יהדות ליבורנו

קהילת יהדות ליבורנו (או ליווֹרנו) הייתה במאות ה-17 וה-18 אחת הקהילות היהודיות העשירות באירופה. מקהילות יהודי ספרד המגורשים.

בית הכנסת הגדול של ליבורנו, מתן תורה, 1850

בית הכנסת הגדול של ליבורנו, נחרב ב-1944

העיר ליבורנו הייתה מרכז מסחרי תוסס. היא הייתה מרכז חשוב ותחנת מעבר. סוחרים ועוברי אורח עברו בה מהצפון לדרום וחזרה. בין העוברים בעיר היו גם מבני ישראל, אולם כקהילה, יהדות ליבורנו היא אחת מהקהילות היהודיות המאוחרות ביותר באיטליה. הקהילה נוסדה רק במאה ה-16. יהודי ליבורנו נהנו מהזכויות האזרחיות כמו שאר תושבי הדוכסות הגדולה של טוסקנה.

רקע

במטרה להפוך את ליבורנו למרכז בין-לאומי ולעיר נמל חופשי חשובה באגן הים התיכון, פנו שלושה דוכסים של טוסקנה אל היהודים ואל בני לאומים אחרים לבוא ולהתיישב בעיר:

• קוזימו הראשון דה מדיצ'י (1519–1574), שלט בשנים 1537–1574.
• פרנצ'סקו הראשון דה מדיצ'י (1541–1587), שלט בשנים 1574–1587.
• פרדיננדו הראשון דה מדיצ'י (1549–1609), שלט בשנים 1587–1609.

לבאים להתגורר בעיר הובטחו התנאים הבאים:

• מעבר חופשי להם ולסחורותיהם במשך 25 שנה. והיה אם תווצר אי-הבנה, המהגרים יוכלו לעזוב את העיר, עם כל רכושם.
• המעבר החופשי כלל גם מי שנאשם בפשעים כמו כפירה, דבר שנגע במיוחד לעניינם של האנוסים.
• חופש תנועה הובטח לכלל הסוחרים, שהיו יוצאים ובאים בין נמלי אגן הים התיכון.
• ביטול חובת ענידת הטלאי ליהודים.
• יהודים הורשו לגור בכל חלקי העיר ולא חויבו לגור בשכונה מסוימת (מעין גטו), זאת בניגוד למצב באחדות מהקהילות היהודיות בטוסקנה (למשל: בפירנצה ובסיינה).
• ליהודים ניתנה אוטונומיה שיפוטית בתחום האזרחי ואפילו בתחום הפלילי בינם לבין עצמם.
• פטור ממסים לעשר שנים.

יהודים ואנוסים נענו להזמנה. קהילת יהדות ליבורנו הוקמה בתור בת חסות של קהילת יהדות פיזה. ולכן התקנות של שתי הקהילות היו דומות בעת יסוד קהילת ליבורנו.

היסטוריה

צמיחת הקהילה

במהלך המאות ה-16 וה-17 אירעו מספר אירועים שגרמו לנדידת יהודים על פני אירופה. צאצאי האנוסים שהגיעו לארצות השפלה חיפשו מקומות יישוב בהם יוכלו לפתח את עסקיהם. מלחמת שלושים השנים גרמה ליהודים לעזוב ערים בגרמניה, בוהמיה וצרפת ולחפש מקומות בטוחים יותר. פרעות חמלניצקי ופלישת השוודים לפולין עצרו את ההגירה מזרחה וגרמו ליהודים לחפש מקומות בהן שורר שקט יחסי.

כתוצאה מתהליכים אלו הגיעו לליבורנו יהודים אשכנזים וצאצאי אנוסים שהקימו שתי קהילות נפרדות. אוכלוסיית היהודים בעיר גדלה מ-114 בשנת 1601 ל-3,000 בשנת 1687 והגיעה באמצע המאה ה-18 ל-7,000 נפש.

שנות הפריחה

במאה ה-17 היו הכוחות הדומיננטיים בקהילה היהודית בליבורנו: אצולה של סוחרים והאנוסים שכונו מרני או "נוצרים חדשים" (cristiaõs novos - marrani), בייחוד מפורטוגל. עד 1715 הם שלטו בקהילה.

הקהילה היהודית בליבורנו היוותה מרכז לתנועת השבתאות, ונקלעה עקב כך למחלוקת. הדיה נשמעו שנים רבות עד אשר מתנגדיה, בראשות הרב יעקב ששפורטש, הצליחו להדבירה.

בינואר 1742 פקדה את ליבורנו סדרת רעידות אדמה קשה, למרות ההרס הרב לא נהרג איש מבני הקהילה. רבני הקהילה, הרב מלאכי הכהן והרב רפאל מילדלולה חיברו חוברות מיוחדות לזכר המאורע.

אוכלוסיית היהודים הגיעה באמצע המאה ה-18 ל-7,000 תושבים – כעשירית מאוכלוסיית העיר.

בשנת 1780 היהודים זכו בייצוג במועצת העיר. היהודים זכו לכבוד מתושבי העיר וכן מריכוזי המיעוטים שהיו בה: טורקים, יוונים, ארמנים, הולנדים ואנגלים.

בתקופה זו אירע אירוע אנטישמי בעקבות האשמת היהודים בשימוש בשיש השייך לכנסייה לבניית בית הכנסת שלהם, הותקפו ריכוזי היהודים על ידי פועלי הנמל ועובדי המספנות, ובית הכנסת נרגם באבנים. עקב כך מאה וחמישים עגלות עמוסות פליטים עזבו את העיר. רק אחרי שלושה ימי ביזה ותשלום סכומי כסף ניכרים הושב הסדר על כנו.

היהודים נדרשו לממן את ההגנה מפני צבאו של נפוליאון (בשנת 1799) בסכום שלא היה ביחס הוגן לשיעורם באוכלוסייה.

הדפסה מבית דפוס ליבורנזי

במאה ה-19 ירדה ליבורנו מגדולתה, בין השאר בשל כיבוש ארצות צפון אפריקה בידי צרפת, שביטל את החשיבות שהייתה לקשרי המסחר בין ליבורנו לבין המגרב בשל האוכלוסייה היהודית שהייתה במקומות אלה. כמו כן, השתנו יעדי ההגירה היהודית והחלה ההגירה ליבשת אמריקה.

ב-1864–1897 שימש בה ברבנות הסופר הרב ישראל קושטא.

במחצית הראשונה של המאה ה-20 נחלקו יהודי ליבורנו, כמו שאר יהודי איטליה ואירופה, בין אלה שראו עצמם איטלקים בני דת משה, ואחרים, בדרך כלל מעטים יותר, שהיו נאמנים לארגונים יהודיים בין-לאומיים שתמכו בשיבת ציון כמו ההסתדרות הציונית העולמית. בשנת 1924 התקיים בעיר כינוס היסוד של הסתדרות ציוני איטליה. לאחר השואה הצטמצמה הנוכחות היהודית בעיר והיום מונה הקהילה 700 יהודים. לקהילה שלוחה בפיטיליאנו (Pitigliano) שכונתה ירושלים הקטנה, בעיר זו יוצר במשך שנים רבות יין קיאנטי כשר.

דוגמה להלך הרוחות של נציגיו הבולטים והפעילים של הנוער היהודי הוא קונגרס הנוער היהודי שהתקיים בראשית נובמבר 1924 בליבורנו. בכנס השתתפו דתיים, ציונים ואלה שחיפשו דרכים אחרות ליהדותם. שתיים היו העמדות העיקריות: האחת – העמדה הציונית על גווניה, והשנייה – זו שטענה כי יש להתנגד לממשל הנוכחי באיטליה, השלטון הפשיסטי בהנהגת בניטו מוסוליני.

בתקופת השואה נשלחו 90 מיהודי העיר למחנות השמדה, אחרים נרצחו בהרים הסובבים את העיר על ידי חיילי הוורמאכט שהיו פעילים בסביבה. בתום השואה נותרו בליבורנו כ-1,000 יהודים.

שלט הנצחה לעץ זית שניטע לרגל אירוע חתימת הסכמי אוסלו

בשנת 1996 ניטע עץ זית לשלום במקום מרכזי בליבורנו, כחלק מיחס חיובי של השלטונות לקהילה.

הקהילה כיום

בעיר גם פועל תלמוד תורה וגן ילדים בימי ראשון. המניין בבית הכנסת פועל בשחרית בימי שני וחמישי וכן בשבתות ובחגים. יש בעיר מקווה טהרה וחנויות לממכר אוכל כשר.

אתרים יהודיים בעיר

בעיר היו ארבעה בתי קברות יהודיים עתיקים: שנים פונו, בשלישי היה קבור החיד"א, ולאחר שהועלו עצמותיו לישראל נאסרה הכניסה אליו מחשש למפולות. בית הקברות הרביעי, הפתוח כיום, נמצא ליד בית הקברות הכללי של העיר. בבית קברות זה יש לוח זיכרון לחללים היהודים ממלחמת העולם הראשונה ול-120 קורבנות השואה. בבית הקברות יש אוסף מצבות מבתי הקברות שנהרסו; מיוחדות במינן הן המצבות בצורה פירמידה קטומה מהמאה ה-17, עם סמלי משפחה וכיתוב לזכרו של הנפטר.

