הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1956
הבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-1956 היו מערכת הבחירות ה-43 בתולדות ארצות הברית ונערכו ביום שלישי, 6 בנובמבר 1956. הנשיא המכהן האהוד, דווייט אייזנהאואר הרפובליקני, הצליח להיבחר לתקופת כהונה נוספת, כשהוא גובר על יריבו מ-1952, עדלי סטיבנסון, מושל אילינוי לשעבר.
| |||||||||||
הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1956 | |||||||||||
6 בנובמבר 1956 | |||||||||||
היו 531 קולות בחבר האלקטורים נדרשו 266 קולות אלקטורלים כדי לנצח | |||||||||||
שיעור ההצבעה | 60.6% | ||||||||||
---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
מועמד | דווייט אייזנהאואר | עדלי סטיבנסון | |||||||||
מפלגה | המפלגה הרפובליקנית | המפלגה הדמוקרטית | |||||||||
מדינת מוצא | פנסילבניה | אילינוי | |||||||||
סגן | ריצ'רד ניקסון | אסטס קיפאובר | |||||||||
אלקטורים | 457 | 73 | |||||||||
מדינות | 41 | 7 | |||||||||
מספר הקולות | 35,579,180 | 26,028,028 | |||||||||
אחוזים | 57.4% | 42.0% | |||||||||
הזוכה: דווייט אייזנהאואר |
הנשיא המכהן אייזנהאואר היה פופולרי מאוד, אך היו לו בעיות בריאותיות שהיו חלק חשוב במסע הבחירות נגדו. סטיבנסון נשאר פופולרי בקרב בסיס הדמוקרטים הליברלים, אך נחסר בתמיכה מרכזית מן הציבור. אייזנהאואר סיים את מלחמת קוריאה והכלכלה החלה לשגשג, כך שניצחון סוחף לאייזנהאואר הכריזמטי לא היה מוטל בספק בקרב הפרשנים. כמה שבועות לפני מערכת הבחירות התרחשו משברים בינלאומיים במזרח התיכון ובמזרח אירופה. בסיסו הרפובליקני של אייזנהאואר גדל, והוא זכה לתמיכה בקרב הדרומיים העירוניים והקתוליים הצפוניים. עבור בוחריו נחשב אייזנהאואר לכן, איש משפחה ואדם אהוב.
בניגוד ל-1952, זכה אייזנהאואר גם בקנטקי, לואיזיאנה ובוירג'יניה המערבית, אולם הפסיד במיזורי.
הייתה זאת מערכת הבחירות האחרונה לפני צירוף אלסקה והוואי לארצות הברית. המדינות הללו הצביעו לראשונה בבחירות של 1960. זאת גם הייתה מערכת הבחירות האחרונה בה אחד מהמועמדים הראשיים נולד במאה ה-19, והאחרונה בה שני המועמדים התמודדו גם במערכת הבחירות הקודמת. הייתה זאת גם הפעם האחרונה בה זכה מועמד דמוקרטי אך ורק במדינות סמוכות.
מועמדים
עריכההמפלגה הרפובליקנית
עריכהכש-1956 החלה, היו שמועות שאייזנהאואר לא ירוץ לעוד תקופת כהונה בגלל בעיות בריאותיות. ב-1955 חווה אייזנהאואר התקף לב רציני, ובתחילת 1956, עבר ניתוח נגד דלקת המעי העקום. אך הוא החלים במהירות משני המקרים הללו ולאחר שרופאיו אישרו זאת, רץ לכהונה שנייה. בגלל הפופולריות שלו, אייזנהאואר נבחר ללא התנגדות בוועידה הרפובליקנית הלאומית בסן פרנסיסקו.
