פתיחת התפריט הראשי

הבנדאנגלית: The Band, בתרגום לעברית: "הלהקה") היה הרכב רוק אנד רול קנדי-אמריקאי רב השפעה בשנות השישים והשבעים של המאה ה-20.

הבנד
הבנד, משמאל לימין: ריצ'רד מנואל, גארת' הדסון, לבון הלם, רובי רוברטסון וריק דנקו
הבנד, משמאל לימין: ריצ'רד מנואל, גארת' הדסון,
לבון הלם, רובי רוברטסון וריק דנקו
מוקד פעילות טורונטו, אונטריו, קנדה
שנות פעילות 1967-1976, 1983-1999
סוגה רוק אנד רול
חברת תקליטים Capitol Records
שיתופי פעולה בולטים בוב דילן
פרסים והוקרה
  • פרס גראמי למפעל חיים (2008)
  • היכל התהילה של המוזיקה הקנדית (1989)
  • היכל התהילה של גראמי (1997)
  • היכל התהילה של גראמי (1998)
  • שדרת הכוכבים של קנדה (2014) עריכת הנתון בוויקינתונים
theband.hiof.no
חברים לשעבר
רובי רוברטסון
ריצ'רד מנואל
גארת' הדסון
ריק דנקו
לבון הלם
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

היסטוריהעריכה

 
עם בוב דילן, 1974. רובי רוברטסון בגיטרה, ריק דאנקו בבס ולבון הלם בתופים
 
המונה מהוואלס האחרון. מבצעים את I Shall Be Released עם רינגו סטאר בתופים (למעלה במרכז), גארת' האדסון באורגן, לבון הלם (סט תופים נוסף, מימין). עומדים משמאל לימין: ניל דיאמונד, ד"ר ג'ון, ג'וני מיטשל (מוסתרת), ניל יאנג, ריק דאנקו (בבס), בוב דילן (במרכז, עם גיטרה), רוני הוקינס, רובי רוברטסון (גיטרה)

ה-Hawksעריכה

בשנת 1957 הצטרף לבון הלם כמתופף ללהקת הליווי של הזמר והאמרגן רוני הוקינס (Ronnie Hawkins), The Hawks. ההרכב ניגן גרסאות כיסוי ללהיטי רוקנרול ורוקבילי והופיעו ברחבי ארצות הברית וקנדה, בעיקר כלהקת ברים וכמוסיקה לריקודים. בשנת 1959 הגיעו הוקינס ולהקתו לקנדה, שם השתקע הוקינס. במהלך הזמן החליף הוקינס את מרבית חברי להקת הליווי שלו. בשנים 1960-1961 התחלפו כל חברי הלהקה פרט לליבון הלם ובסוף שנת 1961 ההרכב כלל שישה חברים. חמשת החברים שלימים ירכיבו את The Band (ריצ'רד מנואל(Richard Manuel) - פסנתר, גראת' האדסון (Garth Hudson)- קלידים, ריק דאנקו (Rick Danko) - בס, רובי רוברטסון - גיטרה, לבון הלם - תופים), בתוספת נגן סקסופון בשם ג'רי פנפאונד.

עזיבת ה-Hawks והחיבור לבוב דילןעריכה

סיבובי ההופעות עם רוני הוקינס נמשכו עד 1964. בשלב הזה היו לחברי ההרכב חילוקי דעות כספיים ומקצועיים עם רוני הוקינס שהחל לאבד עניין בפעילות המוסיקלית וחברי הלהקה הודיעו לו על פרידה. ה-Hawks המשיכו להופיע כאשר לבון הלם מתפקד בנוסף לנגינה על תופים גם כזמר המרכזי בהרכב.

לאחר ההופעה החשמלית של דילן בפסטיבל ניופורט ביולי 1965 והשלמת הקלטות Highway 61 Revisited באוגוסט 1965 נשאר דילן ללא הרכב ליווי (בניופורט הרכב הליווי היו למעשה מרבית חברי להקת Paul Butterfiled bluesband, ו - Highway 61 Revisited הוקלט ברובו על ידי נגני אולפן). דילן נזקק ללהקת רוק אנד רול שתתאים לכיוון המוסיקלי החדש שלו ותלווה אותו בסיבוב ההופעות לקידום התקליט. לאחר שדילן ואמרגנו אלברט גרוסמן לא הצליחו לשכנע את מייקל בלומפילד ונגנים נוספים (כגון אל קופר) להצטרף להרכב הליווי, בדק דילן אפשרויות נוספת. באחד הימים קיבל דילן המלצה על "להקת הברים הטובה ביותר בצפון אמריקה", ולאחר ששמע את ה-Hawks בהופעה הציע להלם ולרוברטסון להצטרף ללהקת הליווי שלו. למרות ההצעה המפתה השניים הודיעו לדילן שהם יצטרפו בתנאי שגם שאר חברי הלהקה יצורפו לסבב ההופעות וכך הפכה להקת ה-Hawks ללהקת הליווי של דילן.

החל מספטמבר 1965 החלו חברי הלהקה ללוות את דילן בסיבוב ההופעות העולמי שלו. הסיבוב זכה לתגובות עוינות מצד חלק מהצופים בעיקר סביב המעבר של דילן מהופעות אקוסטיות של מוזיקת פולק להופעות חשמליות של רוק אנד רול. עקב העוינות שהופגנה כלפי הלהקה עזב הלם את סיבוב ההופעות, הפסיק לנגן לתקופה ועבד על אסדת נפט במפרץ מקסיקו.

ב-29 ביולי 1966, במהלך הפסקה מסיבוב ההופעות, ביקר דילן את אמרגנו אלברט גרוסמן בוודסטוק, ניו יורק. דילן, שרכב על אופנוע, נפל או החליק או התנגש באירוע שמעולם לא התברר לחלוטין אם כלל התרחש, אך בסופו דילן הוכרז "כפצוע" וסיבוב ההופעות העולמי שלו נפסק.

ארבעת חברי הלהקה הנותרים (רוברטסון, דאנקו, האדסון ומנואל) שהתגוררו בסביבת וודסטוק מצאו את עצמם חסרי תעסוקה מוסיקלית ולכן דילן שממילא שילם שלהם על זמנם הציע שיפגשו וינגנו לשם ההנאה.

בין החודשים מרץ - יוני 1967 נהגו דילן וחברי הלהקה (בתחילה ללא לבון הלם) להיפגש במרתף ביתם המשותף של דאנקו, מנואל והאדסון שנקרא Big Pink.

האדסון התקין במרתף הבית ציוד הקלטה בסיסי ובמהלך חודשים אלה הקליטו דילן וחברי הלהקה את המפגשים בניהם, כאשר הכוונה הייתה לתעד את המפגשים אך לא הייתה כוונה ליצור ולהקליט חומרים לתקליט חדש. החומרים שנוגנו כללו בעיקר שירי עם ישנים, שירי בלוז, גוספל, קאנטרי ופולק וגם מספר קטעים חדשים שכתב דילן בעיקר עם רוברטסון.

במהלך אותם סשנים עברו חברי הלהקה מסע מוזיקלי בו הכירו לעומק את החומרים והסגנונות שהם הבסיס למוזיקה האמריקאית. ספיגת החומרים החדשים - ישנים, עיצבה את הצליל החדש של ההרכב ובזכות העבודה הצמודה עם דילן שכלל ופיתח רובי רוברטסון את יכולות הכתיבה שלו והתחיל לכתוב חומרים באיכות גבוהה משמעותית ממה שכתב עד לאותה תקופה.

חומרים אשר הוקלטו באותה התקופה לא פורסמו באופן רשמי עד שנת 1975, אז יצאו חלקם תחת התקליט The Basement Tapes. קודם לכך חלק קטן מהחומרים מצאו את דרכו החוצה כבוטלג בשם The Great White Wonder וחלק קטן אף יותר הוקלט על ידי דילן, הלהקה ואומנים אחרים שנוהלו על ידי אמרגנו של דילן (אלברט גרוסמן) כגון הקטע You Ain't Goin' Nowhere אשר הוקלט על ידי להקת הבירדס ויצא בתקליט Sweetheart of the Rodeo.

Music from Big Pinkעריכה

  ערך מורחב – Music from Big Pink

לאחר חודשי הפעילות במרתף ה-Big Pink ושובו של לבון הלם להרכב, השיג אלברט גרוסמן חוזה הקלטות ללהקה, בחברת קפיטול. חברי ההרכב נשארו במרתף ה-Big Pink והחלו לעבוד על חומרים שאת מרביתם כתב רוברטסון וחלקם של שאר חברי ההרכב לבד או בשיתוף בוב דילן (מתוך סשן ההקלטות במרתף נלקחו לתקליט "Tears of Rage", "This Wheel's On Fire", "I Shall Be Released"). בתחילת 1968 הקליטה הלהקה את מרבית שירי האלבום באולפני A&R במנהטן ובהמשך הוקלטו השלמות ועריכות באולפני קפיטול בלוס אנג'לס.

עד להקלטת התקליט להרכב לא היה שם רשמי ולבסוף השם THE BAND (הלהקה) אשר דבק בחברי הרכב הליווי של דילן בזמן שהייתם בוודסטוק הפך לשמם הרשמי.

ב-1 ביולי 1968 יצא התקליט, אשר תוך זמן קצר זכה להערכה גדולה, מהמבקרים, ממוזיקאים אחרים ומהקהל. התקליט הציג סגנון מוסיקלי חדש ולא מוכר עד כה (שבהמשך יקרא אמריקנה) ששילב ומיזג את הסגנונות שהרכיבו את המוסיקה האמריקאית המסורתית לגווניה השונים לתוך רוק אנד רול.

למרות ביקוש גדול להופעות התקליט לא קודם על ידי הלהקה באמצעות הופעות (בעיקר עקב פציעתו של ריק דאנקו בתאונת דרכים) ולא באמצעות ראיונות (חברי הלהקה פשוט לא רצו להתראיין). כל אלו יחד עם הצלחת התקליט רק העצימו את העניין סביב הלהקה וחבריה.


רוברטסון כתב ארבעה מתוך 11 השירים בתקליט, בהם הלהיט The Weight, שנכלל גם בפסקול סרט הפולחן "אדם בעקבות גורלו".

מהתקליט השני ועד פירוק הלהקהעריכה

 
רובי רוברטסון, 1971
 
עם בוב דילן, 1974. רובי רוברטסון בגיטרה, ריק דאנקו בבס ולבון הלם בתופים
 
תמונה מהוואלס האחרון. מבצעים את I Shall Be Released עם רינגו סטאר בתופים (למעלה במרכז), גארת' האדסון באורגן, לבון הלם (סט תופים נוסף, מימין). עומדים משמאל לימין: ניל דיאמונד, ד"ר ג'ון, ג'וני מיטשל (מוסתרת), ניל יאנג, ריק דאנקו (בבס), בוב דילן (במרכז, עם גיטרה), רוני הוקינס, רובי רוברטסון (גיטרה)
 
לבון הלם, 1976

בהמשך השנה הלהקה עברה ללוס אנג'לס לצורך הקלטת אלבומה השני. לצורך כך שכרו חברי הלהקה בית בלוס אנג'לס בו התגוררו כל חברי הלהקה ובני משפחתם ובו הוקם אולפן הקלטה אשר אפשר לחברי ההרכב זמן הקלטה בלי מוגבל ואפשרות להתנסות בטכניקת הקלטה ושימוש בכלים מוזיקליים רבים. התוצאה הייתה תקליט אשר שומר על הקו המוזיקלי, אך מציג עושר מוזיקלי רב ויכולות כתיבה והלחנה משופרות.

