דיילי הרלד

דיילי הרלדאנגלית: Daily Herald) היה יומון בריטי, שהופיע בלונדון בשנים 19121964. התחיל כביטאון זמני של פועלים שובתים ב-25 בינואר 1911. בימי מלחמת העולם הראשונה היה שבועון. העיתון עבר מספר תהפוכות בהנהלתו עד שהפסיק להופיע בשנת 1964, כשאת מקומו לקח העיתון "סאן" (The Sun) בגרסה מלפני רכישתו על ידי רופרט מרדוק. "דיילי הרלד" היה לעיתון הראשון בבריטניה שנמכר בשני מיליון עותקים ביום.[1]

Internet-news-reader.svg דיילי הרלד
Daily Herald
תדירות יומון - 1912–1914 ו- 1919–1964 (שבועון ב-1914–1919)
תאריך ייסוד 25 בינואר 1911 כביטאון של פועלים שובתים ונסגר באפריל 1911. כעיתון רגיל נוסד מחדש ב-15 באפריל 1912
תאריך סגירה 1964
שפה אנגלית
מדינה הממלכה המאוחדת
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ההיסטוריה של העיתוןעריכה

התחלתועריכה

בדצמבר 1910 איגוד עובדי הדפוס "The London Society of Compositors" ‏(LSC) יצא למאבק בעד שבוע העבודה של 48 שעות והוציא לאור ביטאון יומי של מטה השביתה, תחת השם "The World". העיתון אויר על ידי האמן ממוצא אוסטרלי ויל דייסון. החל מ-25 בינואר 1911 שינה העיתון את שמו ל"דיילי הרלד" והוא המשיך להופיע עד לסיום השביתה באפריל אותה שנה. בשיאו הוא נמכר ב-25,000 עותקים ליום.

בן טילט, מנהיג איגוד עובדי המזח וחברים רדיקלים אחרים באיגודים המקצועיים מצאו שכדאי לאסוף כספים לצורך הקמת עיתון יומי קבוע של תנועת הפועלים, שיוכל להתחרות עם העיתונים של המפלגות הפוליטיות הבורגניות העיקריות - הליברלים והשמרנים. אמנם הם רצו שהעיתון החדש לא יהיה תלוי במפלגת הלייבור ובקונגרס האיגודים המקצועיים Trades Union Congress שתכננו עיתון משל עצמם (שהופיע לראשונה באוקטובר 1912 בשם "דיילי סיטיזן" (Daily Citizen).

קבוצת המייסדים של "דיילי הרלד" בגרסתו החדשה היו פרט לטילט, ט.א. ניילור מ- LSC, ג'ורג' לנסבורי, פוליטיקאי סוציאליסט, רוברט ויליאמס מאיגוד המובילים, ויליאם נורמן איואר ופרנסיס מיינל. הם שמרו על שם העיתון "דיילי הרלד" והקימו חברה באותו השם. קוראיו ותומכיו הקימו גם שלוחות מקומיות של החברה Daily Herald League, שדרכן יכלו להשפיע על קו העיתון.

התקופה הסינדיקלית 1912–1913עריכה

הגיליון הראשון של העיתון הופיע ב-15 באפריל 1912 בעריכתו של ויליאם ה. סיד. העיתון יכול היה להתהדר באיורים של דייסון, שתרמו לצבעו הפוליטי. הקו הפוליטי של העיתון היה במידה רבה סינדיקליסטי:תמך ללא תנאי בשביתות וברעיון המהפכה הסוציאליסטית המבוססת על התארגנות הפועלים באיגודים מקצועיים. הוא הביע תמיכה איתנה גם בסופרג'טות ובמאבק בקולוניאליזם, בעיקר באירלנד. הגליונות הראשונים עסקו, בין היתר, בטביעת הטיטניק, מתוך דגש על האובדן חסר הפרופורציה בחיי אנשי הצוות ושל הנוסעים במחלקה השלישית, לפי נקודת מבט חברתית אופיינית לעיתון.

צוות הכותבים כלל את וו.פ. ריאן, לנגדון אוורארד וג'ורג' סלוקומב. גם ג. ק. צ'סטרטון פרסם בו תכופות. אחיו ססיל והילר בלוק כתבו בו מדי פעם. ניתן למצוא בו מאמרים גם מפרי עטם של ה. ג'. ולס או ג'ורג' ברנרד שו. אחרי פיטוריו של סיד, עורכי העיתון היה זה אחר זה ראולנד קני, ס. שרידן ג'ונס ולבסוף צ'ארלס לפוורת'. ביוני 1913 אולצה חברת דיילי הרלד לפשוט רגל. לנסבורי ולפוורת' הקימו חברה חדשה, "לימיט" -The Limit Printing and Publishing Company. (כשנשאל פעם על דעתו לגבי "דיילי הרלד", השיב לויד ג'ורג':אותו עיתון הוא ה- limit, כלומר "הגבול".

שיתוף פעולה עם הידידים האמידים של לנסברי תרם להורדת מחיר ההפקה. אותם ייצג במערכת פרנסיס מיינל. בין דצמבר 1912-אוגוסט 1914 אחד התומכים הפיננסים הראשיים של העיתון היה הנרי הארבן, שהקים את ניו סטייטסמן". מרגע זה איבדו חברי ה-Daily Herald League את השפעתם על העיתון. בסוף שנת 1913 שני חברי מועצת המנהלים דרשו מלפוורת' להתפטר מתפקידו כעורך. לנסבורי והתומכים האמידים של העיתון כעסו על התקפותיהם של לפוורת' ועיתונאים אחרים על אנשים מסוימים בממסד ובתנועת הפועלים. "שנאה כלפי המצב, בבקשה, אך לא כלפי אנשים" - ציטט לפוורת' את דברי לנסבורי. על מה שקרה אחר כך פורסם בדצמבר 1913-אפריל 1914 במדור המכתבים של העיתון "The New Age".

ה"הרלד" תחת ניהולו של לנסברי, 1914–1922עריכה

 
"השלום ובשר התותחים הבא"-קריקטורה מאת ויל דייסון על מנהיגי מדינות ההסכמה - קלמנסו, וילסון, אורלנדו ולויד ג'ורג', אחרי חתימת חוזה ורסאי, שכפה על גרמניה פיצויי מלחמה ענקיים. " ה“טיגריס” (קלמנסו):«מוזר. נדמה לי שאני שומע בכי של ילד»". מעל ראש הילד כתוב "המחזור 1940". פורסמה ב-"דיילי הרלד", מאי 1919
 
ג'ורג' לנסברי

העיתון המחודש נאבק מבחינה כלכלית והצליח איכשהו לשרוד, במידה רבה הודות למאמציו של לנסברי. תחת ניהולו, אימץ גישה פוליטית אקלקטית, אך תמיד מיליטנטית והישג מיכרות של 50,000-150,000 עותקים ביום. אולם פריצת המלחמה באוגוסט 1914, ובמיוחד הפילוג בשמאל בסוגיית התמיכה או ההתנגדות למלחמה - הפחית במידה רבה את מספר הקוראים. לנסברי ועמיתיו, שהיו ייצגו את הפלג השמנאלי שהתנגד בתוקף למלחמה, החליטו להוציא את העיתון רק פעם בשבוע. כשבועון, שיחק דיילי הרלד תפקיד מפתח במאבק נגד המלחמה בארבע השנים הבאות. הוא עמד בחזית הנאבקים נגד הגיוס ותמך בסרבני המצפון. ב-1917 קיבל בברכה את המהפכות של פברואר ושל אוקטובר ברוסיה. התפרסמו בו סקופים עיתונאים, ביניהם הכתבה משנת 1917 "איך הם מתים מרעב ב"ריץ", חשיפה של צרכנות המותרות של העשירים בזמנים שהמצוקה לאומית גרמה לממשלה להנהיג קיצוב בחלוקת מוצרי המזון. ויליאם נורמן איואר פרסם ראיון עם לב טרוצקי בסנט פטרסבורג.

"הרלד" חזר להיות עיתון יומי בשנת 1919, ואז בעיצומם של תהפוכות חברתיות שוב שיחק תפקיד בתעמולה למען השביתות ונגד ההתערבות הצבאית נגד הממשלה הבולשביקית ברוסיה. עם דעיכת הגל הרדיקלי, שוב מצא העיתון את עצמו ללא אמצעי קיום ושאי אפשר להמשיך כיומון שמאלי עצמאי. ב-1922 העמיד לנסברי את העיתון לרשות קונגרס האיגודים המקצועיים ולרשות הלייבור משנת 1919 התפרסמו בו קומיקסים של בובי הדוב.

באוגוסט 1920 ביקר בלונדון לב קמנייב בשליחות דיפלומטית מטעם ההנהגה הבולשביקית. במברק ששיגר קמנייב ללנין יורט ופוענח על ידי שרות המודיעין החשאי הבריטי. במברק צוין כי קמנייב שילם ל"דיילי הרלד" 40,000 לירות שטרלינג וכי תשלום נוסף של 10,000 לירות שטרלינג הוא בדרך.

