גזר במלחמת העצמאות

קיבוץ גזר הותקף ב-10 ביוני 1948 על ידי הלגיון הירדני, מלווה בכוח של ערבים מקומיים. לאחר קרב קצר, נכבש המקום. כוח של חטיבת יפתח החזיר את היישוב לידיים ישראליות עוד באותו היום.

עמדה בקיבוץ גזר, 1948 (צילום של וילם ואן דה פול)

רקע עריכה

הקמה והתיישבות עריכה

טרם מלחמת העולם הראשונה נקנו כ-3,400 דונם מאדמות המשק לעתיד בידי ארגון 'המכבים הקדמונים' מבריטניה. בפועל, הבעלות לא מומשה, ואותן אדמות לא עובדו. על מנת למנוע את אובדן השטח, פדתה אותו הקרן הקיימת לישראל, והוסיפה אליו כ-2,000 דונם של שטחים סמוכים בבעלות יהודית פרטית, ועוד כמה מאות דונמים של שטחים שנקנו מערבים. קיבוץ גזר הוקם, בשם קבוצת הדסה-גזר, ב-13 במרץ 1945. הקבוצה המיישבת הורכבה מגרעין 'תלם' של הנוער העובד, בוגרי בית החינוך לילדי עובדים בתל אביב, ומקבוצת 'הדסה' שעברה הכשרה בגבעת בוסל בחדרה. היישוב שכן בלב אזור ערבי כמעט טהור, ועם זאת, בשנים הראשונות לקיומו, שמר על יחסים תקינים יחסית עם האוכלוסייה הערבית השכנה.

השטח עריכה

הקיבוץ יושב על שטח מישורי, בגובה כ-110–120 מ' מעל פני הים. עליו חולשות ממזרח ומדרום גבעות נמוכות, אשר גובהן כ-140–150 מ'. את השטח מבתרים מספר ערוצים, ביניהם נחל עזריה ממערב ונחל גזר ממזרח, שניהם נחלי אכזב ושניהם זורמים באזור זה מצפון דרומה. ק"מ אחדים ממערבו נמצאת רמלה, אז עיר ערבית. ק"מ אחדים ממזרחו נמצאת לטרון (אשר נמצאה מאמצע מאי 1948 בידי הלגיון הירדני, וקודם לכן, בידי צבא ההצלה). בין לטרון לבין גזר נמצא הכפר הערבי אל קובאב (כיום משמר איילון). מצפונו של היישוב נמצא הכפר אל-בריה (כיום בית חשמונאי) ומדרומו אבו שושה (דרומה מערבה לתל גזר). הקיבוץ יושב מדרום לדרך רמלה-לטרון (היום כביש 424), שהייתה חלק מן הדרך יפו-ירושלים.

