מצעד הגאווה

מצעד לציון המאבק לזכויות קהילת הלהט"ב

מצעד הגאווה (ידוע גם כהפגנת להט"ב, צעדה, אירועי או פסטיבל גאווה) הוא מצעד מחאה שנתי, המתקיים בערים שונות ברחבי העולם, בו מציינים לסביות, הומואים, טרנסג'נדרים, ביסקסואלים באופן כללי (להט"ב) את מאבקם לקבלה חברתית בקרב הציבור ובאופן עצמי, זכויות חוקיות וגאווה. המצעד משמש כהפגנה להתרת זכויות חוקיות לחברי הקהילה בשטחי המדינות או הטריטוריות בהן נכללות: מעמד חוקי של פעילות הומוסקסואלית, גיל הסכמה שווה לזוגות הטרוסקסואלים, הכרה במערכת יחסים חד מינית (איחוד אזרחי, נישואי חוזה, ידועים בציבור) נישואים חד מיניים, אימוץ (משותף, חורג ויחיד), שוויון הגירה, התרת שירות צבאי באופן גלוי, חקיקת חוקים נגד אפליה על רקע נטייה מינית, זהות מגדרית, ביטוי מגדרי או מאפייני מין (בקרב אינטרסקס) בתעסוקה, מתן סחורות ושירותים, בתי ספר ובכלל התחומים הנוספים (אפליה עקיפה, הסתה, פשעי שנאה, דברי שטנה), הסרת הומוסקסואליות, ביסקסואליות וטרנסג'נדריות מרשימות של מחלות נפשיות, הכרה בשינוי מגדר משפטי במסכמים רשמיים וגישה לניתוח להתאמה מגדרית, תרומות דם, פונדקאות והפריה חוץ-גופית. עם זאת, חלק גדול מהמשתתפים במצעד הם הטרוסקסואלים.

מצעד הגאווה בסאו פאולו, ברזיל בשנת 2014

השם "מצעד הגאווה" הוא תרגום שאילה מאנגלית, "Pride Parade"; עם זאת, נראה כי המילים "גאה" ו-"גאים" בעברית, בהקשר של אוכלוסיית הלהט"ב, נוצרו כשילוב של מצעד הגאווה ושל המילה "Gay". מקור הביטוי "Pride" - "גאווה" הוא בהיפוך מהמילה "בושה". הטענה היא כי בניגוד לחברה ההטרוסקסואלית, שראתה בעבר בזהותם של הצועדים ותומכי שוויון הזכויות כבושה, ואף לעיתים כחטא באמונות דתיות אשר מתבטאת בגילויי הומופוביה, חברי הקהילה גאים בזהותם ואינם מתנצלים עליה או מתביישים בה ומדגישים כי היא נטייה טבעית אשר נולדו עימה ובכך, מצפים מהחברה שתקבלם כפי שהם.[1] המצעדים התפתחו מהפגנות מחאה או תביעת זכויות, ובמקומות שונים הם עדיין נושאים אופי הפגנתי, אך במקומות אוהדים יותר עבור חברי הקהילה הפך ברבות השנים למצעד ססגוני בעל אופי קרנבלי, שבו אופייניים הנפת דגלי גאווה, מוזיקה קצבית, הופעות דראג, ועוד. עם זאת, גם במצעדים אלו קיים אלמנט מחאתי וחינוכי המוקדש לזיכרון קורבנות הטרדות ואלימות נגד להט"ב.

אירועי הגאווה מתרחשים מדי שנה, וחלקם מתרחשים בסביבות חודש הגאווה (יוני) להנצחת מהומות סטונוול בשנת 1969 כלפי התעמרות מצד משטרת ניו יורק עקב אפליה רבת שנים נגד הקהילה המקומית ופשיטת המשטרה על גיי בר בשם "סטונוול אין" בגריניץ' וילג', אשר הוביל לעימותים והפך לרגע מכריע בהיסטוריה של המאבק להכרה בשוויון זכויות לחברי קהילת הלהט"ב ברחבי העולם.[2] בשנת 1970 נערכו צעדות בשיקגו, לוס אנג'לס, ניו יורק וסן פרנסיסקו בסביבות יום השנה הראשון לציון המהומות בעוד לאחר מכן, הפכו לשנתיים והתרחבו בכלל מדינות העולם. בשנת 2019, אירועי הגאווה העולמיים, "WorldPride" בניו יורק ציינו את אירוע הגאווה הבינלאומי הגדול ביותר בהיסטוריה תחת הכותרת "50 שנה לסטונוול" שהופקה על ידי ארגון הלהט"ב "Heritage of Pride" אשר במהלכו, השתתפו מעל ל-5 מיליון אזרחים במנהטן לבדה.[3]

מצעדי הגאווה הגדולים בכל הזמניםעריכה

יבשת אירוע מדינה עיר שנה מספר משתתפים הערות
אסיה מצעד הגאווה בטאיוואן טאיוואן  טאיוואן טאיפיי 2019 מעל 200 אלף צועדים [4]
אירופה "WorldPride" ספרד  ספרד מדריד 2017 מעל 3.5 מיליון צועדים [4]
המזרח התיכון מצעד הגאווה בתל אביב ישראל  ישראל תל אביב 2018 ו-2019 מעל 250 אלף צועדים [5]
אוקיאניה המרדי גרא ההומו-לסבי של סידני אוסטרליה  אוסטרליה סידני 1993 מעל 500 אלף צועדים [6]
אפריקה מצעד הגאווה ביוהנסבורג דרום אפריקה  דרום אפריקה יוהנסבורג 2019 מעל 22 אלף צועדים [7]
אמריקה הצפונית סטונוול 50 - "WorldPride" (אנ') ארצות הברית  ארצות הברית ניו יורק 2019 מעל 5 מיליון צועדים [8]
אמריקה הדרומית מצעד הגאווה בסאו פאולו ברזיל  ברזיל סאו פאולו 2017 מעל 5 מיליון צועדים [9]

רקעעריכה

  ערך מורחב – זכויות להט"ב
 
הבניין בו שכן הבר "סטונוול אין" בגריניץ' וילג', מנהטן שהיווה את אירועי מהומות סטונוול ביוני 1969 והוביל ליצירתם של מצעדי הגאווה ותנועות לציון שוויון זכויות להט"ב ברחבי העולם

בשנת 1965 נראתה תנועת המחאה עבור זכויות להט"ב בארצות הברית, "התזכורת השנתית", שאורגנה על ידי חברי הקבוצה הלסבית בנותיה של ביליטיס, וקבוצת ההומוסקסואלים אגודת מאטאשין אשר היו מעורבים גם כן בהפגנות תמיכה בהומוסקסואלים הכלואים במחנות עבודה בקובה. בשנת 1965, ערכו הקבוצות הפגנות מול האו"ם והבית הלבן.[10]

מהומות סטונוולעריכה

  ערך מורחב – מהומות סטונוול

ביום שבת, 28 ביוני 1969 פשטה משטרת ניו יורק על בר הומוסקסואלי, והציתה גל מהומות חסר תקדים של לסביות, הומואים, טרסג'נדרים וביסקסואלים נגד מדיניותן המפלה המשטרה והעירייה. המהומות היוו את הפעם הראשונה בה חברי הקהילה התקוממו באופן מאורגן נגד אפליה על רקע נטייתם המינית וזהותם המגדרית.

שנה לאחר המהומות, ארגנה הפעילה הביסקסואלית ברנדה האוורד את מצעד הגאווה הראשון בניו יורק, אשר בכל שנה מאז, במהלך חודש יוני, מתקיים במדינות רבות ברחבי העולם. מאוחר יותר, הגתה את הרעיון של תקופת הפעילויות לקידום זכויות להט"ב סביב המצעד עצמו, וכך נהיה יוני ל-"חודש הגאווה". כיום, מהומות סטונוול מסמלים שלב מכריע בתולדות המאבק לזכויות חברי קהילת הלהט"ב, אשר הביא בעשרות השנים שמאז למהפך במעמדם החוקי והחברתי ברחבי העולם.

תיאורעריכה

במצעדים רבים עדיין ישנו חלק מהאופי הפוליטי או האקטיביסטי המקורי של מצעד הגאווה, במסגרות מדינות בהן הומופוביה נפוצה בפרט, אשר כולל הפגנה המוגדרת כנורמטיבית של הצגות שלטים וקריאות בשימוש מגאפון. שינוי ציונו תלוי במידה רבה במסגרות הפוליטיות, הכלכליות והדתיות של האזור. עם זאת, במדינות המוגדרת כמתקדמות יותר מבחינה חברתית, המצעדים לוקחים על עצמם דמות חגיגיות וצבעוניות לפיה הבמה הפוליטית בנויה על רעיונות של מסיבה. תהלוכות גדולות כרוכות לרוב במשאיות, בלוני הליון מעוצבים, מצופים, רקדנים, מלכות דראג ומוזיקה מוגברת. עם זאת, אף תהלוכות חגיגיות אלו כוללות תנאי מחאה הפגנתיים, בהן לוקחים חלק פעילים מקומיים ופוליטיקאים, לצד מארגנים ממוסדות הפועלים למען זכויות להט"ב מסוגים שונים. משתתפי המצעד אופייניים אחרים כוללים גם כן עמותות משפחתיות כגון "PFLAG" ומשתתפים דתיים בהן כנסיות מקומיות ידידותיות לקהילה כגון כנסיות מטרופוליטן קהילתיות, כנסיית המשיח המאוחדת, וכנסיות אוניברסליסטיות יוניטריסטיות.

מספר מצעדי גאווה ממומנים על ידי ממשלות וחסויות חסות תאגידיות ומקודמים כאטרקציות תיירותיות מרכזיות עבור הערים המארחות אותם. במדינות מסוימות, נקראים כיום גם כ-"פסטיבלי גאווה" או "אירועי גאווה". תיאור הפסטיבל מספק אווירה דמוית קרנבל בפארק סמוך או ברחוב סגור בעיר, עם דוכנים, קונצרטים מוזיקליים, מנגלים, עמדות שתייה, תחרויות, ספורט ואת קו ההפרדה בין הצופים לבין המפגינים במצעד אשר יכול להיות מוגדר כשולי ואף לא נכלל בחלק מהאירועים, אולם במקרים בהם מתקבל בעוינות, הפרדה כזו הופכת להיות ברורה מאוד.

אף שהמציאות הייתה שמהומות סטונוול עצמן, כמו גם ההתארגנות הפוליטית המיידית והמתמשכת שהתרחשה בעקבותיהן, היו אירועים שציונו באופן מלא על ידי נשים לסביות, גברים הומוסקסואלים, אנשים ביסקסואלים וטרנסג'נדרים מכל הגזעים ורקעים, חלק בלתי מבוטל של משתתפי המצעד הם הטרוסקסואלים. מבחינה היסטורית אירועים אלה נקראו לראשונה כאירועי גאוות "גיי" (Gay), אשר שימשה באותה תקופה במובן כללי יותר עבור כיסוי כלל הספקטרום של מי שידועים כיום כחלק מקהילת הלהט"ב.[11][12]

מצעדים ראשוניםעריכה

ב-2 בנובמבר 1969 הציעו פעילי זכויות הלהט"ב קרייג רודוול, בת זוגו פרד סרג'נט, אלן ברוידי ולינדה רודס את קיומו של מצעד הגאווה הראשון שייערך בניו יורק במסלול של החלטה בכנס האזורי המזרחי של הארגונים ההומופילים (ERCHO) בפילדלפיה באומרם כי,[13]

"התזכורת השנתית, כדי להיות רלוונטית יותר, תגיע למספר רב יותר של אנשים ותקיף את הרעיונות והאידיאלים של המאבק הגדול יותר בו אנו עוסקים - זכויות האדם הבסיסיות שלנו - יועברו בזמן ובמיקום.

אנו מציעים שתתקיים הפגנה מדי שנה ביום שבת האחרון בחודש יוני בניו יורק כדי להנציח את ההפגנות הספונטניות בשנת 1969 ברחוב כריסטופר והפגנה זו תיקרא "יום שחרור רחוב כריסטופר" אשר לא ייקבעו עבורו תקנות לבוש או גיל להשתתפות. אנו מציעים גם ליצור קשר עם ארגונים הומופילים ברחבי המדינה ולהציע להם לערוך הפגנות מקבילות באותו יום. אנו מציעים תמיכה ארצית".

ביום שבת 27 ביוני 1970, ארגון הלהט"ב "Chicago Gay Liberation" ייסד צעדה מפארק וושינגטון סקוור (כיכר באגהאוס) אל מגדל המים של שיקגו בצומת שדרות מישיגן, שהיה המסלול שתוכנן במקור, אם כי רבים מהמשתתפים צעדו באופן ספונטני למרכז האזרחים (כיום מכונה בריצ'רד ג'יי דיילי) לאחר מכן.[14] התאריך נבחר עקב כך שאירועי סטונוול החלו ביום שבת האחרון של חודש יוני וכתוצאה מכך המארגנים רצו להגיע למספר המרבי של קונים בשדרת מישיגן באותה עת. המצעדים הבאים בשיקגו נערכו ביום ראשון האחרון של יוני, במקביל לתאריך של מצעדים דומים רבים אחרים במקומות נוספים.

 
שדרות הוליווד, אשר קיימו בשטחן את מצעד הגאווה הראשון עם כ-1,000 איש בלוס אנג'לס בשנת 1970 לציון שנה למהומות סטונוול בניו יורק

החוף המערבי של ארצות הברית קיים צעדה בסן פרנסיסקו ב-27 ביוני 1970, בלוס אנג'לס ב-28 ביוני 1970 ואירוע אשר כונה "גיי-אין" ב-28 ביוני 1970. בלוס אנג'לס התכנסו מוריס קייט (מייסד החזית לשחרור הומואים בלוס אנג'לס), הכומר טרוי פרי (מייסד כנסיית המטרופוליטן הקהילתית) והכומר בוב האמפריס (מייסד המשימה של ארצות הברית המשמשת כמשלחת המדינה לאו"ם) לתכנון הנצחה. הם התמקמו במצעד במורד כביש שדרות הוליווד אך נתקלו בקשיים בקבלת היתר מהעירייה.[15] נציבות המשטרה העניקה את ההיתר, אם כי נכללות אגרות העולות על 1.5 מיליון דולר. עם זאת, לאחר שהאיגוד האמריקאי לחירויות אזרחיות נכנס לתפקיד, הוועדה ביטלה את כל דרישותיה. מעשה זה נדחה כאשר בית המשפט העליון בקליפורניה הורה למשטרה לספק הגנה למפגיני המצעד "כפי שתעשה לכל קבוצה אחרת". החלטת בית המשפט העליון הורתה למפכ"ל המשטרה להוציא היתר קיום מצעד בציטוט המשפט "הערבות החוקתית לחופש הביטוי".

 
רחוב כריסטופר, מנהטן התחתית שהיה למרכז התנועה לזכויות להט"ב של מדינת ניו יורק בסוף שנות השבעים ומוכתר כיום כסמל בינלאומי לגאווה

מתחילת הקמת המצעד, מארגניו ידעו שיש סיכונים לאלימות אשר כתוצאה מכך המארגן קייט קיבל איומי מוות בבוקר המצעד. שלא כמו במהדורות מאוחרות יותר, המצעד הראשון הוגדר כשקט מאוד, צועדיו התכנסו במקדדן פלייס בהוליווד, צעדו צפונה ופנו מזרחה לשדרות הוליווד.[16] ירחון האדבוקט דיווח בסופו כי "למעלה מ-1,000 הומוסקסואלים וחבריהם ערכו, לא רק צעדת מחאה, אלא מצעד מלא בשדרות הוליווד המפורסמות בעולם".[17] ביום ראשון, 28 ביוני 1970, סמוך לשעות הצהריים, ערכו קבוצות פעילים הומואים בניו יורק מצעד גאווה משלהן אשר כונה "יום השחרור של רחוב כריסטופר", לשם ציון מהומות סטונוול שנה קודם לכן.

המצעדים הראשונים התאפיינו ברצינות והנאה, ושימשו השראה לתנועת האקטיביסטים המתרחבת. הם חזרו על עצמם בשנים שלאחר מכן, בעוד צעדות שנתיות רבות החלו לראשונה בערים נוספות ברחבי העולם. באטלנטה ובניו יורק נקראו "Gay Liberation Marches", ויום חגיגתן כונה "Gay Liberation Day". בלוס אנג'לס ובסן פרנסיסקו נודעו בשם "צעדות החופש הגאה" ויומן נקרא "יום החופש הגאה". כאשר ערים גדולות נוספות וערים קטנות יותר החלו לערוך מחאות משלהן, שמות אלה התפשטו. האידאולוגיה השורשית שמאחורי המצעדים הייתה לביקורת על המרחב שיוצר הטרוסקסואליות כהטרונורמטיביות וכל מעשה שנראה "הומוסקסואלי" החל להיחשב כמנוגד ושלילי. הצעדות התפשטו באופן בינלאומי, כולל ללונדון שם התקיימה "עצרת הגאווה הגאה" הראשונה ב-1 ביולי 1972, התאריך שנבחר בכוונה לציון יום השנה השלישי לפרעות סטונוול.

בשנות השמונים חל שינוי תרבותי בתנועה הגאה, פעילים בעלי אופי פחות רדיקלי החלו להשתלט על ועדות הצעדה בערים שונות,[18] בעודם החליפו את שמותן מ-"צעדת שחרור הומואים" ו-"החופש הגאה" ל-"מצעד הגאווה". הפעילה הביסקסואלית, ברנדה הווארד, ידועה בתור "אם הגאווה" על עבודתה לייסוד מצעדי הבכורה בעולם.[19][20]

מצעדי גאווה ברחבי העולםעריכה

אוקיאניהעריכה

  ערך מורחב – זכויות להט"ב באוקיאניה

אוסטרליהעריכה

  ערך מורחב – המרדי גרא ההומו-לסבי של סידני
 
מחאת להט"ב במרכז בירת אוסטרליה, סידני בשנת 1978 נגד "יוזמת בריגס", שהייתה אוסרת למעשה על מורים המוגדרים כחלק מקהילת הלהט"ב בקליפורניה ללמד בבתי ספר ברחבי המדינה
 
מצעד הגאווה המרדי גרא ההומו-לסבי של סידני אשר משך מעל חצי מיליון מפגינים בשנת 1993 ובכך, הפך לאירוע הגאווה הגדול ביותר באוקיאניה

אוסטרליה מוגדרת כאחת המדינות הידידותיות ביותר כלפי להט"ב בעולם, עם היסטוריה ארוכת שנים של אקטיביזם לצד קיומו של מצעד הגאווה השנתי מאז שנת 1979, המרדי גרא ההומו-לסבי של סידני,[21][22] העיר נבחרה נבחרה לאחת הערים הכי ידידותיות עבור הקהילה הגאה באוסטרליה, ובעולם כולו.[23] בשנת 1993 משך המרדי גרא מעל 500 אלף מפגינים ובכך, הפך למצעד הגאווה הגדול ביותר בכלל מדינות יבשת אוקיאניה.[24]

איי מריאנה הצפונייםעריכה

מצעד הגאווה הראשון באיי מריאנה הצפוניים נערך ביולי 2018.[25]

גואםעריכה

מאז שנות ה-90 קיימת קהילת להט"ב גלויה, עם מועדוני לילה ואירועיים חברתיים המאורגנים בגואם. מצעד הגאווה באי מתקיים בכול שנה מאז 2017, ומושך כאלפי משתתפים עם מספר גדל במהלך השנים.[26] גואם היא חברה באיגוד נסיעות הלהט"ב הבינלאומי ולאחרונה, החלה למסחר את עצמה כיעד תיירותי.[26][27]

ונואטועריכה

היום הבינלאומי נגד הומופוביה, טרנספוביה וביפוביה צוין לראשונה בונואטו בשנת 2016 ומאורגן על ידי קרן "VPride".[28] באוקטובר 2016 קיימה הקבוצה, במתאם עם קבוצות זכויות אדם אחרות ובהן מרכז נשים של ונואטו, סדנה בנושא זכויות להט"ב וזכויות נשים. שר הבריאות השתתף באירוע, ודן בסוגיות כגון גישה טובה יותר לבריאות עבור אנשים החיים עם HIV / איידס.[29]

מיקרונזיהעריכה

בדצמבר 2018 התקיים מצעד הגאווה הראשון בפוהנפיי, מיקרונזיה.[30]

ניו זילנדעריכה

ניו זילנד מכונה לעיתים קרובות אחת המדינות הידידותיות ביותר ללהט"ב בעולם וכוללת קהילה רחבה ופתוחה בעיקר בבירתה, ולינגטון.[31] אירועי גאווה נערכו לראשונה ברחבי המדינה מאז שנות השבעים. "מצעד הגיבורים", אשר נערך בין השנים 1992–2001 היה אירוע גאווה בו השתתפו למעלה מ-100,000 איש מדי שנה ובשיאו, עד 200,000 אלף בשנים 1999 ו-2001.[32] זכויות קהילת הלהט"ב במדינה החלו להשתפר משמעותית מאז קיימו של המצעד, בשנת 1999 הודיעה ראשת ממשלת ניו זילנד, ג'ני שיפלי שתיקח חלק במצעד. מנהיגת האופוזיציה וראש הממשלה בין השנים 1999–2008 הלן קלארק, השתתפה במצעד מספר פעמים בעבר והיא מתחה ביקורת רבה על הממשלה על שלא השתתפה במצעד קודם לכן. מצעד הגיבורים חזר בשנת 2013 תחת הכותרת "פסטיבל הגאווה של אוקלנד" לראשונה מזה 12 שנים. במהלכו, הוצג מצעד לאורך פונסונבי רואד (באור יום ולא בשעות הלילה), וכן מסיבת סיום גדולה בפארק ויקטוריה.

 
מפגינים במצעד הגאווה באוקלנד, ניו זילנד מוחים עבור הכשרת נישואים חד מיניים, 2013

אירוע גאווה בולט נוסף ברחבי ניו זילנד הוא "Big Gay Out", אירוע משפחתי המתקיים מדי שנה באוקלנד בפארק קויל של פאט שבלייה מאז שנת 2000. מספר המשתתפים עלה בהתמדה בשנים האחרונות וכולל הופעות של ראש הממשלה, מנהיגי אופוזיציה ופוליטיקאים רבים אחרים ממפלגות מרכז-שמאל ומרכז-ימין כאחד.[33] בשיאו, השתתפו כ-15,000 איש בשנים 2013, 2014 ו-2021.[34][35][36]

סמואה האמריקאיתעריכה

ארגון הלהט"ב העיקרי בשטחי המדינה הוא האגודה לפאפאפין, קבוצה מסורתית המגדירה את עצמה במגדר שלישי בסמואה האמריקאית. העמותה מארגנת מדי שנה אירועים ופסטיבלים. פסטיבל הגאווה הראשון במדינה נערך באוגוסט 2016 באוטולי וכולל תחרויות מקהלת שירה, מחול ומצעד דמוי קרנבל.[37]

פיגיעריכה

בעוד שפעילי זכויות האדם ביצעו עבודת תמיכה בנושא החשש לזכויות הלהט"ב בפיג'י, הממשלה ביטלה בעבר את קיומם של מצעדי הגאווה. עם זאת, ב-17 במאי 2013, צוין היום הבינלאומי נגד הומופוביה, טרנספוביה וביפוביה וכך במשך השנים מאז. בשנת 2017 נערך אירוע ציונו בבירה סובה אשר כלל פעילי זכויות להט"ב רבים כמו גם אנשי דת בולטים.

מצעד הגאווה הראשון של פיג'י נערך במאי 2018 במקביל ליום הבינלאומי נגד הומופוביה. המצעד התקיים בלוטוקה, העיר השנייה בגודלה והיה למצעד הראשון שנערך במדינת אי באוקיינוס השקט (למעט ניו זילנד ומספר שטחי חסות, כגון הוואי). המשטרה המקומית סיפקה ליווי למשתתפים.[38] הנשיא לשעבר, אפלי ניילטיקאו, נאם באירוע.[39]

אירופהעריכה

  ערך מורחב – זכויות להט"ב באירופה, זכויות להט"ב במדינות ברית המועצות לשעבר

אוסטריהעריכה

הקהילה הגאה מפותחת בכל הערים הגדולות יותר באוסטריה כגון וינה, לינץ, אינסברוק, זלצבורג וגראץ. בכל שנה, עיריית וינה מארגנת מצעד גאווה בשם "מצעד הקשת". ארגוני הלהט"ב הגדולים במדינה כוללים את "HOSI Wien" שנוסד בשנת 1979 והוא הארגון הוותיק והגדול ביותר של אוסטריה בנושא.[40] פורם הלסביות, ביסקסואלים והומוסקסואלים האוסטרי (ALGF) שהיה פעיל מאז שנות ה-90 ואפרו קשת אוסטריה (ARA), הארגון הראשון של מהגרי להט"ב מאפריקה, מארגנים בכול שנה אירועי גאווה שונים.[41]

אוקראינהעריכה

בספטמבר 2003 נערך בבירת אוקראינה, קייב, מצעד הגאווה הציבורי הראשון.[42] במאי 2008 נמנעו קבוצות להט"ב אוקראיניות מלציין את היום הבינלאומי נגד הומופוביה, טרנספוביה וביפוביה לאחר התערבות של הרגע האחרון מצד הרשויות שהודיעו למארגנים כי בשל סבירות של התנגדות יהיה על האירועים להיבטל.[43] במאי 2012, בוטל מצעד הגאווה של קייב על ידי משתתפיו משום שחששו לשלומם.[44][45] ב-23 במאי 2013, בית המשפט באוקראינה סיפק עתירה של רשויות העיר קייב לאסור על קיום אירועים, פרט לאלה שתוכננה לחגיגת יום קייב (בחלק המרכזי של העיר) ובכך למעשה אסר על מצעד הגאווה בעיר שתוכנן ל-25 במאי.[46] אירוע הגאווה שונה אז ל-"אירוע פרטי מחוץ לחלק המרכזי של קייב" אשר ביום זה התכנסו כ-50 איש וצעדו לאורך פארק פושקין ותחנת המטרו שוליאבסקה בהגנת 1,500 שוטרים. 13 מתוך כ-100 מפגינים הומופובים נעצרו ולא התרחשה אלימות פיזית.[47][48][49] לאחר שעה פונו המפגינים שהשתתפו במצעד מהאזור. בניסיון להימנע מהתקפות נקמה, החליפו הצועדים את בגדיהם ואמצעי תחבורה מספר פעמים. צעדה שאורגנה על ידי פעילי זכויות להט"ב התקיימה במרכז קייב ב-11 בינואר 2014 בין מחאות יברומאידאן.[50] מצעד הגאווה בעיר בוטל שוב ב-5 ביולי 2014 לאחר שהמשטרה לא הצליחה להבטיח את הגנתו.[51] במקומו, התקיימה צעדה קטנה מספר קילומטרים מחוץ לעיר.[52]