בית הכנסת הספרדי

ערך מורחב – בית הכנסת העתיק בליבורנו

בליבורנו עמד עד מלחמת העולם השנייה בית כנסת מפואר שהיה בית הכנסת הספרדי, השני בגודלו באירופה, אחרי בית הכנסת באמסטרדם. המבנה נהרס כליל בהפצצה אווירית בזמן המלחמה, ההריסות פונו והמגרש היה למגרש חניה.

בצמוד לבית הכנסת עמד בנין משרדי הקהילה היהודית בעיר, ששרד וניצב על עמדו גם במאה ה-21.

ארגון מוסדות הקהילה

המניע לארגון אפקטיבי של מוסדות הקהילה בליבורנו היה רצונם של ראשי משפחות מספרד ופורטוגל בעיר כי יהודי לא יוכל להתיישב בעיר ללא רשותם. דרישת מייסדי היישוב היהודי בליבורנו התקבלה, והוקמה קהילה נפרדת לעיר, עם הנהגה משלה. ההנהגה של הקהילה הייתה בידי הפרנסים – המסרי. הפרנסים מילאו את תפקידי החקיקה, השיפוט והביצוע ביד תקיפה, לעיתים היו ממנים שמשים (פקידים) לביצוע תפקידים מסוימים: קבועים או חד-פעמיים.

המיוחד ליהדות ליבורנו היה שלמוסדות הקהילה היה גיבוי מלא בחוק. פרנסי הקהילה דרשו וקבלו עבור בני הקהילה את הזכויות שהובטחו להם. השלטונות נתנו לקהילה סיוע לניהול התקין שלה על ידי אכיפת דין פרנסיה על חבריה. הפרנסים ביקשו את התערבות המושל, כאשר מהגרים יהודים חדשים באו לעיר ולא הסכימו לפעול בהתאם לדרישות הפרנסים.

מהתנאים שהוענקו ליהודי ליבורנו ניתן ללמוד על התנאים שלא ניתנו לשאר יהודי איטליה. היהודים שזכו למידה של חופש ולהכרת זכויותיהם כ"אומה יהודית", נענו להזמנה. כך החלה תקופת הפריחה של ליבורנו. ליבורנו ופיזה הפכו לקהילות יהודיות לבנטיניות תוססות שחבריהן עוסקים בפעילות מסחר ענפה. קשריהם עם הקהילות היהודיות ומאוחר יותר הקמת רבעים מיוחדים בערים האלה ליוצאי ליבורנו תרמה להצלחה העסקית במסחר הבין-לאומי שניהלו.

ייחוד יהודי ליבורנו

הקהילה היהודית בליבורנו (Nazione Ebrea) נחשבה לקהילה הזרה החשובה ביותר מהבחינה הכלכלית מבין שאר הקהילות הזרות בעיר שכונו אף הן נציונה (Nazione). אם בתחילה שימש נמל ליבורנו נמל חופשי בין נמלי הלבנט לבין נמלי צפון איטליה ואירופה, הרי בזכות קשריהם של היהודים עם ארצות המגרב, עבר המסחר מארצות האלה דרך נמל ליבורנו. הכיבוש הצרפתי של ארצות צפון אפריקה הפסיק את העדיפות של ליבורנו בסחר מארצות אלה.

ליהדות ליבורנו היו קשרים הדוקים עם קהילות ספרדיות אחרות במערב אירופה, בבלקן ובתוניסיה: אמסטרדם, לונדון, המבורג, בורדו, סלוניקי ותוניסיה. הקשרים היו לא רק במסחר ובתרבות אלא גם קשרי משפחה. בארצות הלבנט וצפון אפריקה, יוצאי ליבורנו הקימו תחנות סחר, שהמשיכו את הקשרים עם קהילת האם. קשרים מיוחדים היו עם קהילות בצפון אפריקה ובמצרים. במיוחד היה קשר עם יהדות תוניסיה ויהדות לוב, שבהם הייתה קהילה מיוחדת של יוצאי יהדות ליבורנו, הגראנה.

הקהילה היהודית בליבורנו נהנתה משוויון זכויות ואוטונומיה. חיו בה רבנים מפורסמים כמו חיים יוסף דוד אזולאי (החיד"א) ואליהו בן-אמוזג. יהודי העיר נהגו לדבר בינם לבין עצמם בניב מקומי באז'יטו (bagitto). יוצאי העיר הקימו שכונות מיוחדות לעצמם באחדות מערי אגן הים התיכון. הם גרו בנפרד משאר יהודי העיר וכונו בשם ה"גראנה" או ליוורנסי (livornesi) בערים אחרות.

