גריקואלנד מזרח

גריקואלנד מזרחאפריקאנס: Griekwaland-Oos), הידועה גם כגריקואלנד החדשההולנדית: New Griqualand) הייתה ישות מדינית עצמאית קצרת ימים שהתקיימה במהלך שלהי המאה ה-19 בשטחי דרום אפריקה של ימינו. פירוש שמה הוא ארצם של בני הגריקואה (Griqua), כינוי לקבוצה הנמנית עם הצבעוניים בדרום אפריקה. גריקואלנד מזרח מכונה כך על מנת להבדילה מגריקואלנד מערב (Griekwaland-Wes), חבל הארץ המערבי בו התיישבו בני הגריקואה, אשר שכן באזור קימברלי של ימינו. בניגוד לאזור ההתיישבות המערבית, בגריקואלנד מזרח הצליחו תושבי המקום לרכוש לתקופה מסוימת סממנים שונים של ריבונות, עד שסופחו למושבת הכף במהלך שנות ה-70 של המאה ה-19.

גריקואלנד מזרח
Griekwaland-Oos
FlagGriekwalandEast.svg GriekwalandEastSeal.png
דגל סמל
גריקואלנד מזרח (באדום)
יבשת אפריקה
שפה נפוצה הולנדית, אפריקאנס
עיר בירה קוקסטאד
הקמה
תאריך
הקמת העיר קוקסטאד
1869
פירוק
תאריך
סיפוח בריטי
1874
ישות יורשת מושבת הכףמושבת הכף מושבת הכף הבריטית
שליטים בולטים אדם קוק
שטח בעבר כ-20,000[1] קמ"ר
אוכלוסייה בעבר כ-3,000[2] צבעוניים
מטבע פאונד גריקואלנד ‏

רקעעריכה

 
איור המתאר טרקבורים צבעוניים במאה ה-18
 
אדם קוק השלישי, מנהיגם שלראשוני המתיישבים בגריקאולנד מזרח
  ערכים מורחבים – טרקבורים, צבעוניים (סלנג אנגלי)

במהלך המאה ה-18 וראשית המאה ה-19, אלפי אפריקאנרים תושבי מושבת הכף ההולנדית עזבו אותה והחלו להגר מזרחה בחפשם אחר טריטוריות חדשות להתגורר בהן, בנדודים או בחיי קבע. לצד האפריקאנרים יצאו גם כמה קבוצות קטנות של אוכלוסייה צבעונית. הצבעוניים הם בני תערובת קריאולים אשר התהוו כקבוצה אתנית וחברתית בשטחי מושבת הכף בשלהי המאה ה-17 ובראשית המאה ה-18. מוצאם היה בגברים אירופאים ונשים שחורות. במהלך שנות ה-20 של המאה ה-19, הגיעו מספר קבוצות של צבעוניים אל אזור העיירה פיליפוליס הממוקמת במערב המדינה החופשית של ימינו. הם השתתפו בהקמתה של העיירה, קבעו בה את מגוריהם והחלו לעסוק בחקלאות.[3]

לפני הגעתם של המתיישבים למקום עליו תקום לימים מדינת גריקואלנד מזרח, האזור נשלט על ידי בני שבט הקוסה. במהלך שנות המפקאנה בראשית המאה ה-19, קרס האזור אל מלחמות מתמשכות ועקובות מדם שניהלה ממלכת הזולו בראשות המלך שאקה כנגד השבטים השכנים לה באזור זה של דרום אפריקה. עקב כך, האזור ידע הידלדלות משמעותית באוכלוסייתו, כאשר רוב התושבים בני הקוסה נודדים צפונה.[4][5]

