דוד הבנאי
דוד הבנאי (בגאורגית: დავით აღმაშენებელი, דַאווית ארמַשֶנֶבֶּלי; נקרא גם דוד הרביעי מלך גאורגיה או דוד המחדש[1]) (1073 – 24 בינואר 1125), מבית בגרטיוני, היה מלך הממלכה הגאורגית המאוחדת משנת 1089 ועד שנת 1125.[2]
 | |||||||||||
| לידה |
1073 כותאיסי,  גאורגיה | ||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
24 בינואר 1125 (בגיל 52 בערך) טביליסי, ממלכת גאורגיה  | ||||||||||
| שם מלא | דוד הרביעי מלך גאורגיה | ||||||||||
| שם לידה |
დავით IV აღმაშენებელი | ||||||||||
| מדינה | הממלכה הגאורגית המאוחדת | ||||||||||
| מקום קבורה | מנזר גלאתי | ||||||||||
| בן או בת זוג |
רוסודן בגרטיוני גוראנדוחט | ||||||||||
| שושלת בגרטיוני | |||||||||||
| |||||||||||
| |||||||||||
| חתימה |
 | ||||||||||
  | |||||||||||
דוד הבנאי נחשב לגדול המלכים הגאורגים, והמוצלח ביותר מבין השליטים הגאורגים. הוא הצליח לגרש את הסלג'וקים אל מחוץ לממלכה, כשניצח בקרב החשוב קרב דידגורי בשנת 1121. הרפורמה שלו בצבא הממלכה הגאורגית והרפורמה המנהלית שלו הפכו אותו לסמל האיחוד של הגאורגים. בתקופתו עברו רוב שטחי הקווקז לשליטת הממלכה הגאורגית. דוד הבנאי היה גם ידיד הכנסייה, וקידם את התרבות הנוצרית. הוא הוכתר כקדוש על ידי הכנסייה האורתודוקסית הגאורגית.
נעוריו
עריכהדוד היה הבן היחיד של המלך גיאורגי השני (1072-1089), ושל אשתו אלנה. הוא נולד בכותאיסי במערב גאורגיה, בשנת 1073. הוא גדל באחת התקופות החשוכות של ההיסטוריה הגאורגית, בתוך המאבק של מה שנקרא בפי הגאורגים "ההתקפה הטורקית הגדולה" ("דידי תוּרכּוֹבּה"), כאשר שבטים סלג'וקים החלו בהגירה מסיבית לדרום הקווקז. המלך גיאורגי השני לא היה מסוגל להתמודד עם הבעיה, ובמתקפה עקובת דם, בשנת 1089, הוא הוכרח להתפטר לטובת בנו בן השש עשרה.
תחיית הממלכה הגאורגית
עריכהלמרות גילו הצעיר, היה דוד מעורב בחיים הפוליטיים בגאורגיה. מדיניותו התאפיינה בתכליתיות, ללא לקיחת סיכונים מיותרים. הוא היה נחוש בדעתו לעשות סדר בממלכה ולרסן את האדונים הפאודלים החילונים והכמרים, שלא סרו למרותו. מירכז את המנהלה של הממלכה, ייסד סגנון צבא חדש שיוכל לעמוד בצורה טובה יותר כנגד צבא הסלג'וקים הטורקים, ולאחר מכן החל במתקפה במטרה לגרש את הסלג'וקים בתחילה מגאורגיה ולאחר מכן מכל הקווקז. בין השנים 1089–1100, ארגן המלך דוד כוחות קטנים של חייליו הנאמנים כדי לשקם את ממלכתו, ולהשמיד את חיילי האויב המבודדים. הוא החל ביישוב מחדש של מחוזות שנהרסו, ועזר לשיקומן של הערים המרכזיות. מעודד מהצלחתו, ותוך ניצול העובדה שתשומת הלב של הסלג'וקים הופנתה לתחילת מסעי הצלב לארץ ישראל, הוא הפסיק לשלם את המס השנתי לסלג'וקים, ושם קץ להגירתם העונתית לגאורגיה. בשנת 1101, תפס המלך דוד את מנזר זדאזני, נקודה אסטרטגית במאבקו לכיבוש קאחתי והרתי, ובמשך שלוש השנים שלאחר מכן הוא שחרר את רוב מזרח גאורגיה.