 
מחאת להט"ב עבור שוויון תעסוקתי מול הפרלמנט האוקראיני בבירה קייב בשנת 2015

ב-7 ביולי 2014 ביקש ראש עיריית קייב ויטלי קליצ'קו לבטל את מצעד הגאווה בטענתו כי "אני חושב שכרגע, כאשר מתקיימות פעולות קרב ואנשים רבים מתים, קיום אירועי בידור אינם תואמים את המצב הקיים. ואני קורא לכל המשתתפים לא לעשות זאת. אני חושב שזה לא בסדר בין הנסיבות הללו".[52] "פעולות הקרב" אליו התייחס קליצ'קו הייתה המתקפה הממשלתית שלאחר הפסקת האש של המלחמה בדונבאס.[53] ב-6 ביוני 2015 נערך מצעד הגאווה הרשמי השני של העיר מאז 2003.[54] מספר ההגנה המשטרתית עלה כלפי משתתפיו. במהלכו, נפצעו חמישה שוטרים בהתכתשות לאחר שאזרחים לא מזוהים תקפו את העצרת עם פצצות עשן ואבנים. בסיומו שוטר אושפז בטיפול נמרץ ונעצרו כ-25 פעילים הומופובים.[55] חברי הפרלמנט האוקראיני סביטלנה זלישוק וסרחי לשצ'נקו השתתפו במצעד יחד עם שגריר שוודיה באוקראינה, אנדראס פון בקרת, ודיפלומטים מערביים נוספים.[56] ב-4 ביוני 2015, ראש עיריית קייב קליצ'קו ביקש שוב לבטל את המצעד בציון "סכנת פרובוקציות".[57] מנגד, נשיא אוקראינה פטרו פורושנקו הצהיר ב-5 ביוני 2015 כי "אין סיבה למנוע את קיומו".[58]

 
מצעד הגאווה בקייב, אוקראינה, אשר משך בשיאו מעל 8,000 משתתפים ביוני 2019

ב-12 ביוני 2016 נערך בקייב מצעד הגאווה השלישי של אוקראינה, שכונה "מצעד השוויון" ללא תקריות.[59] המצעד כלל כ-1,500 צועדים ונשמר על ידי יותר מ-5,500 שוטרים ו-1,200 אנשי המשמר הלאומי.[60] כ-57 מפגינים עוכבו בשל התנהגות תוקפנית כלפי הצועדים.[61] ב-18 ביוני 2017 נערך בעיר מצעד הגאווה הרביעי, שכונה שוב כ-"מצעד השוויון", ללא תקריות משמעותיות מלבד 6 אזרחים שעוכבו בגין ניסיון להפר את אבטחתו. ב-17 ביוני 2018 נערך מצעד הגאווה החמישי של קייב במרכז העיר.[62] מספר המשתתפים עלה כפול מציונו הקודם וכלל כ-5,000 איש. כ-57 מפגינים הומופובים עוכבו במטרה להפר את קיומו.[63] ביוני 2019 צעדו במהלכו מעל 8,000 איש ביניהם פוליטיקאים ודיפלומטים זרים. המצעד היה לגדול ביותר באוקראינה מאז היווסדותו בעיר בשנת 2003, והוגדר כשליו וללא הפרעות.[64] הנשיא וולודימיר ז'לנסקי, שנכנס לתפקידו במאי 2019, דחק במשטרה למנוע אלימות כלפי קיומו ולהגן על שלומם של המשתתפים.[65] ב-22 במאי 2021 התקיימה בקייב צעדת הטרנסג'נדרים הראשונה במזרח אירופה עם כ-150 משתתפים שהיו מוגנים על ידי 400 שוטרים. במהלכה התקיימה הפגנה נגדית ומספר מפגינים ניסו לתקוף את הצועדים אך המשטרה מנעה זאת במהירות.[66] מצעד הגאווה השישי בעיר התקיים ב-19 בספטמבר 2021 עם כ-7,000 משתתפים בהם שגריר שוודיה, טוביאס טיברג, חברת הפרלמנט ממפלגת "Voice" איננה סובסון וסגנית מועצת העיר קייב ממפלגת השלטון, משרת העם, יעבניה קולבה.[67] כמה מאות מפגינים הומופובים קיימו עצרת התנגדות לצד קיום המצעד אם כי לא התקיימו עימותים בין שני הצדדים.[68]

ב-13 באוגוסט 2016 נערכה באודסה צעדת שוויון עם השתתפות של כ-50 איש ונשמרה על ידי 700 שוטרים. 20 מפגינים, שניסו לפרוץ לאירוע, עוכבו.[69] באוגוסט 2019 מספר המשתתפים בצעדת השוויון בעיר גדל משמעותית וכלל כ-300 איש. במהלכה השתתפו מספר נציגים דיפלומטים בהם אורחים מקנדה, גרמניה, ארצות הברית ומדינות נוספות.[70] בסיומה דווח על מספר עימותים מינורים. הצועדים הוגנו על ידי 500 שוטרים שעצרו שלושה אזרחים בשל חוליגניזם קל.[71] ב-30 באוגוסט 2020, צעדת השוויון בעיר הסתיימה בעימות בין הצועדים לבין מתנגדים הומופובים אשר כ-16 מהם עוכבו ושני שוטרים נפצעו. ב-29 באוגוסט 2021 פרצו עימותים אלימים בין המשטרה לבין ארגון הימין הקיצוני הלאומני "מסורת ומסדר" במהלך ציון צעדת השוויון בעיר. במהלכם, כ-29 שוטרים נפצעו, בעיקר כתוצאה מתגובות לגז מדמיע, ו-51 מפגיני הארגון נעצרו.[72]

במאי 2017 ארגנו פעילי זכויות להט"ב עצרת בעיר חרקוב. כ-30 תושבים תקפו את המשתתפים ואת השוטרים ופצעו שניים מתוכם.[73] בספטמבר 2019, כ-2,000 איש השתתפו במצעד הגאווה הראשון של העיר.[74] המצעד נמשך אף על פי שראש העיר הנדי קרנס איים להגיש תביעה משפטית נגד המארגנים. בסיומו, עימותים בין המשטרה לבין הפגנה נגדית מטעם מפגיני ימין קיצוני הובילו לשני סוכני משטרה אשר טופלו באופן רפואי בגין פציעות הקשורות לריסוס גז מדמיע. עצרת "AutoPride" התקיימה בעיר ב-13 בספטמבר 2020 ללא תקריות.[75] ב-12 בספטמבר 2021 התקיימה בעיר צעדת שוויון שנוסדה על ידי ארגון "KharkivPride" בה השתתפו כ-3,000 איש.[76]

ב-20 בספטמבר 2020 נערך בזפוריז'יה מצעד גאווה ראשון בכיכר הפסטיבל בעיר. אף על פי שמשתתפיו הוטרדו על ידי פעילים הומופובים, לא דווח על נפגעים.[77]

איטליהעריכה

  ערך מורחב – מצעד הגאווה במילאנו
 
מצעד הגאווה בבולוניה, איטליה בשנת 2012

בוועידה ה-16 של הארגון "InterPride" באוקטובר 1997 בעיר ניו יורק, הוחלט לקיים את אירועי הגאווה העולמיים "WorldPride" הראשונים בבירת איטליה, רומא, בין התאריכים 1 ביולי עד 9 ביולי 2000. האירוע שולב עם ציוני האירועים האירופאיים, "Europride". הרשויות ברומא תחילה הבטיחו לספק למארגני האירועים תמיכה ב-200,000 דולרים, אך בעקבות לחץ מהוותיקן ופוליטיקאים שמרנים, הסיר ראש עיריית רומא, פרנצ'סקו רוטלי, את התמיכה הכלכלית ב-30 במאי.

שעות לאחר ההודעה על הסרת התמיכה, הפך ראש העיר את החלטתו והחזיר את המימון והבטיח לסייע בהיתרים, אך סירב לסגת בדרישה מהמארגנים להסיר את סמליל העיר בחומרי האירועים. לקיומם, התנגד בחריפות האפיפיור יוחנן פאולוס השני בעקבות הגעתם של מאמינים קתוליים לרומא בתקופה זו לציון שנת המילניום בכנסייה הקתולית.[78] במהלך ציונם, מסר האפיפיור את דבריו בנאום בכיכר פטרוס הקדוש באומרו כי הם "העלבה לערכים הנוצריים של העיר שיקרה כל כך ללבות מאמינים קתוליים ברחבי העולם".[79] על פי הערכות המארגנים, בציון האירועים השתתפו כ-250,000 איש מהקולוסיאום עד לקירקוס מקסימוס, שניים מהאתרים העתיקים המפורסמים ביותר ברומא. מספר זה היה מקהלים הגדולים ביותר שצעדו בעיר רומא מזה עשרות שנים.[80] מלבד המצעד התקיימו ברחבי העיר וועידות על מצב זכויות להט"ב בעולם, כנסים, תצוגות אופנה וקונצרט בהשתתפות גלוריה גיינור, וילג' פיפל, ג'רי האליוול ורופול. ב-8 ביוני 2019, נערכה המהדורה ה-25 של מצעד הגאווה השנתי בעיר מאז 1994, בהשתתפות של מעל 700,000 איש.[81]

מצעדי גאווה המציינים את הישגי קהילת הלהט"ב האיטלקית מתקיימים ביותר מ-30 ערים ברחבי המדינה מאמצע חודש מאי ועד סוף ספטמבר.[82] טורינו עתידה לארח את הכנס הבא של איגוד מארגני "Europride" בשנת 2022, בפעם הראשונה של עיר איטלקית.[83]

איסלנדעריכה

 
מצעד הגאווה ברייקיאוויק, איסלנד אשר במהלכו, השתתפו בשנת 2015 מעל 100,000 מפגינים אשר ייצגו כ-30% מכלל אוכלוסיית המדינה

מצעדי הגאווה השנתיים בשטחי איסלנד נערכים בדרך כלל בחודשי אוגוסט,[84] והם מוכתרים כאחד מהאירועים הגדולים ביותר של המדינה. בשנת 2015 השתתפו מעל 100,000 צועדים בקיום המצעד של רייקיאוויק, המייצגים כ-30% מאוכלוסיית איסלנד.[85] בשנת 2016 נשיא איסלנד, גודני יוהאנסון השתתף במצעד הגאווה בעיר הבירה, ובכך, הפך לנשיא הראשון בכול הזמנים אשר לוקח חלק במצעד גאווה.[86]

איסלנד מכונה לעיתים קרובות אחת המדינות הידידותיות ביותר ללהט"ב בעולם. למרות האנטיפתיה הציבורית כלפי תושבי להט"ב שהייתה גבוהה עד שנות השמונים, קבלת חברי הקהילה גדלה משמעותית מאז. ארגון הלהט"ב האיסלנדי הוותיק ביותר שהוקם בשנת 1978, "Samtökin '78" החל לארגן את הפגנותיו הפומביות הראשונות בשנת 1982, בתמיכת עמותות אחיות בדנמרק, שוודיה ונורווגיה. במהלך שנות השמונים של המאה העשרים הייתה איסלנד בלחץ ניכר מצד מדינות נורדיות אחרות לשפר את תנאי החיים של תושבי הלהט"ב ולהעביר חקיקה נגד אפלייתם. ב-1984 המועצה הנורדית דחקה במדינות החברות שלה להפסיק את אפלייתן כלפי להט"ב. במהלך השנים הבאות החלו קבוצות ופעילי זכויות אדם להיכנס לעין הציבור ולהעלות את המודעות למטרתם ולתנועתם. עם נראות רבה יותר, עמדות החברה החלו להתפתח ולהפוף למקבלות מבעבר.

איי פארועריכה

מצעד הגאווה הראשון באיי פארו התקיים בשנת 2005 ועורר מחלוקת.[87] עם זאת, התפתחויות מאוחרות יותר הצביעו על כך שאזרחי איי פארו הפכו לבעלי קבלה רחבה יותר כלפי להט"ב, בין השאר בגלל הוצאת אפליה על רקע נטייה מינית וזהות מגדרית מחוץ לחוק, מעשה שעודד רבים "לצאת מהארון" ועמדות שליליות כלפי חברי הקהילה במדינה התרככו. תערוכות להט"ב שונות בשטחה כגון "?Hvat er natúrligt" ו-"Gay Greenland" סייעו גם כן להגדלת הקבלה הציבורית.[88]

אירלנדעריכה

בשנות השבעים החלו להופיע ולהתארגן קבוצות תמיכה למען זכויות להט"ב באירלנד, ביניהן הקמפיין לרפורמה במשפט הומוסקסואלי, שהקים דייוויד נוריס. מותו של דקלן פלין, גבר אירלנדי בן שלושים שנרצח על היותו הומוסקסואל הוביל ב-10 בספטמבר 1982 למצעד הגאווה הראשון של המדינה, שנערך בפארק פיירוויו בדבלין, עיר רציחתו. במהלך השנים הבאות, קבוצות להט"ב ופעילים פעלו להעלות את המודעות למטרתו ומאז, מתקיים המצעד באופן שנתי.[89]

 
מצעד הגאווה בדבלין, אירלנד בשנת 2019

ברחבי אירלנד ניתן למצוא אירועים רבים ומקומות הפונים לתושבי להט"ב. מצעד הגאווה של דבלין נערך בכל שנה ביום שבת האחרון של חודש יוני ומוכתר כאירוע הלהט"ב הציבורי הגדול במדינה. בשנת 2018 השתתפו במהלכו מעל 60,000 איש.[90] אירועים נוספים כוללים את פסטיבל התיאטרון הגאה בדבלין, פסטיבל סרטי הלהט"ב הבינלאומי של "GAZE" ותחרות "מיסטר גיי אירלנד". מחוץ לעיר הבירה ישנן ערים מורחקות המקיימות אירועים נוספים בהן קורק, גולווי, בלימריק וווטרפורד.