במהלך 1969 הלהקה התחילה להופיע ואף השתתפה בשניים מהפסטיבלים הגדולים והנחשבים של התקופה: פסטיבל וודסטוק ופסטיבל האי וייט 1970 באנגליה בו ליוו את דילן ובנוסף הופיעו כהרכב עצמאי. לפני הופעת הבכורה של הבנד, לקה רוברטסון בהתמוטטות והלהקה הופיעה במשך כחצי שעה בלבד. למחרת התקיימה הופעה בהרכב מלא. שם אלבומה הבא של הלהקה יהיה "פחד במה". בספטמבר 1969 ראה אור תקליטה השני, שנקרא בפשטות The Band והיה הראשון שציין במפורש את חברי ההרכב. התקליט זכה להצלחה ביקורתית ומסחרית, הגיע למקום ה-9 במצעד האלבומים האמריקאי ושהה ב-40 המקומות הראשונים במשך 24 שבועות. הקרדיט לכתיבת כל 12 השירים בתקליט ניתן לרוברטסון, פרט ל-When You Awake ו-Whispering Pines שנכתבו יחד עם ריצ'רד מנואל ול-Jemima Surrender שנכתב יחד עם לבון הלם. עם זאת, רוברטסון לא היה זמר מוביל באף אחד מן השירים. לבון הלם אף לא זכה לקרדיט על תרומתו לאחד הלהיטים המרכזיים של התקליט, The Night They Drove Old Dixie Down, שאת מילותיו סייע לכתוב לפי טענתו באוטוביוגרפיה שלו (רוברטסון טען מנגד שאמנם הרעיון היה של הלם, אך השיר נכתב כולו על ידי רוברטסון עצמו). על אף שהקרדיט להפקה ניתן ל"The Band", את רוב עבודת ההפקה בפועל ביצע רוברטסון.

ב-2 בנובמבר 1969 הופיעה הלהקה במופע של אד סאליבן וב-2 בינואר 1970 הופיעה הלהקה על שער המגזין טיים. הייתה זו הפעם הראשונה שלהקת רוק אמריקאית הופיעה על שער המגזין ועדות להצלחתה של "הבנד". עם זאת, הקשרים האישיים בין חברי הלהקה החלו להתערער.

רוברטסון כתב גם את רוב שירי התקליט השלישי של הלהקה, "פחד במה" (לבון הלם רשום כשותף לכתיבת Strawberry Wine ומנואל רשום כשותף לכתיבת Sleeping ו-Just Another Whistle Stop) אך גם בתקליט זה, בניגוד לשאר חברי הלהקה, אינו זמר מוביל באף שיר. התקליט ראה אור באוגוסט 1970 והגיע למקום ה-5 במצעד האלבומים האמריקאי, אך שהה ב-40 המקומות הראשונים בו רק 14 שבועות וזכה להערכה פחותה משני האבומים הקודמים. האלבום הבא של הלהקה, Cahoots מ-1971, זכה להערכה אף פחותה מזו. האלבום כולל שיתוף פעולה עם בוב דילן (ב-When I Paint My Masterpiece) ועם ואן מוריסון (ב-4% Pantomime). פרט לכך שוב היה רוברטסון אחראי על כתיבת רוב השירים, עם זאת ניכר כי גם הוא וגם גארת' הדסון, שהיה אחראי על רוב העיבודים המוזיקליים, נקלעו למשבר יצירתי. ריצ'רד מנואל שקע באלכוהוליזם. על מנת לצאת מן המשבר הזמינו חברי הלהקה את המעבד המוזיקלי אלן טוסיינט (אנ') מניו אורלינס, על מנת שיוסיף להם גוון של כלי נשיפה ממתכת ופאנק.

במהלך התקופה הרבתה הלהקה להופיע וב-1972 ראה אור התקליט Rock of Ages המתעד את סיבוב ההופעות של 1970–1971 ונמנה על ידי מבקרי הרולינג סטון כאחד מאלבומי ההופעה החיה הטובים בהיסטוריה[1].

