורשתו של אביו.

בצלאל יצר תוך שימוש במגוון רחב של טכניקות. בתחילת דרכו הוא היה נאמן לציור הריאליסטי-אקדמי כפי שהיה נהוג ב"בצלאל" של אותם השנים, והוא התפתח כאמן יוצר תוך ההשפעה של האמנות המופשטת בתקופתו. הוא עבד ברישום, ציור שמן ואקריליק, הדפס, תבליט, ריקוע נחושת, אמנות שימושית, גרפיקה, קרמיקה, עבודות יודאיקה ועוד. בעשור האחרון לחייו התמקד בעיצוב סביבתי. בין עבודותיו הציבוריות נמנות: עיצוב אוניות של חברת "צים", היה שותף עם זהרה ולואיז בעבודות מגוונות עבור צים שלום, גדר במשכן נשיאי ישראל, גדר ברחבת הכותל, שערים ואביזרים לבתי כנסת, פסל הכניסה ליד לבנים בירושלים, ועוד.

בצלאל שץ נפטר בירושלים ב-1978 במהלך ניתוח לב.

קישורים חיצונייםעריכה