דייוויד מונרו

מוזיקאי בריטי

דייוויד ג'ון מונרואנגלית: David John Munrow;‏ 12 באוגוסט 1942 - 15 במאי 1976) היה מוזיקאי והיסטוריון של מוזיקה עתיקה.

דייוויד מונרו
אין תמונה חופשית
לידה 12 באוגוסט 1942
ברמינגהאם, הממלכה המאוחדת עריכת הנתון בוויקינתונים
התאבד 15 במאי 1976 (בגיל 33)
הממלכה המאוחדת עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה David John Munrow עריכת הנתון בוויקינתונים
מוקד פעילות הממלכה המאוחדת עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות ? – 15 במאי 1976 עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים בית ספר קינד אדוארד עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה מוזיקה קלאסית, early music revival עריכת הנתון בוויקינתונים
שפה מועדפת אנגלית עריכת הנתון בוויקינתונים
כלי נגינה חלילית, בסון עריכת הנתון בוויקינתונים
חברת תקליטים Virgin Veritas עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

חייועריכה

לימודיםעריכה

מונרו נולד בברמינגהאם להורים, ששניהם לימדו באוניברסיטת ברמינגהאם. הוא סיים בהצטיינות את בית הספר המלך אדוארד בשנת 1960, אז נסע לפרו, שם לימד אנגלית במסגרת תוכנית מורים-סטודנטים של המועצה הבריטית. בשובו לאנגליה הביא עמו חלילים בוליביאנים ושאר כלים מסתוריים. בתקופת לימודיו בפמברוק קולג' בקיימברידג' ראה קרומהורן על קיר בבית חבר, והחליט להתחיל במחקר עצמאי בכלי נגינה עתיקים. מנקודת התחלה כפסנתרן, זמר ונגן בסון, למד בכוחות עצמו נגינה ב-43 כלים עתיקים.[1]

קריירהעריכה

מונרו הצטרף ללהקה השייקספירית המלכותית כנגן בסון, אבל תוך זמן קצר עבר לנגן בכלי נגינה מתקופת שייקספיר. אף כי הוכיח כישרון במגוון רחב של כלים, הייתה לו השפעה מיוחדת ומתמשכת כנגן חלילית. סגנון הביטוי האנגלי שלו, המאופק והמרוסן, עומד בסתירה לגמישות הטונאלית הגדולה יותר של הסגנון הקונטיננטלי של נגן החלילית ההולנדי פראנס בריכן ואחרים.

בשנת 1967 היה מונרו מרצה למוזיקה עתיקה באוניברסיטת לייסטר ונשא לאישה את ג'יליאן רייד. הוא הקים יחד עם כריסטופר הוגווד את קונסורט המוזיקה העתיקה, שכל אחד מחברי הגרעין הראשוני שלו היה מומחה בכלי הנגינה הייחודי לו. לעיתים הוזמנו נגנים מקצועיים אחרים לפי הצורך, כגון נייג'ל נורת' ורוברט ספנסר, שניהם נגני לאוטה ידועי-שם. משנת 1968, יצא מונרו לסיורים בעולם וגילה כלי נגינה נשכחים בכל ארץ שבה ביקר. הוא הזמין שחזורים של כלי נגינה, המקורבים לקורנט וראקט מאת אוטו שטיינקופף ואחרים. שתי תוכניות טלוויזיה הפיצו את שמו של מונרו בציבור הרחב: "שש נשותיו של הנרי השמיני (1970) ו"אליזבת המלכה" (1971).[2]

שתי תרומותיו של מונרו למוזיקה לסרטים היו לבמאים בריטים: "השדים" של קן ראסל (1971) ו"זארדוז" (1974), שכתב וביים ג'ון בורמן. הסרט השני כולל עיבודים של הסימפוניה השביעית של בטהובן לכלים אותנטיים.

במהלך חייו הקצרים, הוציא מונרו מעל חמישים תקליטים, שחלקם זמינים כיום על תקליטורים. נוסף להקלטותיו עם קונסורט המוזיקה העתיקה, הקליט עם מוזיקה רזרוואטה של מייקל מורו, אלפרד דלר וקינגס סינגרס. מונרו הקליט פעמים רבות את באך ומונטוורדי, אבל השפעתו העיקרית הייתה בתקופות ימי הביניים והרנסאנס. למערך שלושת התקליטים שלו עם קונסורט המוזיקה העתיקה, "אמנות ארצות השפלה", שיצא בשנת 1976 (EMI SLS5049) הייתה השפעה רבה במיוחד בהבאת הסוגה לציבור הרחב.

ברדיו בי.בי.סי. 3 הגיש את "חליל הקסמים" (Pied Piper), תוכנית רב-אתנית שהתפרסה על פני מאות שנות מוזיקה, ממונטוורדי עד קבוצת הרוק "תזמורת אור חשמלי". מונרו היה בקשר גם עם Young Traditiom ועם שירלי ודולי קולינס.

לצד השעה הקבועה שלו ברדיו ותוכניות אחרות, הופיע גם בטלוויזיה, בשידורים שהידועה בהם הייתה סדרת בי.בי.סי. 2 בשם Ancestral Voices באולפן בלונדון, וב"כלי נגינה עתיקים ב-ITV, שצולמה באתר באורדסל הול בסאלפורד. כמו כן כתב ספר בשם "כלי הנגינה של ימי הביניים והרנסאנס". במקור, צורף ספר זה לסט תקליטים באותו שם.

חיים אישייםעריכה

תחומי העניין האישיים של מונרו היו מסעות, הפלגות, ג'אז ועתיקות. נוסף לכך, כתב כמה מאמרים על מוזיקה, בייחוד להקלטות שלו עצמו.

מוותעריכה

מונרו התאבד בתליה בשנת 1976, כשהיה שרוי בדיכאון; משערים שמותם, זמן קצר קודם לכן, של אביו ושל חותנו, שלהם הקדיש את ספרו היחיד, תרם להחלטתו לשים קץ לחייו. עם זאת, הוא ניסה להתאבד במנת-יתר של סמים שנה קודם לכן.

מורשתעריכה

מונרו עשה אולי יותר מכל אדם אחר במחצית השנייה של המאה ה-20 להבאת המוזיקה העתיקה לציבור הרחב בבריטניה, אם כי הקריירה שלו ארכה בקושי עשר שנים. לתרומתו זו ניתן דגש כאשר ועדת גשושית החלל "ווייג'ר" בחרה אחת מהקלטותיו להיכלל במסע החללית כחלק מ"תקליט הזהב של ווייג'ר".

מונרו הותיר אחריו לא רק את הקלטותיו אלא גם אוסף גדול של כלי נגינה. "גנזך מונרו" באקדמיה המלכותית למוזיקה כולל מכתבים, מסמכים, תסריטי טלוויזיה, פרטיטורות, יצירות מוזיקליות וספרים. האוסף פתוח לקהל. בקטלוג המקוון של "גנזך המוזיקה של הספרייה הבריטית" מופיעים רישומי הקלטותיו הרבות, לצד אלה של עוד אישים רבים.

מידע על חייו ויצירתו של דייוויד מונרו אפשר למצוא בהספדים שנכתבו לזכרו בשנת 1976 (בייחוד בכתב העת Early Music של OUP), ובמקורות הבאים: מאמר מפורט במילון אוקספורד לביוגרפיה לאומית מאת כריסטופר הוגווד; מילון גרוב למוזיקה ומוזיקאים; "אמנותו של דייוויד מונרו", סט תקליטים עם ביוגרפיה מאת ארתור ג'ונסון, מפיק "חליל הקסמים", ועל עטיפת תקליט הוויניל הישן של "סוויטת רנסאנס".

הקלטות חשובותעריכה

הקלטות עם "מוזיקה רזרוואטה"עריכה

הקלטות עם "קונסורט מוזיקה עתיקה", בהנהגת דייוויד מונרועריכה

  • "הד האביב" ("אקו לה פרימוורה") - מוזיקה פלורנטינית מן המאה ה-14 1969
  • "מוזיקה של מסעות הצלב" 1971
  • "ניצחונות מקסימיליאן הראשון" 1970
  • מוזיקה לפרדיננד ואיזבלה מלכי ספרד" 1972
  • "אמנות אהבתם של אנשי החצר" 1973
  • פרטוריוס - מחולות ומוטטים 1973
  • מוזיקה מאת גיום דופאי: מיסה "Se La Face Ay Pale" ‏ 1974
  • "כלי הנגינה של ימי הביניים והרנסאנס" 1976
  • "בני תקופתו של מונטוורדי" 1976
  • "מוזיקה של התקופה הגותית" 1976
  • "שרוולים ירוקים לבס יסודי" 1976
  • פסטיבל מוזיקה עתיקה - מוזיקה פלורנטינית מן המאה ה-14, מוזיקה של מסעות הצלב וניצחונות מקסימיליאן 1976
  • הנרי פרסל: "אודות ליום הולדת המלכה מרי" 1976
  • "אמנות ארצות השפלה" 1976
  • 1975 שתי תזמורות מחול מן הרנסאנס/ בני תקופתו של מונטוורדי (1996; הקלטות מ-1971 ו-1975

"יאנג טראדישן" וקונסורט מוזיקה עתיקהעריכה

  • "גלריות" 1968
  • "השולחן העגול ודייוויד מונרו "גלגל הכישור" 1969
  • "סאטרדיי ג'יג/סקרבורו פייר" (סינגל) 1969
  • שירלי ודולי קולינס עם קונסורט מוזיקה עתיקה מלונדון,
"מזמורים בגן עדן" 1969
  • תזמורת כלי הנשיפה רויאל שייקספיר, בהנהגת גאי וולפנדן,
"מוזיקה מתקופת שייקספיר" 1969
  • דייוויד מונרו, ג'יליאן רייד, כריסטופר הוגווד,
"תענוגות החצר - פסטיבל מוזיקת מחולות מאת סוזאטו ומורלי 1971
  • דייוויד מונרו, אוליבר ברוקס, רוברט ספנסר, כריסטופר הוגווד,
"החליל העוגב" 1973
  • דייוויד מונרו, סולו או בהרכבים שונים,
טלמן: סוויטה לחלילית ותזמורת, קונצ'רטי לחלילית ותזמורת מאת סמרטיני והנדל, "אמנות החלילית" 1975
  • אמנותו של דייוויד מונרו 1971–1976

מוזיקה לרדיו, לטלוויזיה ולקולנועעריכה

פרסים ואותות הוקרהעריכה

דייוויד מונרו (מנצח) וקונסורט מוזיקה עתיקה מלונדון על "אמנות אהבתם של אנשי החצר" 1977

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ איוואן יואט, "דייוויד מונרו, הגאון הטראגי שהביא מוזיקה עתיקה להמונים", הטלגרף, 23 במאי 2012
  2. ^ איוואן יואט, הטלגרף, 23 במאי 2012