בשנת 1093, הוא אסר את האדון הפאודלי, ליפאריט באר'וואשי, אויב ישן של המלוכה הגאורגית, ובשנת 1094 הוא גירש אותו מגאורגיה. בשנת 1103, לאחר מות בנו של ליפאריט, ראטי, ביטל דוד את דוכסות קלדקארי.
דוד דחק באיטיות את הסלג'וקים הטורקים מחוץ לממלכה, כשהוא משחרר יותר ויותר אדמות מידם. הסלג'וקים, בנוסף למאבק מול הממלכה הגאורגית, היו עסוקים במסעי הצלב החדשים במערב הים התיכון.[3] עד שנת 1099 היה כוחו של דוד הבנאי מספיק בולט שהיה מסוגל לסרב לשלם מס לטורקים. במהלך תקופה זו, הוא דחה תואר אצולה ביזנטי של "פאניפרסבסטוס"[4] והסכים לשתף פעולה עם האימפריה הביזנטית על בסיס שוויוני.
בשנת 1103 התקיים קונגרס נוצרי חשוב, הידוע כסינוד רואיסי-אורבניסי, ועידה שהתקיימה במנזרים הגאורגיים רואיסי ואורבניסי.[5] הוא הצליח לסלק מתפקידיהם את הבישופים האופוזיציוניסטים, ואיחד שני תפקידים: חצרנים ("מציגנובארטוחוצסי") ובעלי צווארון הכמורה, בישוף של צ'כּונדידי, לתפקיד אחד של "צ'כונדידיל-מציגנובארטוחוצסי", מקביל בערך לתפקיד של ראש ממשלה.
שנה לאחר מכן, תומכי דוד בפרובינציה המזרח גאורגית, קאחתי, שבו את המלך המקומי, אר'סרתן השני מלך ממלכת קאחתי-הרתי (1102-1104), מלך לויאלי המשלם מס שנתי לסלג'וקים, ואיחדו את הפרובינציה עם יתר הממלכה.
מערכות צבאיות
עריכהבשנת 1105, בהמשך לסיפוח של קאחתי, ושחרור מנזר זדאני (1101), הוביל דוד כוח עונשין כנגד הסלג'וקים, בקרב ארצוחי, וצבר מומנטום שעזר לו מאוחר יותר. בשנים 1110–1118, הוא דחק את רגלי הסלג'וקים ממצודות המפתח: מצודת סאמשווילדה (1110), מצודת רוסתווי (1115), מצודת גישי (1117) ולורי (1118).
בשלב זה התעוררו בעיות. המלחמות שהתחוללו במשך עשרים השנים שקדמו, פגעו בפרודוקטיביות של הממלכה. גם האצילים עדיין הערימו קשיים, וכן נותר גם נושא העיר טביליסי, שעדיין לא שוחררה מהאחיזה הערבית. דוד נאלץ להתמודד עם קשיים אלה לפני שיכול להמשיך ולהאדיר את ממלכתו. מסיבה זו, ערך דוד רפורמה רדיקלית בצבאו. ובשנים 1118–1120, הוא יישב מחדש 40,000 משפחות של שבטי קיפצ'קים (Kıpçak), שבטים טורקיים עתיקים, מצפון הקווקז בגאורגיה. כל משפחה התחייבה לספק חייל אחד עם סוס ותחמושת. הצבא החזק הזה, שמנה 40,000 חיילים, היה תלוי לחלוטין במלך. הקיפצ'קים התיישבו במחוזות שונים של גאורגיה. חלקם התיישבו בכארתלי הפנימית, ולאחרים נתנו אדמות בקרבת הגבולות. הקיפצ'קים נטמעו במהירות בגאורגים.
בשנת 1120 עבר דוד הבנאי למערב גאורגיה, כאשר הטורקים החלו לבזוז אדמות גאורגיות, הוא תקף אותם בפתאומיות. הכוח הטורקי הקטן ברח, ודוד נכנס לשירוואן (מחוז היסטורי של אזרבייג'ן) וכובש את העיר קאבאלה (Qəbələ). בחורף של 1120–1121, הצליחו חיילים גאורגים לתקוף התיישבות סלג'וקית במזרח ודרום-מערב עבר הקווקז (דרום הקווקז).