דיילי הרלד בגלגולו השלישיעריכה

ב-1922 הפך "דיילי הרלד" לשופרו הרשמי של קונגרס האיגודים המקצועיים. מפלגת הלייבור הביאה להנהלת העיתון את המילטון פייף שגייס אליו עיתונאים בעלי יוקרה כמו דאגלס קול הידוע כ-G.D.H.Cole ואת הברונית אוולין שארפ, שתמכו בסוציאליזם. פייף עזב ב-1926 עקב מחלוקות על התכנים. פרדריק סולסברי התמנה כעורך ראשי זמני. לפני התפטרותו של פייף עבד סלוסברי כעורך ב"דיילי אקספרס ובתוקף תפקידו זה יצר שם את מדור הרכילות "Beachcomber". הוא הקים בהצלחה מדור דומה גם ב"הרלד". תחת ניהולו התחיל סולסברי למשוך את העיתון קהלים משכבת הביניים והמעמד הגבוה, אם כי בסך הכל פנה יותר לקהל הפועלים.

בשנים 1923–1964 זכה "דיילי הרלד" בפרס "המסדר לגבורה תעשייתית" (הידוע כ Workers VC) שנועד להערכת מקרי גבורה אצל אנשים עובדים.

"דיילי הרלד" בגלגולו הרביעי - 1930-1964עריכה

 
אזרח בריטי קורא "דיילי הרלד" באולם עיון בעיתונים של ספרייה ציבורית, צ'רצ' ליין, לייטונסטון, בספטמבר 1944

בשנת 1930 מכר קונגרס האיגודים המקצועיים (TUC) % 51 מהחזקותיו בעיתון ל"אודהמס פרס" (Odhams Press), שהוציא לאור את "The People", עיתון ליום ראשון. אודהמס היה מעוניין להשתמש במכונות הדפוס שלו בימי חול. ב-TUC היו מעוניינים במומחיותם של מנהלי אודהם בקידום עיתונים. יצא לדרך מסע פרסומי שבעקבותיו בשנת 1933 הפך "דיילי הרלד" ליומון הנמכר ביותר בעולם, עם מכירות יומיות של 2 מיליון עותקים. הישג זה גרר אותו לתחרות קשה עם עיתונים יותר שמרנים שבלונדון, כדוגמת "דיילי אקספרס".

דיילי הרלד גינה בחריפות את הסכם ריבנטרופ–מולוטוב ואת הפלישה הסובייטית לפינלנד. במאמר מערכת על המתקפה הסובייטית הנ"ל טען העיתון כי

כעת הגיעה רוסיה של סטלין להקריב את כל הזכויות לכבוד מצד מעמד הפועלים... ברית הרפובליקות הסוציאליסטיות הסובייטיות מתה. החליפה אותה רוסיה האימפריאליסטית החדשה של סטלין

אחרי המלחמה עמדו מכירות העיתון במקום או ירדו, אך עדיין ב-1958 נהנה מההערכה הגבוהה ביותר בקרב "עיתוני הפועלים". 59% מקוראיו בקרב הזקנים והעניים היו גברים. לדברי רוי גרינסלייד, המערכת הייתה באותה תקופה חצויה בין המסרים הפופוליסטיים לפוליטיקה ללא סינתזה בין העמדות.

בסביבות 1961 חברת אודהמס והחזקותיה בעיתון יחד איתה נרכשה על ידי IPC Media (International Publishing Corporation). ב-1964 חברת IPC רכשה גם את חלק ה-TUC. בשנת 1964 ככל הנראה בגלל שינויים חברתיים, איבד העיתון לטובת דיילי מירור את רוב קוראיו. אולם הוא עמד להיוולד מחדש תחת השם "סאן" בראש עם העורך סידני ג'ייקובסון. ב-1969 ל"סאן" בגרסתו הראשונה היו עדיין פחות קוראים מאשר ל"דיילי הרלד" בסוף קיומו. העיתון נמכר לקבוצת News Limited של רופרט מארדוק והפורמט ולבסוף קוו הפוליטי השתנו ללא היכר.

ארכיון הצילומים של "דיילי הרלד", לרבות יצירותיהם של צלמים כמו ג'יימס ג'ארצ'ה נמצא במוזיאון הלאומי למדיה בברדפורד.

לקריאה נוספתעריכה

  • Huw Richards - The Bloody Circus:Daily Herald and the Left, Pluto Press 1997
  • George Lansbury The Miracle of Fleet Street - The Story of the Daily Herald, Spokesman, Russell House 2009
  • Jonathan Schneer - George Lansbury, Manchester University Press 1990
  • John Shepherd George Lansbury: At the Heart of Old Labour Oxford University Press 2002
  • Kevin Morgan Labour Legends and Russian Gold, Lawrence and Wishart 2006,

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה