פתיחת התפריט הראשי

גְרָאנָה או גוֹרְנִים הם יהודי ליבורנו שבאו לגור בתוניסיה במאה ה-17 עד המאה ה-19. קראו להם גם בשם יהודים פרנקים (Ebrei franchi). לפי חיבורו של ונטורה דה פרדיסו (Venture di Paradiso) היה לסוחרים יוצאי ליבורנו תחום מיוחד בנמל תוניסיה, עם רציפים שלהם ואף המכס היה נותן להם שירות מיוחד. לסוחרים יוצאי ליבורנו היה זיכיון למסחר עם ארצות הלבנט וקשרי מסחר הדוקים עם נמלי אירופה, שהיו חשובים לשליטים המקומיים.

תוכן עניינים

קשריהם עם יהודי המקוםעריכה

תחת שלטונו של הביי המוסלמי, אשר מונה לתפקידו על ידי האימפריה העות'מאנית, לאחר גירוש הזרים מצפון אפריקה בשנת 1574, חיה קהילות יהודיות בתוניסיה, אשר השתלבו בחיי הכלכלה של המדינה החדשה:

התוניסאיים כינו את הגורנים בשם גראנה (Grana). הקהילות גרו באזור אחד, חרת אל יהוד (Harat-al-Yahud) ולגורנים היה שוק משלהם בשם סוק אל גרנה (Suq-al-Grana).

קהילת יוצאי העיר ליבורנו, הגורנים, הייתה בדרך כלל עשירה יותר והיא כללה סוחרים אמידים שהמשיכו את קשרי המסחר שלהם עם איטליה ועם ליבורנו.

עד המאה ה-18 שתי הקהילות, הגורנים והמקומיים, השתלבו זו עם זו. המקומיים עזרו בקליטתם של הגורנים, שיתפו אותם במוסדות הקהילה, והוסכם שראש הקהילה (קאיד) ימשיך לבוא מקרב בני היהודים המקומיים. אולם במאה ה-18 חלה התדרדרות ביחסיהם. הגורנים בנו לעצמם בית כנסת, בית קברות ובית דין מחוץ לתחום האזור היהודי [דרוש מקור], חרה אל יהוד.

הפעולה שגרמה לערעור היחסים בין הקהילות הייתה החלטת הגורנים להקים בית מטבחיים משלהם. בשיטה הקיימת ברבות מתפוצות ישראל, על מכירת הבשר היה מוטל מס למימון הוצאות הקהילה ומתן סיוע למעוטי היכולת. הקמת שחיטה נפרדת פגעה קשות בהכנסות הקהילה של יהודי המקום. מה עוד, שגם יהודי המקום העדיפו לקנות את הבשר מהגורנים ובכך העלו את חמת ראשי הקהילה המקומית אשר ראו בכך אי אמון כלפיהם בנוסף להפסד ההכנסה למימון פעולות הקהילה.

בשנת 1741 החליטו התוניסאים להכריז חרם על חבריהם שקונים בשר באופן קבוע מהגורנים. החרם לא בוצע והרבנים של שתי הקהילות החליטו על חידוש שיתוף הפעולה ביניהם. הסכם בעניין זה נחתם ביום שבעה באב, שנת התק"א (יולי 1741) על ידי הרבנים של שתי הקהילות, ובראשם ר' אברהם טייב, הוא "באבא סידי". לאחר מותו של הרב טייב, נתמנה לראשות הקהילה הרב יצחק לומברוזו שהמשיך את מדיניותו של קודמו.

בעת החדשהעריכה

בספרו "משכנות הרועים" מציין המחבר, ר' עוזיאל אלחאייק, כי בשנת 1824 אף השיגו הגורנים מה"ביי" מינוי קאיד (פרנס) נפרד כאחראי על ענייני קהלם. אמנם הקאיד שמונה היה בעל סמכויות פחותות ומצומצמות מאלו של הקאיד המקובל, אך עצם ההישג העיד על מעמדם הרם של הגורנים בעיני השלטון, ואף העיד על עוצמת הפילוג בין שתי הקהילות באותה תקופה.

על היחס המספרי בין הקהילות ניתן ללמוד מספרו של הנוסע ר' בנימין (ישראל יוסף בנימין, "מסעי ישראל"). הוא מתאר את הגעתו לתוניסיה, שם מצא כי לקהילה תשעה דיינים ובהם לגורנים שלושה דיינים: ר' דוד קטורזא, ר' יוסף לומברוזו, ור' דוד בונאן.