השאלה היחידה בוועידה הייתה האם ריצ'רד ניקסון ירוץ גם הוא לכהונה נוספת. היו ראיות שאייזנהאואר העדיף מועמד פחות מפלגתי ופחות שנוי במחלוקת, כמו מושל מסצ'וסטס כריסטיאן הרטר, אולם הרטר נולד בצרפת ולא יכול היה לכהן בתפקיד. לפי היסטוריונים, הציע אייזנהאואר לניקסון להיות מזכיר ההגנה של ארצות הברית במקום סגן הנשיא. אך הרולד סטאסן היה הרפובליקני היחיד שהתנגד באופן ציבורי למועמדותו של ניקסון, וניקסון עדיין היה פופולרי בקרב מצביעים רפובליקניים. ניקסון גם עזר לכמה מועמדים רפובליקניים להיבחר לבית הנבחרים והם יצאו להגנתו. באביב 1956, הכריז אייזנהאואר שניקסון יהיה המועמד לתפקיד סגן נשיא ארצות הברית, וסטאסן נאלץ לתמוך בו בוועידה. לא היו מחלוקות בנוגע למצע הבחירות, בניגוד ל-1952 ולאתגר מהפלג השמרני, והאירוע הבולט היחיד היה שציר אחד הצביע למועמד פיקטיבי בשם "ג'ו סמית'" כדי למחות על כך ששני המועמדים נבחרו פה אחד.
המפלגה הדמוקרטית
עריכה- עדלי סטיבנסון, מושל אילינוי
- אסטס קיפאובר, סנאטור מטנסי
- אברל הארימן, מושל ניו יורק
בחירות מקדימות
עריכהעדלי סטיבנסון, המועמד של המפלגה ב-1952, נלחם בקרב צמוד מול הסנאטור הפופוליסטי מטנסי, אסטס קיפאובר, על המועמדות. קאפובר זכה בפריימריז בניו המפשייר ללא תחרות (אם כי 15% כתבו את שמו של סטיבנסון). אחרי שקאפובר ניצח את סטיבנסון ניצחון מפתיע במינסוטה, הבין סטיבנסון שהוא בצרות, והסכים לערוך עימות מול קאפובר בפלורידה. העימות שודר בפעם הראשונה בטלוויזיה, והתקיים ב-21 במאי. סטיבנסון זכה ב-52% מהקולות בפלורידה. לקראת הבחירות בקליפורניה, למטה קאפובר נגמר הכסף והוא לא היה יכול להתמודד מול סטיבנסון, שקיבל מימון גבוה. סטיבנסון זכה ב-63% מהקולות בקליפורניה וקאפובר פרש במהירות.
התפלגות הקולות
עריכה- עדלי סטיבנסון- 3,069,504 (50.70%)
- אסטס קיפאובר- 2,283,172 (37.71%)
- לא מחויבים- 380,300 (6.28%)
- פרנק לאוש - 278,074 (4.59%)
- ג'ון ויליאם מקורמיק - 26,128 (0.43%)
כ-5,000 איש הצביעו לאלביס פרסלי.
הוועידה הדמוקרטית הלאומית
עריכהכשהוועידה נערכה בשיקגו, מושל ניו יורק אברל הארימן, שנתמך בידי הנשיא לשעבר הארי טרומן, איתגר את סטיבנסון על המועמדות. אך כמות הצירים של סטיבנסון הייתה גדולה מספיק כדי שייבחר בסיבוב הראשון.