תחילת מלחמת העצמאות עריכה

על פי החלטת החלוקה, נכלל גזר בתחומי המדינה היהודית. ייתכן אף כי השטח עליו ישב הקיבוץ נכלל במדינה היהודית בשל עצם קיומו במקום זה. עיקר הקרבות באזור השפלה נערכו על הדרך לירושלים. כיוון שדרך זו נחסמה, סמוך לתחילת המלחמה, בקטע שבין רמלה ליפו (כיום כביש 44), עברה לזמן מה הדרך לירושלים דרך רחובות-נען-גזר. בהמשך המלחמה, הדרך לירושלים נחסמה בלטרון, שם הצטלבה הדרך העוקפת מחולדה עם כביש ירושלים-תל אביב (כיום כביש 3 וכביש 424). כך, גזר נותרה בשולי אותם קרבות. כמו כן, אירעו בחודשי המלחמה הראשונים מספר תקריות אש פזורות. ב-20 במרץ 1948 נהרג אחד מחברי הקיבוץ. בהמשך נמצאה גופתו ועליה סימני התעללות. בתגובה, ערך כוח חי"ש, בשיתוף לוחמים מהקיבוץ, פעולת תגמול כנגד הכפר אבו שושה. לכפר נגרמו מספר הרוגים ואבדות התוקפים היו פצוע קל אחד. לאחר אותה פעולת תגמול שרר אכן שקט יחסי בגזרה. באמצע מאי 1948 כבשה חטיבת גבעתי את אבו שושה ואת אל קובאב (כיום משמר איילון), כאשר גם אל-בריה ננטשה, דבר שהביא לשיפור מצבה של גזר. אולם, בשל פלישת הצבא המצרי, כוחות 'גבעתי' עזבו את הגזרה לאחר כמה ימים. במקום נותרה פלוגת חי"ם שהחזיקה בתל גזר. לאחר עזיבת 'גבעתי' הוחלט להוציא את הילדים מן המקום, ואלה פונו, עם מספר מטפלות, לקבוצת שילר. הקיבוץ הפך בעצם למשלט, ובימים הבאים, נערכו בו עבודות התבצרות שונות. כן הותקף המקום, בפצצות ובאש מכונות ירייה, על ידי מטוסים מצריים. חברה אחת נפצעה קל ונזק רציני נגרם למשק.

הכוחות המשתתפים עריכה

הישראלים עריכה

על הקיבוץ הגנו 68 חברים וחיילים (לרבות 13 נשים). לרשות אלה עמדו 42 רובים, 12 תת מקלעים, שלושה מקלעים, מרגמה שני אינץ' עם 18 פצצות, וכן רימונים ובקבוקי מולוטוב. החימוש המתואר לא התאים כלל ללחימה כנגד כוח משוריין. בנוסף, התבצרות היישוב הייתה לקויה ולא התאימה למלחמה כנגד כוח סדיר המצויד בנשק כבד. כך למשל, העמדות, 11 במספר, עשר משקי חול ואחת מבטון, שמוקמה על גג בית, היו מוגבהות. אלה היוו מטרה קלה לתותחים (ר' להלן), ולא הוכנו עמדות חלופיות. בקיבוץ היו שני בונקרים, וביניהם תעלות קשר רדודות. אלה היו מיועדים לנפגעים, לקשר ולאחסון תחמושת. סביב הקיבוץ, ומחוץ למערך העמדות, נמתחו שתי גדרות תיל ונפרשו קונצרטינות. כן פוזרו מוקשים נגד אדם מצפון וממזרח למשק. בנוסף, הונח מוקש חשמלי נגד רכב על הדרך לרמלה. במידה רבה, נסמכה הגנת הקיבוץ על כוחות צה"ל הסמוכים, ולפיכך, לכאורה, די היה בכך שהקיבוץ, במקרה שיותקף, יעכב את התוקפים לזמן מספיק להגעת התגבורות. באשר לאלה, הקיבוץ נכלל בתחום אחריותה של חטיבת גבעתי, כאשר היערכותה ותשומת לבה של זו האחרונה הייתה מופנית כלפי דרום, אל מול הצבא המצרי. למעשה, אם כך, הכפפת הקיבוץ לאחריות 'גבעתי' הפכה אנאכרוניסטית מרגע שצבאות ערב פלשו לארץ ישראל לאחר הכרזת המדינה. בפועל, ישבו על תל גזר הסמוך שתי מחלקות של קרייתי. בכל זאת, בסמוך לגזר היו ערוכות מספר חטיבות של צה"ל: חטיבת 'יפתח' וחטיבת הראל, אשר סיימו זה עתה את מבצע יורם. כן הייתה בסמוך חטיבה 7, אשר לאחר מבצע בן נון ב' אבטחה את פריצת דרך בורמה. למעשה, היה זה ריכוז כוח צה"לי נדיר בגודלו, בשטח קטן יחסית, במונחי מלחמת העצמאות. עם זאת, לא נכלל בתוכנית ההגנה של הקיבוץ סיוע אש מבחוץ.

