דרך יריחו
דרך יריחו, בסימון הארצי כביש 417 הוא רחוב המהווה ציר תנועה ראשי במזרחה של ירושלים. הדרך מובילה ממוזיאון רוקפלר ורחוב סולטאן סולימאן לעבר הר הזיתים, ואדי קדום, אבו דיס, אלעיזריה. הוא עובר בכניסה למעלה אדומים ומסתיים במחלף אדומים, בו הוא מתמזג עם כביש 1 לכיוון מדבר יהודה וים המלח. הכביש סלול על הדרך ההיסטורית מירושלים ליריחו ("דרך יריחו"). החל מסלילתו של כביש 1 דרך צומת הגבעה הצרפתית עד למחלף אדומים החל לשמש כביש 1 כדרך ליריחו וים המלח.
| מידע כללי | |
|---|---|
| על שם | העיר יריחו |
| אורך |
16 ק"מ  |
| מיקום | |
| מדינה | ישראל, הרשות הפלסטינית |
| עיר | ירושלים, אבו דיס, מעלה אדומים |
| קואורדינטות | 31°46′22″N 35°14′36″E / 31.772777777778°N 35.243388888889°E |
  | |
אבו דיס ואלעיזריה נמצאות בשליטת הרשות הפלסטינית והדרך סגורה למעבר ישראלים.
דרך יריחו היא אחת מכמה דרכים עתיקות מירושלים לערים אחרות אשר כיום נמנות עם רחובות העיר. השם "דרך יריחו" ניתן לה בדומה לדרכים אחרות שיצאו מירושלים ונקראו על שם היעד אליהן הובילו, וכיום מהווים חלק ממארג רחובות ירושלים החדשה: דרך שכם, רחוב יפו, דרך עזה, דרך בית לחם ודרך חברון.
היסטוריה
עריכהנתיב ההולכים מהעיר העתיקה לכיוון מדבר יהודה הוא בן אלפי שנים, כאשר עוד בימי בית המקדש הראשון ואף לפניו, נמלטו תושבי ירושלים מהעיר בתוואי הדרך ליריחו. כך על פי המסורת, נמלט דוד המלך מפני בנו אבשלום דרך התוואי היורד לאורך נחל קדרון למדבר יהודה. גם בימי בית המקדש השני שימשה הדרך כנתיב מילוט של תושבי ירושלים מפני עריצות השליטים השונים. כך נעשה שימוש בדרך בימי החשמונאים וגם הכתות היהודיות השונות ובהם כת האיסיים, עשו שימוש בדרך בעלותם לירושלים ובחזרתם למגוריהם במדבר. התוואי שימש גם עולי רגל נוצרים שבאו לירושלים מנהר הירדן וקישר בין הכנסיות שעל הר הזיתים לעיר העתיקה.
בימי העות'מאנים והמנדט הבריטי החלה הדרך לקבל צביון עירוני יותר, בעיקר כשנוסדה שכונת א-טור על הר הזיתים ואוכלוסיית העיר גדלה. הדרך שימשה כנתיב ראשי לים המלח, ליריחו וכן ליישוב העברי בית הערבה. לשיאה הגיעה דרך יריחו בתקופת השלטון הירדני על מזרח ירושלים. אז הרחיבו הירדנים את הדרך, תוך הרס וחילול ומצבות וקברים בחלקות היהודיות[1][2]. הדרך שימשה עורק תחבורה ראשי ממרכז העסקים בסביבות שער הפרחים ורחוב צלאח א-דין, לעבר גשר אלנבי ומרכז הממלכה הירדנית בעמאן. הדרך מוזכרת בשיר ירושלים של זהב אשר נכתב באותה תקופה, כדרך אשר שממה מנוסעיה היהודים, אשר היו מנועים לנסוע בה בדרכם לים המלח במשך 19 שנים. לאחר איחוד שני חלקי ירושלים במלחמת ששת הימים, חזרה הדרך לשמש ישראלים רבים בדרכם לים המלח ואילת והמשיכה גם לשמש פלסטינים ועולי רגל נוצרים, לכיוון יריחו וגשר אלנבי.
עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה ב-1987, יחד עם סלילת תוואי כביש 1 מהגבעה הצרפתית למעלה אדומים, ירדה בצורה חדה כמות הישראלים אשר השתמשו בדרך יריחו כנתיב תחבורה לים המלח. סלילת מנהרת הר הצופים ובניית גדר ההפרדה מסביב לירושלים, צמצמו עוד יותר את חשיבותה של דרך יריחו, הן ליהודים והן לפלסטינים, כנתיב תחבורה לכיוון מזרח. עם זאת, גידולן של השכונות ראס אל עמוד וא-טור ובנייתה של השכונה היהודית מעלה הזיתים וקדמת ציון, יחד עם תנועת המבקרים לכנסיות בהר הזיתים ובית הקברות היהודי שם, העצימו את תהליך השינוי של דרך יריחו, מכביש בינעירוני המקשר את העיר עם ירדן, לדרך עירונית ירושלמית המשמשת ערבים ויהודים כאחד.
נעמי שמר ציינה בשירה ירושלים של זהב את תוואי כביש זה בשורה "נשוב נרד אל ים המלח בדרך יריחו".
אתרים
עריכה- כנסיית גת שמנים
- מרכז המידע של הר הזיתים מטעם עמותת אלע"ד
- תחנת המשטרה של מחוז ש"י
קישורים חיצוניים
עריכה
- גל ניסים, האחים ברדריאן תסלול את דרך יריחו, באתר גלובס, 9 ביוני 2002
הערות שוליים
עריכה- ^ שבר קרב אל שבר – סקר הוועדה לבדיקת חילול בתי העלמין בהר הזיתים ובחברון חלק ב' » הר הזיתים, ירושלים, באתר הר הזיתים, ירושלים, 11 באפריל 2018
- ^ נ. אביאלי, ה"ירדנים" ממשיכים בהריסת קברים וחרישתם בהר הזיתים, באתר נח זבולוני – רנ"ז, 24 ביוני 1962