הכרזת העצמאות

הכרזת העצמאות
	ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, כשברקע דיוקנו של בנימין זאב הרצל, חוזה המדינה ומייסד הציונות המודרנית
תאריך	ה' באייר ה'תש"ח, 14 במאי 1948
שפה	עברית
נואם	דוד בן-גוריון, יושב-ראש מנהלת העם
מקום	בית דיזנגוף, תל אביב, ישראל

ערך זה עוסק בההכרזה על הקמת מדינה יהודית עם פקיעת המנדט הבריטי על ארץ ישראל. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו הכרזת העצמאות (פירושונים).

אין לבלבל ערך זה עם הערך "מגילת העצמאות".

הכרזת העצמאות של מדינת ישראל התקיימה ביום שישי, ה' באייר ה'תש"ח, 14 במאי 1948 בעיר תל אביב, בבית דיזנגוף שבשדרות רוטשילד 16. בטקס, שהתקיים בהתאם להחלטת מנהלת העם כשמונה שעות לפני סיום המנדט הבריטי בהתאם להחלטת החלוקה של עצרת האו"ם מכ"ט בנובמבר 1947, הכריז יושב ראש מנהלת העם דוד בן-גוריון על הקמת מדינת ישראל ונחתמה מגילת העצמאות. מאז חוגגת מדינת ישראל מדי שנה בתאריך עברי זה (או בסמוך לו, על מנת למנוע חילול שבת) את יום העצמאות.

האירועים שקדמו להכרזה

עמדת ארצות הברית ביחס להקמת מדינת ישראל

בממשל נשיא ארצות הברית, הארי טרומן, התקיים פולמוס נוקב, בשאלת התמיכה בהקמת מדינה יהודית. מצד אחד היה מחנה פרו-ציוני בראשות קלארק קליפורד (היועץ הפוליטי הבכיר של הנשיא) ודייוויד נילס (אנ'), שתמכו בהקמת המדינה מסיבות תאולוגיות וצדק היסטורי ומתוך ראיה שמדינה יהודית, יציבה, דמוקרטית וליברלית, תשרת את האינטרסים של ארצות הברית והמערב במזרח התיכון.

קליפורד כתב "הייתה לי אמונה בישראל עוד לפני שהוקמה, ידעתי שהיא מבוססת על אהבת החירות, שהיא הכוכב המנחה של העם היהודי עוד מימי משה רבנו. אני מאמין שיש לה עתיד מפואר לפניה, לא רק כאומה ריבונית אלא כהתגלמות האידיאלים הגדולים של הציוויליזציה שלנו".^[1]

מצד שני היה מחנה גדול שהתנגד להקמת המדינה, בהובלת מנהל מחלקת האו"ם דין ראסק, צמרת משרד ההגנה בראשות ג'יימס פורסטל ומחלקת המדינה האמריקאית בראשות ג'ורג' מרשל. התנגדות זו נבעה מסיבות כלכליות ומדיניות הקשורות לאינטרסים של תעשיית הנפט האמריקאית, לקשרים עם העולם הערבי והמוסלמי וגם ממניעים אנטישמיים. בין המתנגדים להקמת המדינה היהודית לא היו רק בכירי משרד החוץ, אלא לא מעט אישי ציבור יהודים, כמו המוציאים לאור של העיתונים "ניו יורק טיימס" ו"וושינגטון פוסט".

קליפורד מעיד שפורסטל אמר לו "למה החברים שלך בבית הלבן לא חושבים בהיגיון? יש 30 מיליון ערבים ו-600 אלף יהודים, הם יזרקו את היהודים לים התיכון".

