אגדה (יהדות)

אגדה או הגדה או אגדתא היא כינוי כולל לכל מאמר חז"ל שאינו עוסק בהלכה. חז"ל כינו "אגדה" או "הגדה" את החלק מן המדרש שנושאו לימודים עיוניים ביראת השם ובהשגחתו, ודברי מוסר. במדרש ספרי לספר דברים נאמר: "רצונך להכיר את מי שאמר והיה העולם, למוד הגדה, שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם ומדבק בדרכיו". האגדה היא חלק מהתורה שבעל-פה.

מאפייני האגדה

בספרות התורנית נכללים נושאים רבים, החל מסיפורים כלליים וסיפורי שבחים ומשלים, פרשנות למקרא, וכלה בדברי חכמה ומוסר. לעיתים האגדה אינה אלא אגדת עם או סיפור מיתולוגי בעל לקח – שבו אף קיימת האנשת האל. יש והאגדה מגלה דמיון לסיפורים שרווחו בעולם הקדום, כגון השימוש במיתוס של פנדורה אבות דרבי נתן א'. בגלל אפיונים אלו, נהוג להתבונן בספרות האגדה, כהרחבה של ספרות חוכמה, אשר כמוה קיימת גם במקרא.

מעשיות מצויות בכל ספרות חז"ל; כגון: מדרש רבה, מדרש תנחומא ואחרים. לעומתם, יש גם מעשיות רבות המשולבות בספרי ההלכה: המשנה, התוספתא, התלמודים ומדרשי ההלכה. רוב מעשיות התלמוד נאספו בספר עין יעקב. מבחר מתוך המעשיות קובץ על ידי חיים נחמן ביאליק ויהושע חנא רבניצקי בספר האגדה (1908-1911).

בשל גיוונה והחופש היחסי שניתן בה, הייתה ספרות המעשיות למקום ביטויים של בעלי הכישרון הספרותי שבין החכמים. כך, דורות רבים הוסיפו על מפעל המעשיות, "עד שנעשתה לעולם מלא בפני עצמו, עולם נפלא ומיוחד, עם חִנו שלו ועם יופיו שלו. ויצירה כזו - אי-אפשר שלא יהיה בה הרבה מן הנצחי והעולמי... יצירת מופת לדורות עולם." (מתוך ההקדמה ל"ספר האגדה"). השימוש באמצעים ספרותיים ומתודיים אף גבר בשל כך תפקידה של ספרות המעשיות - למשוך את לב העם לדברי תורה ומוסר.

המושג "אגדה" בלשון חז"ל

שם הגדה/אגדה מורה על סיפור והצעת דברים (ויגד משה - דברים שמושכים לבו של אדם כאגדה). ונאמר: "פנים של אימה למקרא, פנים בינוניות למשנה, פנים שוחקות לגמרא, פנים מסבירות לאגדה".

בשימוש הרווח "מדרשי חז"ל" הן כל החומר בספרות חז"ל שאינו הלכה למעשה: הדרכות מוסר, דברי הגות וחכמה, סיפורים ומשלים. אולם, בלשון חז"ל המונח "מדרש" (או "סיפור") מתייחס לסוגה מסוימת מאוד: עיון בפסוקי המקרא שאין בהם הלכה למעשה. להלן דוגמאות לכך בלשון חז"ל:

בתלמוד מסופר שאנשי אלכסנדריה שאלו את רבי יהושע בן חנניה מספר שאלות, ומתוכן: "שלושה דברי הגדה, שלושה דברי דרך ארץ" (נדה ס"ט, ב' - ע', ב'). בפירוט ה"הגדה" מציין התלמוד שלוש שאלות על פסוקים במקרא, בעוד דברי "דרך ארץ" הם סוגה נפרדת ואינם "הגדה".

עוד נאמר על דרשותיו של רבי מאיר, שכללו (בתרגום לעברית) "שליש הלכות, שליש אגדות, ושליש משלים".