בקיץ 1973, לאחר שנה בה לא שיתפו פעולה יצירתית, הופיעה הלהקה עם גרייטפול דד ואולמן ברדרס בנד בפסטיבל Watkins Glen מול 600,000 איש. באותה עת עבר רוברסטון למאליבו, קליפורניה וזמן קצר לאחר מכן עברו לשם גם בוב דילן ושאר חברי הלהקה. המפיק דייוויד גפן החתים את דילן והבנד על חוזה שיצר את סיבוב ההופעות המאוחד של דילן והבנד הראשון מאז 1966 - Bob Dylan and the Band 1974 Tour. במקביל הקליטו הבנד עם בוב דילן את תקליטו Planet Waves. שלוש ההופעות האחרונות (שנערכו בפורום בלוס אנג'לס) תועדו באלבום הכפול Before the Flood שהגיע למקום השלישי במצע האלבומים האמריקאי. 7 מתוך 21 רצועות האלבום הכפול הן שירים של רוברטסון והשאר של דילן. לאחר מופע זה הופיעו הבנד עם קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג. ב-1975 ראה אור האלבום The Basement Tapes שתיעד חלק קטן מן ההקלטות שערכו הבנד ודילן ב-1967 ב-Big Pink. בנובמבר אותה שנה ראה אור התקליט Northern Lights – Southern Cross שנכתב כולו על ידי רוברטסון. בפרט מופיע בתקליט זה השיר Acadian Driftwood, השיר הראשון שחיבר רוברטסון על נושא קנדי (גירוש המתיישבים הצרפתיים מאקדיה; בניגוד לנושאים מן ההיסטוריה של ארצות הברית שחיבר בהשראת לבון הלם).

ביוני 1976, במהלך סיבוב הופעות, פרש לבון הלם להקמת אולפן הקלטות בוודסטוק וריק דאנקו חתם חוזה לתחילת פעילות כזמר עצמאי. בנקודת זמן זו הציע רוברטסון (ולפי האוטוביוגרפיה של הלם - כפה את דעתו על שאר חברי הלהקה) שהבנד תודיע על הפסקת פעילותה כלהקה מופיעה[2]. על מופע ה"גראנד פינאלה" הופקד האמרגן ביל גרהם. ב-25 בנובמבר, חג ההודיה 1976, נערכה הופעת הפרידה החגיגית של הלהקה, שכללה ארוחה מסורתית ל-2,500 מוזמנים, בה התארחו בין השאר רוני הוקינס, אריק קלפטון, פול באטרפילד, ניל יאנג, ואן מוריסון, מאדי ווטרס, ג'וני מיטשל ובוב דילן. המופע תועד על ידי מרטין סקורסזה שביים וצילם את הסרט "הוואלס האחרון", על פי תסריט שנכתב במדויק על ידי רוברטסון. בהמשך ראה אור אלבום המתעד את כל ההופעה, כולל חלקים שלא צולמו מסיבות טכניות.

להקת הבנד המחודשתעריכה

ב-1983 איחד לבון הלם מחדש את הבנד, ללא רובי רוברטסון. ב-4 במרץ 1986, בזמן שהלהקה המאוחדת ערכה סיבוב הופעות, ריצ'רד מנואל התאבד בחדר מלונו בפלורידה. מנואל סבל שנים רבות מאלכוהוליזם. לאחר מותו הקדיש לו רובי רוברטסון את השיר "Fallen Angel" באלבום סולו שלו ואריק קלפטון כתב עליו את Holy Mama. ב-2003 להקת Counting Crows הקליטה שיר בשם If I Could Give All My Love המבוסס על חוויותיו של זמר הלהקה כשקרא בעיתון על כך שמנואל הלך לעולמו.

הרכב הלהקה התרחב ונשכרו נגנים רבים שהתחלפו במהלך השנים. הדמות הבולטת בה בתקופה זו הייתה דמותו של לבון הלם. האלבום המצליח ביותר מאותה תקופה הוא Jubilation מ-1998, שנועד לציין 30 שנה לייסוד הלהקה.

ב-1999 הלך לעולמו ריק דאנקו וב-2012 נפטר לבון הלם ממחלת סרטן הגרון[3].

סגנון מוזיקליעריכה

הלהקה, למרות שמרבית חבריה ילידי קנדה, כתבה שירים בעיקר אודות דרום ארצות הברית. לפני שקיבלו חוזה הקלטות הם הופיעו באינטנסיביות במועדוני בלוגראס לכל אורך מדינות כמו טקסס ולואיזיאנה, וחווית זרות זו באזורים הצבעוניים וכן האלימים ביותר בארצות הברית השפיעה על מילות שיריה, שכללו סלנג דרומי ("The Weight"), תיאורים היסטוריים ("The Night They Drove Old Dixie Down") וסיפורים על מקומות בדרום ("Up On Cripple Creek").

לא היה ללהקה סולן רשמי, ומשיר לשיר תפקיד זה התחלף בין שלושה מחבריה: ריצ'רד מנואל, לבון הלם וריק דנקו. לכל אחד מהם היה סגנון שירה ייחודי. לפעמים הם שרו יחד במעין קאנון, כמו בפזמון הלהיט "The Weight".

מנגינות פולק, קאנטרי ובלוז היו ההתמחות של הלהקה. חבריה נהגו להשתמש בכלי הנגינה שלהם באופן ייחודי - כגון חיבור הגיטרה למגבר הקלידים (ולהפך), כיוון משונה של מערכת התופים וכו'. כמו כן, נגן האורגן האמונד שלהם גארת' האדסון היה אשף טכנולוגי, ואת הצלילים שהצליח ליצור חיקו מאוחר יותר סטיבי וונדר והרבי הנקוק.

השפעהעריכה

למרות שהלהקה לא זכתה בזמן אמת להצלחה מסחרית גדולה במיוחד, בקרב מבקרי מוזיקה יש בדרך כלל קונצנזוס כי היא הייתה האלטרנטיבה הצפון-אמריקנית הראויה ביותר לביטלס. ההרכב הוכנס להיכל התהילה של הרוק אנד רול בשנת 1994.

האלבומים של הבנד השפיעו על המוזיקאים הבולטים ביותר להפסיק לנגן רוק פסיכדלי לטובת מוזיקה "נקייה" ושורשית יותר עם אלמנטים של בלוז וקאנטרי. לפני מהפכת הדיסקו והפאנק בסוף שנות ה-70, היה זה הסגנון הפופולרי ביותר. האלבום Let It Be של הביטלס הוקלט בגישה זו והיה ניגוד מוחלט לשרשרת האלבומים שהם הקליטו לפני, בוב דילן לתקופה נטש את הליריקה המורכבת והאבסטרקטית שלו לטובת שירים פשוטים יותר, אריק קלפטון עזב את קרים וייסד את להקת הבלוז והקאנטרי-רוק דרק והדומינוס, הבירדז הפכה ללהקת קאנטרי עם האלבום Sweetheart of the Rodeo והרולינג סטונז הקליטו את אלבום המופת Exile on Main Street ברוח ובגישה המשוחררת של הבנד. כמו כן, חלק מיוצרי הקאנטרי-רוק שבעבר הגיעו להצלחה מסחרית בינונית הפכו למצליחים ביותר של שנות ה-70, כגון ניל יאנג, האיגלס, הגל המאוחר של פליטווד מק וג'קסון בראון. רוג'ר ווטרס ציין בראיונות כי להקת פינק פלויד הושפעה מאוד מהבנד, והזמין חלק מחברי הבנד להתארח בשנת 1990 במופע החומה שנערך בברלין.

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא הבנד בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה