ויקיפדיה

הגירת פלסטינים מרצועת עזה

הגירת פלסטינים מרצועת עזה היא עזיבה של אוכלוסייה פלסטינית מרצועת עזה למדינות אחרות. על פי הערכות תופעה זו התגברה מאז השתלטות חמאס על רצועת עזה והסגר שהטילה ישראל בעקבותיה אולם אין מידע מדויק לגבי ממדי ההגירה.

מפת רצועת עזה

רקע עריכה

לפני מלחמת העצמאות מנתה האוכלוסייה ברצועת עזה כ-71 אלף איש. בעקבות הגירת ערביי ארץ ישראל במלחמת העצמאות גדלה אוכלוסיית רצועת עזה ביותר מפי שלושה, לכ-268 אלף איש, שרובם פליטים.[1] מאז 1948 גדלה האוכלוסייה פי 7.8 והגיעה בשנת 2023 לכ-2.1 מיליון איש, שרובם עדיין מוגדרים פליטים אף שהם דור שני, שלישי ולעיתים אף רביעי לפליטי מלחמת העצמאות.[2]

תחת שלטון מצרים עריכה

  ערך מורחב – רצועת עזה תחת שלטון מצרים

לאחר חתימת הסכם שביתת הנשק בין ישראל ומצרים בסוף שנת 1948 נשארה רצועת עזה בידי מצרים. על תושביה הוטל ממשל צבאי. מצרים ניהלה את הרצועה אך תושביה נותרו חסרי אזרחות, ותנועתם הייתה מוגבלת ותלויה בקבלת היתרים מיוחדים מהממשל.[3] זאת בניגוד לירדן שסיפחה את הגדה המערבית והעניקה אזרחות לתושביה ודרכון ירדני שאפשר להם חופש תנועה בעולם. לאחר מהפכת הקצינים החופשיים במצרים, הונהגה רפורמה שאפשרה לתושבי הרצועה ללמוד בחינם באוניברסיטאות במצרים, ואף הובטחה להם משרה בשירות הציבורי.[4][5] אלפי פלסטינים ניצלו את ההזדמנות לזכות בהשכלה גבוהה,[6] ורבים מהם מצאו תעסוקה במדינות המפרץ.[5]

תחת מדינת ישראל עריכה

 עמוד ראשי
 ראו גם – תוכנית הטרנספר

במלחמת ששת הימים כבשה ישראל את רצועת עזה מידי מצרים, כמו גם שטחים נרחבים בסיני, רמת הגולן, יהודה ושומרון ומזרח ירושלים. בממשלת ישראל היה קונצנזוס שרצועת עזה תישאר בשליטה ישראלית עד שתסופח באופן רשמי, היות שנכללה בגבולות ארץ ישראל המנדטורית ואף מדינה אחרת לא טענה לריבונות עליה,[7] בניגוד ליהודה ושומרון שעתידם היה שנוי במחלוקת בקרב הממשלה, והוחלט לדחות את הדיון במעמדה. אך בעוד הממשלה החליטה על סיפוח מזרח ירושלים, היא נמנעה מהחלטה על סיפוח מיידי של הרצועה משום שחששה לתת אזרחות ל-400 אלף תושביה, מחציתם פליטי 1948. בהתאם לכך, במשך כשנה ניסתה ממשלת ישראל לצמצם ככל האפשר את מספר הערבים החיים ברצועת עזה, ובפרט את אוכלוסיית הפליטים, באמצעות תוכנית ששימרה ברצועה במכוון רמת חיים נמוכה ורמת אבטלה גבוהה, וסיפקה תמריצים למשפחות וליחידים תמורת הגירתם מעזה, בעיקר לירדן.[7][8] בראש הגוף האחראי לביצוע התכנית עמדה עדה סרני.[9][10] בעקבות פעולת כראמה החליטה ממשלת ירדן ביולי 1968 לאסור מעבר של אנשים מרצועת עזה לשטחה, וההגירה מהרצועה נפסקה כמעט לחלוטין. בנוסף, הקרב בכראמה הפך לסמל בציבור הפלסטיני, וההתנגדות הפלסטינית החמושה נגד כוחות צה״ל ברצועת עזה התגברה. לאור זאת אימצה ישראל מדיניות לפיתוח כלכלי ברצועה כדי ליצור תעסוקה ורווחה שירחיקו את האוכלוסייה מההצטרפות לההתנגדות המזוינת.[7] עד סוף 1968 היגרו מהרצועה יותר מ-31 אלף איש, כ-8% מהאוכלוסייה.[1]

אף על פי שהתכנית לא השיגה את מטרותיה הדמוגרפיות, למדיניות ההגירה הישראלית הייתה השפעה ארוכת טווח על הדמוגרפיה הפלסטינית ברצועת עזה. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 94,200 עזתים (23.5% מאוכלוסיית הרצועה ב-1967) עזבו את הרצועה בין השנים 1968–1987. היות שיותר גברים מנשים עזבו על מנת למצוא פרנסה, הוטה היחס בין המינים: ב-1973, למשל, רק 41% מהעזתים בגילאי 25–49 היו גברים.[8]

בעוד שבשנות ה-70 וה-80 ההגירה הייתה לרוב אינדיבידואלית, בשנות ה-90 היא כללה משפחות שלמות. לרוב הבעלים היגרו ראשונים, ונשותיהם הצטרפו אליהם זמן קצר לאחר מכן. בדרך כלל חזרו הנשים והילדים לאחר שהות מוגבלת של מספר שנים, מתוך רצון לגדל את הילדים בדרך מסורתית ולשמור על זהותם הלאומית.[11][12] אחרים חוזרים על מנת להתחתן או משום שחוזה עבודתם הסתיים.[12]

מאז השתלטות חמאס על רצועת עזה עריכה

  ערך מורחב – השתלטות חמאס על רצועת עזה

לאחר השתלטות חמאס על רצועת עזה בשנת 2007 הטילו ישראל ומצרים סגר על הרצועה. תחת חמאס עלתה האבטלה ברצועה לכ-40% בממוצע, ובקרב הצעירים כ-70%[13], כ-60% מתחת לקו העוני והעדר תקווה הובילו לנטישת הרצועה[14], אולם אין מידע מדויק לגבי ממדי ההגירה.[15][16][17][18] על פי המרכז למורשת המודיעין יצאו מהרצועה מ-2007 עד 2023 כ-250–350 אלף תושבים[19][14]. לעומת זאת, על פי ספר העובדות העולמי, היה שיעור ההגירה מהרצועה בשנים הללו 0–0.5%.[20]

מלחמת חרבות ברזל עריכה

במהלך מלחמת חרבות ברזל מצרים סגרה את הגבול עם הרצועה כך שלא התאפשר לפלסטינים לצאת מהרצועה.[21][22] בעקבות המלחמה נעקרו מבתיהם יותר מ-80% מתושבי הרצועה – כ-1.9 מיליון איש.[23] במקביל הועלו בישראל הצעות ל"הגירה מרצון" של פלסטינים.[24][25] למשל, מסמך של משרד המודיעין בראשות גילה גמליאל ממליץ על עידוד הגירה של תושבי עזה לסיני.[26] חברי ועדת החוץ והביטחון דני דנון (הליכוד) ורם בן ברק (יש עתיד), פרסמו מאמר בעיתון "וול סטריט ג'ורנל", בו קראו לגבש תוכנית שתאפשר הגירת פליטים מרצועת עזה למדינות שיסכימו לקלוט אותם[27]. בינואר 2024 הודיעה קנדה כי תאפשר 1,000 ויזות ומקלט בקנדה לשלוש שנים לקרובי משפחה של פלסטינים בעלי אזרחות קנדית.[28][29]

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ 1 2 Stuart A. Gabriel and Eitan F. Sabatello, Palestinian Migration from the West Bank and Gaza: Economic and Demographic Analyses, Economic Development and Cultural Change, ‏1986 (באנגלית)
  2. ^ Gaza Strip באתר ה-CIA
  3. ^ Joan Mandell, Gaza: Israel's Soweto, MERIP, ‏1985-10-20 (באנגלית אמריקאית)
  4. ^ Oroub El-Abed, The Palestinians in Egypt: Identity, Basic Rights and Host State Policies, Refugee Survey Quarterly 28, 2009, עמ' 531–549
  5. ^ 1 2 Ilana Feldman, Police Encounters: Security and Surveillance in Gaza under Egyptian Rule, Stanford University Press, 2015-05-13, עמ' 4, ISBN 978-0-8047-9537-1. (באנגלית)
  6. ^ Laurie Brand, Nasir's Egypt and the Reemergence of the Palestinian National Movement, Journal of Palestine Studies 17, 1988, עמ' 29–45 doi: 10.2307/2536862
  7. ^ 1 2 3 עמרי שפר רביב, "רוצה אני לקוות שיסתלקו", באתר הזמן הזה, ‏2023-01-25
  8. ^ 1 2 Omri Shafer Raviv, Israeli emigration policies in the Gaza Strip: crafting demography and forming control in the aftermath of the 1967 War, Middle Eastern Studies 57, 2021-03-04, עמ' 342–356 doi: 10.1080/00263206.2020.1864335
  9. ^ יוסי מלמן, עזה: מבצע הפינוי הראשון, באתר הארץ, 16 באוגוסט 2005
  10. ^ יואב גלבר, יציאת עזה אחרי מלחמת ששת הימים - מארכיון כתב העת האומה, באתר מידה, ‏2016-06-02
  11. ^ Palestinian Emigration (II), Interactive Encyclopedia of the Palestine Question (באנגלית)
  12. ^ 1 2 LUBBAD, Ismail, Palestinian Migration: Any circularity? Demographic and economic perspectives, 2008
  13. ^ International Monetary Fund Middle East and Central Asia Dept, West Bank and Gaza: Selected Issues, IMF Staff Country Reports 2023, 2023-09-13 doi: 10.5089/9798400253843.002.A001
  14. ^ 1 2 ספיר ליפקין, ‏התופעה שגוברת וחמאס מנסה להסתיר: "ההגירה מדבקת", באתר ‏מאקו‏, 22 בספטמבר 2023
  15. ^ Nidal Al-Mughrabi, Trapped and jobless, Gaza youths look for a way out, רויטרס, ‏23 במרץ 2023
  16. ^ יובל אברהם, "דור שלם של צעירים מוכשרים בעזה עסוק בשאלה איך לברוח", באתר שיחה מקומית, ‏2022-02-06
  17. ^ Daniel Estrin, Abu Bakr Bashir, 'I Want To Get The Hell Out Of Here': Thousands Of Palestinians Are Leaving Gaza, NPR, ‏4 ביולי 2019
  18. ^ Nour Abu Aisha, Poor living conditions trigger mass migration from Gaza, Anadolu Agency, ‏6 באוקטובר 2023
  19. ^ תופעת הגירת צעירים מרצועת עזה, באתר מרכז המידע למודיעין ולטרור על שם אלוף מאיר עמית, ‏22 בספטמבר 2023
  20. ^ The World Factbook Archives, CIA
  21. ^ Why Egypt's Border With Gaza Is Sealed, TIME, ‏2023-10-17 (באנגלית)
  22. ^   אסף גבור, ‏העזתים צובאים על מעבר רפיח – שנשאר סגור, בעיתון מקור ראשון, 15 באוקטובר 2023
  23. ^ Sana Noor Haq, Rosa Rahimi, ‘We have the right to live.’ Starvation, disease, and winter chill threaten the survival of displaced civilians in Gaza, CNN, ‏2023-12-13 (באנגלית)
  24. ^ Lemma Shehadi, Tony Blair denies role in resettling Palestinians from Gaza, The National, ‏2024-01-01 (באנגלית)
  25. ^ שלום ירושלמי, מגעים עם קונגו לקליטת רבבות מהגרים עזתים, באתר זמן ישראל, 3 בינואר 2024
  26. ^ אמיתי גזית, ההצעה של שרת המודיעין: טרנספר של תושבי עזה לסיני, באתר כלכליסט, 24 באוקטובר 2023
  27. ^ איתמר אייכנר, יוזמת הטרנספר מרצון של הח"כים דנון ובן ברק: העולם יקלוט פליטים פלסטינים, באתר ynet, 14 בנובמבר 2023
  28. ^ Laura Osman, Muslim group calls on Ottawa to lift cap on program allowing Palestinians to flee to Canada, CBC, ‏2.1.24
  29. ^ אסף אוני, ‏קנדה תקבל פליטים מעזה, ובבלגיה דואגים לעתיד אירופה, באתר גלובס, 3 בינואר 2024
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=הגירת_פלסטינים_מרצועת_עזה&oldid=38549568"