מועמד לנשיאות | סיבוב ראשון |
---|---|
עדלי סטיבנסון | 900.5 |
אוורל הארימן | 210 |
לינדון ג'ונסון | 80 |
סטיוארט סימינגטון | 45.5 |
אלברט צ'נדלר | 36.5 |
ג'יימס דייוויס | 33 |
ג'ון באטל | 32.5 |
ג'ורג' טימרמן | 23.5 |
פרנק לאוש | 5.5 |
מועמדים לסגנות הנשיאות
עריכה- הסנאטור אסטס קיפאובר מטנסי
- הסנאטור ג'ון פיצג'רלד קנדי ממסצ'וסטס
- הסנאטור אל גור האב מטנסי
- ראש עיריית ניו יורק, רוברט פ. וגנר הבן
- הסנאטור יוברט האמפרי ממינסוטה
השיא של הוועידה הדמוקרטית אירע כשסטיבנסון, בניסיון להכניס התלהבות למסע הבחירות, הכריז כי הצירים יבחרו במועמד לתפקיד סגן הנשיא. כך התחיל מאבק בין כמה אנשים על התפקיד. רוב ההתלהבות נבעה מכך שלמועמדים היה רק יום אחד לערוך מסע בחירות. שני המובילים היו הסנאטור קאפובר, ששמר על הצירים שזכה בבחירות המקדימות, והסנאטור הצעיר ג'ון פיצג'רלד קנדי ממסצ'וסטס שהיה אנונימי באותו פרק זמן. אף על פי שסטיבנסון העדיף את קנדי, הוא לא התערב בבחירת המועמד. קנדי הפתיע את המומחים כשהוביל בסיבוב השני, כשחסרים לו רק חמישה עשר צירים כדי לנצח. אך מספר מדינות החליטו לעזוב את המועמדים המקומיים שלהן ולתמוך בקאפובר, וכך הוא ניצח. התבוסה רק חיזקה את קנדי, כשהוא נהיה מפורסם ברמה הלאומית, ובכך שלא זכה במועמדות הוא היה חף מאשמת ההפסד בבחירות.
מועמד לסגנות הנשיאות | סיבוב ראשון | סיבוב שני לפני החילופים | סיבוב שני אחרי החילופים |
---|---|---|---|
אסטס קיפאובר | 466.5 | 551.5 | 755.5 |
ג'ון פיצג'רלד קנדי | 294.5 | 618 | 589 |
אל גור האב | 178 | 110.5 | 13.5 |
רוברט ואגנר ג'וניור | 162.5 | 9.5 | 6 |
יוברט האמפרי | 134 | 74.5 | 2 |
לותר הודג'ס | 40 | 0.5 | 0 |
PT מאנר | 33 | 0 | 0 |
יוברט האמפרי | 26 | 0 | 0 |
לירוי קולינס | 29 | 0 | 0 |
קלינטון אנדרסון | 16 | 0 | 0 |
פרנק קלמנט | 14 | 0 | 0 |
פאט בראון | 1 | 0 | 0 |
לינדון ג'ונסון | 1 | 0 | 0 |
סטיוארט סימינגטון | 1 | 0 | 0 |
בחירות כלליות
עריכהמסע בחירות
עריכהסטיבנסון עבד קשה כדי לנצח, כשבפעם הראשונה התעמולה בטלוויזיה הייתה במה מרכזית. רוב הפרסומות התרכזו בעקרות בית, מפני שניצחונו של אייזנהאואר ב-1952 התבסס, במידה רבה, על הקול הנשי. כמה פרשנים טענו שהטלוויזיה הייתה גורם מרכזי בהחלטתו של אייזנהאואר בן ה-66 לרוץ לכהונה נוספת לאחר התקף הלב שחווה. הטלוויזיה אפשרה לו להגיע לכל האזרחים ללא נסיעה ברחבי המדינה.
סטיבנסון הציע להעלות את התקציב הממשלתי למען תוכניות רווחה והסכמים עם ברית המועצות, הפחתת תקציב הביטחון וסיום דו-צדדי של ניסויים גרעיניים. הוא גם הציע להפסיק את גיוס החיילים ולעבור לצבא של מתנדבים. אייזנהאואר התנגד לרעיונות האלה, אף על פי שעבד גם הוא על חוק להפסקת ניסויים גרעיניים. אייזנהאואר שמר על האהדה שהשיג במלחמת העולם השנייה, והוביל בכל הסקרים.
אייזנהאואר גם קיבל תמיכה בגלל שני משברי חוץ שקרו כמה שבועות לפני הבחירות. אזרחי הרפובליקה העממית של הונגריה החליטו למרוד בשלטון הסובייטי, מה שהוביל לפלישה סובייטית למדינה ב-26 באוקטובר. כעבור שלושה ימים, ובמצרים, כוחות צבא ישראלים, צרפתים ובריטים פלשו לסיני כדי למוטט את משטרו של גמאל עבד אל נאצר ולכבוש את תעלת סואץ שהולאמה זמן קצר קודם לכן. רוב הלחץ במלחמת סיני הגיע מהאו"ם (ניקסון טען שהמדינה לא יכלה לגנות את הפלישה הסובייטית להונגריה אולם לתמוך בפלישה הישראלית באותה נקודת זמן), והמרד ההונגרי רוסק בתוך כמה ימים. אייזנהאואר גינה את שתי הפעולות אך רק הצליח ללחוץ על כוחות המערב לסגת מסיני.