הערבים עריכה

ברמלה, הסמוכה לגזר, יחד עם לוד, הקרובה לרמלה, היה ערוך כוח ערבי מקומי, ובו כמה מאות לוחמים, אשר היה חלק מן הגדוד המערבי של אל-ג'יהאד אל-מוקאדס. לכוח זה הצטרפו כמה מאות מתנדבים מעבר הירדן. בתחילת יוני 1948 שלח הלגיון הירדני פלוגה מקובצת, ממוכנת בחלקה, לאותן ערים. על הפלוגה פיקד הקצין הבריטי נייג'ל ברומג' (Bromage). כוחות אלה נטלו בהצלחה חלק בקרבות האצ"ל ברמלה.

הכוח הירדני אשר תקף את גזר, בגודל גדוד מוקטן, כלל שבע שריוניות מן הפלוגה המקובצת, ושתי פלוגות מתנדבים מעבר הירדן, אשר היו נתונים לפיקוד הלגיון. על הכוח פיקד ברומג' עצמו. כוח זה נעזר בארבעה תותחי נ"ט.

נפילת גזר עריכה

הרקע להתקפה על גזר עריכה

לקראת ובמהלך מבצע יורם החל צה"ל בפעילות מוגברת יחסית בגזרת לטרון-רמלה, וכללית, היוזמה הייתה בעיקרה בידי ישראל, ואילו הכוחות הערביים גילו פסיביות. ברומג', שלא שבע נחת ממגמה זו, החליט, על פי זיכרונותיו על דעת עצמו, לנקוט ביוזמה התקפית כדי להטותה במשהו. גם כוחות המתנדבים מעבר הירדן לא שבעו נחת מן הפסיביות היחסית של הצד הערבי בגזרה, והיוזמה ההתקפית שימשה גם לצורך 'הוצאת קיטור' אצל אותם מתנדבים. מטרתו לא הייתה כיבוש קבע של המקום, שכן כוח הלגיון היה קטן מדי מכדי להפריש כוחות לחילות מצב. במקום זאת בחר ברומג' לערוך פשיטה, במרחק גדול יחסית מרמלה. חיסול יישוב המהווה איום על כביש לטרון-רמלה היווה מטרה ראויה לפשיטה (אם כי הגדוד הראשון של הפלמ"ח שבאל-קובאב, עדיין חלש על הכביש).

