לואיז שץ
לואיז שץ (1916 – 1997) הייתה ציירת ישראלית.
 | |
| לידה |
1916 ונקובר, קנדה  |
|---|---|
| פטירה |
1997 (בגיל 81 בערך) ירושלים |
| שם לידה |
Louise Burton McClure |
| לאום | ישראלית |
| מקום לימודים |
אוניברסיטת קליפורניה בברקלי |
| בן או בת זוג |
בצלאל שץ |
  | |
ביוגרפיה
עריכהלואיז (מקלור) שץ נולדה ב-1916 בוונקובר, קנדה. בגיל שלוש עברה עם משפחתה למינסוטה, ארצות הברית. אביה, במאי תיאטרון, השתלב בבוהמה המקומית ובילה בסיבובי הופעות באמריקה. ב-1939 היא סיימה תואר שני באמנות באוניברסיטת קליפורניה שם רכשה את מיומנותה בצבעי מים.
בזמן מלחמת העולם השנייה היא עבדה לפרנסתה כשרטטת של בוני הספינות במפרץ סן פרנסיסקו שם הכירה את בעלה לימים בצלאל שץ. לאחר שנות המלחמה עבדה לואיז בקבוצת האמנים "שבעה מקליפורניה". שם יצרה הדפסים ומתווים לבדים. בצלאל שץ ולואיז חיו בסן פרנסיסקו בשכנות עם אמנים ויוצרים רבים, בהם גם הסופר הנרי מילר, שהפך מאוחר יותר לבעלה של איב, אחותה של לואיז. הנרי מילר, שהתחבר אדוקות עם לואיז ובצלאל באותה תקופה הגדיר אותה כ"שקופה, חמקנית, חולמנית, עורגת, צלולה כפעמון וברורה כקורי עכביש נוצצים...".
בצלאל ולואיז נישאו ב-1948 ועברו לישראל ב-1951, שם ייסדו את הסדנה לאמנות שימושית "יעד" יחד עם זהרה שץ ואמנים נוספים. מטרת הסדנה הייתה לייצר ולסחור באומנות שימושית שתהווה מעין תחליף למזכרות בסגנון המוסד "בצלאל". הם חיו בירושלים בבית שץ ובביתם בעין הוד שתכנן האדריכל דוד רזניק. גם בעין הוד השתייך הזוג בצלאל ולואיז לקהילת האמנים המקומית. למרות עדינותה, שקיפותה ורגישותה הייתה לואיז מעורבת מאוד בקהילה, וזאת בעיקר בזכות לשכנם וחברם מרסל ינקו, שהוביל את רעיון "כפר האמנים – עין הוד". אך בניגוד לבעלה בצלאל שץ, חיבקה הביקורת הישראלית את לואיז והרעיפה עליה שבחים. "לואיז שץ שייכת לסוג הנדיר של ציירים שסגנונם נובע רק מתכנותיהם הנפשיות. טכניקה מושלמת ומועודנת להפליא עומדת לרשותה..." (מרים טל, מעריב). על אף השתייכותה של לואיז למשפחת שץ, ולמרכז חיי האמנות בארץ של אותה תקופה, היא שמרה על פרטיותה ומיעטה להתראיין.
את נופי הארץ, הטבעיים והפתוחים וכן העירוניים והמקומיים, שהכירו לה בצלאל וזהרה בטיולים רבים, אהבה (עד גיל מבוגר מאוד נהגה ללכת מביתה בבית שץ, במרכז העיר, אל הר הזיתים, לחזות בזריחה ולקטוף פטריות.) והם היוו מקור השראה ויצירה לציוריה המופשטים והמדויקים, אשר מזכירים את רוחו של פאול קליי, אך שומרים על אינדיבידואליות ברורה.
עיקר עבודותיה בצבעי מים, עבדה גם בקולאז'ים, קיסאין, עיטורים לספרים ומרשמי אמנות שימושית. עיטרה בציורי קיר את אוניות הנוסעים של "צים", "שלום" ו"תיאודור הרצל", יחד עם בעלה בצלאל שץ, משרד אל על בלונדון, תערוכת העשור כחלק מחגיגות העשור למדינת ישראל בירושלים, קירות קרמיקה למדרשת עמליה ירושלים וספריית בית העם בירושלים. תכננה כלי נחושת שהוצגו בשנת 1954 בטריאנלה העשירית של מילאנו וזיכוה במדליית כסף. זכתה בפרס "מעל לתחרות" עבור מתווי בדים בבית הנכות בצלאל ב-1952, פרס בית האמנים בירושלים ע"ש שן 1970. פרס ירושלים לציור לשנת 1973. וכן פרס ע"ש מרדכי איש שלום על תרומה מיוחדת לאמנות. השתתפה בתערוכות רבות בישראל ובשאר העולם. עבודותיה נמצאות במוזיאון ישראל, מוזיאון תל אביב, מוזיאון חיפה לאמנות ובאוספים פרטיים בישראל, ארצות הברית, אנגליה, שווייץ, צרפת ואיטליה. לאחר פטירת בעלה, בצלאל בשנת 1978 היא המשיכה להתגורר לצד גיסתה זהרה שץ.
לואיז שץ נפטרה בירושלים בשנת 1997 בגיל 81.
תערוכות ופרסים
עריכהקישורים חיצוניים
עריכה
- לואיז שץ, באתר מרכז המידע לאמנות ישראלית, מוזיאון ישראל
- לואיז ש"ץ – מונוגרפיה - קורות חייה ויצירתה, בבלוג של גדעון עפרת
- בית שץ (אורכב 02.01.2021 בארכיון Wayback Machine) אתר הבית של "בית שץ", המנציחה את פעילותו של משפחת שץ בירושלים.
- סרט "הבית ברחוב בצלאל", קישור לסרט המספר על פעילותה של משפחת שץ.
- לואיז שץ, דף שער בספרייה הלאומית