ריצ'רד הולברוק טען במחקרו ש"מתחת לפני השטח הייתה אנטישמיות של כמה מעצבי מדיניות – אם לא של כולם. העמדה של המתנגדים להכרה בישראל הייתה פשוטה – נפט, כסף והיסטוריה".^[2]

אליהו אילת מעיד על דברים שאמר לו אחד מבכירי תעשיית הנפט האמריקאית: "...הציונים בתעמולתם למדינה יהודית בארץ ישראל, חותרים תחת מעמד חברות הנפט...הפועלות במזרח התיכון וביוקרתן בעיניי הערבים...החברות הבריטיות והאמריקניות מאוחדות בדעה שהציונות היא הסכנה הגדולה והרצינית ביותר לאינטרס שלהן בארצות ערב".^[3]

ערב ההכרזה העמדה הרשמית של ארצות הברית הייתה נגד הקמת המדינה היהודית ובעד אימוץ של תוכנית נאמנות בין-לאומית זמנית על ארץ ישראל, שתדחה ואף תבטל את הסיכוי להקמת מדינה יהודית בעתיד. ג'ורג' מרשל – מזכיר המדינה האמריקאי, אף איים כי הוא יתפטר מתפקידו, אם טרומן יכיר בהקמת המדינה. מרשל כתב ביומנו: "אמרתי בצורה חדה וברורה, שאם הנשיא יפעל לפי העצה של מר קליפורד ואם היו נערכות בחירות, הייתי מצביע נגדו".^[2]

אדי ג'ייקובסון, חברו לנשק ושותפו לעסקים של טרומן, סייע באחד משיאי המאבק המדיני, כאשר שיכנע את הנשיא להיפגש עם חיים ויצמן, דבר שסייע בהכרת ארצות הברית במדינה היהודית.

הנשיא הארי טרומן התעלם מעמדת הממסד השלטוני כולו, שיצא כאמור חוצץ נגד הרעיון של הקמת מדינת ישראל. טרומן העניק לישראל הכרה דה-פקטו מיד עם היוולדה ב-14 במאי 1948.^[4]

כינוס מנהלת העם

הנהגת היישוב היהודי בארץ ישראל ידעה שעם סיום המנדט הבריטי יפלשו צבאות ערב הסדירים לארץ כדי למנוע את יישום תוכנית החלוקה של עצרת האו"ם. על אף הסיכון הרב שבהכרזה על הקמתה של מדינת ישראל העצמאית והריבונית, ולמול אזהרתו של מזכיר המדינה של ארצות הברית, ג'ורג' מרשל, ועצות של מדינות שונות לדחות את ההכרזה, החליטה מנהלת העם, בישיבה שהחלה ב-12 במאי 1948 והסתיימה בשעה 1:45 לאחר חצות, להכריז על הקמת המדינה.

לדעתם של היסטוריונים רבים, המסתמכים על ספרו של מזכיר הממשלה הזמנית, זאב שרף,^[5] ההחלטה להכריז על הקמת המדינה התקבלה בהצבעה צמודה ובעקבות לחצו של דוד בן-גוריון:

בעד (6): דוד בן-גוריון (מפא"י), משה שרת (מפא"י), אהרן ציזלינג (מפ"ם), מרדכי בנטוב (מפ"ם), משה שפירא (הפועל המזרחי), פרץ ברנשטיין (הציונים הכלליים).
נגד (4): אליעזר קפלן (מפא"י), דוד רמז (מפא"י), פנחס רוזן (עלייה חדשה), בכור-שלום שטרית (ספרדים ועדות המזרח).
נעדרים (3): הרב יהודה ליב הכהן פישמן (המזרחי) ויצחק גרינבוים (הציונים הכלליים), שהיו מרותקים לירושלים במצור, והרב יצחק מאיר לוין (אגודת ישראל) ששהה בארצות הברית.