בתוספתא נאמר על דרשתו של רבי אלעזר בן עזריה "היכן הייתה הגדה? 'הקהל את האנשים והנשים והטף'". השאלה "היכן הייתה הגדה?" מובנה: על איזה פסוק דיבר. גם ההגדה של פסח נקראת כך משום שבמרכזה עומדים פסוקי המקרא המתארים את יציאת מצרים, וההגדה מרחיבה ומפרשת אותם.

לפיכך, ספרי ה"אגדה" נסדרו על-פי ספרי המקרא. "רבנן דאגדתא" או "בעלי הגדה" הם החכמים שעסקו בהרחבה בפירוש פסוקי המקרא, ומי שהתקשה בהבנתו של פסוק מסוים היה פונה אליהם. המומחים שבהם גיבשו כללים מיוחדים להבנת המקרא.

מקורות האגדה

הגישה הרווחת ביהדות האורתודוקסית היא כי האמוראים שחיברו את התלמוד הם אלה שחיברו גם את האגדה. יש אגדות שנמסרו בעל-פה מפי תנאים.

מספר חוקרים בדורות האחרונים, בשל האבסורדיות לכאורה שבחלק מהאגדות, עירערו על מקורותיהן של חלק מאגדות התלמוד, ונחמן קרוכמל אף טען ”כי האגדות אשר בדברי נבלה יסודתם באו בתלמוד מיד מעתיקים חסרי דעת...”. לדבריו, כותבי האגדות המאוחרים חמדו לצון עם כותבי התלמוד, ובתקופת הגאונים - תקופה בה מיעטו בלימוד האגדה ונהגו כלפיה בכבדהו וחשדהו - הצליחו להחדיר לתלמוד את הגיגיהם הפרטיים.

סוגות באגדה

• סיפורים דרשנים או: הסיפור המקראי המורחב - המונח סיפור דרשני נטבע על ידי עפרה מאיר, והוא מציין סיפורים שדמויותיהם הן בדרך כלל מן המקרא, נקודת המוצא שלהם היא הפסוק המקראי, ומגמתם היא לדרוש אותו ולהפיק ממנו משמעות חדשה. לדוגמה האגדה מספרת על הרחבות שונות לסיפור חוה, אדם והנחש וכך פותרת סתירות, פערים או אי-בהירויות בין פרשנויות או בין פסוקי המקרא עצמם.
• תרגומי מקרא טומנים בחובם הרמזים לאגדות, אשר מהן מפורטות במקורות אחרים
• מעשי-חכמים: אגדות המספרות על חייהם ומעשיהם של תנאים ואמוראים
• משלים
• פתגמים
• אמונות ודעות: ספרות האגדה דנה בנושאים פילוסופיים כגון "שכר ועונש", "יחס האלוהות והאדם", "תפקידו של עם ישראל", משמעות החברה האנושית ועוד.
• מוסר: חלק ניכר מספרות האגדה מוקדש להתפתחות המוסרית של האדם, בדרך כלל על ידי סיפור שיש בו מוסר השכל. ביקורתם של בעלי האגדה התייחסה לכל המעמדות שהיו בזמנם, ובכלל זה מעמד החכמים עצמו.
• פולמוס: האגדה הייתה המקום העיקרי שבו התייחסו, ישירות או בעקיפין, לדעות שמחוץ לעולם היהדות והתפלמסו עימם – בעיקר כנגד הצדוקים, עובדי האלילים והנוצרים.

לעיתים אותה אגדה מוצגת בניסוחים שונים או למטרות שונות.

סמכות הפסיקה על פי האגדות

ספרות האגדה היא אחד המקורות החשובים ביותר של מחשבת היהדות, ועליו מתבססים כתביהם של גדולי מחשבת ישראל, כמו הרמב"ם, רש"י, המהר"ל, המהרש"א, והראי"ה קוק. יש גם מנהגים הלכתיים שמקורם בספרות האגדה, כגון אמירת הקדיש בידי האבלים.