יהדות ליבורנו נודעה בעושרה והרימה צדקה ליהודי העולם. פרק נכבד היה לסיוע ליהודי ארץ ישראל. שד"רים מארץ ישראל, מצאו בליבורנו יעד מועדף להתרמה ולשהוּת באווירה של תורה. בפנקסי הקהילה נרשם כי שליחי ארץ ישראל נבחרו למשרות ציבוריות בקהילה: גבאי צדקה, גבאי קופות ארץ ישראל. וכן היו בחבורות הלומדים – ה"משמרות" של תלמוד תורה ופדיון שבויים.

מזמן מחציתה השנייה של המאה השמונה עשרה ועד לאחר מחציתה השנייה של המאה העשרים, פעלו בליבורנו מספר בתי דפוס עבריים, שהדפיסו מאות ספרים. דפוס ליבורנו הפך למרכז העיקרי להדפסת ספרים של יהודי המזרח, וספרים אלו הופצו בכל רחבי המזרח התיכון, צפון אפריקה וארצות הבלקן. בליבורנו הודפסו רוב ספרי היסוד היהודיים, בכל התחומים, כמו גם ספרים מיוחדים שנדפסו רק שם. רוב ספרי החיד"א, שישב בליבורנו, נדפסו לראשונה בליבורנו. מהמדפיסים בני ליבורנו: משפחת בילפורטה, טוביינה, והרב אליהו בן אמוזג. חכמי ישראל הגיעו לליבורנו להדפיס את ספריהם בבתי הדפוס היהודיים שקמו בעיר והוציאו לה מוניטין כבית ועד לחכמים. בין השנים 1770 ועד 1821 הודפסו בדפוס ליוורנו עשרות ספרים וביניהם ספרו של רבי יוסף חיים אזולאי החיד"א, ספריו של הרב עובדיה הלוי בן הרב אברהם הלוי מחלב, חזון עובדיה תקמ"ז וחזון למועד תקמ"ז, וספריו של הרב אליהו שמאע הלוי "מכשירי מילה" תקנ"ג ו"קרבן אשה" תקפ"א.

יהודי ליבורנו פיתחו מטבח מיוחד, אשר תכונותיו עברו לשאר יהודי טוסקנה, וכיום יש לכך עקבות במטבח המקומי הליבורנזי. מרכיבי התבשילים הם: שמירה על הכשרות – כאשר הבעיה העיקרית הייתה אי ערבוב חמאה עם בשר, בישול בשמן זית ושימוש בהרבה ירקות. יש הטוענים כי היהודים הנהיגו את שתיית הקפה בשנת 1632^{[דרוש מקור]}; זמן קצר לאחר מכן נפתחה חנות הקפה הראשונה בעיר.

הניב המקומי באז'יטו

עד סוף המאה ה-18, הסוחרים היהודים השתמשו בעיקר בשפות ספרדית ופורטוגזית. השפה הפורטוגזית הייתה שפת הפעולות העסקיות, שפת החוק וההוראות. בשפה הספרדית (קסטיליאנית) שהייתה לה עדיפות תרבותית נכתבו ספרות החול, השירה וההוראה. בפניות לרשויות השלטון דיברו היהודים בשפת המדינה, איטלקית. ממועד איחוד איטליה 1861 נשללה השיחה בספרדית. בקהילה עצמה, דלת העם דיברו בניב מיוחד – "באז'יטו" במקביל ללדינו. אפילו חלק מתושבי המקום נהגו לשוחח בניב היהודי-ליבורנזי, באז'יטו. מקורו של השם הוא בשפה הספרדית, השם "bajito" הוא כינוי חיבה ל-"bajo", באיטלקית "basso - bassino/bassetto", שפרושו מהתחתית, נחות לעומת האחרים. השם באז'יטו הוא גם מקור לשמות משפחה באיטליה. מהטיות קלות של השם מתקבלים שמות המשפחה הבאים: בגיטו, בגיטומה ובגיטטה (bagitto, bagittume, bagittate). השפה לא הייתה שפה כתובה, אך נכתבו בה יצירות להצגה.

יצירה לדוגמה היא לה גנורה לונה, גברת לונה, (La Gnora Luna). המיוחד לבלדה העממית הוא הניב שבו היא נכתבה, באז'יטו לפי גרסה אחת ופיורנטיני, דהיינו מפירנצה, לפי גרסה אחרת; ייתכן שמדובר בשתי יצירות בעלות אותו שם. היצירה עוררה שורת מהומות בכל רחבי איטליה בשנות האמצע של המאה ה-18. המחזה מתאר בשפעת פרטים מגוחכים, מקרה אסון שאירע כביכול, בחתונה יהודית באותם הימים. למחזה התלוותה נעימה מלבבת, המינואט של מלך סרדיניה, שהפכה לשיר מקובל, שצליליו הושמעו בפי האספסוף, בראותו יהודי, ליד שערי הגטו או מתחת לחלונות בתי יהודים.

לניב המקומי, הבאז'יטו, היו שני מקורות "נחותים": שפת הספנים – הניב הליבורנזי המקומי ושפת העם היהודי הפשוט. דוגמאות למילים בשפה זו הם: אנונימו (Anonimo) – לא יהודי, בתוליה (Betulia) – חופשייה, אקלארה (aklare) – לאכול, גנבארי (gannaveare) – לגנוב, אינזיקיארה (inzekkenire) – להזדקן וסמנג'וי (smengói) – מזומן. הייתה זו איטליזציה של מונחים עבריים. לשפה היו גם מקורות לא-יהודיים: מספרדית – טומרה (tomare) – לקחת ורושאטה (roschetta) – כעך, מפורטוגזית – גנורה (gnora) – לעולם ומוציקו (mucicco) – ילד ואפילו בערבית קוסקוסו (cuscussú).

מוסדות הקהילה

הקהילה היהודית בליבורנו מוּסדה במאה ה-17, בעקבות הכרזת הליוורנינה (La Costituzione Livornini) ב-10 ביוני 1593. סעיפי "חוקת ליוורנינה" כללו 47 סוגי זכויות והטבות במסחר, במיסים ובכל פעילות כלכלית. מוקד חשיבותה של ה"חוקה" היה במתן אוטונומיה פנימית מלאה בתחומי הדת, התרבות, האדמיניסטרציה והמשפט לכל קהילה וקהילה, בתחום השירותים לחבריה.

ההחלטה למתן זכויות מעין אלה באיטליה לקהילות זרות בכלל ולקהילה יהודית בפרט הייתה חריגה. אפילו תחת שלטון דוכס טוסקנה, שמשל בליבורנו, לא ניתנו זכויות כאלה לקהילות יהודיות אחרות בטוסקנה, ובהן יהדות פירנצה ויהודי העיר לוקה. נסיבות מדיניות מיוחדות הביאו לכך שדוכסות טוסקנה החליטה לעודד את פיתוח המסחר בעיר הנמל החדשה, ליבורנו. במתן החוקה, שהעניקה זכויות לקהילות זרות, ניתנה תנופה גדולה לפיתוח נמל ליבורנו שהפך לאחד מהנמלים החשובים באגן הים התיכון.

ניהול הקהילה היה בידי חמישה פרנסים ממשפחות יוצאי ספרד ופורטוגל. להם הייתה שליטה על הנעשה בקהילה. שליטה שנאכפה על ידי הדוכסים מטוסקנה. במרוצת השנים השליטה עברה למועצת השנים-עשר, אך גם אז נשמרה השליטה בידי מייסדי הקהילה. בסוף המאה ה-17 מנתה הקהילה 3,000 נפש. היו בה חינוך חובה, בתי מדרש וישיבות, בית כנסת אחד גדול ו"חבורות" לעזרה הדדית. במחצית השנייה של המאה ה-17 יהדות ליבורנו הגיעה למעמד של קהילה גדולה וחשובה והייתה לאחד ממרכזי היהדות החשובים של ראשית העת החדשה.

סדרי הבחירות

הציבור ייחס חשיבות רבה לבחירת הפרנסים המתאימים, ולכן נקבעו תקנות מפורטות בנושא זה. פקידי הקהילה פעלו תחת הנחיות הפרנסים ונדרשו לדווח להם על פעולותיהם.

המושל, ולעיתים השופט, היה נוכח בתהליך הבחירות לנושאי התפקידים בקהילה. בשנת 1642 היו בליבורנו 1,175 יהודים מתוך אוכלוסייה כללית של 12,484 תושבים לעומת 114 יהודים מתוך 4,403 תושבים בשנת 1601. לאור זאת נקבעו בשנת 1655 תקנות חדשות.

הבחירות היו בהגרלה. מושל ליבורנו היה בוחר חמישה מהפתקים שהיו בקלפי. הבחירה הייתה טעונה אישור הגוף הבוחר שהיה מורכב מראשוני המתיישבים בעיר ואלה שחברי הגוף הקיים הסכימו לצרף אליהם. תנאים מוקדמים להכללה בגוף הבוחר היו: המועמד לא פשט את הרגל, לא עסק במקצוע התיווך, גר שנתיים בעיר וכניסתו וישיבתו בליבורנו היא בהתאם לחוק. הבחירות היו אחת לשנה, סמוך לחנוכה – תחילת השנה האזרחית. ההכרזה על בחירת הפרנסים החדשים הייתה בבית הכנסת בשבת חנוכה. כהונת הפרנסים הייתה כדלקמן: השניים הראשונים כיהנו בחצי שנה הראשונה והשניים האחרים – בחצי שנה השנייה, אחד הפרנסים היה ברזרבה. הפרנסים היו סוחרים ובעלי הון יוצאי ספרד ופורטוגל. יוצאי איטליה והלבנט לא מונו לפרנסים אפילו אם היו בעלי הון. במרוצת הזמן היו שסירבו לקבל את התפקיד, ונקנסו עקב כך, בהתאם לתקנות. הפתרון נמצא בשינוי התקנות שנערך בשנת 1655. התקנות החדשות דנו בסעיפים הפותחים את קובץ התקנות בסדרי ארגון בחירת הפרנסים. זאת, בשונה מהתקנות של קהילות ספרדיות אחרות מאותה תקופה, בערים: פיזה, אמסטרדם ולונדון שבתקנותיהם דנו תחילה בסדרי בית הכנסת. בתקנות החדשות של קהילת ליבורנו נקבע, כי המועמדים להיבחר לפרנסים יבחרו על ידי גוף בוחר של עשרה אנשים. הגוף יהיה מורכב מחמשת הפרנסים המסיימים את תפקידם ועוד חמישה אנשים שהם יצרפו אליהם. הפרנסים החדשים היו נבחרים שוב בהגרלה (הפעם ללא המושל וללא השופט) והגוף הבוחר היה מאשר אותם.

ניהול הקהילה – הפרנסים והמועצה

הבחירה לתפקיד פרנס הייתה כרוכה בעבודה קשה. בתקופת כהונתו הפרנס נאלץ להפסיק את עסקיו הפרטיים ולכן נקבע במרוצת השנים כי הכהונה של הפרנסים תצומצם לשלושה חודשים, כל פרנס יכהן רבע שנה ולאחר מכן שנתיים לא ניתן יהיה לבחור בו שוב. פתרון נוסף היה הקמת ועדות. חשובה הייתה הוועדה הממונה על האדמיניסטרציה הכספית, כולל הטלת מיסים, שמנתה 45 חברים. לוועדה זו היה חשוב הגיבוי הציבורי שלה. הייתה גם ועדה לאישור נשיאת נשק ובה היו חמישה חברים. נשיאת נשק במקום ציבורי, הליכה בליווי שומרי ראש ונסיעה במרכבה היו בין הזכויות המיוחדות הכלולות ב"הליוורנינה". מינוי חברי הוועדות היה לפי ראות עיניהם של הפרנסים.

הוועדות לא יכלו להיות מכשיר יעיל לניהול הקהילה. מה עוד שמספר הנפשות בקהילה הלך וגדל במרוצת השנים עד שהגיע ל-6,000. הקהילה החליטה על הקמת מועצת ה-12. הפרנסים מינו המועצה הראשונה בשנת 1663. תפקידה היה לנהל את ענייני הקהילה. כשהדוכס של טוסקנה אישר את קיומה היא הפכה לאחת מהמוסדות הרשמיים וכונתה : "מועצת השנים-עשר" (Doze או dodici deputati). המינוי היה לכל החיים. הפרנסים מינו חבר חדש כאשר חבר במועצה נעדר מהעיר או נפטר.

לדוכס הוגשה הצעת חוק לפיה יהיה גוף של 40 איש שינהל את ענייני הקהילה:

• האנשים המוכשרים ביותר (Le piu' abili a capaci) – שנים-עשר איש, מהם יבחרו שני פרנסים.
• הבינוניים (i mediocri) – יבחרו ועדה של שנים-עשר ומהם יבחרו שני פרנסים.
• הפחות מתאימים (Li meno idonei) – הוועדה שלהם תכלול שישה-עשר חברים וזכותם תהיה לבחור פרנס אחד.

נקבע גם כי בעת הצורך תוקם ועדה של מומחים למשפט. הגבלה חדשה הוטלה על הפרנסים: בני משפחה אחת לא יוכלו לכהן, זה אחרי זה, אלא בהפרש של שנה לפחות.

ארגון הקהילה ומוסדותיה

הקהילה שצמחה במהירות הקימה רשת של מוסדות חינוך, סעד, מינהל ומשפט.

הגבאים

עושרה של הקהילה הביא לכך שבקשות כספיות לעזרה הגיעו אליה מקהילות יהודיות רבות בעולם. פעילות רבה הייתה בתחום פדיון שבויים ועזרה לתושבי ארץ ישראל העניים והתלמידי חכמים. על כך היו מופקדים כשמונה גבאים. היו גבאים שהיו מופקדים על כל תחום ותחום.

• גבאי של צדקה

הגבאי החשוב היה הגבאי של צדקה. לצדקה היה מס קבוע "התמיד" וכן תרומות של חברי הקהילה באירועים דתיים. קהילת ליבורנו נתנה צדקה גם לתושבים לא-יהודים, וליהודים במקומות רחוקים, כמו לאחר פרעות ת"ח ות"ט. בתמורה נדרשו העניים לא לחזר על הפתחים.

• גבאי של ארץ ישראל

התפקיד הוטל על נכבדי הקהילה. כאשר הגיע שד"ר מארץ ישראל הייתה נערכת מגבית מיוחדת. לרוב יועדה התרומה לעיר מסוימת בארץ ישראל: ירושלים, חברון, צפת או טבריה. גבאי ליבורנו קבעו יום אחיד למגביות עבור ארץ ישראל: היום השני של פסח.

בנוסף לכך שימשה יהדות ליוורנו כמרכז איסוף כספים אזורי לטובת א"י ובראשם עמדו מרבני ליוורנו, רבי יעקב בן רבי ראובן זכותו ורבי משה חיים מנחם די מילו.

• הגבאי של פדיון שבויים

המגע עם שודדי הים, שמרכזם היה בצפון אפריקה היה דרך "יהדות צפון אפריקה" שהייתה בקשרים הדוקים עם יהדות ליבורנו. האמצעים לכך נגבו ממס מיוחד שכונה בשם באלס (balas), בשיעור של רבע אחוז משווי הסחורה, שסוחר יהודי הביא לליבורנו.

• הגבאי של הבניין

אלה עסקו בהרחבת בניין בית הכנסת. היות שנקבע בקהילה שלא יוקמו בתי כנסת נוספים, הרי כל תוספת תושבים חייבה תוספת מקום בבית הכנסת היחידי בעיר. לאחר אישורו של הדוכס, נרכשו בתים שכנים לבית הכנסת הקיים ובראשית המאה ה-18 הוקם בית הכנסת הגדול שעמד על תלו עד מלחמת העולם השנייה

• גבאי של משמרות

ה"משמרות" היו חברות שהיו מתכנסות לאמירת תפילות ופיוטים, סליחות וקינות והיו לומדים בצוותא. הם הושפעו מחוגי מקובלים מארץ ישראל ומאיטליה.

גבאים נוספים היו: ממונה על אסירים עניים ועל חברה קדישא. משרות הגבאים לא היו משרות בשכר. הגבאים נבחרו אחת לשנה, בראשית השנה האזרחית. בשנת 1661 הוחלט כי הבחירות ייערכו ביום ראשון של ראש השנה.

מערכת החינוך

מערכת החינוך כללה: כיתות לימוד לנערים לאוכלוסייה מוגבלת, בתי מדרש וישיבות. מוכרות הישיבות הבאות: בית מדרש ולנסיה בראשות הרב נתן אשכנזי 1653, הישיבה של מרדכי דה סוריה בה ר' יעקב ששפורטש ובסוף המאה ה-19 ישיבת "ראשית חכמה" שבראשה עמד הרב דוד ניטו, בטרם יציאתו לכהונת רבה של יהדות לונדון.

התערבות פרנסי הקהילה בחינוך החלה בשנת 1664, כאשר נקבעה תקנה כי בני הקהילה חייבים לשלוח את בניהם לתלמוד תורה ונאסר עליהם לשכור מורים פרטיים או לשלוח אותם לבתי ספר פרטיים. באותה הזדמנות ה"מלמדים" נדרשו לפקח את התנהגות התלמידים גם מחוץ למסגרת הלימודים, כולל בזמן קריאת התורה בבית הכנסת.

ועדת האיסור והיתר

הוועדה מנתה שלושה תלמידי חכמים והם היו פוסקים בענייני הלכה. כן שימשו בתפקיד בית הדין של הקהילה. הם עסקו רק בענייני הלכה. וגם זאת רק כאשר התבקשו לכך על ידי "המעמד" – דהיינו: הפרנסים. החלטותיהם היו רק בגדר המלצה לפרנסים. אם פעלו בניגוד לדעתם, משרתם לא הוארכה מעבר לשנה.

המינהל הכספי

תפקידיהם של הממונים על האדמיניסטרציה הכספית היו רבים ומורכבים, לכן נדרשה מומחיות רבה לביצועם. בקובץ התקנות הם נקראו "הממונים על בית הכנסת" או "הממונים על כספי הקהל" (gabay des caxetas). הם נבחרו בנפרד משאר נושא התפקידים ולתקופה ארוכה יותר. בתקנות נקבע דרכי בחירתם וכיצד יש לפקח על פעולותיהן. הקהילה מנתה בסוף המאה ה-17 3,000 נפש והיקף פעולתם היה רחב. כאמור, גביית מיסי הקהילה נאכפה על ידי השלטונות.

ה"חברות"

אלה פעלו מחוץ למנגנון הקהילה. החברות פעלו בתחומי הסעד, חברה ותרבות. בפעילותם השלימו את המערכת הארגונית של הקהילה. ניתן למנות את החברות החשובות האלה שפעלו במאה ה-17: "מוהר בתולות", "מלביש ערומים", "ביקור חולים" ו"גמילות חסדים".

יוצאי ליבורנו

ערכים מורחבים – גראנה, פראנקוס

צאצאי יהודי ספרד היו עשירים ובעלי קשרים בין-לאומיים. הקהילות הספרדיות והפורטוגזיות היו קשורות בינן לבין עצמן בקשרי משפחה ובקשרי מסחר. קהילות חשובות היו בערים: אמסטרדם, טריפולי, אלג'יר, תוניס, אלכסנדריה, איסטנבול, ונציה, ומאוחר יותר גם לונדון (משה מונטפיורי) ובליבורנו. בחלק מקהילות התפוצה הליבורנזית, כינויים היה "פראנקוס". בני הקהילות היו לרוב עשירים ובעלי זכויות יתר מטעם האימפריה העות'מאנית (קפיטולציות) ונהנו מהגנת הקונסול האיטלקי.

הסוחרים היהודים של ליבורנו נטלו חלק גם בסחר עבדים אשר התנהל באגן הים התיכון ובייחוד בצפון אפריקה. במקביל, הסוחרים עסקו בתיווך בין המשפחות שבניהם נחטפו על ידי שודדי ים לבין שודדי הים, שפעלו בים התיכון. הם העבירו את הכופר מטעם המשפחות לשודדים והחזירו את בן המשפחה לביתו. הם עסקו גם בשחרור חטופים יהודים בהתאם לפדיון שבויים של יהודים מגלות ספרד ופורטוגל שנפלו בשבי בעת הגירוש ממולדתם.

יהודי ליבורנו, שהיגרו לתוניסיה וללוב במאה ה-17 עד המאה ה-19, הקימו בה קהילה נפרדת וכונו בפי יהודי תוניסיה ויהודי לוב בשם גראנה (Grana או Gornim). קהילה זו פעלה בחלק מהזמן בשיתוף פעולה עם יהודי המקום ובחלק מהזמן פעלה בנפרד מהם. למהגרים מליבורנו היה סטטוס חוקי כמו לשאר המהגרים מאירופה, הדומה לזכויות שהיו למוסלמים, זכויות שעלו על אלה שהיו ליהודים המקומיים. הגורני לא חויבו לגור בשכונה מיוחדת וללבוש לבוש מיוחד, כפי שנדרש מיהודי המקום. לפי חיבורו של ונטורה דה פרדיסו (Venture di Paradiso) היה לסוחרים יוצאי ליבורנו תחום מיוחד בנמל תוניסיה עם רציפים משלהם ואף שלטונות המכס העניקו להם שירות מיוחד. לסוחרים יוצאי ליבורנו היה זיכיון למסחר עם ארצות הלבנט וקשרי מסחר הדוקים עם נמלי אירופה, שהיו חשובים לשליטים המקומיים.

לקריאה נוספת

• Dora Liscia Benporad and Annamarcella Tedeschi Falco, Tuscany Jewish Itineraries , Marsilio Regione Toscana, 1995.

• לוצ'יאנו טאס, יהודי איטליה, ספרית מעריב, 1978.
• בצלאל רות, תולדות היהודים באיטליה, הוצאת מסדה, תל אביב, 1962.
• יעקב פינקרפלד, בתי הכנסת באיטליה, מוסד ביאליק, ירושלים, תשי"ד
• דבורה הכהן, "הקהילה (היהודית) בליוורנו ומוסדותיה, במאה ה-י"ז", בקובץ ראובן בונפיל, מריה מאיר מודנה, יוסף ברוך סרמוניטה, דניאל קארפי, ג'ורג'ו רומאנו (עורכים), ספר זיכרון לשלמה אומברטו נכון: קובץ מחקרים לתולדות היהודים באיטליה, מוסד שלמה מאיר, מוסד רפאל קאנטוני ירושלים, תשל"ח–1978

קישורים חיצוניים

• מכתב ההזמנה של פרדיננדו הראשון דה מדיצ'י לסוחרים יהודים (באיטלקית) מאתר פרויקט גוטנברג
• אתר הקהילה היהודית של ליבורנו
• אתר המוקדש לפיטיליאנו (ירושלים הקטנה)

• Il bagitto
• Lingue parlate dagli ebrei di Livorno(הקישור אינו פעיל)

• אמוץ גלעדי, ליבורנו, ברחוב די פרנקו פינת שדרות אמדיאו, באתר הארץ, 8 באוקטובר 2008
• אדווין סרוסי, ליבורנו: פרשת דרכים בהיסטוריה של המוזיקה הדתית הספרדית (אנגלית)
• יעקב פוקס, כך הוברחו בחשאי נשים יהודיות למקום מקלט, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, 14 בפברואר 2018