אלבניהעריכה

מצעדי גאווה מתקיימים בערים הגדולות באלבניה בהן הבירה טירנה משנת 2011 לצד אירועים קטנים יותר בערים רחוקות על ידי ארגוני להט"ב בהם "Pro LGBT" המתמקד במודעות הציבורית בסוגיות חברי הקהילה ומשמש בעיני רבים כעורך דין לשיפור מצב הקהילה האלבנית. בשנת 2014, התקיימה המהדורה הראשונה של תחרות היופי לנשים טרנסיות "מיס טרנס אלבניה" בטירנה במטרה להעלות את הנראות עבור חברי הקהילה הטרנסג'נדרית.

אנדורהעריכה

הפגנת הלהט"ב הראשונה באנדורה התקיימה ב-6 בספטמבר 2002. ב-23 ביוני 2003 העמותה "Som Com Som" קיימה את מצעד הגאווה הרשמי הראשון במדינה שהתקיים בעיר הבירה אנדורה לה ולה.[91] ב-17 במאי 2019, היום הבינלאומי נגד הומופוביה, טרנספוביה וביפוביה צוין בשטחה וכלל הקרנות סרטי להט"ב בערים שונות.

אסטוניהעריכה

 
מצעד הגאווה בטאלין, אסטוניה בשנת 2017

מצעדי גאווה נערכו בבירת אסטוניה, טאלין בין השנים 2004–2007, אם כי במהלכם המשתתפים הותקפו על ידי מפגינים הומופובים.[92] בין התאריכים 6 עד 12 ביוני 2011, אירחה אסטוניה את "מצעד הגאווה הבלטית" לקידום תמיכה ומודעות למען חברי קהילת הלהט"ב אשר עובר בין השנים בבירות המדינות הבלטיות בהן טאלין (אסטוניה), ריגה (לטביה) ווילינה (ליטא) שכלל השתתפות של מומחים לשוויון מגדרי, פעילי זכויות אדם, מזכ"לים, סגנים ומנהלים. טאלין אירחה את האירוע שוב בשנים 2014 ו-2017.[93] בשל התפרצות מגפת הקורונה באירופה, החליטו מארגיני האירוע לבטלו בשנת 2020.[94]

לאחר ההתקפות האלימות נגד המשתתפים בשנת 2007, לא התקיים מצעד גאווה רשמי בעיר הבירה עד שנת 2017 אשר במהלכו, השתתפו מעל 1,800 איש.[95] מצעד הגאווה קיבל גיבוי של שגרירויות זרות רבות, בהן שגרירויות ארצות הברית, קנדה, ברזיל, קולומביה, הממלכה המאוחדת, צרפת, גרמניה, לטביה, ליטא ומדינות נוספות.[96]

ארמניהעריכה

בנובמבר 2018 נאלצה קבוצת להט"ב נוצרית בארמניה לבטל מספר פורומים ואירועי גאווה שתכננה עקב "איומים מתמידים" ו-"הפחדה מאורגנת" מצד מנהיגים פוליטיים ודתיים, וכן חוסר מוכנות מספקת "מצד המשטרה שתגן על המשתתפים".[97]

בולגריהעריכה

 
הזמרת הישראלית נטע ברזילי מופיעה במצעד הגאווה בסופיה, בירת בולגריה בשנת 2019

מצעד הגאווה הראשון בבולגריה התקיים בשנת 2008 בעיר הבירה סופיה ומשך כ-150 משתתפים שהותקפו באמצעות פצצות דלק, סלעים ובקבוקי זכוכית. במהלכו יותר מ-60 מפגינים הומופובים נעצרו.[98] עם זאת, מצעדי הגאווה בשנים שלאחר מכן נמשכו בשלווה והחלו למשוך מספר משתתפים הולך וגדל כמו גם את תמיכת המפלגות הפוליטיות, העסקים המקומיים והשגרירויות הבינלאומיות. בשנת 2017, השתתפו בציונו למעלה מ-3,000 איש ונתמך על ידי 18 נציגויות דיפלומטיות. שבוע הגאווה בו התרחש כלל גם תוכנית קולנוע ופסטיבל אמנות.[99] בשנת 2019 לקחו חלק במצעד מעל 6,000 משתתפים בעודו נתמך על ידי 25 דיפלומטים ונציגי ארגונים בינלאומיים.[100][101] מפלגות בהן הדמוקרטים למען בולגריה חזקה, המפלגה הסוציאליסטית הבולגרית והירוקים היו לראשונות אשר תמכו לאורך השנים בזכותם של מארגני המצעד לציונו. גאורגי קדייב, המועמד לשעבר לראשות העירייה מהמפלגה הסוציאליסטית לשעבר בסופיה, השתתף במצעד בשנת 2011.[102]

בוסניה והרצגובינהעריכה

  ערך מורחב – מצעד הגאווה בסרייבו

בספטמבר 2008 דווח כי שמונה אנשים, כולל שוטר, נפצעו לאחר שקבוצה של פונדמנטליסטים אסלאמיסטים תקפה מבקרים בפסטיבל להט"ב בבירת בוסניה והרצגובינה, סרייבו. הפסטיבל, שנוסד על ידי הארגון "Q", נפתח באקדמיה לאמנויות במרכז סרייבו. ההתקפות אילצו את המארגנים להפוך את שאר הפסטיבל לאירוע פרטי ולבטלו כעבור כמה ימים. אף שהארגון קיים בעבר אירועי להט"ב ציבוריים, פסטיבל זה היה אירוע התרבות הראשון מסוג זה בתולדות הבירה. בשנת 2014 קבע בית המשפט החוקתי כי הרשויות לא הגנו כנדרש על חופש ההתאגדות של משתתפי הפסטיבל בשנת 2008.[103] עם זאת, שנה לאחר מכן ב-2009, הפסטיבל אורגן שנית ללא כל התנגדות.[104]

מצעד הגאווה הראשון במדינה נערך ב-9 בספטמבר 2019 בבירה.[105] לפי הערכות כ-2,000 איש צעדו במהלכו ובכך, הפכה בוסניה והרצגובינה למדינה האחרונה כחלק מהפדרציה היוגוסלבית לשעבר שכללה את המדינות, סלובניה, קרואטיה, מקדוניה הצפונית, מונטנגרו וסרביה שהחלה לערוך מצעד גאווה רשמי בשטחה.[106]

בלארוסעריכה

עמוד ראשי 
ראו גם – מצעד הגאווה במינסק

ציון פסטיבל הגאווה הבלארוסי הראשון ברחבי המדינה "Belarus Gay Pride" נערך במינסק בין ה-6 ל-9 בספטמבר 1999.[107] היווסדותו אורגנה על ידי הליגה הבלארוסית לשוויון מיני "Lambda" ומגזין הלהט"ב "Forum Lambda". תוכנית הפסטיבל כללה סמינר לעיתונאים בנושאי "לסביות והומואים בתקשורת", כנס על זכויות להט"ב בבלארוס ובעולם, תערוכת תמונות וסרטים שצולמו על ידי הומוסקסואלים וקיום התחרויות "Mr. Gay Belarus" ו-"Transmission". עם זאת, במהלך אחת המסיבות במועדון פרצה המשטרה המקומית ועצרה את מתמודדי "Transmission". במהלך ציון האירועים השתתפו כ-500 איש.[108]

בשנת 2000 נקלעו מארגני הפסטיבל לקושי רב בהכנות לאירוע. לדברי אדוארד טרלטסקי, ראש הוועדה המארגנת, תחנת הרדיו "BA" שהייתה אמורה לסקר את האירוע ולהעניק את אולם הריקודים לאירועי ערב קיבלה צו מהממשל הנשיאותי שלא לעשות זאת. על פי הדיווחים תחנות רדיו אחרות סירבו לתמוך מאותה סיבה, וגם אירועים במקומות אחרים בוטלו. קבוצות הקשורות לכנסייה האורתודוקסית הפגינו במינסק נגד קיומו ב-9 בספטמבר, יום לפני שתוכנן. עצרת להט"ב אשר תוכננה לעבור דרך העיר נאסרה על ידי העירייה 24 שעות לפני שהייתה אמורה להתקיים, והרשויות פעלו במרץ תוך יום בלבד למניעת החגיגות. עיתונאים דיווחו על תוצאות היום לאחר מכן.[109][110] בשנת 2001, ממשלת בלארוס "אסרה לכאורה" על קיום הפסטיבל. ב-3 באוגוסט 2001 פרצו ונדליסטים לא מזוהים לדירתו של מנהיג הארגון למבדה בלארוס, אנדריי בבקין, שם הוחזקו פליירים, פוסטרים וחוברות של אירועי גאווה לשנת 2001. בשנת 2002, ימים לפני קיום האירועים, הוזעק מנהיג למבדה בלארוס, אדוארד טרלצקי, לתחנת משטרת מינסק שם נאמר לו שאם יתקיים מצעד גאווה, "המשטרה לא תיקח אחריות על אי סדר אפשרי" מצד מפגינים הומופובים.

 
ארגון זכויות האדם הבינלאומי, אמנסטי אינטרנשיונל, מוחה על מעמד זכויות הלהט"ב בבלארוס במהלך מצעד הגאווה בלונדון בשנת 2007

בשנת 2004 בוטל הפסטיבל הבינלאומי הגאה בבלארוס. הוועדה המארגנת לשלב הסופי של "פסטיבל תרבות הירח הבינלאומי לזכויות אדם" והשלב הראשון של ועידת העולם הבינלאומית של "ILGCN" נאלצו לבטלו באוגוסט 2004 במינסק. הביטול התקיים לאחר שהרשויות הפחידו את המייסד למשוך את הבטחתו לארגן את האירוע. בנוסף, בשיחות טלפון מאיימות מצד הרשויות נאמר כי זרים המנסים להשתתף באירוע לסדנאות ודיונים "יגורשו מיד מהמדינה בהתאם למאמר ההתערבות בענייני פנים של הרפובליקה הבלארוסית".[111] ב-27 באוקטובר 2008, אותה קבוצה ביקשה רשות לערוך מחאה לתמיכה בזכויות להט"ב בסמוך לשגרירות רוסיה במינסק. שני האירועים לא קיבלו היתר. מכיוון שהמדינה אינה חברה במועצת אירופה, פעילים בלארוסים לא יכלו לפנות לבית הדין האירופי לזכויות אדם בנושא. עם זאת, הקבוצה החליטה לארגן יחד עם פעילי להט"ב רוסים את "מצעד הגאווה הסלאבי" אשר מתוכנן להתחלף בציונו בין מוסקבה למינסק מדי שנה.[112]

בינואר 2009 תוכנן אירוע שכותרתו "הזכות לאהוב" ונועד להעלות את המודעות הציבורית לגבי הומופוביה ואפליה כלפי קהילת הלהט"ב הבלארוסית. עם זאת קיומו נדחה. פעיל הלהט"ב, רומן מנדריק, הגיש תלונה לבית המשפט ברובע המרכזי בהומל בתגובה להחלטה זו של מינהל עיריית הומל. בנוסח התלונה טען מנדריק כי החלטת מינהל עיריית הומל פוגעת בזכותו לחופש האספה כפי שמובטחת בסעיף 35 לחוקת בלארוס. הוא הוסיף כי תקנת 299 עצמה איננה חוקתית בכך שהיא מטילה נטל בלתי סביר על המבקשים לארגן כינוסים ציבוריים. המארגנים הודיעו כי הם מתכוונים להמשיך בתביעה זו עד שתיפתר בתקווה שיוכלו לארגן כינוס בשנת 2010.[113] לאחר המאמצים המשותפים של פעילי להט"ב רוסים ובלארוסים, התקיים מצעד הגאווה הסלאבי השני במינסק (לאחר שנת 2009 במוסקבה) בין ה-14 ל-17 במאי 2010. לאחר צעידה של 300 מטרים משתתפי המצעד עצרו בעודם פורשים דגלים וכרזות למען זכויות להט"ב לצד קריאת הסיסמאות "הומופוביה - מחלה", "שוויון עבור להט"ב ללא פשרות" ו-"בלארוס ללא הומופוביה". הפעילים החזיקו כרזות עם הכיתוב "היום אוסרים על הומואים מחר עליך!" ו-"המגדר שלי - הבחירה שלי". הפעולה סוקרה באופן נרחב על ידי כ-30 עיתונאים עם מעל 10 מצלמות. לאחר קיום המצעד הקצר, אשר הוגדר כשליו, צעדו משתתפיו כ-150 מטר לפני שהותקפו על ידי חיילי הכוחות המיוחדים של מינסק אשר פיזרו את המשתתפים והחרימו את כרזות ודגלי האירוע. כתוצאה מפעולות הכוחות המיוחדים, נעצרו מספר אנשים, ביניהם חבר הוועדה המארגנת של מצעד הגאווה בסנט פטרבורג, יורי גבריקוב והובלו לתחנת המשטרה.[114] מאוחר יותר עצרו קציני המשטרה במסעדת "Lido" את ראש הליגה הבלארוסית, סרגיי אנדרוזנקו ושלושה פעילי להט"ב מקומיים בעודם נלקחו למחלקת המשטרה הסובייטית. בלילה שבין ה-15 ל-16 במאי, לאחר ההפגנה במרכז מינסק, נערכה במועדון ברחבי הבירה מסיבה אשר הוקדשה לקיום האירוע.[115]

בלגיהעריכה

פעילויות למען זכויות להט"ב בבלגיה הפכו לגלויות ביותר באמצעות הפגנות מצעדי הגאווה אשר מתקיימות בכול שנה בבירה בריסל מאז 1996 בעוד אירועים דומים נערכו לסירוגין בשנים קודמות גם בבריסל וערים נוספות. המצעדים מתוארים כבעלי אופי חגיגי, אך מארגניו מצהירים כי נועדו להצגת סדר היום המחאתי של הקהילה בצורה של רשימת דרישות. הרשימה עצמה עודכנה מספר פעמים וכללה דרישות לחקיקת חוקים נגד אפליה, הכללת מערכות יחסים הומוסקסואליות במערכת החינוך וגישה לאימוץ על ידי הורים חד מיניים ועוד. במצעד 2007 נראו חלק מהמשתתפים עם כרזה "תודה ורהופשטאט!", בהתייחס לעובדה שהכשרתם של נישואים חד מיניים בבלגיה ורפורמות נוספות עבור תושבי להט"ב בלגים מומשו על ידי שתי הממשלות הראשונות של ראש הממשלה גיא ורהופשטאט.