דאגתם של הכוחות המוסלמיים באזור גברה נוכח הגידול המהיר של הממלכה הנוצרית בדרום הקווקז. בשנת 1121, הכריז הסולטאן הסלג'וקי, סולטאן מחמוד איבן מוחמד (1118-1131), על מלחמת קודש כנגד גאורגיה, וכינס קואליציה ממלכות מוסלמיות, שהונהגו על ידי ארטוקיד נאג'ם אל-דין אל-ג'זאר, ח'ליף בגדאד וטוגרול איבן מוחמד. גודל הצבא המוסלמי עדיין נתון בוויכוח כאשר המספר נע בין 600,000 איש[6] ל-400,000 איש[7] לבין הערכותיהם של היסטוריונים גאורגים מודרניים, 100,000–250,000 איש. אף על פי שנראה כי מספרים אלה מוגזמים, כל המקורות מסכימים על כך כי הכוחות המוסלמים אספו צבא שהיה הרבה יותר גדול מהכוח הגאורגי שמנה 56,000 לוחמים. למרות זאת, ב-12 באוגוסט 1121, הנחיל מפלה לצבא המוסלמי בקרב דידגורי, כשהוא משיג את מה שנחשב להצלחה הצבאית הגדולה בהיסטוריה של גאורגיה.[8] הניצחון בדידגורי סימן את העלייה של גאורגיה ככוח צבאי חזק ושינה את מאזן הכוחות האזורי לטובת התרבות והפוליטיקה הגאורגיים. מעודד מהצלחתו, התפנה דוד הבנאי לכיבוש טביליסי, המובלעת המוסלמית האחרונה שנותרה מהכיבוש הערבי. בשנת 1122, כבש דוד את טביליסי והעתיק את מושבו מכותאיסי, ששימשה כבירה הזמנית, לטביליסי.
דוד עצמו היה אדם משכיל, שהטיף לסובלנות כלפי הדתות האחרות. בתקופת שלטונו הוא ביטל את המיסים וחובות השרות שהיו מוטלים על המוסלמים והיהודים, והגן על הסופים והמשכילים המוסלמים. בשנת 1123, שחרר צבאו של דוד את דמניסי, המעוז הסלג'וקי האחרון בדרום גאורגיה. ובשנת 1124, כבש דוד לבסוף את שירוואן (אזרבייג'ן), והעיר הארמנית, אני (Անի), מידי האמירים המוסלמים. דוד המשיך להרחיב את גבולות ממלכתו עד לנהר אראס. הארמנים ראו בו משחרר וסיפקו מעט כוחות עזר לצבאו. בעקבות ניצחונותיו על המוסלמים כונה דוד, "חרב המשיח".
מלך המלכים, דוד, בן גיאורגי, חרב המשיח
— כתובת על מטבע נחושת מתקופת דוד הבנאי
שלטונו של דוד התבטא כאמור ביחס סובלני והומני כלפי האוכלוסייה המוסלמית ויתר הדתות והתרבויות, דבר שיצר ממלכה מולטי-אתנית. זו הייתה חותמת איכות, לא רק למשטרו הנאור, אלא לכל ההיסטוריה והתרבות הגאורגית.
דוד הבנאי נפטר ב-24 בינואר 1125, ולאחר מותו נקבר, על פי בקשתו, תחת האבן בתוך בית השער הראשי של מנזר גלאתי, כך שכל מי שמגיע לאקדמיית גלאתי האהובה עליו ידרוך על קיברו תחילה. בנו הבכור דמטרה הראשון, שירש אותו בכס המלכות, המשיך את דרכו המנצחת של אביו.
חיי התרבות בתקופת שלטונו
עריכהמלבד המיומנויות הפוליטיות והצבאיות, התפרסם המלך דוד כמשורר, בשנת 1120 לערך, חיבר את "מזמור החרטה" ("გალობანი სინანულისანი", גאלוֹבּאני סינאנוּליסאני), יצירה בעלת עוצמה בסגנון חרוז לבן של תהילים, החושף את ענוותו של המלך ועוצמת אהבתו הדתית.
המלך דוד הקדיש תשומת לב רבה להשכלת האוכלוסייה. הוא בחר ילדים שנשלחו לאימפריה הביזנטית "כדי שילמדו שפות ויביאו הביתה תרגומים מעשי ידיהם". בימיו היו מספר בתי ספר ואקדמיות בגאורגיה, ביניהם אקדמיית גלאתי, שהתקיימה במקום בו נמצא כיום מנזר גלאתי.
ירושלים השנייה של כל המזרח ללימוד כל דבר בעל ערך, להוראת הידע - אתונה השנייה שתעלה בהרבה על זו הראשונה בחוק האלוהי, קנון (החוק הכנסייתי) לתפארת הכנסייה.
