הומור בשואה

הומור שימש כדרך הגנה בתקופת השואה. צחוק והומור על סוגיו השונים נכחו בגטאות ובמחנות הריכוז וההשמדה

כחלק מההומור בתרבות היהודית, צחוק והומור על סוגיו השונים נכחו בגרמניה הנאצית, בגטאות ובמחנות הריכוז וההשמדה הנאציים בתקופת השואה. כסוג ספציפי של קומדיה שחורה, הם מילאו תפקיד חשוב בחיי היומיום של הכלואים בהם והיוו מנגנון הגנה. מלבד אלו, התפתח גם הומור בקרב הגרמנים באותה התקופה, הומור נמוך בלתי הולם והומור אנטישמי עכשווי יותר.

רקע עריכה

השואה הייתה תקופה טראומטית עבור העם היהודי שסבלו מגזענות, אפליה ובהמשך רדיפה להשמידם. ההומור סייע ליהודים רבים בהדחקת הטראומות במהלך השהייה במחנות הריכוז, עודד אותם ונתן להם תקווה.

כבר בשנת 1946 עם סיום המלחמה, כתב ניצול מחנה ההשמדה אושוויץ ויקטור פראנקל בספרו האדם מחפש משמעות על נושא ההומור במחנות הריכוז וההשמדה. על פי פראנקל שימוש בהומור מדי פעם היה חלק חשוב מחיי היומיום במחנות. פראנקל מתאר את התגובות בעת הכניסה למקלחות כאשר במקום גז זלגו בהם מים רגילים: "הנה כי כן נהרסו אחת-אחת האשליות שעדיין השתעשעו בהן אחדים מאתנו, אך פתאום, שלא כצפוי, תקף על רובנו איזה חוש-הומור זעום. ידענו כי שוב לא היה לנו להפסיד כלום חוץ מחיינו הערומים עד-גיחוך. כשהתחילו המים זורמים מן המקלחות, התאמצנו כולנו להתבדר, לצחוק לעצמנו ולצחוק איש לרעהו. אחרי ככלות הכל: מים, מים ממש זרמו מן המזלפים"[1].

שאלת ההומור במחנות, אשר בניגוד לדעה הרווחת היה אחד ממרכיבי הקיום במחנה ומילא תפקידים חשובים ומגוונים, לא זכתה לאורך השנים למחקר מדעי נרחב.[2] חוקרת השואה רות בונדי כתבה בספרה "שורשים עקורים"[3]: ”לאדם הנורמלי היו סיבות רבות להשתגע בתקופת השואה, גם קודם שידע על חרושת המוות. לעיתים היה בהומור ניסיון לשמור על שפיות הדעת, כדי לא להטיח את הראש בקיר”.

על פי זיגמונד פרויד, ההומור משמש בני אדם לתיעול דחפים מיניים ותוקפניים שלא ניתן לתארם באופן חופשי. ההומור מאפשר שחרור רגשות מודחקים ולשיטתו ככל שהבדיחה עוסקת בנושא גס וכואב יותר, כך היא מעוררת צחוק רב.

סוגי הומור עריכה

  • הומור עצמי – אודות המראה הכחוש, הבגדים הדלים והקרועים והשיער הגזור. היהודים צחקו על התספורת הקצרה כשסיפרו בדיחות כ"היכן הסתפרת?" או לגלגו על כותנות האסירים שלבשו.
  • הומור שחור – הומור העוסק במוות במטרה להפיג את חרדת הקיום וכלל בדיחות על השריפה בתאי גזים, הפיכת האפר לסבון וכו'.
  • הומור הקשור באוכל – סייע כמנגנון הגנה נגד הרעב: היהודים נהגו לספר בדיחות על אוכל גורמה ותיארו מתכונים מפורטים. השיחות כללו תיאור מאכלים ומתכונים בהם של מאכלי בשר, מאפים ודימוי תפקידים כטבחים וקונדיטורים.

ישנו תיעוד נרחב על מופעי קברט בטרזין, שירים הומוריסטיים מגטו ורשה, קריקטורות שצוירו במחנה גירס. ההומור שימש כתחליף למרד פיזי וכאמצעי להבעת התנגדות לדיכוי הנפש והגוף.[4]

מחקר בתחום וייצוגים בתרבות עריכה

בשנת 2000, חוקרת השואה ד"ר חיה אוסטרובר, חיברה את עבודת הגמר לדוקטורט על "ההומור כמנגנון הגנה בשואה".[5]

ספרה של אוסטרובר: ללא הומור היינו מתאבדים (הוצאת יד ושם, 2009) מבוסס על עבודת הדוקטורט שכתבה באוניברסיטת תל אביב ותורגם לאנגלית וגרמנית. הספר כולל ראיונות עם ניצולי שואה וניתוח של ההומור ותפקידו בגטאות ובמחנות ההשמדה.

הספר הוא ניסיון להבנת התפקידים הפסיכולוגיים שמילא ההומור בקרב מקצת היהודים בעת מלחמת העולם השנייה, נושא שכמעט ולא נחקר לפני ספר זה.

כשהחלה אוסטרובר במחקר היסטוריונים בכירים טענו בפניה כי "אין טעם לחפש היבטים הומוריסטיים בחייהם ובנסיבות מותם של היהודים בשואה". אך בעקבות המחקר והראיונות שביצעה המחברת עלה כי גם בתנאים בהם שהו, ההומור שימש עבורם מנגנון הגנה בריא, שסייע להם להתרחק מהמציאות ולראותה מזווית אחרת וגם אם ההומור לא שינה את מצבם הוא השפיע על התחושה האישית שלהם וסייע באינטראקציות חברתיות בחיי היומיום. עבור חלק מהיהודים בגטאות ובמחנות שימש ההומור אמצעי ביטוי למרד רוחני ואיפשר להם להרגיש שהם שומרים על אורח חיים נורמלי[1].

בעקבות ספרה של אוסטרובר הופקו ארבעה סרטי קולנוע. כמו גם, הפקת תיאטרון "ובכל זאת צחקנו" של אנסמבל ת'ספיס, בבימויו של מאיר בן סימון.

הסרט "הצחוק האחרון" של הבמאית פרן פרלסטין עוסק בהומור בזיכרון השואה. בסרט הבוחן את מקומו של ההומור בזיכרונות השואה, משתתפים ניצולת השואה רֵנֶה פיירסטון שרוב בני משפחתה ניספו בשואה, והקומיקאים מל ברוקס, קרל ריינר ובנו רוב ריינר, לארי דייוויד, ג'רי סיינפלד, ג'ואן ריברס ושרה סילברמן והסופר אתגר קרת. הסרט מציג את תגובותיה של פיירסטון לקטעי סטנד־אפ, קולנוע וטלוויזיה בהם יש ניסיון לנפץ את הטאבו סביב נושא השואה תוך שימוש בהומור.

על פי פיירסטון צחוק היה הנשק היחיד בגטו, כי הומור היה הדבר היחיד שהנאצים לא יכלו להבין. השואה אינה מצחיקה אך ההומור סייע לניצולים לשרוד.[6] ב-2020, פורסם ספר דומה "Laughter After: Humor and the Holocaust" שחיברו דויד סלוקי, גבריאל פינדר ואבינועם פט. מאמרי הספר עוסקים בסדרות אנימציה, הומור שואה בקומדיות מצבים אמריקאיות, הומור יהודי בגרמניה ובסרטי הקולנוע ג'וג'ו ראביט והחיים יפים.[7]

ד"ר ליאת שטייר-לבני עסקה בנושא בשני ספרים שחיברה על התחום: בספר "הר הזיכרון יזכור במקומי" העוסק בתרבות שהתפתחה סביב השואה החל משנות ה-80 ו"Is It O.K. to Laugh About It?" ובה מקושר ההומור לשימור החרדה והטראומה בתרבות הישראלית המודרנית.

פרופ' אריה סובר קיבץ מספר מאמרים בשם "הצחוק" ובהם "הקומיקס כסוכן זיכרון השואה" מאת פנינה רוזנברג שעוסק ברומן גרפי שחיברה ניצולת השואה אווה גאבאני והמאמר "שואה גם שלנו –מזרחים והומור–שואה בתרבות הפופולרית בישראל" מאת ליאת שטייר-לבני.[8] בספרו האחרון שמוקדש לתולדות ההומור היהודי הקדיש סובר פרק להומור היהודי בשואה.[9]

בשנת 2004 ראה אור ספרו של חוקר השואה איתמר לוין מבעד לדמעות: הומור יהודי תחת השלטון הנאצי, העוסק בנושא ההומור בתקופת השואה. הספר מנסה לספק צד נוסף של זיכרון השואה דרך ההומור. בספר סקירה ודוגמאות מחיי תרבות ערים והוא מציג את הניסיון לשמר את ההומור היהודי גם בתקופות משבר קשות ביותר. חלק מהדוגמאות המובאות בספר הן התיאטרון בטרזין והצגות שהועלו בגטו לודז' ובמקומות אחרים כחלק מהמארג התרבותי של היהודים שם שניסו לשמור על צלם אנוש.[10]

ביום השואה 2020, שודר בכאן 11 הסרט הייתם צריכים להיות שם ובו הקומיקאי טל פרידמן, בן למשפחה ניצולת שואה, חוקר את התחום ומשוחח עם ניצולים על ההומור בתקופתם. ירון ניסקי סיפר בראיון איתו ש"הרעיון לסרט היה של אבי מרקדו, הוא קרא את הספר של ד"ר חיה אוסטרובר, 'ללא הומור היינו מתאבדים', ונורא רצה לעשות סרט על זה."[11] פרידמן נולד בחיפה להורים ניצולי שואה. אביו הסתתר עם משפחתו בכפר קטן בדרום צרפת ואמו הוברחה לשווייץ כשהייתה בת שבע. בבגרותה הפכה אמו של פרידמן למומחית לקולנוע נאצי, ופרידמן מתאר שעוד כשהיה ילד צפה בסלון בסרטי 16 מ"מ שהראו את היטלר. פרידמן משוחח בסרט עם ניצולי שואה שנעזרו בהומור ככלי הישרדותי וממשיכים להיעזר בו עד היום. השיחות בסרט מציגות נקודות מבט פחות מוכרות על השואה, בין היתר: תיאטרון סאטירי, קריקטורות, בדיחות והומור שהיוו מנגוני הגנה עבור היהודים במחנות ההשמדה שהתמודדו עם המוות.

הסרט מציג גם שיחות עם השחקנים מוני מושונוב, דב נבון, רבקה מיכאלי, ועם חוקר ההומור פרופ' אריה סובר ועוד על הומור בתקופת השואה. לפי יוצרי הסרט הרעיון המרכזי בו הוא שגם בתנאים לא אנושיים בני אדם מסוגלים למצוא את הכוח לחייך.[12]

העיתונאי עוזי וייל היה מראשוני העיתונאים שהשתמשו בהומור סאטירי בנושא, והחל כבר בעת כתיבת השער האחורי, שם כתב בין היתר כי: "קטשופ זה האושוויץ של העגבניות"[13]. תוכנית הסאטירה החמישייה הקאמרית ביקרה את העיסוק הציני בשואה ואת תחושת הרדיפה הבלתי פוסקת שחש העם היהודי. כך למשל במערכון "פלדרמאוס באולימפיאדה" מבקש האצן הישראלי להתחיל מספר מטרים לפני האצנים האחרים משום ש"העם היהודי סבל מספיק" וכדי "לצמצם את ההשפלה". מערכון נוסף ביקר את התמסחרות הטיולים המאורגנים למחנות ריכוז ומערכון דומה הוצג גם בארץ נהדרת אודות זוג החוגג את יום נישואיו באושוויץ.[14][15]

ההצגה "ובכל זאת צחקנו" של קבוצת התיאטרון "תספיס" שעלתה בשנת 2023, מבוססת גם היא על מחקרה של אוסטרובר.[16]

ביקורת עריכה

הומור שחור ובפרט על השואה מעורר אי נוחות וסלידה שכן הוא עוסק בנושאים מקבריים שמרבית האנשים שואפים להדחיק.

באביב 2011 שודר מערכון ריאליטי-שואה בתוכנית הבידור הסאטירית ארץ נהדרת. במערכון יובל סמו מגלם מלהק לפורמט ריאליטי והוא מסביר את חוקי המשחק למתמודדים עד שמתברר שהפורמט נקרא "המחנה" ובאותה מידה יכול להיקרא "הישרדות טרבלניקה". על פי התגובות למערכון זה במדיה החברתית, בעיקר בטוויטר ובפייסבוק, נראה היה שהציבור נרתע מהומור כזה והמערכון קיבל תגובות ביקורתיות רבות.

הסתבר שלציבור הצופים בישראל, אף על פי שלכאורה הומור השואה כאן חסין מפני טענות אנטישמיות, העיסוק בנושא הוא רגיש[13].

ראו גם עריכה

לקריאה נוספת עריכה

* אריה סובר Sover Arie. 2021. Jewish Humor: An Outcome of Historical Experience, Survival and Wisdom: Cambridge Scholars

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא הומור בשואה בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה

  1. ^ 1 2 אבנר שפירא, צחקנו כל כך בגטו, באתר הארץ, 20 באפריל 2009
  2. ^ בטיפולנט | ההומור כמנגנון הגנה בשואה, באתר בטיפולנט | פורטל לשירותים פסיכולוגיים בישראל
  3. ^ רות בונדי, שורשים עקורים: פרקים בתולדות יהדות צ'כיה 1939–1945, עמוד 66, תשס"ב, הוצאת בית טרזין
  4. ^ איתמר לוין, הומור בשואה, עמודים 8–15, גיליון מס' 16, מכון שם עולם, תשע"ז
  5. ^ חיה אוסטרובר, ההומור כמנגנון הגנה בשואה, כוורת: כתב-עת החוג למדעי ההתנהגות, יולי 2010
  6. ^ דפנה לוי, הקווים האדומים של ההומור: לצחוק על השואה כדי לשרוד, באתר Xnet‏, 16 באוקטובר 2016
  7. ^ How Humor Became Part of the ‘Memorial Landscape of the Holocaust’(הקישור אינו פעיל, 16.10.2021), THE NEW YORK JEWISH WEEK, 14 ביולי 2020
  8. ^ הצחוק - אריה סובר באתר עברית
  9. ^ אריה סובר, Jewish Humor: An Outcome of Historical Experience, Survival and Wisdom,, Newcastle upon Tyne: Cambridge Scholars, 2021
  10. ^ מיכאל דק, העמוד שעליו מתנוסס דגל התקווה, באתר הארץ, 2 במאי 2005
  11. ^ רותה קופפר, יהודי אחד עולה לרכבת, באתר כלכליסט, 20 באפריל 2020
  12. ^ שגיא בן נון‏, טל פרידמן: "גם אם הייתי בשואה הייתי מתנהג כקומיקאי", באתר וואלה‏, 20 באפריל 2020
  13. ^ 1 2 אריאל קריל, עינב שיף ואבנר שביט‏, צוחקים מתחת לשפם: הומור השואה – מהחמישייה הקאמרית ועד ארץ נהדרת, באתר וואלה‏, 02 במאי 2011
  14. ^ אייל זנדברג, "דכאו? זה כאן מעבר לפינה": תרבות פופולרית, הומור וזיכרון השואה, 2006
  15. ^ נועם פורר, לצחוק ולא לשכוח, אינסרט
  16. ^ ובכל זאת צחקנו באתר סל תרבות ארצי