הזמרת הקרחת

הזמרת הקרחת (לעיתים קרוי הזמרת בעלת הקרחת; בצרפתית: La Cantatrice Chauve) הוא מחזהו הראשון של המחזאי אז'ן יונסקו. המחזה, מסוגת תיאטרון האבסורד, נכתב בצרפתית והוצג לראשונה בפריז ב-11 במאי 1950.

מאז 1957 המחזה מוצג בקביעות בתיאטרון Théâtre de la Huchette בפריז.

תולדות המחזה

יונסקו כתב שירה וביקורת ספרותית עוד בשנות העשרים לחייו ברומניה, אך לתחום המחזאות, שעליו תהילתו, נכנס בשלב מאוחר, כשכתב ב-1948 את "הזמרת הקרחת". הדבר החל כאשר בגיל 40 החליט יונסקו ללמוד אנגלית בשיטת "אסימיל" (Assimil) – העתקת משפטים שלמים ושינונם. תוך קריאה חוזרת ונשנית של המשפטים הבנאליים הוא גילה להפתעתו שהוא אינו לומד אנגלית כלל וכלל, אלא מגלה אמיתות מדהימות על החיים, כגון העובדה שישנם שבעה ימים בשבוע, או שהתקרה נמצאת למעלה בעוד הרצפה נמצאת למטה. דברים אלה הוא ידע כבר, אך הם היממו אותו בהיותם מטופשים לחלוטין, ועם זאת נכונים מעל לכל ספק.

תחושה זו התחזקה בו עם הפגישה בשיעורים מתקדמים יותר בדמויות מר ומרת סמית'. לתדהמתו, מרת סמית' הודיעה לבעלה כי יש להם שבעה ילדים, כי הם מתגוררים בסביבות לונדון, כי שמם הוא סמית', כי מר סמית' הוא זבן, וכי יש להם משרתת, מרי, שהיא אנגלייה כמותם. מה שהדהים את יונסקו במרת, היא השיטה המוקפדת שבה היא עורכת את חיפושה אחר האמת. עבור יונסקו, הקלישאות והאמיתות הידועות של ספר הלימוד התפרקו לקריקטורה ופארודיה, ופירקו איתם גם את השפה עצמה לפירורי ביטויים ומילים.

יונסקו החל להעתיק משפטים מספר הלימוד ולהופכם למחזה, שנכתב תחילה בשפת האם של יונסקו, רומנית, ותורגם על ידו לצרפתית, למחזה בשם L'anglais sans peine ("אנגלית ללא יגיעה"). השם "הזמרת הקרחת" ניתן למחזה בעקבות פליטת פה של אחד השחקנים במהלך החזרות.

יונסקו ראה את המחזה כעגום וקודר, והופתע לגלות כי חבריו, כמו הקהל שיבוא בהמשך, מצאו את המחזה מצחיק עד דמעות. המחזה הוצג לראשונה ב-1950 בבימויו של ניקולא באטיי. ההצגה הייתה כישלון מוחלט, ולא זכתה לכל תשומת לב ציבורית, עד אשר קמו מספר מבקרים וכותבים מוכרים וציינו את גדולתו של המחזה.

תמצית העלילה

מר ומרת סמית', זוג אנגלי המתגורר בפרוור של לונדון, מארחים את מר ומרת מרטין. אליהם מצטרפים במהלך הביקור מרי, המשרתת של מר ומרת סמית', ומפקד הכבאים, המתגלה כמאהבה של מרי. תחילה, קודם שמר ומרת מרטין מגיעים, מנהלים מר ומרת סמית' שיחה טרחנית על זוטות כגון הארוחה שאכלו. אגב שיחה על אדם שמת בעקבות ניתוח, אומר מר סמית': "רופא בעל מצפון חייב למות יחד עם החולה אם הם לא יכולים להתרפא ביחד. הקברניט יורד למצולות עם הספינה, לא מאריך ימים אחריה."

מר ומרת מרטין מנהלים ביניהם שיחה כאילו הם שני זרים שנפגשו זה עתה, ובמהלכה מתברר להם שיש ביניהם הרבה מן המשותף. "כמה מפליא! כמה מוזר! ואיזה צירוף נסיבות!" הם קוראים עם כל פרט משותף שמתגלה להם. לאחר שהם מגלים שלכל אחד מהם יש בת שלה עין אחת לבנה ועין אחת אדומה, הם מגיעים למסקנה שהם נשואים זה לזה, מסקנה שאליה הגיע הצופה זמן רב קודם לכן. בשלב זה מגיעה מרי ומסבירה לצופים שהמסקנה משוללת יסוד: אמנם לכל אחד מהם יש בת שלה עין אחת לבנה ועין אחת אדומה, אך לבתו של מר מרטין עין אדומה משמאל, ואילו לבתה של מרת מרטין עין אדומה מימין. מרי מסכמת: "למי, אם כן, יש עניין להתמיד בבלבול הזה? אין לי מושג. כדאי שלא ננסה לדעת. כדאי להניח לדברים כמות שהם."

נשמע צלצול בדלת, אך כשמרת סמית' פותחת אותה היא מגלה שאין איש. לאחר שלושה ניסיונות כושלים כאלה, היא מסרבת לגשת אל הדלת בצלצול הרביעי ומסבירה: "הניסיון מלמד אותנו שכאשר שומעים צלצול בדלת אף פעם אין שם איש". מר סמית' ניגש ומגלה שבפתח ניצב מפקד הכבאים, הטוען שעמד שם חצי שעה, אך צלצל רק פעם אחת ולא ראה איש מלבדו. מפקד הכבאים מצטרף לשיחה, אך כאשר מרי מנסה להצטרף אף היא, הנוכחים דוחים אותה, שהרי היא רק משרתת. לפתע מתברר שמרי היא אהובתו של מפקד הכבאים. קודם עזיבתו שואל מפקד הכבאים, במנותק מכל הקשר: "א-פרופו, מה עם הזמרת הקרחת?" ומרת סמית' עונה לו: "עדיין יש לה אותה תסרוקת".

לאחר עזיבתו של מפקד הכבאים השיחה הופכת לרצף של משפטים חסרי קשר ביניהם, ולעיתים אף חסרי היגיון פנימי, כגון "אני מעדיף ציפור בשדה על זוג גרביים בתלת אופניים".

בתום המחזה מציינות הוראות הבימוי שיש להתחיל את המחזה מחדש, תוך שמר ומרת סמית' מתחלפים בתפקידיהם עם מר ומרת מרטין (ההנחיה לחילופי התפקידים נוספה רק לאחר שהמחזה הועלה 100 פעמים).

פרשנות

רחל אורן ציינה ב"דבר" כי במחזה ”יונסקו שם לצחוק את המלודרמות בנוסח הישן, את האהבה, ובעיקר את הריקנות בחיי הנישואין, הגורמת לבעל ולאשתו לחיות זה בצד זו ולא להכיר זה את זו”. בסקירה אחרת ב"דבר" תואר המחזה כ"חסר עלילה לחלוטין", שגיבוריו "אינם עושים דבר בלתי אם מדברים. הם מדברים על הכל - ועל שום דבר". אף שיונסקו הגדיר את יצירתו כ"אנטי-מחזה", מוצא "דבר" כי זהו "מחזה, אם כי מוזר. אפילו מוסר ההשכל לא נעדר ממנו ועיקרו - מחאה נגד השאננות והטמטום המחשבתי המחריד, האופייני לחוגים מסוימים של החברה המודרנית".

מור פרנק, שביימה את המחזה בתיאטרון החאן, מתארת את מעמדה של מרי, המשרתת:

אבל כאשר מגיעה האנקדוטה האמיתית, זו שמרי רוצה לספר, הם לא מוכנים לשמוע. מרי צריכה לשתוק, כי היא משרתת. העובדה שהיא מנסה לספר אנקדוטה נתפסת כחריגה ממקומה הראוי, ומאיימת על מעמדם ועל הסדר החברתי. מה יקרה אם האנקדוטה של המשרתת תהיה יותר מעניינת מזו של האדונים? יותר מזה: הסיפורים של האדונים הם סיפורים מקובלים, שאינם מאיימים לערער את הסדר, לחשוף את התהום. אבל הם אינם יודעים מה מרי מתכוונת לספר, וזה מאוד מסוכן....לכן הם רוצים לטאטא אותה החוצה.

על הבמה העברית

בשנת 1957 הוצג המחזה לראשונה בעברית, בשם " הזמרת בעלת הקרחת", בתיאטרון זירה, בתרגומו של מיכאל אלמז. את הדמויות גילמו יהודה פוקס, יוסף ספרא, עדנה שביט, שלומית קפלנסקי, אליעזר יונג ורות גלר.

תרגום בשם "הזמרת הקרחת", בידי עדה בן-נחום, יצא לאור בהוצאת אור-עם בשנת 1986.

ב-31 בדצמבר 2008 החלה הצגתה של אופרה בשם "הזמרת הקרחת", המבוססת על מחזהו של יונסקו. את המוזיקה הלחין ישראל שרון

ההצגה עלתה גם בתיאטרון החאן, בתרגומו של דורי פרנס ובבימויה של מור פרנק, במופע בשם "הזמרת קירחת יותר" שבו הוצג מיד בהמשכה מחזה נוסף של יונסקו, "סיוט בשניים".

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא הזמרת הקרחת בוויקישיתוף

• על "הזמרת קירחת יותר", באתר החברה למתנ"סים
• הזמרת הקרחת, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)