היסטוריהעריכה

התיישבות ועצמאותעריכה

 
שטר של פאונד גריקואלנד

בשנת 1861, מסיבה שאינה ידועה דיה אך ככל הנראה עקב אכזבתם מחוסר הצלחתם להשתלב בחיים הציבוריים במדינת אורנג' החופשית, הצבעוניים בעיר פיליפוליס בחרו לעזוב.[6] לפי עדותו של ג'ון רובינסון, ראש הממשלה הראשון של מושבת נטאל, הצבעוניים מפיליפוליס הוזמנו על ידי מושל מושבת הכף ג'ורג' גריי להתיישב בגריקואלנד מזרח, אשר כונתה אז "נומאנסלנד" (Nomansland, שטח ההפקר). היה זה חבל ארץ בינוני בגודלו למרגלות רכס הרי הדרקנסברג אשר השתרע במרחבים שבין מושבת נטאל, חוף האוקיינוס ההודי ולסותו של ימינו. מושל מושבת הכף סבר שהתיישבות במקום בחסות הבריטים תשפר את המצב הביטחוני של מושבת נטאל, מושבה בריטית שהוקמה מספר שנים קודם לכן. המושבה הצעירה בנטאל סבלה באותה התקופה מהתקפות חוזרות ונשנות מצד שבטים מלסותו שמצפון וארץ הקוסה ממערב, והתפיסה המקובלת הייתה שיישוב אזור החיץ בנומאנסלנד ישפר תא ביטחון האזור. בנוסף, הבריטים ניסו למנוע התפשטות אפשרית של מדינת אורנג' החופשית אל חוף האוקיינוס, על מנת לשמר את האפריקאנרים ללא מוצא אל הים ובכך לשמר את תלותם באימפריה. לפיכך, חשקו הבריטים בהשתלטות על שטח אסטרטגי זה.[7] עקב הזמנת הבריטים, מנהיגם אדם קוק השלישי שלח קבוצה קטנה של חלוצים ללמוד את המקום, וזמן קצר לאחר מכן יצאו לאזור שאר אנשיו לרבות משפחותיהם אל האזור. בשנת 1862, בסופו של מסע נדודים רב קשיים הם הגיעו ליעדם.[8] עם זאת, הדעות חלוקות על נכונות גרסה זאת, ויש המציעים תיאור אחר לאירועים השונים. יש הטוענים שההתיישבות הצבעונית בגריקואלנד מזרח הייתה לא אלא תולדה של גירוש כפוי של אנשים אלו למקום, אשר אירע בשנת 1863.[9]

מכל מקום, בגריקואלנד מזרח הקימו המתיישבים הצבעוניים, אשר מנו אז כ-3,000 בני אדם,[2] יישוב קטן. הם בנו במקום כמה בקתות מעץ, ושם הם התגוררו במהלך חמש השנים הבאות.[10] בשנת 1869, הצטרף אליהם כומר אנגלי בשם וויליאם דוור (William Dower), אשר בעצתו הצבעוניים החליטו לבחור אתר חדש להתיישבות אשר יתאים יותר לצורכיהם. הם נעו מרחק מה דרומה שם הם הקימו שם את העיר קוקסטאד, אשר נקראה על שם מנהיגם, אדם קוק. עם הגיעם למקום החל דוור מקים בתחומי העיר כנסייה, וקוק קבע בה מועצה עממית שתשמש כפרלמנט ובה 12 חברים המייצגים את אזרחי גריקואלנד מזרח.[11][6] כחלק מהניסיון לבסס את ריבונות המקום, בשנת 1867 טבעו קוק ואנשיו 10,000 מטבעות של פאונד מקומי, אשר נועד להוות את הבסיס גם להקמתו של בנק מרכזי עצמאי. בהמשך הודפסו גם שטרות.[12][13] באותה התקופה התגוררו במקום כמה אלפי צבעוניים אשר הוגדרו כאזרחים, לצד למעלה מעשרת אלפים בני שבטי הקוסה.

התפרקות וסיפוח לבריטניהעריכה

  ערך מורחב – מושבת הכף הבריטית
 
בניין העירייה של קוקסטאד בימינו, אשר נבנה בתקופת השלטון הבריטי במקום.

הדעות חלוקות אודות נסיבות סופה של הריבונות הצבעונית בגריקואלנד מזרח. מקורות שונים טוענים שהאזור ספח בסופו של דבר לבריטניה מרצון, עקב בקשתם של התושבים אשר התקשו בביסוס מגוריהם במקום.[14] אחרים טוענים שהסיפוח נעשה באופן כפוי.[6] בין כה וכה, בשנת 1874 סופחה גריקואלנד מזרח לתחומי האימפריה הבריטית.[15] חלק מהתושבים המשיכו לטעון לעצמאות גם לאחר הסיפוח הבריטי, לרבות מנהיג המתיישבים אדם קוק. לבסוף, בדצמבר 1875, מת קוק בתאונה בעת שנסע בעגלת המשא שלו.[6] בהלוויתו, ציין בן דודו כי עם מותו של קוק, התקווה האחרונה לעצמאותה של גריקואלנד כמדינה מתה גם היא.[10]