ההתקפה והכיבוש עריכה

בבוקר 10 ביוני יצא מרמלה לכפר הערבי אל-בריה (כיום מושב עזריה)[1], כקילומטר צפונית לגזר, צוות קרב של הלגיון הירדני, בפיקודו של ברומג', ובו שריוניות ומתנדבים בלתי סדירים מעבר הירדן. ב-12:20 הבחינה תצפית בקיבוץ באותו כוח, והמגינים נערכו בעמדות. כמה מחברי המשק, אשר שהו מחוץ לגדרות, כיוון שעבדו בסמוך, לא הצליחו לחזור בשל עוצמת האש שניתכה בהמשך (ר' להלן). באותה העת, הכוח הערבי יצא מאל-בריה, והתפצל כך שחלקו נע לכיוון 'גבעת הסיד' שממערב, החולשת על הדרך שבין הקיבוץ לנען, וחלקו האחר, ניתק את הקיבוץ מצד אל קובאב (בה היה כוח מן הגדוד הראשון של הפלמ"ח) שממזרח. התותחים נותרו באל-בריה ומשם המטירו אש על הקיבוץ. כמחצית מן העמדות נהרסו באש התותחים (כולל אלה שעל משוריינים), והמגינים נאלצו לנטוש אותן, ולהיערך בקו הגנה פנימי יותר. לנוכח המצב הקשה, המגינים ביקשו תגבורת. גזר שכנה במרחב חטיבת גבעתי, ואכן, החל משעה 13:45, נאמר למגיני גזר, על ידי 'גבעתי', כי תגבורת כזו בדרך. לעומת זאת, כוחות חזית ירושלים, שחנו בסמוך, לא הופעלו. התגבורת, מגדוד 55 של 'גבעתי', התארגנה לאט מדי, והגיעה לבסוף רק לאחר הקרב, בשעה 18:00, לנען. כוח פלמ"ח, שהוזעק אף הוא לבקשת מפקד 'גבעתי' שמעון אבידן (מפקד בפלמ"ח בעברו), הגיע גם כן רק לאחר הקרב העיקרי ונפילת גזר (ר' בהמשך). כוח 'קרייתי', שעל תל גזר הסמוך, לא התערב כלל בקרב. הערבים תקפו משלושה כיוונים, מצפון, ממזרח וממערב, כאשר המסתערים נעזרים באש מן השריוניות. אלה האחרונות נערכו תחילה במרחק שמחוץ לטווח הנשק היעיל של המגינים. שלוש שריוניות של חטיבה 7, שחנו באזור 'גבעת הסיד', ניסו להתערב בקרב, אולם אלה הונסו באש העדיפה של שריוניות הלגיון, ואחת מן השריוניות של צה"ל נפגעה. בהמשך, השריוניות של הלגיון קרבו לגדרות הקיבוץ, ולבסוף, ב-15:00 בערך, אף חצו אותן. השריוניות כיסו באש את תעלות הקשר הרדודות, ופיצלו למעשה את קווי ההגנה של המשק לקטעים המנותקים זה מזה. כך הצליחו הרגלים הערבים לחדור לקיבוץ בארבעה מקומות מצפון מזרח ומצפון מערב. ניסיונות של מגיני הקיבוץ לארגן לחימה מקווים פנימיים יותר, נכשלו. לאחר שחדר את מעטפת ההגנה של הקיבוץ, הצליח הכוח הערבי, עד שעה 16:45, לכבוש את המשק, שרוב מגיניו נהרגו או נשבו.

כיבוש מחדש עריכה

כוח הלגיון עזב את גזר לאחר כיבושה. ללגיון לא היו די חיילים כדי לקיים חיל מצב במקום. בנוסף, לצה"ל הייתה עדיפות כוחות עצומה באזור, והישארות לזמן ממושך בנקודה הייתה עלולה להעמיד בסכנה את כוח הפשיטה, עם שוך ההפתעה הראשונית. כוח הלגיון השאיר, אפוא, את הנקודה למתנדבים מקומיים שנפנו לשוד וביזה. עם ערב ערכה יחידה מן הגדוד הראשון של חטיבת יפתח התקפת נגד מאל קובאב, שחררה את גזר כמעט ללא קרב, וכבשה בנוסף את אל בריה.

אחרית דבר עריכה

 
החלקה הצבאית בקיבוץ גזר

בקרב נהרגו 29 מגינים, 20 חברי הקיבוץ ותשעה חיילים. נפלו בשבי 14 נשים ו-15 גברים. 13 מן המגינים, ביניהם חמישה פצועים, הצליחו לחמוק לנען ולחולדה[2]. המשק נחרב. הנשים שבין השבויים שוחררו זמן קצר לאחר הקרב, ביוזמת המפקד הבריטי של כוח הלגיון, בשערי בן שמן. אבדות הערבים אינן ידועות, אך היו קטנות בהרבה.

הנופלים קבורים בקבר אחים בבית העלמין בקיבוץ גזר[3]. ליד הקבר נמצא סלע ועליו הכתובת: "לוחמי גזר, דבקים אל אדמתם נלחמו עד הסוף, ג' בסיוון תש"ח".