עם זאת, סמכותן של אגדות חז"ל פחותה ביחס לסמכות דברי ההלכה שנאמרו על ידי חז"ל. היחס העקרוני הזה מבוטא בדבריהם של רבים מן הגאונים והראשונים שרווחות בהם קביעות כגון: "אין מקשין מדברי אגדה", "אין סומכין על דברי אגדה", "אין מדקדקין עליהן", "אין משיבין על דברי אגדה", "אין למדים הלכה מדברי אגדה".

אולם לדעת רבינו תם אין לדחות דברי אגדה אם אינם חולקים על התלמוד וכן דעת רוב פוסקי ההלכה האחרונים.

הנימוקים שניתנו ליחס זה לאגדות חז"ל הם שדברי האגדה לא לובנו כלימוד הגמרא בצורה של שאלות ותשובות ושלא נכתבו בצורה של פסיקה אלא של דברי מוסר וכדומה.

בתקופות מאוחרות יותר, הוגים אורתודוקסיים נתנו סמכות גדולה יותר לאגדות חז"ל, ולעיתים עמדה שאלה זו ביסוד מחלוקות בין זרמים פתוחים לשמרנים. בשנת 2003 עורר ביטוי אחד של הוויכוח בעניין פולמוס עז בציונות הדתית. לאחר שהרב יעקב מדן הוציא ספר המדבר על חטאו של דוד המלך ותשובתו, יצאו כמה ראשי ישיבות, כמו הרב צבי טאו, והרב משה בלייכר כנגד עצם הטענה שדוד חטא – בשל טענתם שאסור לחלוק על דברי הגמרא, שאומרת: "אמר ר"ש בר נחמני כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה". רבנים אחרים, כמו הרב יובל שרלו והרב יואל בן נון, טענו בין השאר כי אין מחויבות לקבל את המדרש כפשוטו – ובמיוחד כיוון שקיימות דעות חולקות, שכן ניתן להבין את המדרש, כאמירה הגורסת שאין להתייחס לדוד כחוטא, ולא מתכוונת לומר שהוא לא חטא כלל.

יחס הראשונים והאחרונים לאגדה

רבים מן הראשונים והאחרונים קבעו כללים בלימוד האגדה. הכללים אינם גורפים ומתייחסים לכל אגדה ואגדה בנפרד. להלן קצת מעמדותיהם על האגדות השונות:

• יש בהן עומק.
• הן רק כדברי מוסר ועידוד.
• הפסוקים המובאים בהן נאמרו רק כאסמכתאות לזיכרון.
• לא באו אלא להציע רעיון אפשרי בלבד.
• נאמרו כמליצות פיוטיות.
• נאמרו בדרך בדיחה ולחידוד בלבד.
• נאמרו כמשלים שלא ניתן לדעת מה הנמשל שלהם.^{[דרוש מקור]}
• הן גוזמא בעלמא.^{[דרוש מקור]}
• רבות מן האגדות לא היו אלא משל וחלקן הם חלומות של אמוראים.^{[דרוש מקור]}
• רבות מן האגדות יש בהן סוד - קבלה.^{[דרוש מקור]}

פרוש ולימוד האגדה

רבי אלעזר בנו של רבי יוסי הגלילי היה דורש הגדה בשלושים ושתיים מידות. ר' יוחנן אומר משום ר' אלעזר ברבי שמעון: כל מקום שאתה מוצא דבריו של רבי אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי בהגדה, עשה אוזניך כאפרכסת" (תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף פט, עמוד א).

מאז כתיבת התלמוד והמדרשים התמעטו העוסקים בפירוש האגדה. רוב פרשני התלמוד כתבו מעט מאוד על הסוגיות האגדיות, ורבים מהלומדים נטו ללמוד אותן ברפרוף – ולפעמים אף לדלג עליהן לגמרי, מתוך שימת דגש על תחום ההלכה. בעבר רבים תפסו את אגדות חז"ל כפשוטן, ולא נטו לראות את דבריהם כמשלים לרעיונות עמוקים ונסתרים. הרמב"ם מתאר שבחלק מהעם היו תופסים תמיד את אגדות חז"ל כפשט דבריהם, וכן שהדרשנים היו רגילים לדרוש בפני ההמון את הדרשות כפשוטם מילה במילה. כך תיאר גם רבי יצחק אברבנאל את דרכם של "החכמים האשכנזים", שמפרשים את אגדות חז"ל כפשוטם.

לעומת זאת, הרמב"ם עצמו סבר שאגדות חז"ל נאמרו כמשלים לרעיונות עמוקים. עמדה זו של הרמב"ם היא חלק מן התפיסה הרציונליסטית שלו, ונקודה זו עמדה במוקד של חלק מן הביקורת שהוטחה כנגד התפיסה. עם זאת, כבר לפני הרמב"ם היו ראשונים שכתבו שיש אגדות שכוונתן אינה לפשט דבריהן, ואחרי הרמב"ם הלכו בדרך זו ראשונים רבים נוספים. מאפיין נוסף לדרכו של הרמב"ם וסיעתו הוא פרושים לאגדות בצורה של קירוב דבר האגדה לשכל הישר, כגון יתושו של טיטוס אינו אלא גידול במוח או פתק נפל מהשמים פירושו פתאום חשב כן.

אחרונים חשובים חיברו ביאורים לאגדות חז"ל כמשלים לרעיונות פנימיים, ביניהם ביאורי-אגדות של המהרש"א, המהר"ל, הגר"א, הבן איש חי, והראי"ה קוק; איש איש על-פי דרכו והגותו.

בדורות האחרונים החלה פריחה מחודשת של תחום של פרוש ולימוד האגדה, בעיקר בבתי המדרש המשתייכים לזרם הציונות הדתית – וזאת בעקבות הראי"ה קוק שקרא להחיות את לימוד האגדה, ואף כתב את ספרו עין אי"ה המבאר את האגדות המופיעות בספר עין יעקב על מסכתות ברכות ושבת.

קבצים של מדרשי אגדה

את אגדות חז"ל ניתן למצוא בכמה סוגים עיקריים של כתבים:

• אגדה במדרשי תנאים, אגדות המשולבות בארבעת ספרי הש"ס, מדרשי אגדה אמוראים, מדרש תנחומא וספרי אוספי מדרשים.
• רבים מפרשני המקרא היהודים כינו את חיבוריהם בשם "מדרש" (כמו מדרש לקח טוב, מדרש רבנו בחיי על התורה). תופעה זו גרמה לבלבול מסוים, במיוחד כיוון שרבים מאותם חיבורים הם גם מקור חשוב לחומר חז"לי, שלא מופיע במקומות אחרים.
• לצד החיבורים המקוריים, נערכו גם 'ספרי ליקוט' מסוגים שונים, שליקטו אגדות חז"ל לפי סדר מסוים: לפי סדר המקרא, לפי נושאים, לפי שם הרב שהמאמר מיוחס אליו, או לפי סדר אלפביתי של ציטוטים. אחד הידועים שבהם הוא "ספר האגדה", פרי עבודתם של ביאליק ורבניצקי.
• אף שספרות המדרש נכתבה בעיקרה בימי הביניים, נכתבים גם במאה ה-21 פירושים על התורה בסגנון מדרשי, כדוגמת קובץ מדרשים שכתבו נשים בשם "דרשוני" ו"צוהר תעשה לתיבה" של רונן אחיטוב.

מדרש רבה

המדרשים הקרויים "מדרש רבה" הם מן המדרשים הידועים והנלמדים ביותר. אולם למרות הדמיון בשמות, לא מדובר בקובץ מדרשי אחד, אלא בקבצים שנכתבו בתקופות שונות, במקומות שונים ועל ידי מחברים שונים.

• בראשית רבה מתוארך למאה השישית. מדרש על חומש בראשית שיש בו ביאורי מילים ופסוקים והרחבות אגדתיות, חלקן רחוקות מאוד מפשט הפסוקים. משולבים בו גם משלים ואמיתות עממיות. העורך הביא דרשות ממקורות מוקדמים יותר, ובהם המשנה, התוספתא, מדרשי ההלכה ותרגומי המקרא. הוא מצטט גם מן התלמוד הירושלמי, כנראה בגרסה ששונה במקצת מן הגרסה שבידינו. יש המקדימים את עריכתו של מדרש בראשית רבה לתחילת המאה ה-5.
• שמות רבה (המאה ה-11 או ה-12)
• ויקרא רבה (אמצע המאה ה-7)
• במדבר רבה (המאה ה-12)
• דברים רבה (המאה ה-10)
• שיר השירים רבה (כנראה לפני אמצע המאה ה-9)
• רות רבה (כנ"ל)
• איכה רבה נמסר בשתי גרסאות, אחת נדפסה ב-1519 בפזארו והשנייה, מהדורת בובר, נערכה על פי כתב יד, והיא זו המצוטטת בשולחן ערוך ובמקורות נוספים. המדרש נערך כנראה במאה ה-5.

מדרשים נוספים מתקופת התלמוד ואילך

• קהלת רבה
• אסתר רבה
• מדרש תנחומא, או "מדרש ילמדנו" (המאה ה-9), מדרש אגדה ארצישראלי על התורה, שנתחבר על ידי רבי תנחומא, אמורא בדור החמישי לאמוראים שחי בארץ ישראל. מחולק גם הוא לפי פרשיות התורה. במדרש זה נפתחים הדיונים לרוב בשאלות הלכתיות, ואחר-כך עוברים לתכני אגדה. קיים מדרש בשם "ילמדנו רבינו", אשר מתבסס על מדרש תנחומא הפותח בדרך כלל במילים אלה.
• פסיקתא מדרש אגדה על התורה והנביאים (תחילת המאה ה-5)
• פרקי (או ברייתא) דרבי אליעזר – חיבור המיוחס לתנא רבי אליעזר בן הורקנוס (ומכאן שמו), העוסק בלימודיו במעשה בראשית, בסיפורים שבתורה, במעשי האבות וביציאת מצרים. סגנונו הייחודי של מדרש זה הוא בכך שאינו מתעסק ב"דרישת" הפסוקים, אלא בתיאורם והרחבת תוכנם.
• מדרש שמואל על ספר שמואל
• מדרש שוחר טוב – מדרש אגדה לתהלים. המדרש פותח בפסוק "שוחר טוב יבקש רצון" (משלי י"א, כז), ומכאן שמו. זהות מחברו אינה ידועה.
• מדרש משלי
• סדר עולם רבה, מיוחס לתנא רבי יוסי בן חלפתא. מתאר את ההיסטוריה מבריאת העולם עד חורבן בית שני.
• ילקוט שמעוני – ליקוט של מדרשים על ספרי התנ"ך, שנתחבר בתחילת המאה הארבע עשרה בגרמניה. הדעות חלוקות באשר לזהות מחברו, ועל פי רוב על ידי רבי שמעון אשכנזי ("ראש הדרשנים") מפרנקפורט. הספר מצטיין במאגר ספרים עצום של כ-50 ספרים, בדיוק לשוני ובהסמכת וציטוט המקורות.
• עין יעקב – ליקוט דברי האגדה מהתלמוד הבבלי, יחד עם הפרשנים המרכזיים - רש"י ותוספות. נתחבר בסוף המאה ה-15 על ידי רבי יעקב בן שלמה חביב מהעיר סמורה שבספרד. הרב אברהם יצחק הכהן קוק ביסס את ספרו על האגדות, עין אי"ה, על ספר זה.
• תנא דבי אליהו, מדרש העוסק בטעמי המצוות, לימוד תורה, תפילה ותשובה. מורכב משני חלקים, סדר אליהו רבא וסדר אליהו זוטא. נכתב כנראה כולו על ידי מחבר אחד. הספר מיוחס לאליהו הנביא.
• מדרש אבא גוריון על מגילת אסתר
• מדרש אגדה (בובר) על חמישה חומשי תורה
• מדרש הגדול – ליקוט של מדרשים מיהדות תימן, שנתחבר על ידי רבי דוד העדני
• פסיקתא דרב כהנא – קובץ מדרשים על ההפטרות הנקראות בחגים ובשבתות מיוחדות במשך השנה.

בנוסף על חיבורי האגדה האמורים לעיל, קיימים חיבורים המתמקדים בענייני מוסר, כגון: מסכת אבות, אבות דרבי נתן, מסכת דרך ארץ (דרך ארץ רבה ודרך ארץ זוטא), תנא דבי אליהו.

רשימת קובצי מדרשים נוספים ניתן למצוא בספרים:

• אוצר מדרשים (יהודה דוד אייזנשטיין, ניו יורק 1915)
• בית המדרש של אהרן ילינק
• אברהם בן אליהו מווילנא, ספר רב פעלים, ורשה, תרנ"ד/1894, באתר היברובוקס

אסכולות מחקר בפרשנות סיפורי חכמים

במחקר המודרני קיימות שתי גישות פרשניות שונות להבנת סיפורי החכמים המופיעים בספרות חז"ל.

הגישה ההיסטורית

גישה זו, המאפיינת את רוב ההיסטוריונים חוקרי התקופה התלמודית, סוברת כי חלק מסיפורי החכמים מכילים פרטים היסטוריים שניתן לאמת ולזהות אותם. סיפורים אלו יאומתו עם מקורות אחרים המספרים את סיפורי התקופה. לדוגמה: היינריך (צבי) גרץ, היסטוריון בן המאה ה-19, השווה בין כתבי ההיסטוריון יוספוס פלביוס לכתבי חז"ל ובעזרת שילוב של שני המקורות יצר תמונה היסטורית אחידה. כלומר, גרץ יוצא מנקודת הנחה ששני המקורות הם בעלי חומרים היסטוריים ומקנה להם סמכות זהה.

הגישה הספרותית

גישה זו, שבראשה עמד פרופ' יונה פרנקל, סוברת כי יש ספק אודות האמינות ההיסטורית של סיפורי החכמים – וזאת מכיוון שלא ייתכן שהמבנה של סיפור היסטורי יהיה אסתטי ומוקפד כל כך. לכן מציעה הגישה ניתוח ספרותי של הטקסט התלמודי. פרנקל גורס ניתוח הטקסט במספר שלבים: 1. קריאה והבנה מילולית של הטקסט, 2. חלוקת הסיפור לחלקים הגיוניים, 3. הגדרת היחסים בין החלקים, 4. מעקב אחר הקשרים בין החלקים, 5. הבנת המשמעות הרעיונית של הסיפור.

לעומת הניתוח ההיסטורי, בניתוח הספרותי אין כל ניסיון להבין מהו הסיפור האמיתי, שהתרחש במציאות. המטרה אינה אלא להבין מהו הרעיון שמנסה יוצר הסיפור להעביר לקורא. בניתוח זה, כבכל ניתוח ספרותי, כל פרט המופיע בטקסט משמעותי. הבחירה להציג את הדברים באופן מסוים משרתת רעיון מסוים, ולכן ייתכנו סתירות בין מקורות תלמודיים שונים (לכל טקסט רעיון מרכזי אחר).

ראו גם

• שילוב הלכה ואגדה
• ספר האגדה
• תלמוד
• סיפור עם
• חיות הקודש (ספר)

לקריאה נוספת

• יצחק היינמן, דרכי האגדה, הוצאת מאגנס, תשי"ד.
• אפרים אלימלך אורבך, חז"ל - פרקי אמונות ודעות, הוצאת מאגנס, תשכ"ט.
• מרדכי פירון, בשערי האגדה, הוצאת "דון", תשל"ד 1974.
• יונה פרנקל, עיונים בעולמו הרוחני של סיפור האגדה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1981.
• אביגדור שנאן, ‏עולמה של ספרות האגדה, סדרת אוניברסיטה משודרת, בהוצאת משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1987.
• חננאל מאק, ‏מדרש האגדה, סדרת אוניברסיטה משודרת, בהוצאת משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1989.
• יונה פרנקל, מדרש ואגדה, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 1996.
• יונה פרנקל, סיפור האגדה - אחדות של תוכן וצורה: קובץ מחקרים, הקיבוץ המאוחד, 2001.
• יהושע ענבל, תורה שבעל פה: סמכותה ודרכיה, באתר אוצר החכמה, מוסד הרב קוק, ירושלים 2015.
• שמואל יוסף פין, מאמר על הגדה (חקירת תכונות אגדות חז"ל בתשעה פרקים), ב"האסיף", א, ורשה תרמ"ה.
• גרשון זאב דמשק, לאור האגדה, ניו יורק, תשט"ו.
• יעקב אלבוים, להבין דברי חכמים: מבחר דברי מבוא לאגדה ולמדרש משל חכמי ימי הביניים, מוסד ביאליק, ירושלים, 2001.
• יהודה ברנדס, אגדה למעשה - עיונים בסוגיות משפחה, חברה ועבודת השם, ספריית אלינר, 2005.
• שמואל פאוסט, אגדתא - סיפורי הדרמה התלמודית, הוצאת דביר, 2011.
• עליזה שנהר, קוראת במקור: על אגדות עתיקות וחדשות. הוצאת פרדס, 2016.
• יוסף היינימן, אגדות ותולדותיהן, עיונים בהשתלשלותן של מסורות, ירושלים: הוצאת כתר, 1974.
• יעקב גרטנר, מבוא לתורה שבעל פה, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 1996. יחידה 7; עמ' 243 - 356.(קריאת הספר בתצוגה מלאה באתר "גוגל ספרים" )
• ג'פרי רובינשטיין, סיפורים תלמודיים: אמנות הסיפור, עריכה ותרבות, תרגם מאנגלית עמרי שאשא, הוצאת אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2021.

קישורים חיצוניים

• רשימת מאמרים על אגדה באתר רמב"י
• רשימת מאמרים על אגדות חז"ל באתר רמב"י
• פורטל על אגדות חז"ל, באתר "דעת"
• סקירה קצרה על ספרי האגדה העיקריים, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
• ספר האגדה: אוצר אגדות חז"ל, גרסת הרשת
• מאמר על ההגדות לרבי משה חיים לוצאטו
• חיים נחמן ביאליק,, באתר של "פרויקט בן-יהודה"
• הרב ישראל פורת, הלכה שוחקת ואגדה קפדנית תגובה למאמר "הלכה ואגדה" של ביאליק.
• ד"ר עפרה מאיר, התרומה ההיסטורית של אגדות חז"ל - לאור אגדות רבי ואנטונינוס ('מחניים', סיוון תשנ"ד), אתר דעת
• עניינה של ספרות ההגדה, שעור מפי הרב אורי שרקי, מתוך סדרת השיעורים על בספר הכוזרי, אתר מכון מאיר.
• אורי ארליך, פרק נוסף בבחינת בית היוצר של המדרש והאגדה, אתר פשיטא
• אביגדור שנאן, גבולות נעים ומעומעמים - התהליך המדרשי בין יצירה לחשיפה, אתר פשיטא
• משה דוד הר, דת וחיי רוח ביישוב היהודי - עולמם של חז"ל: מדרשי אגדה, אתר פשיטא
• "ארץ אגדה", סדרת שיעורים רחבת היקף על אגדות חז"ל, מאת: הרב מרדכי הוכמן, באתר ישיבה
• המסורת בישראל, מאתר "הידברות"
• מדרש אגדה, במהדורת 1901–1906 של האנציקלופדיה היהודית (באנגלית)
• topic/Haggada-biblical-Exodus אגדה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• 'לא סיפורי פיות. על אגדות חז"ל', פרק מהפודקאסט 'הסיפור שלנו'.
• Rivka, Raviv, Teaching Aggadah, Tel-Aviv: the Mofet Institution, 2012
• ענת רייזל, מבוא למדרשים, באתר "מחלקי המים". תקציר מתוך הספר מבוא למדרשים, הוצאת מכללת הרצוג - תבונות, אלון שבות, תשע"א.
• רבי אברהם בן הגר"א, הקדמתו לספר מדרש אגדת בראשית, עם הערות מאת שלמה באבער