ב-1881 הפכה תוניסיה למדינת חסות צרפתית. בשנת 1899 הוצא על ידי השלטון הצרפתי צו לפיו תמוזגנה שתי הקהילות באופן רשמי. הצו קבע בית דין רבני אחד, בית מטבחיים אחד, רב ראשי אחד, נציגות אחת במסגרת ועדת הקהילות. הרב הראשי של קהילת הגורני באותה תקופה, הרב טאפיה, היה הרוח החיה מאחרי הניסיון לאחד בין הקהילות וגם עצם כינונה של חברת כי"ח - כל ישראל חברים בתוניסיה, הפיחה רוח אחדות בין שתי הקהילות שבניהן ובנותיהן נתכנסו תחת שעריה ללמוד יחד בבתי הספר שהקימה.

נוהגי הגורניםעריכה

הקשרים המסחריים בין יהודי ליבורנו לבין קהילת יוצאי ליבורנו בתוניסיה לא הצטמצמו בקשרים מסחריים. הם כללו סולידריות קהילתית, נשיאת נטל משותף בחובות, ושידוכים.

כמו כן, נהגו הגורנים לשלוח את בניהם הבוגרים לליבורנו על מנת ללמוד במוסדות התורניים בעיר, כמו הסמינר לרבנים ולמוסדות ההשכלה הגבוהה בטוסקנה, בדרך כלל ללימודי רפואה והנדסה באוניברסיטת פיזה.

פורים שניעריכה

פורים שני היה נהוג בקרב היהודים יוצאי ליבורנו בתוניסיה לזכר ההצלה של כל הקהילה בשעת רעידת אדמה. הרעש חזר על עצמו פעמים אחדות. בימים שבין רעש לרעש גזרו היהודים תעניות והציבור וראשי הקהל קהל החליטו "לתקן תקנות ולגדור פרצות". לזכר המאורע הזה קיבלו עליהם יהודי קהילת ליבורנו את יום כ"ב בשבט ליום צום ותענית. הדיין מלאכי בר יעקב הכהן חיבר לסדר היום תפילה בשם "קול תפילה" (ליבורנה תק"ג – (1743)) ו"שבחי תודה". המועד הזה הפך לפורים שני שכן בסיומה של התענית והתפילה חגגו היהודים את הצלתם בשירה – רינה וזמירות. היום המיוחד הזה מוזכר גם בשאלות ותשובות של הרב חי"דא "חיים שאל" שהודפס בליוורנו בתקנ"ב (1792) - בו הוא מציין: "ושבח אני את רבני ליוורנה שכאשר אירע להם תק"ב לתפ"ץ (לא תקום פעמיים צרה) צרת הרעש וניצלו, תקנו תענית ביום ההוא בכל שנה ובשבת קודש לומר "הלל" הגדול כ"ו כל"ח (כ"ו פעמים "כי לעולם חסדו "), במקום שתיקנוהו רז"ל בזמירות בנעימה ובניגון יפה..." (חלק ב' סימן י"א עפ) וכן בספרו של רפאל מלדולה "שֶבֶר בַּמְצָרִים" (שב"ר מרמז לגימטריה של שנת תק"ב)[1].

תרומת הגורניםעריכה

תרומתם של הגורנים ליהדות תוניסיה ולארצות המגרב בכלל, הייתה רבה. קהילת הגורנים הייתה מעורבת מאוד בתחום המסחר והכלכלה, וגם בתחום הרוחני והדתי היא הביאה לתוניסיה את המנהג הספרדי.

תרומה אחרת של קהילת הגראנה לקהילת תוניסיה, היא אמנות הפיוט הספרדית. אמנות זו טופחה ואומצה בחום על ידי יהדות זו, עד שיצרה לה סימנים משל עצמה, אולם תרומת הפיוט הספרדי לא נמחתה ממנה עד היום הזה.

ברם, תרומתם של היהודים הליוורנזים לא נבלמה במנהגי המסורת בלבד - מתוכם יצאו אנשי רוח משכילים רבים, בהם עיתונאים, רופאים ופעילים פוליטיים. בתחילתה של המאה העשרים המשיכו היהודים הליוורנזים לשמור באדיקות על זיקתם לאיטליה. הם השתקעו בערי החוף של תוניסיה בעיקר, רבים בעיר הבירה תוניס, ויתרתם בערי החוף - ביזרט, סוס וספאקס. הם למדו בבתי ספר איטלקיים ובסיום לימודיהם יצאו ללימודים באוניברסיטאות באיטליה ולמעשה היו הראשונים בהתמערבות הקהילות היהודיות בתוניסיה.

הקשרים עם איטליהעריכה

הקשרים של הקהילה האיטלקית בתוניסיה עם איטליה ארץ מוצאם, היו טובים. התוניסאים ממוצא איטלקי הגנו עוד בסוף המאה ה-19 על האינטרסים האיטלקיים בתוניסיה. הם נהנו מהזכות שניתנה לנתינים האיטלקיים להעביר את אזרחותם האיטלקית מאב לבן ולעסוק בתוניסיה בכל המקצועות החופשיים ולהקים בתי ספר ומוסדות עזרה. לאחר עליית בניטו מוסוליני לשלטון באיטליה, הניחו כמו שאר יהדות איטליה, ששלטונו החדש של הדוצ'ה ישרת את האינטרסים האיטלקיים. הם גם לא יכלו לעמוד בלחץ האדיר של הקונסוליה האיטלקית להציג אהדה כלפי המשטר החדש והם אף חששו כי הסתייגות ממנו תביא לנידויים ולחרם מצד האומה האיטלקית. לפיכך נפוצה בין יהודי הגורני התופעה של תרומה למען הצבא האיטלקי שיצא לכבוש את אתיופיה ואף נטילת חלק בלגיון הזרים שהיה מורכב ברובו מאיטלקים תושבי ארצות חוץ.

בזכות נאמנותם זו של הגורנים הם זכו לתפקידים ברשויות האיטלקיות ובקונסוליות. בשנות השלושים של המאה העשרים היו לליוורנזים נציגים בתוניסיה: במועצה המינהלית של הבנק האיטלקי - בנקה איטליאנה די קרידיטו (Banca Italiana di Credito), במועצת המנהלים המקומית של העיתון ליוניונה (L'Unione) ובהנהלת מוסדות צדקה ובאגודות תרבותיות.

לקראת סוף שנות ה-30 של המאה ה-20 החלה להתגלות ההתנגדות למשטר הפשיסטי. בקהילת הגורנים היו גרעינים קטנים אך בעלי השפעה של הבונים החופשיים, הסוציאליסטים והאנרכיסטים. כתגובה חלה ההתעוררות האנטי פאשיסטית לאחר שצעירים יהודים הגיעו אל הקומוניזם, וניסו להגשים בפועל את האידאולוגיה שלהם באמצעות התנגדות של ממש למשטר הפאשיסטי כפי שקבע אותה האינטרנציונל הקומוניסטי השביעי. הם נתנו את תמיכתם לליגה האיטלקית לזכויות האדם והיו היזמים העיקריים של הבטאון לאיטליאנו די תוניסי (l'Italiano di Tunisi) שהחל להופיע באוקטובר 1936. הקונסוליות האיטלקיות גינו את התנועה וכינוה "תנועה של בוגדים". הפשיסטים אף החלו במאבק אלים בפעילים בתנועה שבמסגרתו נרצח הפעיל מיצ'לי, אולם הבטאון האנטי פאשיסטי המשיך להופיע.

קהילת הגראנה הוכתה בתדהמה של ממש כשהחיל הדוצ'ה מוסוליני את חוקי הגזע שאסרו עליהם ללמוד במוסדות חינוך ציבורי, יסודי, תיכוני וגבוה. הם לא יכלו עוד להחזיק משרה ממשלתית וזכויותיהם ברכוש תעשייתי וחקלאי הופקעו. גם הנישואין המעורבים נאסרו עליהם ואף על פי שהיהודים ממוצא תוניסאי היו רחוקים מארץ המוצא של הגזרות, הם נפגעו קשות מפרסום החוקים שלמעשה נידו אותם מכל קשר לארץ מוצאם.

לאחר חוקי הגזע פחת באופן משמעותי מספר היהודים שביקשו להתאזרח כאיטלקים. הקשר לאיטלקיות כמעט ונעלם, מאידך, הפעילות האנטי פשיסטית בתוניסיה של קהילת הליוורנאים גברה. הם הקימו עיתון יומי בשם איל ג'יורנלה (Il Giornale) אשר בו בלטו כותבים והוגים יהודים אינטלקטואלים שלחמו בלהט כנגד השלטון הפשיסטי.

לאחר מלחמת העולם השנייה הלכה ופחתה ההתבדלות הליוורנזית, בני הקהילה חברו לארגונים הציוניים ולתנועות הנוער ככל צעירי הקהילה היהודית, הנישואים המעורבים הלכו ונתרבו ולמרות הבדלי המעמדות הניכרים בזכות הבלטותה של הקהילה הליוורנזית בחיי המסחר ובמקצועות החופשיים בתוניסיה, הרי שהציונות והאידאולוגיה הציונית הביאו להטמעות ממשית של קהילה זו ביתר בני הקהילה היהודיים, כשבראשי התנועות הציוניות עומדים בני הגורני בשורה הראשונה של המנהיגות הציונית המקומית.

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה