דיוויזיית השריון הרביעית (מצרים)
דיוויזיית השריון הרביעית היא יחידה צבאית של צבא מצרים. שירותה הבולט ביותר היה במלחמות הערבים עם ישראל במלחמת סיני ב-1956, במלחמת ששת הימים ב-1967 ומלחמת יום הכיפורים ב-1973.
| פרטים | |
|---|---|
| מדינה |
 מצרים |
| אירועים ותאריכים | |
| תקופת הפעילות |
1956–הווה (כ־68 שנים)  |
| מלחמות |
מלחמת סיני, מלחמת ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים |
  | |
סקירה כללית
עריכהדיוויזיית השריון הרביעית הייתה דיוויזיית השריון הראשונה שהוקמה על ידי הצבא המצרי. מעורבות הדיוויזיה במלחמת סיני החלה ב-29 באוקטובר 1956, כאשר גדוד סיור, ואחריו חטיבות השריון ה-1 וה-2 הצטוו לחצות את התעלה, ממיקומה באזור דוורסואר, לצד המזרחי עד שהתגלו לכוחות הישראלים.[1] מצרים החלה לקבל טנקי T-34 ו-SU-100 מצ'כוסלובקיה, באישור סובייטי, בשנת 1956. בשנת 1967, דיוויזיית השריון הרביעית[2] עדיין הייתה מצוידת בחלקה ב-T-34/85, רובן היו בגדודי טנקים שתמכו במערכי חי"ר.[3]
מלחמת ששת הימים
עריכהלפני מלחמת ששת הימים נחשבה הדיוויזיה כבת טיפוחיו של נאצר.[4] היא קיבלה נשק חדיש (או כזה שנחשב כבעל יתרון) - טנקים מסוג T-55 וסטלין, והוצבו בה קצינים צעירים ונאמנים לנאצר. קידומה של הדיוויזיה למרחב חצי האי סיני ב-24 במאי 1967 היוותה עבור הפיקוד הישראלי את "נייר הלקמוס" שכוונותיה של מצרים הן לעימות ולא הפגנת כוח גרידא.[5] הדיוויזיה הוצבה כעתודה במרחב ביר גפגפה - ביר תמדה.[6] במהלך היום השלישי ללחימה, כותרו כוחות הדיוויזיה על ידי כוחות צה"ל מאוגדה 84 (אוגדת טל) ומאוגדה 31 (אוגדת יפה) שהתקדמו מערבה בחצי האי סיני.[4] באחד מהקרבות הבודדים שיזמו המצרים במלחמה, התקיפה יחידת טנקים מהדיוויזיה חניון לילה של טנקים ישראלים. קרב נוסף שבו השתתפו כוחות מהדיוויזיה היה בחלקו המזרחי של מעבר הגידי מול גדוד בפיקוד אהרן פלד.
מלחמת יום הכיפורים
עריכהערב מלחמת יום הכיפורים הוכפפה הדיוויזיה לארמייה השלישית. על הדיוויזיה פיקד בריגדיר גנרל מוחמד עבד אל-עזיז קביל (ער'). היא יועדה לתקוף בצפון גזרת הארמייה, לחצות את התעלה מדרום לאגמים המרים ולתקוף מצפון לג'בל אום-מחצה לכיוון רפידים.[7]
יחידותיה כללו את חטיבה 3 (שריון) (95 טנקים, בפיקוד קולונל נור אל-דין עבד אל עזיז), חטיבה 2 (שריון) (95 טנקים) וחטיבה 6 (ממוכנת) (31 טנקים).[8]
בשלב הראשון של המלחמה הוצבה הדיוויזיה כעתודה בגדה המערבית של תעלת סואץ, יחד עם הדיוויזיה ה-21. כחלק מתוכניותיה של מצרים לתקיפה נרחבת בקרב השריון ב-14 באוקטובר, חצתה חטיבה 3 של הדיוויזיה את תעלת סואץ והשתתפה ב-14 באוקטובר בקרב ואדי מבעוק תחת פיקוד הדיוויזיה ה-19. רמטכ"ל מצרים - סעד א-שאזלי, שהתנגד (לטענתו) למעבר כוח העתודה את התעלה, דרש ב-15 באוקטובר להחזיר יחידות אלו לגדה המערבית. דרישתו שסורבה בתחילה, נענתה בלילה של 19 באוקטובר כשניתנה פקודה לכוחות הדיוויזיה ששהו במזרח לחצות חזרה את התעלה אל צידה המערבי.[9] מפקדת הדיוויזיה ושתי חטיבותיה האחרות: חטיבה 2 (שריון) וחטיבה 6 (ממוכנת), לא חצו את התעלה והשתתפו בקרבות בגדה המערבית של תעלת סואץ. ב-17 באוקטובר קודמו יחידות מחטיבה 2 לכיוון החיץ החקלאי, מול חלקו הדרומי של ראש הגשר הישראלי, במטרה למנוע את הרחבת ראש הגשר דרומה על ציר "טסט" לאורך האגם המר ומזרחה על ציר "סקרנות", עליו הייתה חטיבה 460 אמורה לפרוץ.[10] גדוד 207 מחטיבה זו נפגע קשות באזור "אורי" (אזור ביצתי בחיץ החקלאי מדרום למחנות אבו סולטן).[11] ב-19 באוקטובר תפסו יחידות אחרות מחטיבה 2 את ג'בל אום כתיב באזור "מצנפת" (כ-17 ק"מ ממערב לפאיד).[11] באותו יום, ככל הנראה, השתתפו יחידות מהדיוויזיה בקרב מתחם אורחה שהתנהל כ-7 קילומטרים מצפון מערב לראש הגשר הישראלי.[12]
ב-20 באוקטובר פעלו היחידות שנותרו מחטיבה 2 ממערב לרכס ג'בל ג'ניפה, באזור "מצנפת", וחטיבה ממוכנת 6 באזור "בולוניה" מדרום לחלקו המערבי של רכס ג'ניפה.[13] חטיבה 3, שחצתה חזרה את תעלת סואץ, הצליחה לבלום באותו יום את חטיבה 500 בשפלה שבין המורדות המזרחיים של גבעות ג'ניפה ובין האגם המר הקטן (אזור "מצילה" - "עודדה").[14] גם ב-21 וב-22 באוקטובר המשיכו יחידות הדיוויזיה, יחד עם יחידות אחרות של הצבא המצרי, בקרבות באזור זה מול חטיבות אוגדה 162 ואוגדה 252, כשנקודת מפתח בקרבות הייתה בסיס הטילים 5121 (מדרום לצומת "עריש" - "עשור", כ-25 קילומטר מזרחית למוצא הדרומי של האגם המר הקטן).[15] רק אחר הצהריים ב-22 באוקטובר וב-23 באוקטובר נשברה התנגדות המצרים וכוחות צה"ל התקדמו במהירות דרומה במטרת כיתור הארמייה השלישית. גדוד של חי"ר ממוכן מהדיוויזיה נסוג אל העיר סואץ והשתתף ב-24 באוקטובר בקרב העיר סואץ.[16]
במלחמת ההתשה שהתפתחה בימים שלאחר כניסת הפסקת האש לתוקפה, היו יחידות מדיוויזיה 4 אלו שהתעמתו עם צה"ל בחלק הדרומי של הגדה המערבית של תעלת סואץ, בעת שהארמייה השלישית הייתה מכותרת בגדה המזרחית.[17]
מלחמת המפרץ
עריכה
טנקי M60A3 אמריקניים הועברו למצרים בשנת 1987 ועוד 150 הועברו בין השנים 1987 ו-1993.[18] הם נמסרו תחילה לשתי חטיבות הטנקים העצמאיות ולאחר מכן לדיוויזיות השריון ה-4 וה-9. כמו עם טנקי ה-T-62, המצרים ציידו מחדש את חייליהם חטיבה כל פעם.
הדיוויזיה הייתה חלק מהקבוצה בעוצמת קורפוס שנשלחה לערב הסעודית לאחר הפלישה העיראקית לכווית בספטמבר 1990.[19] היא השתתפה בהתקדמות הערבית של פיקוד הכוחות המשותפים צפון לעבר כווית בפברואר 1991.
המאה ה-21
עריכהכלי הנשק העיקריים של החטיבה כוללים טנקי M1A1, תותחים מתנייעים M109A, משגרי רקטות Sakr-45 ונגמ"שי M-113. נכון לשנת 2018 זה היה מבנה הדיוויזיה:
- חטיבת שריון 2
- חטיבת שריון 3
- חטיבה ממוכנת 54
- חטיבת התותחנים לטווח בינוני 188.[20] ויחידות אחרות לרבות יחידות הגנה אווירית, יחידות נגד טנקים וגדודי תמיכה (קשר, Recon, משטרה צבאית, מהנדסים, רפואה, לוחמה כימית, אספקה ותחבורה)
סדר כוחות הדיוויזיה בתקופת מלחמה ושלום הוא סביב / מעל 12,500 חיילים ו-240 טנקים.[21]
הערות שוליים
עריכה- ^ Trevor N. Dupuy, Elusive Victory: The Arab-Israeli Wars, 1947–1974, Dubuque, Iowa: Kendall, (1992) (hardback), 155.
- ^ Kandil mentions the 4th Armoured Division on pages 32, 48, 80, 133, and 144 of Soldiers, Spies, and Statesmen, Verso, 2012.
- ^ Zaloga, Steven J. (1996-09-15). T-34-85 Medium Tank 1944–94 (באנגלית). Osprey Publishing. pp. 38–39. ISBN 978-1-85532-535-7.
- ^ 1 2 רם אורן, סופה של הדיוויזיה ה-4, דבר, 12 ביוני 1967
- ^ עמי גלוסקא, "אשכול, תן פקודה! - צה״ל וממשלת ישראל בדרך למלחמת ששת הימים, 1963–1967", הוצאת מערכות, 2004, עמ' 220.
- ^ יצהר פורת, מפקדי המערכה מסכמים מסעות צה"ל, דבר, 13 ביוני 1967
- ^ דני אשר, השריון המצרי לקראת מלחמת יום הכיפורים - חולשותיו ותחליפיו, שריון 19, אוקטובר 2003, באתר "יד לשריון"
- ^ עיונים בעבודת המודיעין הצבאי – פרק א'. מה ידעו קברניטי המדינה על השריון המצרי בסיני במלחמת יוה"כ?, באתר "דקל מודיעין אסטרטגי נטוע בקרקע", 28 באוקטובר 2021
- ^ אבי קובר, "הכרעה - הכרעה צבאית במלחמות ישראל־ערב, 1982-1948", הוצאת מערכות, 1995, עמ' 347-346
- ^ אברהם אדן, "על שתי גדות הסואץ", ירושלים: עידנים, תשל"ט 1979, עמ' 228
- ^ 1 2 אברהם אדן, "על שתי גדות הסואץ", ירושלים: עידנים, תשל"ט 1979, עמ' 250
- ^ סא"ל דוד, הקרב על מתחם "אורחה", מערכות 253, דצמבר 1976
- ^ אברהם אדן, "על שתי גדות הסואץ", ירושלים: עידנים, תשל"ט 1979, עמ' 254
- ^ אברהם אדן, "על שתי גדות הסואץ", ירושלים: עידנים, תשל"ט 1979, עמ' 257
- ^ אברהם אדן, "על שתי גדות הסואץ", ירושלים: עידנים, תשל"ט 1979, עמ' 274
- ^ אברהם אדן, "על שתי גדות הסואץ", ירושלים: עידנים, תשל"ט 1979, עמ' 290
- ^ אריה בראון, עמוס כרמל, מיכאל ששר, "משה דיין במלחמת יום הכיפורים", הוצאת עידנים, 1992, עמ' 247.
- ^ Nordeen, Lon; Isby, David (2013-05-20). M60 vs T-62: Cold War Combatants 1956–92 (באנגלית). Bloomsbury Publishing. ISBN 978-1-84908-296-9.
- ^ Kenneth Pollack (2019). Armies of Sand: The Past, Present, and Future of Arab Military Effectiveness. New York: Oxford University Press. pp. 65–67.
- ^ "Egyptian Army Maps". Egyptian Institute for Studies. 17 במאי 2018.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ http://www.tim-thompson.com/gwobjfg.html, Norman Schwarzkopf, It Doesn't Take A Hero.