— היסטוריונים של דוד הבנאי מתארים את אקדמיית גלאתי
מחוץ לאקדמיית גלאתי היו גם מרכזים תרבותיים ומרכזי לימוד והשכלה בגאורגיה של אותם ימים (כמו למשל אקדמיית איע'לתו (იყალთო)). בנוסף, הוא אשר הורה לבנות את מנזר שיו-מרווימה.
בתקופת שלטונו של דוד הושלמו בנייתן של קתדרלת אלאוורדי, קתדרלת סווטיצחובלי ומנזר גלאתי. הבניינים עוטרו בכיורים ובגילופים המשולבים בדגמי גפן מסורגת וחיות אגדיות. הבניינים מפורסמים גם בתמשיחים המבוססים על האומנות הביזנטית אם כי פחות מסוגננים. התמשיחים מתארים דמויות וחזיונות מכתבי הקודש, דיוקנאות של קדושים גאורגיים, בני משפחת המלוכה ונדבנים מקומיים. עבודות המתכת באותה תקופה הגיעו לרמה גבוהה. ביניהן ניתן לציין איקונות, צלבים וכריכות ספרים מזהב ומכסף משובצות באבני חן או מצופות אמייל. כתבי היד הגאורגיים מאותה תקופההגיעו לרמה קליגראפית גבוהה ומעוטרים במיניאטורות ציבעוניות.
מחוץ לבתי האולפנא ומכוני המחקר בגלאתי ובאיק'אלתו הוקמו גם במנזרים הגאורגיים בהר סיני, על הר אתוס שביוון, בירושלים ובקונסטנטינופול. במרכזי תרבות אלה תורגמו ופורשו יצירותיהם של הפילוסופים היווניים הגדולים.
משפחה
עריכהנישואים
עריכה- רוסודן, נסיכה ארמנית (נולדה ב-1075 לערך) והתגרש ממנה בשנת 1107/1108 לערך
- גוראנדוחט, ביתו של המנהיג הקיפצ'קי, אטראקה (בסביבות 1107/1108)
ילדים
עריכה- הנסיכה תמר (נולדה לפני 1100), שנישאה, לפני 1116, לאבו מוזפאר מַנוּצ'יהר השני, שליט שירוואן משנת 1100 לערך ועד למותו בסביבות 1154. היא הפכה לנזירה לאחר שהתאלמנה.
- הנסיכה קטאי (אירינה), שהייתה נשואה שלוש פעמים. היא הייתה אשתו הראשונה של הנסיך הביזנטי, איסק קומננוס (Ισαάκιος Κομνηνός), בנו השלישי של הקיסר אלכסיוס הראשון. ממנו נולדו לה שני ילדים. בעלה השני היה הדוכס הגדול של קפריסין, בריאניוס קומננוס, בנו של הקיסר ניקופוקס בריאניוס. ובעלה השלישי היה אלכסיוס קומננוס, בנו של הקיסר יוחנן השני.
- דמטרה הראשון (נולד ב-1093 לערך), שירש אותו לאחר מותו.
- רוסודן שנישאה לדוד בגרטיוני, בנו של דמטרה בגרטיוני, שהיה הטוען לכתר על פני אחיו למחצה, בגרט הרביעי. והייתה אימו של אטון, מלך אלניה וסבתה-רבא של דוד סוסלן.
- הנסיך וחטנג (צואאוטה)
- הנסיכה תמר שנישאה לנסיך ג'אדארוס מאוסטיה
תואר
עריכהעל פי תוארו נחשב דוד למלך בדרגה הגבוה ביותר, וכן מלך האבחזים, הכרתוולים (אבות הגאורגים), האראנים (תושבי חבל קרבאך באזרבייג'ן, הממוקמים בין נהר הקורה לאראס), הארמנים, השירוואנים (תושבי פרובינציית שירוואן) והשאהנשה.
מורשת
עריכהתקופת שלטונו של דוד הבנאי השפיעה בצורה עמוקה על התפיסה הלאומית של הגאורגים. הם עדיין גאים בניצחונות המלך דוד וחולמים על תהילתו.
הדגל הלאומי הגאורגי מבוסס על הסטנדרטים של דוד. עיטור דוד הבנאי הוא אחד מהפרסים היוקרתיים של גאורגיה כיום.
מיכאיל סאקשווילי, נשיא גאורגיה לשעבר, בחר, לאחר היבחרו, לערוך את טקס מינויו הרשמי באוניברסיטה הדתית, קברו של דוד הבנאי שבמנזר גלאתי. השבועה בוצעה ב-25 בינואר 2004, במלאת 879 שנה למותו. כסמל למחויבותו ללכת בדרכו של המלך דוד הבנאי, שהביא לאיחוד הממלכה ולשיגשוגה.
מקורות
עריכה- מרים דווידובנה לורדקיפנידזה, "גאורגיה במאות ה-11 וה-12" ("Georgia in the XI-XII Centuries"), עמ' 80-118, באנגלית
- אנציקלופדיית לארואוס הגדולה (Grand Larousse Encyclopédique) כרך 5, פאריס, 1962, עמ' 452-453, בצרפתית
- אנציקלופדיה איטליאנה, רומא, 1950, עמ' 641-643, באיטלקית
- רחל ארבל, לילי מגל (מגלאשווילי), בארץ גיזת הזהב, עמ' 25-26, ISBN 965-05-0609-8
קישורים חיצוניים
עריכה
- לבן ז. אואושדזה, השושלת המלכותית הבגרטיונית של גאורגיה, טביליסי
- אילן היוחסין של דוד הבנאי
- גוראנדוחט - אשתו של דוד הבנאי, בוויקיפדיה הגאורגית
- דוד הבנאי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- דוד הבנאי, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)
הערות שוליים
עריכה
- ^ למעשה הוא המלך הראשון שנקרא דוד בממלכה המאוחדת של גאורגיה. אבל באופן מסורתי הוא ידוע כדוד הרביעי מלך גאורגיה, בהיותו השליט הרביעי בעל השם דוד משושלת בגרטיוני. אף על פי כן, מספר היסטוריונים גאורגים מתייחסים אליו כדוד השני מלך גאורגיה, בהתאם לעובדה כי הוא היה הדוד השני בעל התואר מלך הגאורגים (תואר שאומץ על ידי המלכים הבגרטידים של טאו-קלארג'תי בשנת 888), בעוד שני השליטים האחרים שנשאו את השם דוד היו רק נסיכים
- ^ גאורגיה בתקופה הפאודלית המתפתחת (המאה ה-11 - הרבע הראשון של המאה ה-13)
- ^ במהלך הקרבות של הגאורגים בסלג'וקים, יצרו הצלבנים מערכת יחסים ידידותית עם הממלכה הגאורגית. מחבר אנונימי בן המאה ה-13 (מוכר יותר כמתעד הראשון של תמר המלכה), כמו גם גרגורי בן העברים (אבול פאראג'וס ابن عبری), נותן גרסה אחרת, שאיננה מאומתת, על השתתפותו של כח עזר גאורגי במסע הצלב הראשון (1099). כוח של 300 צלבנים (המוכרים לגאורגים כפרנקים) השתתפו בקרב דידגורי המפורסם (1121). ההיסטוריון יואן בגרטיוני מציין כי על פי מקור לא ידוע מימי הביניים, בלדווין השני מלך ירושלים ביקר בחצר דוד הרביעי בעילום שם
- ^ מאז ייסודה של שושלת בגרטיוני בנסיכות טאו-קלארג'תי תחת הגנת האימפריה הביזנטית, בשנת 813, נציגים מבית המלוכה קיבלו מגוון תוארי אצולה ביזנטיים, כמו: קואורופאלאטס, מגיסטרוס, סבסטוס ועוד. דוד הבנאי היה המלך הגאורגי האחרון בעל תואר אצולה ביזנטי
- ^ האתר הרשמי של האיפרכיה של רואיסי-אורבניסי
- ^ על פי Walter the Chancellor’s Bella Antiochena, "Matthew of Edessa"
- ^ על פי Smbat Sparapet’s Chronicle
- ^ הקרב נערך בהר דידגורי 40 ק"מ מערבית לבירה, טביליסי, שדה הקרב השתרע לאורך מספר קילומטרים. המלך דוד החדיר אל מחנה המוסלמים קומץ חיילים, שהעמידו פני כאילו נכנעו, וכשהחלה המתקפה, תקפו המתחזים מבפנים בעוד יתר הכוח תקף מבחוץ. בתחילת שנות ה-90, הוקמה במקום הקרב אנדרטה, המורכב מתריסר חרבות מסיוויים התחובים בתוך האדמה בתנוחות מוצלבות, ופסלים כבירים של גופות מבותרות של לוחמים מפוזרות בשטח הקרב