חוקרים כדוגמת מרדכי נאור ויגאל עילם טוענים כי ההצבעה במנהלת העם לא הייתה על הכרזת המדינה אלא בנושא אחר – האם לקבוע מראש את גבולותיה.^[6] בן-גוריון התנגד לכלול בהכרזת העצמאות את גבולות המדינה ודעתו נתקבלה בהצבעה על חודו של קול, ברוב של חמישה נגד ארבעה.^[7]

בחירת השם למדינה

מגילת העצמאות קובעת כי שמה של המדינה הוא "ישראל". שם זה מופיע בתנ"ך למעלה מאלפיים פעמים, תחילה כאחד משמותיו של יעקב אבינו.

שמה של המדינה נקבע סמוך להקמתה על-פי הצעתו של דוד בן-גוריון.^[8] בין השמות שנדחו ניתן למנות את "ציון", "ארץ ישראל", "יהודה" ו"עֵבֶר". השם מייצג את אופייה היהודי של המדינה, בלי ליצור בעיות קשות לזהותם של אזרחים לא-יהודים, ובלי להתחייב לאידאולוגיה או למציאות פוליטית מסוימת.

השם "יהודה" נפסל כדי לשמר הבחנה בין "יהודי" שהוא בן לעם היהודי, לבין מי שמחזיק באזרחות ישראלית. כמו כן, השם "יהודה" הוא שמו של חבל ארץ בארץ ישראל שרובו לא היה בשלטון ישראלי עם הקמת המדינה. השם "ציון" נפסל כיוון שהוא מטשטש את ההבחנה בין "ציוני" – מי שדוגל בעקרונות התנועה הציונית – לבין מי שמחזיק באזרחות ישראלית, וגם על פי התנ"ך, "ציון" הוא שמה השני של העיר ירושלים. השם "ארץ ישראל" נפסל כדי לשמור על הבחנה בין שטח המדינה לבין האזור הגאוגרפי המכונה ארץ ישראל. אף על פי כן, גם בשם "ישראל" ישנה אפשרות של ערבוב מושגים; באשר "עם ישראל" הוא כינוי מקובל לעם היהודי בעברית וגם בכמה שפות אחרות. ישראל, על פי התנ"ך (בראשית, ל"ב, כ"ט), הוא שמו האחר של יעקב, ששנים עשר בניו הם אבות כל שבטי ישראל. השם ישראל מופיע על אסטלה מצרית מימי פרעה מרנפתח (1230 לפנה"ס בקירוב), ושם הוא מתייחס לעם כלשהו שישב בארץ כנען. השם "עֵבֶר" הוצע על פי ספר בראשית (בראשית, י', כ"ד–כ"ה), שם הוא מוזכר כשמו של אחד מצאצאיו של שם בן נח, וכיוון שממנו אפשר לגזור את התואר "עברי". כמו כן, השפה העברית מכונה לפעמים "שפת עֵבֶר". השם "עבר" נדחה מחשש שהוא אינו די ברור, וכיוון שהוא היה מזוהה במידה מסוימת עם תנועת הכנעניות, שהתנכרה לגולה ולזהות היהודיים לטובת יצירת זהות עברית מקומית.

המונח "מדינה" הועדף על פני מונחים אחרים כגון "רפובליקה", כדי לדבוק במונח עברי וכדי להימנע ככל האפשר מהתחייבות לשיטה פוליטית מסוימת.^[9] כמו כן, השימוש במונח "מדינת ישראל" רומז לספרו של הרצל "מדינת היהודים", הנחשב במידה רבה לחיבור המבשר את הקמת מדינת ישראל.