בתחילה, במשך מספר שנים שלטו הבריטים על גריקואלנד מזרח כמושבה קולוניאלית בפני עצמה, עקב חוסר ההסכמה של מושבת הכף לשלוט במקום.[16][17] לאחר משא ומתן בין ממשלת בריטניה לממשלת מושבת הכף, בשנת 1877 העביר פרלמנט המושבה בקייפטאון את חוק סיפוח גריקואלנד ("Act 38 of 1877").[18][19] החוק נכנס לתוקפו רק כשנתיים מאוחר יותר, ב-17 בספטמבר 1879. בשנה זו, הקימה מושבת הכף בקוקסטאד בית משפט מחוזי, והחל מאותה השנה האזור זכה לייצוג של שני חברים בפרלמנט בקייפטון הבירה.[14]

ראו גםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא גריקואה בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Burton, Alfred R. E. Cape Colony to-day. Townshend, Taylor & Snashall. Cape Town/Kaapstad: 1907. p219f
  2. ^ 2.0 2.1 "Griqualand East and Griqualand West". 1911 Encyclopædia Britannica, Volume 12. Cambridge University Press. p. 237-238.
  3. ^ Lipschutz, Mark R. (1989). "Kok Family". In Rasmussen, R. Kent. Dictionary of African Historical Biography. University of California Press. p. 111. ISBN 9780520066113. Retrieved 2014-01-23. Adam Kok I (f.1710-95) left the Cape Colony during the early 18th century with a few Cape coloured (i.e. mixed) followers."
  4. ^ Kropf, Albert. Das Volk der Xosa-Kaffern im östlichen Südafrika nach seiner Geschichte, Eigenart, Verfassung und Religion. Evang. Missions-Gesellschaft. Berlin:1889. p75
  5. ^ Nature. Illustrated Journal of Science. Vol. LXXII. Sept 1905. p473
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 6.3 "History of the Griqua Nation and Nomansland", Accessed 2009-07-30
  7. ^ Robinson, John. A life time in South Africa, being the recollections of the first premier of Natal. Smith, Elder & Co. London:1900. p225
  8. ^ Reclus, Élisée. The Earth and Its Inhabitants. Africa. Volume VI: South and West Africa. Appleton. New York:1890. p177
  9. ^ Lucas, Charles Prestwood et al. A historical geography of the British colonies. Vol IV: South and East Africa. Clarendon Press. London: 1900. p186
  10. ^ 10.0 10.1 Morris, Michael John Linnegar. Every step of the way. The journey to freedom in South Africa. Ministry of Education, South Africa. HSRC Pres. Cape Towm:2004. p102
  11. ^ J. Dunn (ed): Adam Kok's Griquas: A Study in the Development of Stratification in South Africa. African Studies Series. J.M. Lonsdale, D.M.G. Newberry, and A.F. Robertson, 21. Cambridge: Cambridge University Press, 1976.
  12. ^ Rare Coins, South African Mint Company. Accessed 2009-08-03
  13. ^ "Griqua One Pound Bank Note and Currency" (History of the Griqua Nation & Nomansland), on www.tokencoins.com. Accessed 2009-07-31.
  14. ^ 14.0 14.1 Scottish Geographical Magazine. Royal Scottish Geographical Society. Edinburgh:1886. p480
  15. ^ "Griqua", South African History Online. Sahistory.org.za. Retrieved 2013-01-23.
  16. ^ P. A. Molteno: The life and times of Sir John Charles Molteno, K. C. M. G., First Premier of Cape Colony, Comprising a History of Representative Institutions and Responsible Government at the Cape. London: Smith, Elder & Co. 1900.
  17. ^ M.A. Grundlingh: The Parliament of the Cape of Good Hope, 1872-1910. Archives Year Book for South African History, 1969, Vol II.
  18. ^ John Dugard: International Law: A South African Perspective. Cape Town. 2006. p.136.
  19. ^ The Westminster Review. Trübner & Co. London:July/October 1886. p179