הגל הראשון של הפמיניזם

הגל הראשון של הפמיניזם הוא כינויה של סדרת פעילויות ומחאות פמיניסטיות במאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 בעולם המערבי, באנגליה, בארצות הברית ובצרפת. הפעילויות התמקדו בדרישות למתן שוויון לנשים בסוגיות משפטיות-חוקיות, המטרה העיקרית הייתה השגת זכות בחירה לנשים ונגע גם בסוגיות של בעלות על רכוש, עיקר המאבק נעשה באמצעות לובי פוליטי, חקיקה והפגנות. הזרם הפמיניסטי הבולט בגל מחאות זה היה הפמיניזם הליברלי ובתוכו התנועה הסופרג'יסטית.

רקע עריכה

הרעיון של מתן שוויון חוקי לנשים לא התחיל בעת חדשה. באי כרתים בתקופת התרבות המינואית נשים היו אזרחיות שוות זכויות והיו זכאיות להצביע. אחת הנשים הידועות הראשונות שיצאה כנגד הדרת נשים ממוקדי כוח הייתה המשוררת תושבת ונציה מהמאה ה-15 קריסטין דה פיזאן, אשר בכתיבתה יצאה כנגד תפיסות רווחות של מיזוגניה, מגדר ותפקיד הנשים בתרבות של ימי הביניים. היא כתבה מאות בלדות, שירים, הגות, מוסר, אודות המדינה וכן קטעי פרוזה. קריסטין פרסמה למעלה מ-300 חיבורים בסוגות השונות, אשר המפורסם בהם הוא ספר עיר הגבירות (1406 בקירוב), אשר יוצא להגנת הנשים ומספר אודות נשים גדולות בהיסטוריה, בספר זה גם מעלה פיזאן את הטיעון המהפכני לאותה תקופה כי נשים הן בני אדם שלמים ולא יצורים ביולוגים המוגבלים מטבען הנשי. בשנת 1832 ניסיה פלורסטה פרסמה את ספרה הראשון בנושא, וזה היה בין הפרסומים הראשונים בברזיל ובאמריקה הלטינית.

ארצות הברית עריכה

במאי 1836 הגיעה לארצות הברית ארנסטינה לואיזה פוטובסקי רוז והחלה לפעול למען קידום שוויון זכויות לנשים. בהמשך ליוזמתו של השופט תומאס ברטל ניסתה, ביחד עם פאולינה קלוג רייט דייוויס, לארגן לובי ולאסוף חתימות לקידום חקיקת חוק לשוויון האשה בענייני ירושה ובעלות על רכוש. מאוחר יותר, בסוף שנות ה-40 ותחילת שנות ה-50, הצטרפו לכך גם מנהיגות פמיניסטיות נוספות, כמו סוזן ב. אנטוני ואליזבת קיידי סטנטון. ב-1849 הצליחה סטנטון להעביר את החוק אשר נחשב לאבן דרך בפעילות התנועה הפמיניסטית.

ביולי 1848, התקיימה ועידת סנקה פולס, שכונתה לאחר מכן "הכנס הפמיניסטי הראשון" אשר יצרו אליזבט קיידי סטנטון ולוקרישה מוט. בוועידה התקבל מסמך שחובר על ידי סטנטון ואנטוני, ובו דרישה לתת לנשים זכות הצבעה ושוויון חברתי ככל האדם (דרישה שהתתממשה רק ב-1920)[1][2].

סעד וסיוע – הקשרים כלכליים, חברתיים וגאוגרפיים עריכה

התנועות הפמיניסטיות התחילו בחברות מתועשות ובאזורים עירוניים, בהם צמחו והתרכזו בני המעמד הבינוני[3]. כבר בתחילת המאה ה-19, נשים בארצות הברית היו מעורבות בארגונים פילנתרופיים, ולמעשה, הסעד והצדקה היו התעסוקה היחידה המוצעת לנשים בנות המעמד הבינוני בתקופה זו[4][1]. לפעילויות אלו נודעה הצלחה רבה, והייתה להן תרומה משמעותית לתנועות הפמיניסטיות: הן יצרו מערכות סעד וסיוע, וסיפקו ניסיון ארגוני-ניהולי; כוחן של נשים להשפיע ולהביא לשינוי חברתי הועצם[3]. פעילויות למען עניים, חסרי בית, חולים ונזקקים היו המוקד של ארגוני הנשים הראשונים של תחילת המאה ה-19[4].

התעוררויות חברתיות ופעילות פוליטית היו ממאפייני סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, והיוו קרקע נוחה לתנועות חברתיות בהן לקחו חלק נשים[4]. תחילת העידן הפרוגרסיבי בארצות הברית, לקראת סוף המאה ה-19, הפכה את האחריות החברתית, הבריאות הגופנית וטוהר המידות לאידאולוגיה, ונשים פמיניסטיות ראו בשכרות ובמתירנות מינית עוולות חברתיות שיש להילחם בהן. אחד התוצרים של רעיון זה היה תפיסת הזנות כמצב משפיל ומפיץ מחלות[4].

שתי התארגנויות שונות, אורבניות במהותן, פעלו בתחילת המאה ה-20: תנועת "המועדונים" (Club movement) ותנועת "בתי ההתיישבות" (Settlement Houses). תנועת המועדונים נחשבת לראשית הפמיניזם הסוציאלי, ופעולותיו היו מעורבות בנושאים מגוונים כחינוך, טיפול נכון במזון, רפורמה בחוק הפלילי והגנה על זכויות נשים העובדות בתעשייה[3]. נשות המועדונים החלו בארגון אירועי תרבות וספרות, והמשיכו לפעילויות סעד, לפמיניזם פוליטי ולהשפעה על החיים הפוליטיים[5][1]. גם נשים מהגרות ושחורות הצטרפו למועדונים, ואף הקימו ארגונים משלהן[3].

תנועת בתי ההתיישבות דמתה בהרכבה לתנועת המועדונים. נשים אלו התמקדו בשיפור החיים בשכונות העוני: הן התגוררו בשכונות המצוקה, הקימו שירותי תברואה, מרפאות ציבוריות, מעונות-יום, גני ילדים ומועדוני נוער; ייסדו לימודי ערב למבוגרים; קיימו הפגנות למען שכר מינימום, למען שיפור משכורתן ותנאי עבודתן של נשים, תמכו במאבק בזנות ועוד[6][2].

המאבק לזכות בחירה לנשים בארצות הברית עריכה

התפשטותן של תנועות המועדונים ובתי ההתיישבות, וההתוודעות לשכונות העוני והמצוקה חידדה את ההבנה בדבר צורך בשינוי חברתי; הבנה זו היוותה את התשתית לתנועה ההמונית למען זכות בחירה לנשים[3]. שורשי התנועה למען זכות הבחירה לנשים נמצאים בארגונים מוקדמים יותר, כמו התנועות נגד השכרות (Women's Christian Temperance Union) ובעד ביטול העבדות. נשים שהשתתפו בארגונים אלו, כמו אליזבט קיידי סטנטון, סוזן ב. אנתוני ולוסי סטון (Lucy Stone) היו ממקימות התנועה למען זכות הבחירה[3]. תנועה זו פעלה, משנתה הראשונה, לקדם חוקים המגנים על נשים כמו זכות האישה על רכושה[3]. חברות התנועה היו לבנות, ילידות ארצות הברית ובנות המעמד הבינוני-גבוה, ופועל יוצא מכך היה סדר עדיפויות שתאם את אורח חייהן[2].

אט-אט הפכה תנועה זו להמונית, ובעידודה של קארי צ'פמן קאט (Carrie Chapman Catt) צירפה גם נשים שאינן לבנות או בנות המעמד הבינוני-גבוה[4]. ארגוני נשים שונים (כמו הנשים הסוציאליסטיות והנשים השחורות) חברו למען המשימה להשגת זכות הבחירה[4]. התנועה למען זכות הבחירה עברה תהפוכות רבות וכללה פעילויות שונות כמו לובינג לחברי הפרלמנט והפגנות בוטות[7][1][2].

למרות כל זאת, להצלחת המאבק על זכות הבחירה תרמה בעיקר השתתפותן ותמיכתן של נשים במאמץ המלחמתי במלחמת העולם הראשונה. 72 שנה לאחר הכנס הפמיניסטי הראשון בו נוסחה הדרישה לשוויון זכויות וזכות בחירה, אושר ב-18 באוגוסט 1920 התיקון ה-19 לחוקת ארצות הברית המקנה לנשים את הזכות לבחור (אושר בבית הנבחרים ב-21 במאי ובסנאט ב-4 ביוני 1919)[8][1]. לאחר קבלת זכו ההצבעה בארצות הברית, הגל הראשון של המאבק הפמיניסטי בעצם נסתיים עם קבלת זכות ההצבעה והחזרה של המאבק בפמיניסטי לזירה הציבורית תהיה רק בשנות ה-60 של המאה ה-20, עם הגל השני של הפמיניזם.

האימפריה הבריטית עריכה

אנגליה עריכה

המבשרת המרכזית של הפמיניזם האנגלי הייתה מרי וולסטוקראפט (1759-1797) שבספרה "הגנה על זכויות נשים" כתבה בין היתר "אני מקווה שבנות מיני יסלחו לי אם אתייחס אליהן כאל יצורים תבוניים, במקום להחמיא לחינניות המקסימה שלהן ובמקום לראות אותן כאילו היו במצב של ילדות מתמשכת, ללא יכולת לעמוד ברשות עצמן".

התנועה המאורגנת הראשונה למען זכויות האשה באנגליה הייתה מעגל לנגהם פלייס שפעלה בשנות החמישים של המאה ה-19. היא כללה בין היתר את ברברה בודישון (לבית לי-סמית) ובסי ריינר פארקס. הקבוצה פעלה למען מטרות רבות הקשורות במעמד הנשים, כולל שיפור זכויות הנשים בתעסוקה וחינוך. ב-1854 פרסמה בודישון את תמצית החוקים של אנגליה בענייני נשים, אשר שימשה את האגודה למדעי החברה, לאחר שהוקמה ב-1857, כדי לקדם את חוק נכסי נשים נשואות משנת 1882. ב-1858 הקימו ברברה בודישון, מטילדה מארי הייז ובסי ריינר פארקס את כתב העת הבריטי "פמיניזם אנגלי", עם בסי פרקס, העורך הראשי. הקבוצה הייתה פעילה עד 1866. ב-1859, ג'סי בושרט, ברברה בודישון ואדלייד פרוקטור, הקימו את האגודה לקידום ההכשרה והתעסוקה של נשים. האגודה היא אחד מארגוני הנשים הבריטיות המוקדמים ביותר, וממשיכה לפעול כקרן צדקה למען נשים. הלן בלקבורן ובושרט הקימו ב-1891 את הליגה להגנה על תעסוקת נשים, כדי להגן על זכויות העבודה של הנשים מפני חקיקה מגבילה.

בתחילת המאה העשרים עדיין הייתה תעסוקת הנשים מוגבלת בעיקר לעבודה במפעלים ובבית. במהלך מלחמת העולם הראשונה, יותר נשים מצאו עבודה מחוץ לבית. כתוצאה מהניסיון של נשים בכוח העבודה בזמן המלחמה, עבר ב-1919 חוק שפתח מקצועות נוספים ואת השירות הציבורי לנשים, והנישואים לא היו עוד מכשו בפני נשים שרצו לעבוד מחוץ לבית.

בשנת 1918 פרסמה מארי סטופס את ספרה המשפיע "אהבה בנישואים", שבו היא תמכה בשוויון בין המינים בתוך חיי הנישואין ובחשיבות התשוקה המינית של נשים (עד 1931 נאסר ייבוא הספר לארצות הברית, בטענה שהוא חיבור מגונה).

בשנת 1918 עבר בפרלמנט חוק שהרחיב את זכות הבחירה לנשים בנות שלושים שנה לפחות, והן או בעליהן היו בעלי קרקעות. באותה שנה, "חוק הפרלמנט" קבע שלנשים יש זכות להתמודד בבחירות לפרלמנט. עם זאת, לקח זמן עד שנבחרו הנשים. בשנת 1928 הורחבה זכות הבחירה לכל הנשים מעל גיל 21, על בסיס שווה לגברים. נשים התחילו לשרת במועצות החינוך ובגופים המקומיים. בתקופה זו גדל גם מספר הנשים שזכו להשכלה גבוהה. ב-11923 עבר חוק שהתיר לנשום להתגרש מאותן סיבות ששמן הותר לגברים לבקש גירושין.

העלייה באבטלה בתקופת השפל הגדול, שהחלה בשנות העשרים של המאה הקודמת, פגעה תחילה בנשים, וכאשר הגברים איבדו גם את מקום עבודתם, היה לחץ נוסף על משפחות. נשים רבות שירתו בצבא במהלך מלחמת העולם השנייה, כאשר כ-300,000 נשים אמריקניות שירתו בחיל הים ובצבא, וביצעו עבודות כגון מזכירות, כתבניות ואחיות.

סופרות פמיניסטיות רבות ופעילי זכויות נשים טענו שאין זה שוויון לגברים שהם זקוקים לו אלא הכרה במה שנשים צריכות לממש את הפוטנציאל שלהן, לא רק בתחום העבודה, אלא גם בחברה ובחיי הבית. וירג'יניה וולף הפיקה את החיבור "חדר משלך", שדן במקומן של נשים בספרות האנגלית. וולף טוענת כי אשה צריכה כסף וחדר משלה כדי לכתוב.

ניו זילנד הייתה המדינה הראשונה שהעניקה לנשים את הזכות להצביע ברמה הלאומית, בעוד פינלנד, כמו גם כמה מדינות באמריקה נתנו לנשים זכויות הצבעה ברמה המדינה לפני הנשים האוסטרליות השיגו את הזכות בכל רחבי המדינה.[דרושה הבהרה]

פינלנד עריכה

באמצע המאה ה-19, החלה מינה קנת להתייחס לראשונה לנושאים פמיניסטיים בדיון ציבורי, כגון חינוך נשים ומוסר מיני כפול. תנועת הנשים הפינית התארגנה עם הקמת ה-Suomen Naisyhdistys ("אגודת הנשים הפיניות") ב-1884, שהיה ארגון הנשים הפמיניסטי הראשון בפינלנד. זה ייצג את הגל הראשון של הפמיניזם. הארגון התפצל ל-Naisasialiitto Unioni ("איגוד ארגון הנשים", 1892) ול-Suomalainen naisliitto ("איגוד הנשים הפניות", 1907), וכל ארגוני הנשים אוחדו תחת ארגון הגג Naisjärjestöjen Keskusliitto ("הפדרציה המרכזית של ארגוני נשים") ב-1911.

נשים קיבלו את שוויון הזכויות הבסיסיות שלהן בשלב מוקדם עם זכות בחירה לנשים בשנת 1906. לאחר קבלת זכות הבחירה לנשים, נותבה תנועת הנשים בעיקר דרך סניפי הנשים של המפלגות הפוליטיות. חוק הנישואין החדש משנת 1929, Avioliittolaki, קבע לבסוף שוויון מוחלט לנשים נשואות, ולאחר מכן, נשים היו שוות מבחינה חוקית לגברים על פי החוק בפינלנד.

סוף הגל הראשון: פניית הנשים לתנועות השלום עריכה

מטרתו המוצהרת של המאבק שניהל הפמיניזם הליברלי הושגה עם קבלת זכות הבחירה לנשים במרבית מדינות המערב. ואכן, בתקופה שבין שתי מלחמות העולם חלה עצירה בפעילות תנועת הנשים. המיתון הכלכלי הקשה של שנות ה-30, יחד עם עליית הלאומנות, הפשיזם והערצת הגבריות הביאו נשים רבות למלא תפקידים ביתיים מסורתיים או לסייע בפרנסת המשפחה. במקביל, מלחמת העולם הראשונה הותירה את חותמה על נשים רבות והפנתה את פעילותן הציבורית לקידום שלום עולמי; נשים רבות חיברו בין המאבק למען השלום ובין המאבק הפמיניסטי[3]. כך למשל ג'יין אדמס, שהייתה אחת ממייסדות ליגת הנשים הבינלאומית למען שלום וצדק וזכתה בפרס נובל לשלום בשנת 1931.

הערות שוליים עריכה

  1. ^ 1 2 3 4 5
    שימו לב: ההערה LeGates2001 לא כוללת שום טקסט. יש להשלים אותה בהקדם.
  2. ^ 1 2 3 4 Sheila Rowbotham, Women in Movement: Feminism and Social Action, Routledge, 1992
  3. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 ספרן: 2001
  4. ^ 1 2 3 4 5 6 ספרן: 2001
  5. ^ ספרן: 2001;Banks:1981
  6. ^ ספרן: 2001
  7. ^ ראו ספרן: 2001,
  8. ^ ספרן: 2001;