אברהם יעקב פרידמן (השני)

האדמו"ר השלישי מסאדיגורה
(הופנה מהדף האביר יעקב)

רבי אברהם יעקב פרידמן (מכונה ה"אביר יעקב" על שם ספרו; ח' באב תרמ"ד, 30 ביולי 1884ה' בטבת תשכ"א, 24 בדצמבר 1960), היה האדמו"ר מסדיגורה, עלה לארץ ישראל והיה בין אדמו"ריה הבולטים של תל אביב.

רבי אברהם יעקב פרידמן (השני) מסדיגורה
רבי אברהם יעקב פרידמן (השני)
רבי אברהם יעקב פרידמן (השני)
לידה 30 ביולי 1884
ח' באב ה'תרמ"ד
סדיגורה, האימפריה האוסטרו-הונגרית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 24 בדצמבר 1961 (בגיל 77)
ה' בטבת ה'תשכ"א
תל אביב עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה תל אביב
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום מגורים סדיגורה, וינה, תל אביב
מקום פעילות סדיגורה, וינה, תל אביב
תקופת הפעילות ? – 24 בדצמבר 1961 עריכת הנתון בוויקינתונים
רבותיו אביו רבי ישראל פרידמן מסדיגורה
חיבוריו אביר יעקב
בת זוג בלומה רייזל העשיל
אב רבי ישראל פרידמן מסדיגורה
אם בת שבע פרידמן
אדמו"ר חסידות סדיגורה ה־5
י"א בתשרי ה'תרע"גה' בטבת ה'תשכ"א
→ אחיו רבי אהרן פרידמן
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
קברו בבית הקברות נחלת יצחק

ביוגרפיה

עריכה

נולד לרבי ישראל מסדיגורה מאשתו השנייה, בת שבע, בערב תשעה באב, והוכנס לברית מילה בט"ו באב. אביו השקיע רבות בחינוכו, והפקיד את זקני החסידים ללמדו את אורחות החסידות.

בהיותו בן אחת-עשרה שנים התארס עם בלומא רייזל, בתו של רבי יצחק מאיר העשיל מקופיטשניץ, והחתונה הייתה בי"ז באב תרס"ב בקופיטשניץ. בי"ג בתשרי תרס"ז נפטר אביו, וחלק מהחסידים הכתירוהו כרבם, על אף שהיה בן 23 שנים. רוב החסידים הכתירו את אחיו רבי אהרן לרבי מסדיגורה, וכשזה נפטר בגיל צעיר הוכתר במקומו בנו, רבי מרדכי שלום יוסף בחתונתו, בעת שהיה בן 16. בפרוץ מלחמת העולם הראשונה, נדד הרב אברהם יעקב עם רוב אדמו"רי בית רוז'ין לווינה ושהה בה במשך 22 שנים. לאחר האנשלוס אילצו הנאצים אותו ורבנים נוספים לטאטא את רחובות העיר וינה כדי להשפילם. באותו זמן הבטיח שאם יעלה לארץ ישראל יטאטא את רחובותיה, ואכן כשגר בתל אביב היה מטאטא קטע מהמדרכה שסמוכה לביתו מדי בוקר, ורק כשראה שחסידיו מבחינים במעשיו, הפסיק.[1] חסידיו פעלו להשגת ויזה לארץ ישראל, ומיד בבואו לארץ, בכ"ג באלול תרצ"ח (1938) קבע את ביתו בתל אביב, בנמקו שבעיר זו אין נשמעים פעמוני כנסיות. בשנת תש"ג התקיימה מחלוקת בין ראשי 'אגודת ישראל' לבין הרב יוסף צבי דושינסקי, לגבי השתתפות עם הרבנות הראשית בצום ותפלה על הידיעות שהגיעו מאירופה. הוא הגיב על כך: "אפילו בפני ים דמי נפשות ישראל קדושים הנשפכים ארצה אין שטן פרוד הלבבות בין ת"ח ורבנים נרתע לאחור".[2]

כמו אדמו"רים אחרים מאדמו"רי בית רוז'ין, האמין האדמו"ר כי מדינת ישראל היא אתחלתא דגאולה. בישיבות מועצת גדולי התורה בתש"ז דרש מדינה יהודית ציונית על פי תורה ('מקטוביץ ועד ה' אייר' - יחסי אגודת ישראל והמדינה).

גידל שתי אחייניות שלו, בנות גיסו רבי אברהם יהושע השיל, בת שבע (לימים אשת הרב אהרן דוד פלינטשטיין) ובת נוספת לימים אשת הרב אהרן למברגר.

נפטר בה' בטבת תשכ"א, ונטמן בבית הקברות נחלת יצחק שבגבעתיים, בלי להותיר אחריו צאצאים. במגוריו בתל אביב גידל את רבי יצחק מאיר פלינטנשטיין, בנה של אחייניתו בת שבע, שהוא כיום האדמו"ר מקופיטשניץ. בית מדרשו בירושלים נקרא על שם רבי אברהם יעקב. רבי מרדכי אוירבך (בנו של הרב שלמה זלמן אוירבך וחתן הרב אהרן למברגר האמור) הוא רב בית המדרש של הרב פרידמן בתל אביב.

דברי תורתו כונסו אחרי פטירתו על ידי האדמו"ר רבי יצחק מאיר פלינטנשטיין מקופיטשניץ לספר "אביר יעקב", מהדורה ראשונה ירושלים תשכ"ד. כמו כן יצא לאור ספר מתולדותיו בשם "אביר המלכות".

פעילותו הציבורית

עריכה

רבי אברהם יעקב נמנה בין ראשוני ראשי אגודת ישראל, ועוד קודם לכן יסד יחד עם אדמו"רים נוספים לבית רוז'ין את "אגודת החרדים" בצ'רנוביץ. משך שנים רבות נמנה בין חברי מועצת גדולי התורה ומשך תקופה קצרה כיהן כנשיאה. ושאף לאחדות בין כל שומרי התורה, והיה מרבה לנאום בדבר חשיבות קירובם של חברי תנועת המזרחי. היה מחווה את דעתו בכל הנושאים שעמדו על סדר היום הציבורי, וראה את הדבר כחובתו האישית.

בהקמת המדינה ראה השגחה משמים, והרבה לבקש ששומרי מצוות ירבו לעלות לארץ כדי לעצב את דמותה הרוחנית על יסודות התורה. בנאומו בכנסייה הגדולה הרביעית, בשנת תשי"ד, אמר שמן הראוי שכל יהודי העולם יתיישבו בארץ ישראל. במיוחד חיבב את הר הכרמל והיה שוהה שם מספר שבועות מדי שנה.

לקריאה נוספת

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ השואה במקורות רבניים, אברהם פוקס, ירושלים תשנ"ה, עמ' 32.
  2. ^ הרב פרידמן מרדכי שלום יוסף אל הרב לוין י"מ, כ"א כסלו תש"ג, ארכיון ההסתדרות העולמית של אגודת ישראל. ראו גם בספר 'תנועה בחרבות – מנהיגות אגודת ישראל לנוכח השואה', יוסף פונד, עמ' 228.