הומור בשואה

הומור שימש כדרך הגנה בתקופת השואה. צחוק והומור על סוגיו השונים נכחו בגטאות ובמחנות הריכוז וההשמדה
אנטישמיות
אנטישמיות
Yellowbadge logo.svg
פורטל השואה
מושגים באנטישמיות
היסטוריהציר זמןגאוגרפיה

הומור שימש כדרך הגנה בתקופת השואה. צחוק והומור על סוגיו השונים נכחו בגטאות ובמחנות הריכוז וההשמדה. הם מילאו תפקיד חשוב בחיי היומיום של הכלואים בהם והיוו מנגנון הגנה.

רקעעריכה

השואה הייתה תקופה טראומטית עבור העם היהודי שסבלו מגזענות, אפליה ובהמשך רדיפה להשמידם. ההומור סייע ליהודים רבים בהדחקת הטראומות במהלך השהייה במחנות הריכוז, עודד אותם ונתן להם תקווה.

כבר בשנת 1946 עם סיום המלחמה, כתב ניצול מחנה ההשמדה אושוויץ ויקטור פראנקל בספרו האדם מחפש משמעות על נושא ההומור במחנות הריכוז וההשמדה. על פי פראנקל שימוש בהומור מדי פעם היה חלק חשוב מחיי היומיום במחנות. פראנקל מתאר את התגובות בעת הכניסה למקלחות כאשר במקום גז זלגו בהם מים רגילים: "הנה כי כן נהרסו אחת-אחת האשליות שעדיין השתעשעו בהן אחדים מאתנו, אך פתאום, שלא כצפוי, תקף על רובנו איזה חוש-הומור זעום. ידענו כי שוב לא היה לנו להפסיד כלום חוץ מחיינו הערומים עד-גיחוך. כשהתחילו המים זורמים מן המקלחות, התאמצנו כולנו להתבדר, לצחוק לעצמנו ולצחוק איש לרעהו. אחרי ככלות הכל: מים, מים ממש זרמו מן המזלפים"[1].

שאלת ההומור במחנות, אשר בניגוד לדעה הרווחת היה אחד ממרכיבי הקיום במחנה ומילא תפקידים חשובים ומגוונים, לא זכתה לאורך השנים למחקר מדעי נרחב[2]. חוקרת השואה רות בונדי כתבה בספרה "שורשים עקורים"[3]: "לאדם הנורמלי היו סיבות רבות להשתגע בתקופת השואה, גם קודם שידע על חרושת המוות. לעיתים היה בהומור ניסיון לשמור על שפיות הדעת, כדי לא להטיח את הראש בקיר".

על פי זיגמונד פרויד, ההומור משמש בני אדם לתיעול דחפים מיניים ותוקפניים שלא ניתן לתארם באופן חופשי. ההומור מאפשר שחרור רגשות מודחקים ולשיטתו ככל שהבדיחה עוסקת בנושא גס וכואב יותר, כך היא מעוררת צחוק רב.

סוגי הומורעריכה

  • הומור עצמי – אודות המראה הכחוש, הבגדים הדלים והקרועים והשיער הגזור. היהודים צחקו על התספורת הקצרה כשסיפרו בדיחות כ"היכן הסתפרת?" או לגלגו על כותנות האסירים שלבשו.
  • הומור שחור – הומור העוסק במוות במטרה להפיג את חרדת הקיום וכלל בדיחות על השריפה בתאי גזים, הפיכת האפר לסבון וכו'.
  • הומור הקשור באוכל – סייע כמנגנון הגנה נגד הרעב: היהודים נהגו לספר בדיחות על אוכל גורמה ותיארו מתכונים מפורטים. השיחות כללו תיאור מאכלים ומתכונים בהם של מאכלי בשר, מאפים ודימוי תפקידים כטבחים וקונדיטורים.

ישנו תיעוד נרחב על מופעי קברט בטרזין, שירים הומוריסטיים מגטו ורשה, קריקטורות שצוירו במחנה גירס. ההומור שימש כתחליף למרד פיזי וכאמצעי להבעת התנגדות לדיכוי הנפש והגוף[4].

מחקר בתחום וייצוגים בתרבותעריכה

בשנת 2000, חוקרת השואה ד"ר חיה אוסטרובר, חיברה את עבודת הגמר לדוקטורט על "ההומור כמנגנון הגנה בשואה"[5].

ספרה של אוסטרובר: ללא הומור היינו מתאבדים (הוצאת יד ושם, 2009) מבוסס על עבודת הדוקטורט שכתבה באוניברסיטת תל אביב ותורגם לאנגלית וגרמנית. הספר כולל ראיונות עם ניצולי שואה וניתוח של ההומור ותפקידו בגטאות ובמחנות ההשמדה.

הספר הוא ניסיון להבנת התפקידים הפסיכולוגיים שמילא ההומור בקרב מקצת היהודים בעת מלחמת העולם השנייה, נושא שכמעט ולא נחקר לפני ספר זה.

כשהחלה אוסטרובר במחקר היסטוריונים בכירים טענו בפניה כי "אין טעם לחפש היבטים הומוריסטיים בחייהם ובנסיבות מותם של היהודים בשואה". אך בעקבות המחקר והראיונות שביצעה המחברת עלה כי גם בתנאים בהם שהו, ההומור שימש עבורם מנגנון הגנה בריא, שסייע להם להתרחק מהמציאות ולראותה מזווית אחרת וגם אם ההומור לא שינה את מצבם הוא השפיע על התחושה האישית שלהם וסייע באינטראקציות חברתיות בחיי היומיום. עבור חלק מהיהודים בגטאות ובמחנות שימש ההומור אמצעי ביטוי למרד רוחני ואיפשר להם להרגיש שהם שומרים על אורח חיים נורמלי[1].

בעקבות ספרה של אוסטרובר הופקו ארבעה סרטי קולנוע.

הסרט "הצחוק האחרון" של הבמאית פרן פרלסטין עוסק בהומור בזיכרון השואה. בסרט הבוחן את מקומו של ההומור בזיכרונות השואה, משתתפים ניצולת השואה רֵנֶה פיירסטון שרוב בני משפחתה ניספו בשואה, והקומיקאים מל ברוקס, קרל ריינר ובנו רוב ריינר, לארי דייוויד, ג'רי סיינפלד, ג'ואן ריברס ושרה סילברמן והסופר אתגר קרת. הסרט מציג את תגובותיה של פיירסטון לקטעי סטנד־אפ, קולנוע וטלוויזיה בהם יש ניסיון לנפץ את הטאבו סביב נושא השואה תוך שימוש בהומור.

על פי פיירסטון צחוק היה הנשק היחיד בגטו, כי הומור היה הדבר היחיד שהנאצים לא יכלו להבין. השואה אינה מצחיקה אך ההומור סייע לניצולים לשרוד[6]. ב-2020, פורסם ספר דומה "Laughter After: Humor and the Holocaust" שחיברו דויד סלוקי, גבריאל פינדר ואבינועם פט. מאמרי הספר עוסקים בסדרות אנימציה, הומור שואה בקומדיות מצבים אמריקאיות, הומור יהודי בגרמניה ובסרטי הקולנוע ג'וג'ו ראביט והחיים יפים[7].

ד"ר ליאת שטייר-לבני עסקה בנושא בשני ספרים שחיברה על התחום: בספר "הר הזיכרון יזכור במקומי" העוסק בתרבות שהתפתחה סביב השואה החל משנות ה-80 ו"Is It O.K. to Laugh About It?" ובה מקושר ההומור לשימור החרדה והטראומה בתרבות הישראלית המודרנית.

פרופ' אריה סובר קיבץ מספר מאמרים בשם "הצחוק" ובהם "הקומיקס כסוכן זיכרון השואה" מאת פנינה רוזנברג שעוסק ברומן גרפי שחיברה ניצולת השואה אווה גאבאני והמאמר "שואה גם שלנו –מזרחים והומור–שואה בתרבות הפופולרית בישראל" מאת ליאת שטייר-לבני[8]. בשנת 2004 ראה אור ספרו של חוקר השואה איתמר לוין מבעד לדמעות: הומור יהודי תחת השלטון הנאצי, העוסק בנושא ההומור בתקופת השואה. הספר מנסה לספק צד נוסף של זיכרון השואה דרך ההומור. בספר סקירה ודוגמאות מחיי תרבות ערים והוא מציג את הניסיון לשמר את ההומור היהודי גם בתקופות משבר קשות ביותר. חלק מהדוגמאות המובאות בספר הן התיאטרון בטרזין והצגות שהועלו בגטו לודז' ובמקומות אחרים כחלק מהמארג התרבותי של היהודים שם שניסו לשמור על צלם אנוש[9].

ביום השואה 2020, שודר בכאן 11 הסרט הייתם צריכים להיות שם ובו הקומיקאי טל פרידמן, בן למשפחה ניצולת שואה, חוקר את התחום ומשוחח עם ניצולים על ההומור בתקופתם. ירון ניסקי סיפר בראיון איתו ש"הרעיון לסרט היה של אבי מרקדו, הוא קרא את הספר של ד"ר חיה אוסטרובר, 'ללא הומור היינו מתאבדים', ונורא רצה לעשות סרט על זה."[10] פרידמן נולד בחיפה להורים ניצולי שואה. אביו הסתתר עם משפחתו בכפר קטן בדרום צרפת ואמו הוברחה לשווייץ כשהייתה בת שבע. בבגרותה הפכה אמו של פרידמן למומחית לקולנוע נאצי, ופרידמן מתאר שעוד כשהיה ילד צפה בסלון בסרטי 16 מ"מ שהראו את היטלר. פרידמן משוחח בסרט עם ניצולי שואה שנעזרו בהומור ככלי הישרדותי וממשיכים להיעזר בו עד היום. השיחות בסרט מציגות נקודות מבט פחות מוכרות על השואה, בין היתר: תיאטרון סאטירי, קריקטורות, בדיחות והומור שהיוו מנגוני הגנה עבור היהודים במחנות ההשמדה שהתמודדו עם המוות.

הסרט מציג גם שיחות עם השחקנים מוני מושונוב, דב נבון, רבקה מיכאלי ועוד על הומור בתקופת השואה. לפי יוצרי הסרט הרעיון המרכזי בו הוא שגם בתנאים לא אנושיים בני אדם מסוגלים למצוא את הכוח לחייך[11].

העיתונאי עוזי וייל היה מראשוני העיתונאים שהשתמשו בהומור סאטירי בנושא, והחל כבר בעת כתיבת השער האחורי, שם כתב בין היתר כי: "קטשופ זה האושוויץ של העגבניות"[12]. תוכנית הסאטירה החמישייה הקאמרית ביקרה את העיסוק הציני בשואה ואת תחושת הרדיפה הבלתי פוסקת שחש העם היהודי. כך למשל במערכון "פלדרמאוס באולימפיאדה" מבקש האצן הישראלי להתחיל מספר מטרים לפני האצנים האחרים משום ש"העם היהודי סבל מספיק" ובכדי "לצמצם את ההשפלה". מערכון נוסף ביקר את התמסחרות הטיולים המאורגנים למחנות ריכוז ומערכון דומה הוצג גם בארץ נהדרת אודות זוג החוגג את יום נישואיו באושוויץ[13][14].

ביקורתעריכה

הומור שחור ובפרט על השואה מעורר אי נוחות וסלידה שכן הוא עוסק בנושאים מקבריים שמרבית האנשים שואפים להדחיק.

באביב 2011 שודר מערכון ריאליטי-שואה בתוכנית הבידור הסאטירית ארץ נהדרת. במערכון יובל סמו מגלם מלהק לפורמט ריאליטי והוא מסביר את חוקי המשחק למתמודדים עד שמתברר שהפורמט נקרא "המחנה" ובאותה מידה יכול להיקרא "הישרדות טרבלניקה". על פי התגובות למערכון זה במדיה החברתית, בעיקר בטוויטר ובפייסבוק, נראה היה שהציבור נרתע מהומור כזה והמערכון קיבל תגובות ביקורתיות רבות.

הסתבר שלציבור הצופים בישראל, אף על פי שלכאורה הומור השואה כאן חסין מפני טענות אנטישמיות, העיסוק בנושא הוא רגיש[12].

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא הומור בשואה בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1 2 אבנר שפירא, צחקנו כל כך בגטו, באתר הארץ, 20 באפריל 2009
  2. ^ בטיפולנט | ההומור כמנגנון הגנה בשואה, בטיפולנט | פורטל לשירותים פסיכולוגיים בישראל
  3. ^ רות בונדי, שורשים עקורים: פרקים בתולדות יהדות צ'כיה 1939–1945, עמוד 66, תשס"ב, הוצאת בית טרזין
  4. ^ איתמר לוין, הומור בשואה, עמודים 8–15, גיליון מס' 16, מכון שם עולם, תשע"ז
  5. ^ חיה אוסטרובר, ההומור כמנגנון הגנה בשואה, כוורת: כתב-עת החוג למדעי ההתנהגות, יולי 2010
  6. ^ דפנה לוי, הקווים האדומים של ההומור: לצחוק על השואה כדי לשרוד, באתר Xnet
  7. ^ How Humor Became Part of the ‘Memorial Landscape of the Holocaust’, THE NEW YORK JEWISH WEEK, 14 ביולי 2020
  8. ^ הצחוק - אריה סובר באתר עברית
  9. ^ מיכאל דקהעמוד שעליו מתנוסס דגל התקווה, באתר הארץ, 2 במאי 2005
  10. ^ רותה קופפר, יהודי אחד עולה לרכבת, באתר כלכליסט, 20 באפריל 2020
  11. ^ שגיא בן נון‏, טל פרידמן: "גם אם הייתי בשואה הייתי מתנהג כקומיקאי", באתר וואלה! NEWS‏, 20 באפריל 2020
  12. ^ 1 2 אריאל קריל, עינב שיף ואבנר שביט‏, צוחקים מתחת לשפם: הומור השואה – מהחמישייה הקאמרית ועד ארץ נהדרת, באתר וואלה! NEWS‏, 02 במאי 2011
  13. ^ אייל זנדברג, "דכאו? זה כאן מעבר לפינה": תרבות פופולארית, הומור וזיכרון השואה, 2006
  14. ^ נועם פורר, לצחוק ולא לשכוח, אינסרט
השואה
מושגים מרכזיים
מונחוןכרונולוגיה של השואהאנטישמיותרצח עםמלחמת העולם השנייהנאציזםהגזע האריגרמניה הנאציתהמפלגה הנאציתאדולף היטלרהטלאי הצהובפרטיזןחסיד אומות העולם
עד המלחמה
יהדות אירופהאמנציפציה ליהודיםיהדות אשכנזיהדות מזרח אירופה: יהדות פולין, יהדות אוקראינה, יהדות ליטא, יהדות בלארוסיידיששטעטלהבונדיהדות צ'כיהיהדות גרמניהליל הבדולחהסכם העברה
ההשמדה
איגרת הבזק של היידריךבורות הריגה ומשאיות גז: טבח פונאר, באבי יאר ומעשי טבח נוספיםהפתרון הסופיועידת ואנזהמחנה ריכוזמחנה עבודהמחנות השמדה: חלמנו, מבצע ריינהרד (בלז'ץ, טרבלינקה וסוביבור), אושוויץ-בירקנאו, מיידנק‎צעדות המוותניסויים רפואיים בבני אדם בתקופת השואהתא גזיםקאפוזונדרקומנדומבצע 1005
העם היהודי בשואה
יהודי גרמניה הנאצית והיהודים בפולין הכבושהיודנראטתנועות נוער יהודיות בשואהגטאות: ורשה, וילנה, לודז', טרזיינשטט וגטאות נוספיםנשים יהודיות בשואהילדים בשואההתנגדות יהודית בשואה: מרד גטו ורשה, הארגון היהודי הלוחם, ארגון צבאי יהודי, המחתרת בגטו קרקובמורדים יהודים בשואה
השואה לפי מדינות
אירופה אוסטריהאיטליהאלבניהאסטוניהבלגיהברית המועצותגרמניההולנדהונגריה‏יוגוסלביהיווןלטביה‏ליטאנורווגיה‏סלובקיהפולין‏צ'כיהצפון טרנסילבניהצרפתקרואטיהרומניה
אפריקה ואחרות אלג'יריהאתיופיהלובמרוקותוניסיהיהודי המזרח הרחוקיהודים מחוץ לאירופה תחת כיבוש נאצי
מודעות ותגובות לשואה
הצלה בשואהחסידי אומות העולםמברק ריגנרקבוצת העבודה, רודולף ורבה והפרוטוקולים של אושוויץאל נלך כצאן לטבח!ספר עדותתגובת העולם לשואהועידת ברמודהסחורה תמורת דםתגובת היישוב היהודי בארץ ישראל לשואההבריגדה היהודיתהומור בשואה
בעקבות השואה
הניצולים לאחר השואה ומדינת ישראל הפליטיםשירות האיתור הבינלאומיפוגרום קיילצהתנועת הבריחהועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראלגיוס חוץ לארץהסכם השילומיםועדת התביעותהשפעות השואההשפעת השואה על גיבוש הזהות הישראליתהדור השני לשואההרשות לזכויות ניצולי השואההחברה לאיתור ולהשבת נכסים של נספי השואה
זיכרון השואה זיכרון השואה בישראל, יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, יד ושם, בית לוחמי הגטאות ו"מורשת"מוזיאון השואה האמריקני ומוזיאונים נוספיםאנדרטאות להנצחת השואהמצעד החיים ומסע בני נוער לפוליןפרח לניצולזיכרון בסלוןדף עדהכחשת השואה
רדיפת הנאצים ועוזריהם משפטי נירנברגחוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהםפריץ באוארמשפט אייכמןהנוקמים וציידי נאצים נוספים
השואה באמנות
ספרות השואה "באבי יאר" • "עיין ערך: אהבה" ו"מומיק" • "שואה שלנו" • "הזהו אדם?" • "הלילה" • "השמיים שבתוכי" • "פוגת מוות" • "המחזה גטו" • "אדם בן כלב" • "מאוס: סיפורו של ניצול" • "בנגאזי-ברגן־בלזן"
מוזיקה ומחול "הניצול מוורשה" • "צחוק של עכברוש" • "אפר ואבק" • "חלומות"
השואה בקולנוע "אירופה אירופה" • "הבריחה מסוביבור" • "שואה" • "הפסנתרן" • "רשימת שינדלר" • "החיים יפים" • "המפתח של שרה"
יוצרים יחיאל די-נור (ק. צטניק)שמואל ניסנבאוםאלי ויזלאידה פינקפאול צלאןז'אן אמרי‎אהרן אפלפלד
תיעוד וחקר השואה
תיעוד ספר קהילההאנציקלופדיה של השואהארכיון "עונג שבת"מגילת החורבן של יהודי רומניה ושאר מגילות השואההנצחת זכר השואהארכיוני ארולסן - מרכז בינלאומי אודות רדיפות הנאצים
מחקר פונקציונליזם ואינטנציונליזם • "הדרך הגרמנית המיוחדת" • יצחק ארדחנה ארנדטיהודה באוארכריסטופר בראונינגישראל גוטמןדניאל גולדהגןראול הילברגדב לויןדן מכמןדינה פורתשאול פרידלנדראיאן קרשוחיה אוסטרוברחוקרי שואה נוספים
פורטל השואהגרמניה הנאציתהיסטוריה של עם ישראל