פעולות אלה חיזקו את התמיכה באייזנהאואר, אולם ממשלות זרות לא ראו זאת ככה. ממשל אייזנהאואר גם תמך בפסק דין בראון נגד מועצת החינוך ב-1954, שסיים את ההפרדה הגזעית החוקית בבתי ספר ציבוריים. כתוצאה, אייזנהאואר קיבל את תמיכתם של 40% מהמצביעים השחורים. הוא היה הרפובליקני האחרון שקיבל כמות כזאת של תמיכה ממצביעים שחורים. סטיבנסון, לעומת זאת, התנגד למעורבות המשפטית בנושא, בטענה שאין צורך לבצע ניסויים חברתיים. זאת בניגוד לתמיכה הדמוקרטית המסורתית בזכויות האזרח.
אייזנהאואר הוביל בכל הסקרים בהפרשים גדולים. בבחירות זכה אייזנהאואר ב-57% מקולות המצביעים, וב-41 מתוך 48 מדינות. סטיבנסון זכה רק ב-6 מדינות דרומיות ובמדינת הגבול מיזורי, ונהיה המועמד המפסיד הראשון מאז ויליאם ג'נינגס ברייאן ב-1900 שזכה במיזורי. אייזנהאואר ניצח בלואיזיאנה, והיה למועמד הרפובליקני הראשון שזכה בה מאז סיום תקופת השיקום.
המועמד לנשיאות | מפלגה | מדינה | כמות האלקטורים | השותף | מדינת השותף | כמות האלקטורים של השותף |
---|---|---|---|---|---|---|
דווייט אייזנהאואר | רפובליקנית | ניו יורק | 457 | ריצ'רד ניקסון | קליפורניה | 457 |
עדלי סטיבנסון | דמוקרטית | אילינוי | 73 | אסטס קיפאובר | טנסי | 73 |
ללא | לא מחויבים | 0 | ללא | 0 | ||
תומאס אנדרוז | זכויות המדינות | וירג'יניה | 0 | תומאס וורדל | קליפורניה | 0 |
אריק האס | העבודה הסוציאליסטית | ניו יורק | 0 | ג'ורג'יה קוזיני | ויסקונסין | 0 |
אנוק הולטוויק | האיסור | אילינוי | 0 | אדווין קופר | קליפורניה | 0 |
פארל דובס | העובדים הסוציאליסטים | ניו יורק | 0 | מיירה וייס | קליפורניה | 0 |
הארי פ. בירד | זכויות המדינות/עצמאי | וירג'יניה | 0 | ויליאם ג'נר | אינדיאנה | 0 |
דרלינגטון הופס | הסוציאליסטית | פנסילבניה | 0 | סמואל פרידמן | ניו יורק | 0 |
הנרי קרייבסקי | האמריקאית השלישית | ניו ג'רזי | 0 | אנה יזו | ניו ג'רזי | 0 |
ג'רלד סמית' | הנוצרים הלאומית | מישיגן | 0 | צ'ארלס רוברטסון | מישיגן | 0 |
וולטר ג'ונס | דמוקרטית | אלבמה | 1[1] | הרמן טלמדג' | ג'ורג'יה | 1 |
מערכת הבחירות הייתה האחרונה בה היו רק 531 אלקטורים, לאחר צירוף אלסקה והוואי לארצות הברית ב-1959.
טריוויה
עריכה- הייתה זו הפעם האחרונה בה שני המועמדים המובילים בבחירות התחרו גם בבחירות הקודמות (התמודדויות חוזרות נערכו גם ב-1800, 1828, 1840, 1892 וב-1900. רק ב-1996 התחרו שני מועמדים בפעם השנייה, כשביל קלינטון הדמוקרט התמודד מול רוס פרו.