האבדות הרבות שנגרמו לקבוצת גזר והעובדה ששום כוח צבאי שהיה באזור לא חש לעזרתה עוררו בקרב החברים שנותרו בחיים טענות כבדות. הרמטכ"ל רב-אלוף יעקב דורי מינה ועדת חקירה צבאית לפרשת נפילתה של גזר. הוועדה מצאה פגמים חמורים בתוכנית ההגנה של גזר. בעקבות מסקנות הוועדה, שלח הרמטכ"ל ב-31 במאי 1949, מכתב למזכירות גזר, ובו העלה על נס את עמידת הגבורה של אנשי גזר, וציין כי בנסיבות ששררו אז באזור לא ניתן היה להחיש אליה עזרה בזמן.

לקחי קרב גזר עריכה

הסיבה העיקרית לנפילת גזר היא שלא הוחשו אליה כוחות התגבורת שהובטחו לפני ובעת ההתקפה. יחד עם זאת אותרו עוד מספר ליקויים בהגנת גזר (המקור: לקחי הגנת גזר, אגף מבצעים, מאי 1949, ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון):

  • הנשק המקומי: לא היה בנמצא אף לא נשק נ"ט (פיאט) אחד תקין. גזר הותקפה על ידי תשעה משוריינים. כמו כן כלי הנשק בגזר היו מסוגים שונים, כך שלא היה ניתן להחליף חלקים בין כלי הנשק שנפגעו ואף התחמושת הייתה שונה.
  • העמדות: העמדות בגזר היו מוגבהות, דבר שהתברר כשגיאה קשה. תותחי האויב פיצחו את העמדות וגרמו לאבדות בקרב המגינים.
  • לא היה קשר לשכנים בנען, באל קובאב ובחולדה.
  • עזיבת העמדות שנהרסו פגעה בתוכנית האש.
  • מחסור במגינים: 50 מגינים להיקף גדר של 1,600 מטר.

כאמור, למרות כל אלו הסיבה העיקרית לנפילת גזר הייתה הפקרתה. כך תיאר זאת דוד בן-גוריון בדבריו במועצת מפא"י: "אמרתי שגזר וכל נקודה אחרת בארץ, תוגן לא רק על ידי חבריה - אלא על ידי הצבא. זו לא הייתה הבטחה פרטית, על כך נבנתה שיטת התגוננותנו. ושיטה זו לא הכזיבה בדרך כלל. הצבא הגן. לצערי ולתמהוני הכזיבה השיטה בגזר ... ואולי לא הייתה אף נקודה אחת, שביום שלפני ההפוגה וביום ההפוגה היו יכולות להיות מוגנות על ידי הצבא כאשר הייתה גזר ... היו עד עכשיו מקרים טרגיים יותר מאשר בגזר, אבל בכל ששת החדשים לא היה מקרה מר ומתמיה כבמקרה זה."

לקריאה נוספת עריכה

  • יומה של גזר: בהוצאת "אגודה להנצחת זכרם של מגיני גזר", מהדורה שנייה, 1988.
  • אברהם אילון, חטיבת גבעתי מול הפולש המצרי: הוצאת מערכות, 1963.
  • ישראל גרנית ודן יהב, התיישבות במלחמה - יישובים שעמדו, פונו, או נפלו במלחמת העצמאות 1948, מכללת כנרת, 2015.
  • Nigel Bromage, Soldier of Arabia: a British Military Memoir from Jordan to Saudi Arabia, London, New York, Radcliffe Press, 2012, pp 26-27.

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ עד למלחמת העצמאות היה במקום הכפר הערבי אל-בריה, Al-Barriyya, البرّيّة, שהיה ממוקם בנ"צ 1423.1440 (רשת ישנה) ותואם היום את המיקום של מרכז היישוב בית חשמונאי
  2. ^ מתוך חקירת נפתלי זינפלד, ב-25 ביוני 1948, ארכיון צה"ל.
  3. ^ אייל לוי, הדרכים הצדדיות של ישראל: תעלומה טמונה באדמה ותולדות הבייסבול הישראלי, באתר ישראל היום, 2 בפברואר 2023