טקס ההכרזה

ההכרזה התקיימה בישיבת מועצת העם באולם מוזיאון תל אביב, שבאותה עת שכן בבית דיזנגוף. תאריך פקיעת המנדט הבריטי היה בליל שבת בתאריך 15 במאי (ו' באייר), אך מתוך רצון להימנע מחילול שבת, הוחלט להקדים את הטקס ליום שישי 14 במאי (ה' באייר) בשעה 16:00, כמה שעות לפני כניסת השבת. מקום ההכרזה נשמר בסוד. למוזיאון הובאו רהיטים, דגלים ותמונת דיוקן של הרצל. ציורים ומוצגים שעמדו באולם המרכזי, הועברו לאולמות אחרים. במקום הציורים שהוסרו, נתלו תמונות בעלות משמעות סמלית, שביטאו את גורל העם היהודי, ובהן: ה"פרעות" של מינקובסקי, ה"גלות" של ש. הירשנברג ו"היהודי המחזיק בספר־תורה" של מארק שאגאל. בשעה 13:00 אישרה מועצת העם את נוסח ההכרזה, לאחר ששילבה בין החירויות שנקבעו בו גם את חופש הלשון. הנוסח הודפס ושוכפל. למרות סודיותו של המקום שנבחר, כאשר הגיע בן-גוריון למדרגות המוזיאון, חיכה לו ברחוב קהל רב, עיתונאים וצלמים. בן-גוריון ירד ממכוניתו והחזיר הצדעה לשוטר שעמד בכניסה. חברי מנהלת העם ישבו לאורך שולחן שעמד על במה קטנה. מול השולחן, ישבו חברי מועצת העם על כיסאות שסודרו בשורות ניצבות אליו, גם הם על במה מוגבהת. שניים מחברי מנהלת העם ועשרה מחברי מועצת העם נעדרו: רובם נותרו בירושלים הנצורה ומיעוטם היה בחוץ לארץ. מטוס "פייפר" שוגר לירושלים להביא את יצחק גרינבוים, אולם שב לתל אביב בשל קלקול במנוע. המוזמנים ישבו באולם בחצי גורן: רבנים, זקני היישוב, חברי הוועד הפועל הציוני, ראשי המפלגות, חברי מפקדת "ההגנה", ראשי עיריות, סופרים עורכי עיתונים ואמנים. האולם הואר על ידי מנורות נחושת תלויות מהתקרה. בשעה 16:00 הלם בן-גוריון בפטיש על השולחן, הנוכחים נעמדו והחלו בשירה ספונטנית של "התקווה". לאחר מכן קרא בן-גוריון את הכרזת העצמאות מתוך שני דפים מודפסים. ההכרזה שודרה ברדיו בכל רחבי הארץ. לאחר שהכריז בן-גוריון על הקמת מדינת ישראל, קם הקהל על רגליו ופרץ במחיאות כפיים.^[10] טקס ההכרזה הוקלט במלואו, הוסרט בחלקו על ידי נתן אקסלרוד ואף הועבר בשידור חי על ידי "קול ישראל".

מגילת העצמאות היא המסמך המכונן של מדינת ישראל. המגילה התוותה את אופייה של המדינה שהוקמה כמדינת היהודים שתקבץ את היהודים מהגלויות ותתייחס לכל תושביה בשוויון ללא הבדל דת, גזע ומין. בתום ההכרזה בירך הרב יהודה לייב פישמן מימון "שהחיינו וקיימנו" וגל שמחה פרץ באולם ובקרב הקהל שצבא על דלתותיו.^[11] בן-גוריון קרא את מנשר מועצת המדינה הזמנית, שכלל בין היתר צו שביטל את הספר הלבן.^[10]

מאחר שהאמן שהופקד על כתיבת ההכרזה על המגילה, לא הספיק להשלים את המלאכה, חברי מועצת העם חתמו על פיסה של מגילת קלף שרק מאוחר יותר חוברה אליה מגילת העצמאות בשלמותה. בן-גוריון היה ראשון החותמים, ואחריו חברי המועצה בסדר אלפביתי. רווחים פנויים הושארו עבור חברי המועצה שנעדרו. אחרון החותמים היה משה שרת.^[10] על מגילת העצמאות חתמו האישים הבאים:

באולם שבקומה השנייה ישבה התזמורת הפילהרמונית הישראלית. המנצח קיבל הוראה לנגן את "התקווה" והצלילים נשמעו באולם המוזיאון מבעד לתקרה. 37 דקות לאחר שנכנס לאולם, שוב הכה בן-גוריון בפטיש על השולחן והפעם קרא: "קמה מדינת ישראל! תמה הישיבה הזאת".^[10]

בית דיזנגוף (2007), ובו אולם ההכרזה, כחלק ממוזיאון היכל העצמאות

אולם ההכרזה (2007). במקור, צבע הווילון מאחור והמפה על השולחן היה תכלת

הנציב העליון הבריטי אלן גורדון קנינגהם עוזב בסירה את ארץ ישראל, 14 במאי 1948

לאחר ההכרזה הועבר עותק מגילת העצמאות על ידי עוזרו של מזכיר הממשלה, שלמה קדר, לכספת בנק אפ"ק ברחוב הרצל בתל אביב.

באותו מעמד, נקבעה מועצת העם בת 37 החברים ל"מועצת המדינה הזמנית", ומנהלת העם נקבעה כממשלה הזמנית. דוד בן-גוריון, שהיה אז יושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית ויושב ראש מנהלת העם, נבחר לראש הממשלה הזמנית.

אחת עשרה דקות לאחר תום המנדט, ב-15 במאי בשעה 00:11 שעון ישראל, 18:11 שעון וושינגטון, הכיר נשיא ארצות הברית הארי טרומן בישראל (הכרה דה פקטו);^[12] שלושה ימים לאחר מכן הכירה בה גם מעצמת-העל האחרת, ברית המועצות (הכרה דה יורה).^[13] למחרת ההכרזה פלשו צבאותיהן של חמש מדינות ערב לישראל, והחל השלב השני של מלחמת העצמאות.

ראו גם

לקריאה נוספת

זאב שרף, שלושה ימים, תל אביב: עם עובד, 1959
פנחס יורמן, 32 דקות ראשונות, רמת גן: מסדה, 1978.^[14] (תיאור מעמד הכרזת המדינה) (ראה אור באותה שנה בתרגום לאנגלית) (נדפס שוב בקובץ "ההכרזה על הקמת מדינת ישראל" בעריכת יעל חבר, לצד המאמר "ההכרזה ויישומה" מאת עמנואל גוטמן, ירושלים: משרד החינוך, התרבות והספורט – מרכז ההסברה – שירות הפרסומים, תשנ"ט 1999)
מרדכי נאור, יום שישי הגדול – הדרמה המופלאה של הקמת המדינה, הוצאת ספריית יהודה דקל, המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל ובית העצמאות, 2014
אורי זילברשייד, שוויון חברתי? לא בחוקתנו, הוצאת שוקן, 2015, פרק ג – הכרזת העצמאות: ניצחון תפיסת הדמוקרטיה הבורגנית, עמ' 79–132
יורם שחר, כבוד, חירות ועמל ישרים: סיפור חיבורה של הכרזת העצמאות, מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, 2022.^[15]

קישורים חיצוניים

הקלטת ההכרזה ועותק ממגילת העצמאות, באתר הכנסת
מידע על הכרזת העצמאות בקטלוג הספרייה הלאומית
נתן אקסלרוד, הכרזת המדינה, 1948, אוסף יומני כרמל באתר YouTube ‏
הסרט בא היום, הסוקר את הכרזת העצמאות, באתר יוטיוב, מתוך ארכיון שפילברג
פנחס יורמן, מאחורי הקלעים של טקס הכרזת המדינה, דבר, 17 באפריל 1953
הכרזת המדינה (בצבע), באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
הרצל רוזנבלום, כך חתמתי על מגילת העצמאות, באתר ynet, 8 במאי 2008
אבי וייסבלאי, מדינה ביום אחד, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים, 2010
עופר אדרת, מאחורי הקלעים של טקס הכרזת המדינה, באתר הארץ, 25 בדצמבר 2014
מרדכי נאור, עוללות מטקס הכרזת העצמאות, בבלוג "עונג שבת", 23 באפריל 2015
חן מלול, מכריזים עצמאות עם 150 לירות בכיס, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, 30 באפריל 2017
הכרזת העצמאות בתערוכה "כחול על גבי לבן 2018", באתר ארכיון המדינה
מאיר זמיר, מסמכי מודיעין מגלים מה ידע בן גוריון רגע לפני שהכריז על הקמת המדינה, באתר הארץ, 13 במאי 2020
הפרסום הרשמי של הכרזת העצמאות, בעִתון רשמי מס' 1, באתר "נבו"
איך גולדה מאיר כמעט החמיצה את הכרזת העצמאות, היסטוריום: רגע היסטורי למורים ותלמידים, המרכז ללימודי רוח בספרייה הלאומית
חן מלול, אוטה וליש – להכין את הטקס תוך 24 שעות, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, 24 באפריל 2023

הערות שוליים

^ A Hero of Israel: Who Was Clark Clifford?, Dov Lipman, honestreporting, December 23, 2019
^ ¹ ² יצחק בן-חורין, ערב הכרזת העצמאות: ויכוחים ותככים בוושינגטון, באתר ynet, 7 במאי 2008
^ אליהו אילת, המאבק על המדינה, וושינגטון 1945–1948, הוצאת עם עובד והספרייה הציונית 1982. כרך שני.
^ "הנשיאים שהעזו: טרומן, קנדי וטראמפ – מבט היסטורי", פרופ' אברהם בן צבי, ישראל היום, 10 בדצמבר 2017
^ זאב שרף, שלושה ימים, תל אביב: עם עובד, 1959.
^ מרדכי נאור, יום רביעי הגדול, באתר הארץ, 1 במאי 2006
^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך ב, פרק ד, עמ' 741–742
^ מי שטבע (ראו מאמרו של אליהו הכהן) את המונח 'מדינת ישראל' והמציאו מעיקרו, היה הסופר איצי יצחק פרנהוף, בן בוצ'אץ'. פרנהוף פרסם בשנת 1896, בעברית, את האוטופיה "שני דמיונות" (במסגרת חוברת ב' שנכרכה בכותר "ספרי שעשועים", בעריכת פרנהוף). באוטופיה התכתב פרנהוף עם "מדינת היהודים" של הרצל, שראתה אור קודם לכן באותה השנה, ותרגם את המונח Judenstaat, שעד אז וגם לאחר מכן תורגם ל"מדינת היהודים", ל"מדינת ישראל". כן חזה שהדגל הלאומי שלה יהיה "דגל מרוקם מגן דוד", שפתה עברית, המנונה יהיה "התקווה", ושיבץ בין ארבעת דפי האוטופיה בתים מתוך "התקווה". את המיניסטרים במדינת-ישראל לעתיד לבוא כינה "שרים". סוגיית 'מי היה ראשון שהציע ברבים את המונח 'מדינת ישראל' לקראת הכרזת העצמאות, ובכלל, המציאו מעיקרו, המשיכה לידון בשנים שלאחר מכן בה בעת שנחשוניותו של פרנהוף כמעט (ראו מאמרו, דבר, 5 במאי 1957 של גצל קרסל) ונשתכחה.
^ רוביק רוזנטל הרפובליקה המרוממת והדמוקרטיה העממית, בלוג השפה העברית של מילון רב-מילים, 10 בדצמבר 2015
^ ¹ ² ³ ⁴ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך ב, פרק ד, עמ' 747–750.
^ אניטה שפירא, בן-גוריון: דמותו של מנהיג, עמ' 135.
^ President Truman’s Decision to Recognize Israel באתר המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה
^ ש. אטינגר, תולדות עם ישראל – בעת החדשה, 1969
^ ביקורת: חיים איזק, קריאות ביניים: מחיקה, דבר, 4 במאי 1978; ותגובת יורמן, ותגובתו של איזק: מכתבים למערכת: תקלות וזוטות, דבר, 9 במאי 1978.
^ רון חריס, ‏על ספרו של יורם שחר "כבוד, חירות ועמל ישרים: סיפור חיבורה של הכרזת העצמאות", משפטים ‏נ"ג

[1] A Hero of Israel: Who Was Clark Clifford?, Dov Lipman, honestreporting, December 23, 2019

[ויכוחים-2] ¹ ² יצחק בן-חורין, ערב הכרזת העצמאות: ויכוחים ותככים בוושינגטון, באתר ynet, 7 במאי 2008

[3] אליהו אילת, המאבק על המדינה, וושינגטון 1945–1948, הוצאת עם עובד והספרייה הציונית 1982. כרך שני.

[4] "הנשיאים שהעזו: טרומן, קנדי וטראמפ – מבט היסטורי", פרופ' אברהם בן צבי, ישראל היום, 10 בדצמבר 2017

[5] זאב שרף, שלושה ימים, תל אביב: עם עובד, 1959.

[6] מרדכי נאור, יום רביעי הגדול, באתר הארץ, 1 במאי 2006

[7] מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך ב, פרק ד, עמ' 741–742

[8] מי שטבע (ראו מאמרו של אליהו הכהן) את המונח 'מדינת ישראל' והמציאו מעיקרו, היה הסופר איצי יצחק פרנהוף, בן בוצ'אץ'. פרנהוף פרסם בשנת 1896, בעברית, את האוטופיה "שני דמיונות" (במסגרת חוברת ב' שנכרכה בכותר "ספרי שעשועים", בעריכת פרנהוף). באוטופיה התכתב פרנהוף עם "מדינת היהודים" של הרצל, שראתה אור קודם לכן באותה השנה, ותרגם את המונח Judenstaat, שעד אז וגם לאחר מכן תורגם ל"מדינת היהודים", ל"מדינת ישראל". כן חזה שהדגל הלאומי שלה יהיה "דגל מרוקם מגן דוד", שפתה עברית, המנונה יהיה "התקווה", ושיבץ בין ארבעת דפי האוטופיה בתים מתוך "התקווה". את המיניסטרים במדינת-ישראל לעתיד לבוא כינה "שרים". סוגיית 'מי היה ראשון שהציע ברבים את המונח 'מדינת ישראל' לקראת הכרזת העצמאות, ובכלל, המציאו מעיקרו, המשיכה לידון בשנים שלאחר מכן בה בעת שנחשוניותו של פרנהוף כמעט (ראו מאמרו, דבר, 5 במאי 1957 של גצל קרסל) ונשתכחה.

[9] רוביק רוזנטל הרפובליקה המרוממת והדמוקרטיה העממית, בלוג השפה העברית של מילון רב-מילים, 10 בדצמבר 2015

[בר-זוהר_747-10] ¹ ² ³ ⁴ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך ב, פרק ד, עמ' 747–750.

[11] אניטה שפירא, בן-גוריון: דמותו של מנהיג, עמ' 135.

[12] President Truman’s Decision to Recognize Israel באתר המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה

[13] ש. אטינגר, תולדות עם ישראל – בעת החדשה, 1969

[14] ביקורת: חיים איזק, קריאות ביניים: מחיקה, דבר, 4 במאי 1978; ותגובת יורמן, ותגובתו של איזק: מכתבים למערכת: תקלות וזוטות, דבר, 9 במאי 1978.

[15] רון חריס, ‏על ספרו של יורם שחר "כבוד, חירות ועמל ישרים: סיפור חיבורה של הכרזת העצמאות", משפטים ‏נ"ג

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

מיזמי קרן ויקימדיה
טקסט בוויקיטקסט: מגילת העצמאות של מדינת ישראל
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: הכרזת המדינה