- ההצבעה על סגן הנשיא הדמוקרטי ב-1956 הייתה הפעם האחרונה שהוועידות נאלצו לערוך סיבוב שני.
- מיזורי נחשבת למדינה שחוזה את תוצאות הבחירות מפני שבמשך מאה שנה, בין 1904 ל-2004, היא כמעט תמיד העניקה את האלקטורים למנצח. 1956 היא שנה חריגה כיוון שהיא הצביעה לסטיבנסון ברוב דחוק של 3,984 קולות. ב-2008 וב-2012 היא תמכה במועמדים הרפובליקניים ולא בברק אובמה שניצח.
- אייזנהאואר הגיע למקום השלישי בקרוליינה הדרומית, מאחורי סטיבנסון והאלקטורים העצמאיים, כשהוא הנשיא היוצא הראשון שעושה זאת מאז ויליאם הווארד טאפט ב-1912. זה קרה גם לג'ורג' הרברט ווקר בוש ב-1992 כשהגיע למקום השלישי במיין אחרי ביל קלינטון ורוס פרו.
- אייזנהאואר הפך למועמד הרפובליקני הראשון שזכה פעמיים במדינות הללו: אריזונה, פלורידה, איידהו, מונטנה, ניו מקסיקו, אוקלהומה, טנסי, טקסס ווירג'יניה.
- אייזנהאואר היה הרפובליקני האחרון עד לרונלד רייגן ב-1984 שזכה בכל מדינה צפון-מזרחית.
- הייתה זאת מערכת הבחירות האחרונה בה המועמד הרפובליקני ניצח בשש המדינות הבאות ביחד: מרילנד, מסצ'וסטס, מינסוטה, ניו יורק, פנסילבניה ורוד איילנד, שהפכו מאז למדינות דמוקרטיות מובהקות. מאז 1956, הניצחונות הרפובליקניים היחידים בהן היו ב-1972 (ניקסון ניצח בכולן חוץ מבמסצ'וסטס), 1980 (רייגן ניצח במסצ'וסטס, ניו יורק ופנסילבניה), 1984 (רייגן ניצח בכולן פרט למינסוטה), 1988 (ג'ורג' הרברט ווקר בוש ניצח במרילנד ובפנסילבניה) ו-2016 (דונלד טראמפ ניצח בפנסילבניה).
- הייתה זאת אחת ממערכות הבחירות האחרונות לאחר מלחמת האזרחים האמריקנית בהן שלטו הדמוקרטים במדינות הדרום, שכולן הפכו למעוזים רפובליקניים כיום.
- הייתה זו הפעם הראשונה מאז 1924 שנשיא רפובליקני נבחר לכהונה נוספת.
- הייתה זאת הפעם האחרונה שמסצ'וסטס תמכה ברפובליקני עד ל-1980, הפעם האחרונה שמיסיסיפי תמכה בדמוקרט עד ל-1976, האחרונה בה תמכו קונטיקט, מרילנד, מישיגן, מינסוטה, ניו יורק, פנסילבניה, רוד איילנד, טקסס ומערב וירג'יניה ברפובליקני עד ל-1972, והאחרונה בה דלאוור, אילינוי, נבאדה, ניו ג'רזי וניו מקסיקו תמכו ברפובליקני עד ל-1968.
- הייתה זאת הפעם האחרונה שרפובליקני נבחר לנשיאות בלי לזכות במיזורי, קרוליינה הצפונית וקרוליינה הדרומית.
- הייתה זאת הפעם האחרונה שבה בולטימור תמכה ברפובליקני, מאז היא תמכה אך ורק בדמוקרטים.
קישורים חיצוניים
עריכה- הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1956, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
עריכה- ^ אלקטור בודד מאלבמה החליט להצביע לוולטר ג'ונס, שופט בבית המשפט המחוזי באלבמה, ובהרמן טלמדג', מושל ג'ורג'יה השכנה.