 
חברי ארגון הלהט"ב האירופי "ILGA-Europe" מפגינים בעת מצעד הגאווה בבריסל, בלגיה אשר במהלכו לקחו חלק מעל 100,000 איש בשנת 2019

לפני שנת 1998 נערכו המצעדים בשם "שבת הורודה". שמם אומץ לצעדת ההפגנה הבלגית הראשונה אי פעם למען זכויות להט"ב בשנת 1979, שנלקחה מאותה סדרת הפגנות ההולנדית שנערכה לראשונה ב-1977. הצעדה בשנת 1979 אורגנה ב-5 במאי בבריסל, עם הצעדות שלאחר מכן בשנתיים הבאות באנטוורפן ובבריסל בהתאמה. לאחר סדרת האירועים השנתית הראשונה הזו, ב-1990 התקבלה ההחלטה לארגן מחדש את הצעדות באופן קבוע, החל מ-5 במאי באנטוורפן, כל שנתיים בגנט ושוב באנטוורפן. הבחירה האחרונה בעיר הונעה על ידי מה שכונה "יום ראשון השחור", כאשר מפלגת הימין הקיצוני ולאמס בלוק (כיום ולאמס בלנג) אשר הייתה ידועה בהתנגדותה לזכויות להט"ב, השיגה ניצחון גדול בבחירות למועצת העיר אנטוורפן. בשנת 1996, "שבת הורודה" הועברה ללא הגבלת זמן לבריסל, והפכה לאירוע שנתי. בשנה שלאחר מכן, רשימת הדרישות של הצעדות הוצגה לראשונה באופן בולט בעשרה כרזות גדולות שנישאו על ידי המשתתפים לאורכה. ב-1998 שונה שמה לגאווה לסבית בלגית (BLGP), ולאחר מכן בשנת 2009 לגאווה בלגית. במצעד הגאווה הבלגית בשנת 2019 השתתפו מספר שיא של מפגינים עם מעל ל-100,000 איש.[116]

גאורגיהעריכה

  ערך מורחב – העצרת האנטי-הומופובית בטביליסי (2013)

ב-17 במאי 2012, ארגון הלהט"ב הגאורגי אידנטובה ארגן מצעד שליו לקראת ציון היום הבינלאומי נגד הומופוביה, טרנספוביה וביפוביה. זה היה המצעד הציבורי הראשון לתמיכה בשוויון זכויות עבור קהילת הלהט"ב בגאורגיה. המצעד הופסק זמן קצר לאחר תחילתו בעוד כי הצועדים טענו שהותקפו על ידי מפגינים דתיים כולל נציגי הכנסייה האורתודוקסית הגאורגית וקבוצות דתיות קיצוניות.[117] המשטרה התערבה כדי להגן על משתתפי המצעד רק לאחר שהעימותים כבר פרצו ועצרה מספר מהקורבנות כביכול במקום את התוקפים.[118] ארגון זכויות האדם הבינלאומי, אמנסטי אינטרנשיונל, מתח ביקורת על ממשלת גאורגיה על כך שלא הגנה כנדרש על קיומו.[119] ב-14 בינואר 2013 הגיש הארגון אידנטובה ומשתתפי המצעד תביעה נגד המדינה בבית הדין האירופי לזכויות אדם בה נטען כי הרשויות לא הגנו כנדרש על משתתפי המצעד ולא חקרו או הענישו את העבריינים בצורה יעילה.

 
מפגינים הומופובים מסתערים באלימות על משתתפי העצרת האנטי-הומופובית בטביליסי, 2013
 
מחאת פעילי להט"ב בטביליסי על התפרקות העצרת אנטי-הומופובית ב-17 במאי 2013 עם כרזות עליהן נכתב: "לא לחושך!", "לא לתאוקרטיה!"

ציון היום הבינלאומי נגד הומופוביה, טרנספוביה וביפוביה בשנת 2013 נתקל שוב בתוקפנות. פעילי זכויות להט"ב קיימו עצרת לציון היום אך לא התקיימה בפועל. אלפי מפגינים הומופובים, ובראשם כמרים אורתודוקסים גרוזיניים, קיימו הפגנה נגדית. מפגינים נשאו תמונות של ישו ושלטים עליהם נכתב "הפסיקו לקדם תעמולה הומוסקסואלית בגאורגיה" ו-"אנחנו לא צריכים סדום ועמורה". חלק מהנשים הניפו מה שנקרא חבילות סרפד כדי "להכות את ההומואים", כולל אזרחית שכינתה את העצרת כ-"מצעד הומוסקסואלי שנערך על ידי אנשים חולים". למרות נוכחות כבדה של המשטרה, המפגינים הסתערו על המתרסות שהגנו על העצרת. לפחות כ-28 בני אדם נפצעו קל, כאשר רבים נלכדו באוטובוסים ובחנויות סמוכות ובבתים שהותקפו על ידי המפגינים. על פי סרטון מהמקום, המשטרה הצילה צעיר מלינץ' לכאורה על ידי מספר עשרות אנשים. לטענת איגוד עורכי הדין הצעירים הגאורגים, המדינה "לא הצליחה להבטיח את קיום האירוע המתוכנן... ובכך הופרו זכויותיהם של משתתפי העצרת לאספה ולהופעה בצורה גסה". משקיפים ציינו כי המשטרה אפשרה לאנשי דת אורתודוקסים ומפגינים הומופובים אחרים להיכנס לאזור המוגדר ולהפר את האירוע בקריאת כינויים ציניים ומשפילים בפני משתתפי העצרת. ראש הממשלה בידזינה איוואנישווילי, יחד עם גורמים מובילים נוספים, גינו את האלימות כלפי המצעד באומרו כי "הזכות להתכנס בשלום ולהביע את דעתנו באופן חופשי היא זכות יסוד לדמוקרטיה שלנו. כל אזרח גרוזיני מרוויח זכות זו באופן מלא ושווה. פעולות אלימות, אפליה והגבלת זכויותיהם של אחרים לא יעברו בשתיקה, כל המבצעים של המעשים הללו יטופלו על פי החוק".[120][121][122]

בפברואר 2019 הוכרז כי שבוע הגאווה הראשון בטביליסי יתקיים בין התאריכים 18–23 ביוני ויכלל את "מצעד הכבוד", שייערך ב-23 ביוני, ולדברי המארגנים "הוא לא יקבל צורה של חג וגם לא של קרנבל מכיוון שאיננו במצב רוח לחגיגה כעת".[123][124] קבוצת ימין קיצוני הגיבה באיום לתקוף את המשתתפים באלימות. סנדרו ברגדזה, ממנהיגי הקבוצה, הצהיר כי "הם יצטרכו לצעוד מעל גופותינו המתים אם יחליטו לערוך את חגיגת הסטייה הזו".[125] ב-31 במאי 2019, שבועיים בלבד לפני האירוע המתוכנן, אמר משרד הפנים של גאורגיה כי "בלתי אפשרי" למצעד להמשיך במקומותיו המתוכננים במרכז העיר בשל "סיכוני בטיחות" והמליץ על ציונו באירוע סגור כגון אצטדיון או מועדון. ארגוני החברה האזרחית ובהם קרן גאורגיה של החברה הפתוחה, חינוך לזכויות אדם ומרכז המעקב ואיגוד עורכי הדין הצעירים הגאורגיים קראו לאכיפת החוק "לנקוט באמצעים נאותים כדי להבטיח את ביטחונם של המשתתפים באספה שלווה" והצהירו כי "זו חובת המדינה להבטיח הגנה מהירה ומספקת של משתתפי מצעד הגאווה בטביליסי מפני אלימות אפשרית". הם כינו את פעולות המשרד כ-"משפילות, אנטי-מדינות ואנטי-חוקתיות". תנועת השוויון, המארגנת של המצעד, הצהירה כי חבריה חווים לחץ בשבועות האחרונים מצד "גורם ממשל לא מזוהה" לבטלו. המארגנים הודיעו כי אותו גורם "ניסה לגרום לנו לשנות או לבטל את תוכניותינו בכך שהפחיד אותנו. זו לא הפעם הראשונה שהממשלה נוקטת בהפחדות וטרור כלפי תושבי להט"ב. המארגנים האשימו את הרשויות בניסיון "להסתיר אזרחי להט"ב" במקום להתמודד עם השנאה והתוקפנות כלפיהם והבטיחו כי "ימשיכו לעבוד על אירועים שונים למרות עמדת המשרד".[126]

ב-20 ביוני 2019, בעקבות הפרות סדר, נדחה ציונו של מצעד הגאווה בטביליסי ל-23 ביוני. המארגנים הצהירו כי "במצב פוליטי זה, איננו יכולים להרשות לעצמנו להסלים עוד יותר את המתיחות במדינה. לא נעניק לקבוצות פרו-רוסיות, נאו-פשיסטיות, אפשרות להחליש את מדינתו".[127] ב-8 ביולי 2019, כ-20 עד 40 צועדים, בהם פעילי זכויות אדם ולהט"ב, ערכו צעדה מאולתרת בקנה מידה קטן במשך כ-30 דקות מחוץ למשרד הפנים תוך כדי שהם מחזיקים שלטים להפסקת אלימות ודגלי גאווה. דיווחים חשפו כי מידע הנוגע לצעדה הודלף ברשת, והעלה דאגות ביטחוניות, לאחר שמספר קיצונים אלימים, בהם אנשי דת, קבוצות לאומיות ותומכיהם, התכנסו במספר מקומות בטביליסי כדי למנוע את קיומה. אולם, הצעדה כבר הושלמה כשהגיעו למקום.[128][129][130][131] המתנגדים העבירו את כל הלילה בשדרת רוסתוולי המרכזית במחאה נגד קיומה ודרשו לבטל חוקים האוסרים אפליה כלפי תושבי להט"ב וקראו לחוקק חוק האוסר על מה שכינו "התנהגות סוטה".[132][133]

ב-17 במאי 2019, לאחר אזהרות מקבוצות ימין קיצוני כי הפגנות הומופוביות יתקיימו באלימות, נמנעו פעילים מלקיים מחאה בטביליסי לקראת ציון היום הבינלאומי נגד הומופוביה, טרנספוביה וביפוביה באותה השנה בשל חששות בטיחותיים והחליטו להגביל את עצמם לקמפיינים מקוונים ותלו דגל גאווה בודד ברחבי הבירה. באותו זמן, מאות כמרים, אנשי כנסייה וקבוצות ימין קיצוני יצאו לרחובות כדי למחות על "מעשי סדום" בעוד חלקם יצאו לחגוג את "יום טהרת המשפחה", חג שנוצר על ידי הכנסייה האורתודוקסית הגאורגית בשנת 2014, שנה לאחר שאלפי אנשים בראשות כמרים תקפו כמה עשרות מפגינים עבור זכויות להט"ב בעיר.[134][135]

גרמניהעריכה

 
הפגנת זכויות להט"ב במערב ברלין, 1973

"יום רחוב כריסטופר" הראשון, חגיגה והפגנה אירופית שנתית המתקיימת בערים שונות ברחבי אירופה למען זכויות להט"ב, התרחש לראשונה בברלין, גרמניה בשנת 1979 עם 400 משתתפים בעודם לבושים במסכות עבור הסתרת זהותם. נוכחתו גדלה לאחר מכן, עם 15,000 משתתפים בשנת 1990 והגיעה ל-100,000 אלף איש בסוף שנות ה-90. בשנת 2005 משך האירוע מעל ל-400,000 איש. כיום, מצעד הגאווה בברלין הוא בין האירועים הגדולים ביותר בגרמניה, ובשנת 2019 משך את שיא משתתפיו עם מעל למיליון מפגינים.[136][137]

מחוץ לברלין נערכים מצעדי גאווה בערים רבות, בהן ברמן וקלן שערכו את אירועי הגאווה הראשונים שלהן בשנת 1979, והמבורג ומינכן בשנת 1980. פרייבורג ארגנה את מצעד הגאווה לראשונה בשטחיה בשנת 1985, ולאחר מכן פרנקפורט בשנת 1993, דרזדן בשנת 1994, דורטמונד בשנת 1996, קיל בשנת 1998 ושטוטגרט בשנת 1999. האירועים נערכים גם בבון, לייפציג, קרלסרוהה, הנובר, נירנברג, דרמשטאדט, בילפלד, דיסלדורף, אסן, דויסבורג, היידלברג, וופרטל, מנהיים, זארבריקן ולובק בין ערים נוספות.[138]

דנמרקעריכה

  ערך מורחב – מצעד הגאווה באורהוס

הפגנת הלהט"ב הראשונה בדנמרק התרחשה בשנת 1971 לציון שנתיים למהומות סטונוול. משנות השבעים ואילך נפתחו ברים ומועדונים הומוסקסואליים רבים, והקבלה החברתית ברחבי המדינה כלפי חברי הקהילה המקומית החלה לגדול. מצעד הגאווה בבירה קופנהגן השנתי נערך לראשונה בשנת 1996 תחת השם "Mermaid Pride", אזכור לבת הים הקטנה. כ-25,000 איש השתתפו במהדורתו ב-2017 לצד 300,000 צופים. בשנת 2018 השתתפו באירוע כ-40,000 איש בין אלה היה ראש הממשלה לארס לקה ראסמוסן.[139] לצד קופנהגן, ארהוס מקיימת מצעדי גאווה שנתיים גם כן לצד אירועים נוספים.

לראשונה בהיסטוריה, בוועידה ה-35 של "InterPride" הוחלט כי שתי ערים, בשתי מדינות שונות במרחק נסיעה של 23 דקות יארחו את אירועי הגאווה העולמיים "WorldPride" - קופנהגן, בירת דנמרק ומאלמה, שוודיה אשר מחוברות בגשר ארסונד שעובר מעל מצר ארסונד החוצץ בין שתי המדינות בעוד ציון האירועים ישולבו עם "EuroGames", אירוע ספורט בקרב להט"ב.[140] ציון אירועי "WorldPride" יעלו בקנה אחד עם ציון שבעים שנה מאז הניתוח להתאמה מגדרית הראשון בעולם אשר התרחש בדנמרק בשנת 1951, וחמישים שנה לאחר שנוסד הפרק הדני בהחזית לשחרור להט"ב בשנת 1971. מארי, נסיכת דנמרק הודיעה כי תיתן חסות לאירועים, מה שהפך אותה לבת המלוכה הראשונה אי פעם לנותנת חסות פעילה של אירוע להט"ב גדול.

הולנדעריכה

  ערך מורחב – מצעד הגאווה באמסטרדם
 
מחאת הלהט"ב הראשונה בהולנד בשנת 1969

הולנד מכונה לעיתים קרובות אחת המדינות הידידותיות ביותר ללהט"ב בעולם,[141][142] ועיר הבירה אמסטרדם כונתה כאחת הערים הידידותיות ביותר לקהילה בעולם על ידי פרסומים בהן בעיתון הבריטי אינדפנדנט.[143] בשנת 1977 החלו קבוצות להט"ב לארגן לראשונה מצעדי גאווה שנתיים בשם "שבת ורודה" ברחבי המדינה.

מצעד הגאווה באמסטרדם מתקיים בכל שנה מאז 1996.[144] המצעד מושך אליו מאות אלפי מבקרים מדי שנה ומוכתר כאחד האירועים השנתיים הגדולים ביותר בהולנד. אמסטרדם הייתה גם העיר המארחת של אירועי הגאווה האירופאיים "Europride" בשנים 1994 ו-2016 אשר משכו יותר מ-560,000 מבקרים. ב-2017, היוותה את אזור הכינוס של פורום האינטרסקס הבינלאומי אשר במהלכו, כ-40 משתתפים, כולל נציגי ארגונים אינטרסקסים ותומכים עצמאיים, הגיעו מכלל יבשות העולם.[145] מלבד אמסטרדם, ישנם אירועים נוספים המתקיימים ברוטרדם, אוטרכט, האג וסכוונינגן.[146]

הונגריהעריכה

 
מצעד הגאווה בבודפשט, הונגריה בשנת 2017

מצעד הגאווה של בודפשט היה האירוע הראשון מסוגו בגוש הסובייטי לשעבר, ומציין מספר הולך וגודל של השתתפות. פסטיבל להט"ב ברחבי עיר הבירה נמשך כשבוע בכל קיץ עם פסטיבל קולנוע, צעדת גאווה ומסיבות. הפסטיבל נפתח בעבר על ידי אישי ציבור בולטים, ביניהם גאבור דמצקי, ראש עיריית בודפשט, וקינגה גונץ, אז שרת החוץ. הונגריה הייתה המדינה המארחת של תחרות "Mr Gay Europe" לשנת 2007 באירופה ומשחקי "EuroGames" בשנת 2012.

בשנים האחרונות יותר ויותר פוליטיקאים נקטו בשימוש ברטוריקה הומופובית בגלוי מאז כינון הממשלה השמרנית של ויקטור אורבן אשר התנגדה מלכתחילה לזכויות להט"ב.[147] בשנת 2014, מפלגת הימין הקיצוני יוביק הציגה שלט שעליו נכתב "הפרלמנט לא רוצה שום סטייה" במהלך ציון מצעד הגאווה בבודפשט, והפגינה נגד המשתתפים והכפישה כרזות תמיכה בזכויות להט"ב. עם זאת, מצעד הגאווה בעיר בשנת 2017 משך אלפי צועדים וזכה לתמיכת שגרירויות רבות, כולל מאוסטרליה, קנדה, צרפת, גרמניה, בריטניה וארצות הברית, כמו גם סלובקיה וסלובניה השכנות, בין היתר.[148]

הממלכה המאוחדתעריכה

 
הפגנת הזכויות למען הומוסקסואלים הראשונה בשטחי הממלכה המאוחדת, לונדון, 1972

ישנן קהילות להט"ב גדולות במיוחד בבירמינגהם, בלקפול, ברייטון, ליברפול, לונדון ומנצ'סטר אשר מארחות פסטיבלי גאווה שנתיים. מצעדי הגאווה הראשונים בממלכה המאוחדת התרחשו בלונדון בשנת 1970 והפכו לפסטיבל הגדול והוותיק ביותר עבור הקהילה במדינה ומאורגן בכל שנה מאז. פסטיבלי גאווה הם אירועי קיץ פופולריים בערים הגדולות, והתרחבו לקהילות קטנות יותר בערים נוספות בשנים האחרונות.

הוועידה השנתית ה-27 של הארגון "InterPride", שהתקיימה באוקטובר 2008 בוונקובר, קנדה, קיבלה את הצעתו של ארגון הלהט"ב בלונדון "Pride London" לארח את אירועי "WorldPride" בשטחי העיר חודש בלבד לפני אולימפיאדת לונדון 2012 ובמהלך חגיגות יובל היהלום של המלכה אליזבת השנייה.

יווןעריכה

בעיר הבירה של יוון, אתונה, ישנו מספר רב של עמותות להט"ב וכפר הומוסקסואלי מתפתח בשכונת גאזי לצד קיום אירועים שונים בשטחה בהם מצעד גאווה ופסטיבל סרטי להט"ב בינלאומי "Outview" המתקיימים מדי שנה. מצעד הגאווה הרשמי הראשון בעיר התקיים ב-25 ביוני 2005 תחת הכותרת "חיבה, אהבה וחיים ראויים לכבוד" ולאחר מכן הפך לאירוע שנתי. ביוני 2012 החלה סלוניקי בקיום מצעד שנתי המוגדר כאחד האירועים הבולטים בשטחה. במהלכו, התקיים ניסיון להרים כרזה באורך 20 מטר, הקוראת לאנשים להחרים את אולימפיאדת החורף בסוצ'י 2014 על רקע אפליות ודעות קדומות כלפי קהילת הלהט"ב ברחבי רוסיה על נקודת הציון המפורסמת ביותר בעיר, המגדל הלבן. הניסיון הופסק על ידי המשטרה המקומית, אך פורסם במידה רחבה במדיה מקוונת ברחבי העולם.

יוון מוגדרת כאחד מיעדי התיירות הלהט"ב הפופולריים ביותר באירופה.[149][150] במיקונוס קיימת קהילת להט"ב משגשגת עם אירועי חגיגות רבים, בעוד האי לסבוס ידוע בעולם בייחוד הקהילה הלסבית בשטחיו באירוסוס.[151] הניסיון הראשון לארגן מצעד גאווה ביוון נעשה על ידי הארגון "AKOE" (תנועת השחרור של הומוסקסואלים ביוון) ב-28 ביוני 1980 באתונה, והוגדר כ-"אירוע מחאתי". קיום האירוע חזר על עצמו כעבור שנתיים באחוזת זאפאפיון.[152] אירועים דומים רבים התקיימו במהלך השנים הבאות במיקומים שונים בהם בשנים 1992, 1994 ו-1995 בגבעת סטרפי ואילו ב-1996 וב-1998 בפדיון טו ארוס. בשנת 1998 התרחש באזור סגור. בסלוניקי, האירוע המקביל הראשון אורגן על ידי "OPOTH" (קבוצת הידידות הגאה של סלוניקי) בשנות התשעים.[153] מאז, נערכו אירועי להט"ב בערים נוספות, כולל הרקליון, פטרס, סנטוריני וקורפו. בשנת 2017, נבחרה סלוניקי לארח את אירועי הגאווה האירופאיים, "EuroPride" בשנים 2020 ו-2024.

 
מצעד הגאווה באתונה, יוון בשנת 2018

סלוניקי ערכה לראשונה את מצעד הגאווה השנתי שלה בין התאריכים 22–23 ביוני 2012, תחת הכותרת "אהבה אחת, אלף צבעים" בעקבות הבטחתו של ראש העיר ייאניס בוטאריס לתמוך באירועי להט"ב ציבוריים בעיר. פסטיבל הגאווה הראשון בסלוניקי נהנה מתמיכה עממית גדולה של העיר, הפריפריה והאזור, שהיווה מכה קשה לאיש הדת אנתימוס בעיר, שקרא למאמינים להגיב לקיומו בשלילה.[154][155] שנה לאחר מכן, באחת מהכרזותיו מספר ימים לפני אירוע הגאווה של 2013, הצהיר המטרופולין הקדוש של סלוניקי כי שוב "יצטרך לסבול את הפסטיבל העצוב והבלתי מקובל של ההומוסקסואלים שרוצים לחגוג את מחלתם בדרך של קרנבל". הוא גם ביקש מההורים להרחיק את ילדיהם ואת עצמם מ-"חגיגות חסרות טעם וכל כך לא טבעיות". עם זאת, משפחות רבות נכחו בציונו והפסטיבל בן יומיים הסתיים באווירה חגיגית עם מסיבות, גלריות וחגיגות רבות ברחבי העיר.[156]

בשנת 2014 סלוניקי הוכתרה כ-"בירת הנוער האירופית" ומהדורת אירועי הגאווה השלישית בשטחה נכללה בתוכנית הרשמית שלה. בהתאם לכך, הם הוקדשו לתושבי להט"ב צעירים ומשפחותיהם. לפי הערכה כללית אירוע הגאווה בשנת 2014 זכה להצלחה גדולה, בהשתתפותם של 10,000 איש במצעד, יחד עם ראש העיר ייאניס בוטאריס וגוש דיפלומטים.[157] חלקם תיארו אותו כ-"פסטיבל הלהט"ב הטוב ביותר שהיה בסלוניקי אי פעם". באותה שנה המוני אנשי דת העבירו ביקורות חריפות על האירועים באומרם כי הם מסמלים "מינוי בישופים הומוסקסואלים" והפגינו על ניצחונה של הזמרת הג'נדרקווירית האוסטרית קונצ'יטה וורסט בתחרות הזמר של האירוויזיון. איש הדת אנת'ימוס הוסיף כי הכנסייה מצווה "לא לתת את מה שקדוש לכלבים".[158] מצעד הגאווה הראשון בכרתים נערך בין התאריכים 26–27 ביוני 2015 בהרקליון, והוגדר כ-"פסטיבל הראשון לראיית שחרור מגדר ומיניות" באי.[159] מצעד הגאווה הראשון בפטרס, העיר השלישית בגודלה ביוון, נערך בין ה-17–18 ביוני בשנת 2016 תחת הכותרת "ראו זאת אחרת".[160]

לוקסמבורגעריכה

ארגון זכויות הלהט"ב העיקרי של לוקסמבורג, "Pink Luxembourg" אשר הוקם ב-26 ביוני 1996 וכלל כ-220 חברים עד שנת 2004, מקיים אירועי גאווה שנתיים, המכונים פסטיבל "Gaymat".[161][162]

לטביהעריכה

למרות מחלוקות, התרחש בשנת 2007 מצעד הגאווה בבירת לטביה, ריגה בניגוד לשנת 2005, בה מפגינים הומופובים עלו על משתתפי המצעד באלימות ובשנת 2006 בה נאסר קיומו. המצעד תואר כשליו עם מעל 500 צועדים מול כמאה מפגינים מתנגדים. עם זאת, אירוע בו זמנית התרחש נגד המצעד אשר משך כ-1,000 מפגינים הומופובים באותה שנה. המצעד בשנת 2012 משך כ-400 איש עם תמיכת נציגים דיפלומטיים אמריקאים.

בשנת 2015 אירועי הגאווה האירופאיים "Europride" התקיימו בריגה ומשכו אליו כ-5,000 משתתפים, בעוד מספר עשרות השתתפו במחאה נגד האירוע.[163] מצעד הגאווה הבלטית אשר מתקיים בין מדינות בלטיות (אסטוניה, לטביה וליטא) התקיים בלטביה בשנת 2018 ומשך מעל 8,000 צועדים בריגה. האירוע תואר כשליו, עם מספר מינימלי של מתנגדים.[164]

ליטאעריכה

בשנת 2010 התירה מועצת עיריית וילנה את קיומו של מצעד הגאווה הבלטית להתקיים ב-8 במאי. בית משפט מנע מהמצעד להתקדם זמן קצר לפני שהיה אמור להתקיים לאחר שהיועץ המשפטי לממשלה, ריימונדאס פטרוסקאס, ציין את "היעדר הביטחון" כסיבה למעורבותו. הנשיאה דליה גריבאוסקאיטה הביעה את התנגדותה לפסיקת היועץ המשפטי באמצעות דוברה וציינה את "הזכות החוקתית לאספה שלווה". החלטת היועץ המשפטי בוטלה על ידי בית משפט העליון יום בלבד לפני שהתקיים. עם נוכחות משטרתית כבדה, מהדורת המצעד 2010 התרחש אל מול אלימות מצד מתנגדים הומופובים בהם 12 נעצרו.[165] מצעד הגאווה הבלטית התרחש שוב בשנת 2013 בליטא בעודו מושך תשומת לב רבה יותר מציונו הקודם כתוצאה מאחריותה באותה תקופה של המדינה על נשיאות מועצת האיחוד האירופי.[166]

בינואר 2013 הגיש ארגון הלהט"ב, הליגה הגאה הליטאית (LGL) בקשה לעיריית וילנה במטרה לקיים מצעד גאווה ב-27 ביולי 2013. שלא כמו בשנת 2010, הארגון הודיע כי לא יסתפק במקום חיצוני ודרש לצעוד בשדרת גדימינו, הממוקמת במרכז הבירה וילנה. העירייה הכחישה את הבקשה וטענה כי "יהיה קשה להבטיח את אמצעי הבטיחות המתאימים".[167] הארגון פירט תלונה בעניין לבית המשפט לעניינים מנהליים בווילנה וביקש ממנו להורות לעירייה להתיר את קיום המצעד בשדרת גדימינו.[167] אף על פי שראש העירייה, ארטוראס צואקאס, חזר בעקביות כי העירייה תיישם את פסק הדין של בית משפט קמא,[168] התיק נאלץ לעבור בכל הערכאות השיפוטיות. ב-23 ביולי 2013, ארבעה ימים לפני המועד שנקבע, הורה בית המשפט לעניינים מנהליים על העירייה להיענות באופן מלא בפני בקשתו של הארגון.[169]

בקיומו, כ-500 איש השתתפו ומעל 1,000 (שרובם היו מפגינים) התכנסו סביב שדרת גדימינו. בשל הגנת כוחות משטרה כבדים לא התרחשו הפרות סדר גדולות, בעוד 28 מפגינים הומופובים נעצרו בגין גרימת אי סדר ציבורי.[170] אחד מתוכם, היה חבר הפרלמנט הליטאי פטרס גרז'וליס. המצעד לאותה שנה כלל מספר משתתפים בולטים בהם השר השוודי לענייני האיחוד האירופי, בירגיטה אולסון ופעילת זכויות הלהט"ב האמריקאית סטיוארט מילק.[171] ולדימיר סימנקו, מנהיג ארגון הליגה הגאה, כינה את ציון מצעד הגאווה הבלטית כ-"חגיגה לכל העיר וילנה" והצהיר כי אינו מבטל את הרעיון לארגן מצעד גאווה להט"ב שנתי בליטא בנפרד.[172] מצעד הגאווה הבלטית בשנת 2016 משך מעל 3,000 איש והתקיים ללא כל פגיעה קשה.[173]

 
מצעד הגאווה הבלטית בוילנה, ליטא, אשר משך בשיאו כ-10,000 מפגינים בשנת 2019

במאי 2017, לכבוד ציון היום הבינלאומי נגד הומופוביה, טרנספוביה וביפוביה בניין עיריית וילנה הואר בצבעי דגל הגאווה. האירוע התקבל בברכה על ידי ראש העירייה, שגרירים דיפלומטים ופוליטיקאים נוספים. באותו יום ערך הפרלמנט תערוכת אומנות תחת כותרת של זכויות להט"ב.[174] מצעד הגאווה הבלטית של שנת 2019 התקיימה בין ה-4–9 ביוני בווילנה. במהלכו, נרשמה השתתפות שיא של מעל 10,000 איש אשר צעדו באירוע ב-8 ביוני 2019.[175] בשנת 2020 התקיים מצעד הגאווה הרשמי הראשון של וילנה שלא כחלק מקיומי מצעד הגאווה הבלטית.[176]

ב-4 בספטמבר 2021 התקיים מצעד הגאווה הראשון ברחבי העיר קובנה אשר כלל כ-3,000 איש בעוד קבוצת מפגינים דתיים התפללו בקתדרלת קובנה נגד הצעדה. בין המשתתפים במצעד נכללו שרת החדשנות אושרינה ארמונאיטה, חבר הפרלמנט הליטאי תומאס ויטאוטס ראסקאויסיאוס ושגריר ארצות הברית בליטא רוברט גילכריסט.[177]

ליכטנשטייןעריכה

ארגון הלהט"ב "Flay" אשר נוסד בשנת 1998 בליכטנשטיין, מארגן אירועי גאווה עבור חברי הקהילה המקומית בייחוד באזור המשולש בין ליכטנשטיין, פורארלברג ועמק הריין השווייצרי בשל אוכלוסיית המדינה המצומצמת.[178]

מונטנגרועריכה

  ערך מורחב – מצעד הגאווה במונטנגרו

אירוע הגאווה הציבורי הראשון במונטנגרו נערך ב-24 ביולי 2013 בעיירת החוף בודווה, שנוסד על ידי ארגון הלהט"ב "LGBT Forum Progres" ועורר מחלוקת.[179] ב-20 באוקטובר 2013, האירוע התקיים בעיר הבירה פודגוריצה, שם נעצרו על ידי המשטרה מפגינים הומופובים.[180] בספטמבר 2017 התקיים מצעד הגאווה השנתי החמישי של הבירה פודגוריצה ללא התנגדויות אשר אורגן על ידי הארגון הלאומי "Queer Montenegro". במהלכו נרשמה נוכחות של מעל 200 איש.[181]

מולדובהעריכה

חברת הפרלמנט האירופי לשעבר, מרייג'ה קורנליסן, נואמת במצעד הגאווה בבירת מולדובה, קישינב בשנת 2013

במולדובה קהילת הלהט"ב מוגדרת כקטנה אך תוססת ופתוחה. מצעד הגאווה הראשון של המדינה נערך באפריל 2002 עד שנת 2007 בה נאסר בטענה כי הומוסקסואליות "מערערת את ערכי הנצרות של מולדובה". ב-11 במאי 2008, המשטרה והרשויות עמדו כנגד מצעד הגאווה בקישינב שנמנע על ידי המונים שהקיפו, הפחידו ותקפו את משתתפי המצעד. ראש עיריית קישינב, דורין צ'ירטואקה, אשר החזיק בסיסמת הקמפיין שלו במהלך הבחירות לראשות העיר "ראש עיר צעיר, צוות ליברלי, בירת אירופה", אסר על המצעד ערב קודם לכן.[182] האיסור על קיומו עורר פגיעה בחופש האספה אשר הובילה לביקורות ודאגה בינלאומיות, כולל משר החוץ הבריטי, דייוויד מיליבנד.[183][184]

פסק הדין בונצ'קובסקי ואחרים נגד פולין במאי 2007 היה מקרה בולט, בו פסק בית הדין האירופי לזכויות אדם (ECHR) כי בעודו אוסר על קיום מצעדי גאווה שלווים בין השנים 2004–2005 (על אף פי שהתקיים למרות איסורו בשנת 2005), ראש עיריית ורשה, לך קצ'ינסקי, הפר שלוש סעיפים של האמנה האירופית לזכויות אדם: סעיף 11 הנוגע לחופש האספה, סעיף 13 העוסק בזכות ערעור וסעיף 14 המחייב חוקים נגד אפליה. בשנת 2012 קבע בית הדין כי רשויות מולדובה הפרו את אותם סעיפי זכויות האדם באמנה בכך שביטלו את האירוע בשנת 2008.[182] במאי 2017 ארגנו פעילי להט"ב מצעד שליו במקביל לציון היום הבינלאומי נגד הומופוביה, טרנספוביה וביפוביה. גורמים במשטרה ביטלו את האירוע זמן קצר לאחר תחילתו, בגלל חששות בטיחותיים משום שקבוצות אורתודוקסיות פונדמנטליסטיות החלו לתקוף את משתתפיו.[185] נשיא המדינה, איגור דודון תמך בהתקפות ואמר כי "מעולם לא הבטחתי להיות נשיא עבור ההומואים, הם היו צריכים לבחור בנשיא משלהם". הוא גם פגש באופן אישי את המפגינים האלימים ובירך אותם. עם זאת, כ-450 אנשים השתתפו במצעד, שהיה מספר שיא של משתתפיו באותה תקופה.[186]

במאי 2018 ארגנו בהצלחה פעילי זכויות להט"ב את מהדורת המצעד ה-17. המשטרה הגנה על המשתתפים מפני אלימות מפגינים הומופובים, והשתמשה נגדם בגז מדמיע. הנשיא דודון בירך שוב את המפגינים ואת הפגנת אלימותם.[187] עם זאת, קיום המצעד זכה לתמיכה משגרירויות רבות בהן: ארגנטינה, בלגיה, קנדה, צ'כיה, דנמרק, אסטוניה, פינלנד, צרפת, גרמניה, אירלנד, איטליה, לטביה, ליטא, הולנד, נורווגיה, פורטוגל, סלובניה, ספרד, שוודיה, שווייץ, הממלכה המאוחדת וארצות הברית.[188]

מלטהעריכה

במלטה ישנה קהילת להט"ב פעילה,[189] עם מצעדי גאווה שנתיים בבירה ולטה.[190][191] רוב המנהיגים הפוליטיים הבולטים במדינה הופיעו במהדורת המצעד לשנת 2016 ובמשך השנים, נכללו גם ראש הממשלה ג'וזף מוסקט ומנהיג האופוזיציה סימון בוסוטיל.[192]

מקדוניה הצפוניתעריכה

ביוני 2013 צוין לראשונה שבוע הגאווה במקדוניה הצפונית בבירה סקופיה שאורגן על ידי מספר ארגוני להט"ב מקומיים וכלל במהלכו הקרת פסטיבל סרטים. ב-29 ביוני 2019, מעל 1,000 איש השתתפו במצעד הגאווה הראשון של סקופיה. מספר פקידי מדינה הצטרפו לקיומו, כולל שרת הביטחון ראדמילה שקרינסקה ושרת העבודה והסוגיות החברתיות מילה קרובסקה לצד דיפלומטים זרים.[193][194][195]

נורווגיהעריכה

נורווגיה מוגדרת כמדינה בעלת קבלה רחבה עבור תושבי להט"ב בעוד את אחוז חברי הקהילה הנורווגית הגדולה ביותר ניתן למצוא בעיר הבירה אוסלו, במהלכה מתקיימים אירועים רבים ומקומות המוגדרים כפונים עבור חברי הקהילה בהם גביע הספורט של רבללדר ופסטיבל הגאווה באוסלו. אירועים אחרים כוללים את מצעדי הגאווה של הסקי הסקנדינבי שנערך בהמסדל, מצעד הגאווה של טרונדהיים ומצעד ברגן.[196] באירועי הגאווה של אוסלו בשנת 2019 מעל 50,000 איש השתתפו במהלך המצעד הרשמי לצד 450,000 צופים ומבקרים, על פי המארגנים.[197]

בצפון הרחוק של נורווגיה אירועי מצעד הגאווה בלפלנד מתקיימים מדי שנה, ומשנים את מיקומים בין פינלנד, שוודיה ונורווגיה מדי שנה.

סלובניהעריכה

החברה הסלובנית שמרנית בחלקה וכתוצאה מכך קהילת הלהט"ב עשויה להתמודד עם אפליות על רקע דעות קדומות והומופוביה. עם זאת, המדינה הייתה חלק ממייסדות הצהרת האו"ם בדבר נטייה מינית וזהות מגדרית ובמשך השנים, נוסדו ארגוני להט"ב שונים המארגנים אירועים ברחבי המדינה. מצעדי גאווה מדי שנה מתקיימים בערים גדולות בהן הבירה ליובליאנה ומריבור אשר בשנת 2007 במהלך קיום המצעד בעיר, התמודדו הצועדים עם מפגינים הומופובים. לעומת זאת בשנים האחרונות, נרשמה עלייה בקבלת חברי הקהילה המקומית במדינה ובנוכחות המשתתפים.

סלובקיהעריכה

 
מצעד הגאווה בברטיסלאבה, סלובקיה, 2012

אירוע הגאווה הראשון של סלובקיה התקיים ב-22 במאי 2010 בעיר הבירה ברטיסלאבה אשר במהלכו מעל 1,000 איש התמודדו מול קבוצות ימין קיצוני אשר כללו מפגינים הומופובים. בעוד שכוחות המשטרה העירונית של ברטיסלאבה הפרידו בין שני הצדדים, מספר מפגינים חדרו אל תוך המצעד וזרקו אבנים לעבר הרמקולים של האירוע והפיצו גז מדמיע כלפי המשתתפים. משתתפי המצעד נאלצו לבטל את צעדתם במרכז העיר, אך חצו את נהר הדנובה בהגנת המשטרה. לאחר מכן כ-28 מפגינים נעצרו.[198] האירוע השנתי שיפר מאז את הגדרות הביטחון שלו ונתמך על ידי שגרירויות זרות רבות.[199]

ספרדעריכה

ביום ב-28 ביוני 1977 הקים הארגון "FAGC" (חזית השחרור הגאה של קטלוניה) את הפגנת הלהט"ב הראשונה בספרד בעיר ברצלונה עם כ-5,000 משתתפים. המשטרה אבטחה את האירוע, עם מספר מעצרים ופציעות כתוצאה ממפגינים נגדיים. ב-1978, עמותת להט"ב נוספת קיימה הפגנה במדריד עם כ-10,000 איש. שנה לאחר מכן הועברה אי-ההפללה של פעילות הומוסקסואלית בהסכמה בספרד.[200]

 
אירוע "Worldpride" במדריד, ספרד בשנת 2017 אשר משך מעל 3.5 מיליון משתתפים והוגדר כאירוע הגאווה הגדול בכול הזמנים ביבשת אירופה

במהלך שנות השמונים הושקו מספר קבוצות ומגזיני להט"ב בערים שונות בהן ה-"FELGTB" אשר מוגדר כארגון הלהט"ב הגדול ביותר במדינה שנוסד בשנת 1992 מחברי הארגון "COFLHEE" לשעבר. הארגונים פעלו למען חקיקת הכרה בזוגיות חד מינית, קבלה חברתית, מרכזי ייעוץ בנושאים כגון "יציאה מהארון", מערכות יחסים או סוגיות בריאותיות וארגון אירועים ופסטיבלים שונים. כיום, נערכים מצעדי גאווה רבים ופסטיבלי להט"ב ברחבי ספרד, כולל מצעד הגאווה במדריד, אשר בשנת 2019 משך מעל 400,000 משתתפים,[201] לצד קיומו בברצלונה, גראן קנריה, סביליה, בילבאו, לה קורוניה, ולנסיה, סרגוסה, מורסיה, פלמה דה מיורקה, קרטחנה, ואיאדוליד, בנידורם, איביזה, סיטגס, מספלומס, טורמולינוס וערים רבות נוספות.[202]

באוקטובר 2012 הצביעו חברי הארגון "InterPride" בכנס השנתי בבוסטון, מסצ'וסטס, ארצות הברית, שמדריד תארח אירועי הגאווה העולמיים "WorldPride" לשנת 2017.[203] טקס פתיחת האירועים התקיים בתיאטרון קלדרון ביום שישי 23 ביוני. כמה ימים לאחר מכן, ביום שני, 26 ביוני, נחנכה באוניברסיטה האוטונומית במדריד פסגת מדריד, הוועידה הבינלאומית לזכויות אדם. מספר אירועי תרבות התקיימו בימים שלאחר מכן, כולל ההפגנה המסורתית ב-1 ביולי אשר נערכה במסלול של כ-2 קילומטרים לצד נסיעתן של 52 משאיות. טקס הסגירה של "WorldPride" התקיים ב-2 ביולי בפוארטה דה אלקלה. בסיום ציון האירועים, נחשף כי במהלכם השתתפו מעל 3.5 מיליון איש אשר תרמו כ-200 מיליון אירו לכלכלת העיר מדריד.[204]

סרביהעריכה

  ערך מורחב – המהומות בעקבות מצעד הגאווה בבלגרד (2010)

מצעד הגאווה הראשון בסרביה נערך בבלגרד בשנת 2001. במהלכו, התמודדו המשתתפים עם התנגדות של מפגינים הומופובים אשר כתוצאה מכך היה צורך לבטל מספר אירועי גאווה לאחר מכן. ציון יום הגאווה בבלגרד בשנת 2004, ובשנת 2007 בנובי סאד, בוטלו עקב חוסר היכולת לספק בטיחות מספקת כנגד אלימות עקב מגבלות משאבים. המצעד בבלגרד בשנת 2009 בוטל גם כן מסיבות דומות, בעוד המשטרה הצהירה כי לא יכלה להבטיח את ביטחונם של המשתתפים.[205]

 
מצעד הגאווה בבלגרד, סרביה בשנת 2017

מצעד הגאווה השני בבלגרד התקיים ב-10 באוקטובר 2010, בהשתתפות כ-1,000 איש. עם זאת, הוא נתקל בתגובה אלימה שהגיעה לשיאה בהתפרעות מפגינים הומופובים מטעם חברי קבוצה לאומנית קיצונית. עם זאת, לאורך השנים לאחר מכן כמות המתנגדים פחתה וכמות משתתפי המצעד גדלה משמעותית. בספטמבר 2017 השתתפה ראש הממשלה אנה ברנאביץ' הידועה כלסבית גלויה לראשונה במצעד העיר כמו גם בשנים הבאות בהיותה מצהירה כי "הממשלה כאן עבור כול האזרחים ותבטיח את כיבוד הזכויות לכלל האזרחים". בשנת 2021 דרישות לחקיקת חוק על הכרה באיחוד אזרחי של זוגות חד מיניים ותגובות רשמיות חזקות יותר נגד דברי שטנה ופשעי שנאה המופנים כלפי חברי הקהילה הסרבית היו גולת הכותרת של המצעד.[206]

ב-17 במאי 2019, לרגל ציון היום הבינלאומי נגד הומופוביה, טרנספוביה וביפוביה, התאספו מאות אנשים במרכז נובי סאד לקראת מה שתואר ככנס הגאווה הראשון בעיר הצפונית. האירוע אורגן על ידי עמותה מקומית לא ממשלתית, בתמיכת גורמים בעירייה.[207]

פוליןעריכה

  ערך מורחב – צעדות שוויון בפולין

רק מספר צעדות נערכו עד סוף שנות העשרים של המאה העשרים עבור זכויות להט"ב בפולין. עם זאת, לאחר שמפלגת השלטון הלאומנית, חוק וצדק, החלה לפעול נגד זכויות להט"ב, התפשטו המצעדים לעיריות שמרניות יותר ובשנת 2019 נערכו מעל 25 צעדות, לעומת 7 בשנת 2017 ו-15 בשנת 2018 כתגובה לרטוריקת ההומופוביה של המפלגה.[208] ההיבט הגדול ביותר של תנועת הלהט"ב בפולין הוא מצעד הגאווה המתקיים בבירה ורשה מדי שנה מאז 2001.[209] סקר דעת קהל שנערך בשנת 2010 על ידי "PBS" עבור הראה כי מיעוט של 45% מתושבי ורשה תמכו במצעד באותה שנה.[210] עם זאת, בשנים האחרונות המצעד זכה לתמיכה רחבה מצד תאגידים וממשלות אזוריות בעוד השותף העיקרי של מצעד 2018 הייתה הממשלה האזורית של פרובינציה מזוביה, שורשה היא חלק ממנה.[211]

 
מצעד הגאווה בבירת פולין, ורשה אשר הוגדר בשנת 2019 למצעד הגדול ביותר במרכז ומזרח אירופה עם מספר שיא של כ-50,000 מפגינים בהם ראש העיר רפאל צ'אסקובסקי

בשנים 2004 ו-2005 שללו פקידי ורשה אישור לארגונו, בשל סיבות שונות, כולל הסבירות להפגנות נגד, הפרעה לחגים דתיים והיעדר היתר.[212] למרות זאת, כ-2,500 צעדו באופן בלתי חוקי ב-11 ביוני 2005. במהלכו, כ-10 איש נעצרו. איסור המצעד הוכרז כבלתי חוקי על ידי בית הדין האירופי לזכויות אדם בפסק הדין בונצ'קובסקי ואחרים נגד פולין בשנת 2007 באמירה כי האיסור מערער את איסור האפליה וחופש ההתאגדות המובטח באמנה האירופית לזכויות אדם עליה חתומה פולין.[213] המצעד גונה על ידי ראש עיריית ורשה לך קצ'ינסקי, שאמר כי התרת אירועי גאווה רשמיים בורשה תקדם "אורח חיים הומוסקסואלי".[214] אירועי הגאווה בעיר נמשכו באופן שנתי קבוע מאז 2006, ומשכו אליהם קהל של כ-10,000 מפגינים בכל שנה, עד שנת 2015, כאשר המצעד משך מעל 18,000 איש.[215][216] מאז עלתה נוכחותו בצורה דרמטית, והגיעה במצעד של שנת 2018 ל-45,000 משתתפים.[217] ב-8 ביוני 2019 צעדו באירוע מספר שיא של משתתפים מאז היווסדותו, כ-50,000 איש בהם ראש העיר, רפאל צ'אסקובסקי, אשר השתתף לראשונה באירוע והצהיר כי הוא רוצה שוורשה תישאר עיר "פתוחה וליברלית".[218] המצעד הוגדר כגדול ביותר במרכז ומזרח אירופה.[219] ורשה אירחה בנוסף בשנת 2010 את אירועי הגאווה האירופאים, "Europride" אשר הייתה למדינה הראשונה שעושה זאת במדינה בגוש הקומוניסטי לשעבר.[220]

צעדת הסובלנות בקרקוב נערכת מאז מאי 2004 אשר במהלכה השתתפו כ-1,500 צועדים לראשונה לצד כנס מדעי שאורגן בשיתוף המכון לסוציולוגיה של אוניברסיטת יג'יילוניה, ביקור במוזיאון המדינה אושוויץ-בירקנאו והוקרה להומוסקסואלים. במהלך האירועים התקיימו ציון רדיפת הומוסקסואלים בגרמניה הנאצית והוקרנו סרטי להט"ב. בשנת 2005, בשל מותו של האפיפיור יוחנן פאולוס השני, החליטו המארגנים לבטל את קיומה. ב-2006 התקיימה הצעדה ב-28 באפריל. במהלכה השתתפו כ-2000 איש בעוד במקביל הארגון הימני קיצוני "כל נערי פולין" בעל פילוסופיה קתולית-לאומנית המצהיר כי מטרתו היא "לגדל את הנוער הפולני ברוח קתולית ופטריוטית" ארגן מחאה נגדית של מצעד "המסורת והתרבות". לאחר מכן הותקפו משתתפי הצעדה על ידי כמה מאות מפגינים הומופובים מטעמו. המשטרה עיכבה כ-11 מפגינים וקנסה עשרות מתוכם. אחד מהמשתתפים בצעדה דווח כי נפצע מאבן שנזרקה על ראשו על ידי חברי הארגון.

הצעדה השלישית בעיר התקיים ב-21 באפריל 2007 וגם בו נכללו כ-2,000 איש. מפגינים הומופובים ניסו לשבש את קיומה מספר פעמים אשר מתוכם כ-13 נעצרו על ידי האבטחה. ביניהם היו חמישה קטינים, בהם שני צעירים בני 16 שנמצאו עם חומרים פירוטכניים. הצעדה הרביעית התקיימה ב-26 באפריל 2008 בעוד 6 ממתנגדיה נעצרו עקב התפרעות ותקיפה של קצין משטרה אך משתתפי הצעדה עצמה לא נפגעו.[221][222] הצעדה החמישית בעיר הייתה לראשונה מופרדת מפסטיבל התרבות לסובלנות והתקיימה ב-16 במאי 2009 מטעם "May Queer Festiva" שהוקם לראשונה בו לקחו כ-400 משתתפים חלק.[223] בשנים שלאחר מכן, צעדות הסובלנות בעיר שונו משמם הקודם למצעד הגאווה והתקיימו בשלווה רבה יותר מבעבר.[224][225][226][227][228]

בשנת 2004, מפגיני צעדת השוויון בפוזנן צעדו 200 מטר מהטירה הקיסרית לאורך רחוב שוויטי מרצ'ין בעוד משתתפיה נאלצו להתמודד מול מפגינים הומופובים שקראו כינויים פוגעניים ויידו אבנים, ביצים ובקבוקים אל עברם. המשטרה התעמתה עם המפגינים ועיכבה חלק מתוכם, בעוד לאחר מכן הצעדה הוחזרה לנקודת תחילתה. שנה לאחר מכן התרחשו שוב עימותים בין צועדים לבין מפגינים לאחר שקראו כינויי גנאי וזרקו בקבוקים, ביצים ואבנים אל עבר הצועדים. המשטרה התערבה ופיזרה את הצעדה. הצועדים הגיבו במחאת ישיבה. לאחר מכן המשטרה עצרה כ-65 ממשתתפי הצעדה בטענה כי "התכנסו באופן בלתי חוקי". ב-15 בנובמבר החליט ראש עיריית פוזנן, ריזארד גרובלני, לאחר שהתייעץ עם המשטרה ועם רשות הדרכים העירונית, להוציא איסור על קיום הצעדה. אף על פי שהמשטרה בתחילה לא התנגדה למסלול שהציעו המארגנים, הנשיא טען כי הצעדה "תהווה איום על הסדר הציבורי, החיים, הבריאות או הרכוש בקנה מידה משמעותי". המקרה עורר סערה בפולין ובמדינות נוספות בעולם. ב-24 בנובמבר פרסמה המזכירות הבינלאומית של הארגון אמנסטי אינטרנשיונל הצהרה רשמית על פולין לראשונה מזה שמונה שנים, בה הביעה חשש מפני האיום על זכויותיהם של תושבי להט"ב פולנים. למעלה מ-2,900 איש חתמו על מכתב פתוח על מחאה אזרחית בנוגע לפרעות המפגינים ב-19 בנובמבר 2005. היועמ"ש לזכויות האזרח, אנדז'יי זול, ביקש מראש עיריית פוזנן הסברים על הסיבות להחלטת מעצרם של הצועדים. עצרות סולידריות לתמיכה בצועדים נערכו בכל רחבי המדינה בהם בין היתר בגדנסק, אלבלונג, קרקוב, פוזנן, ז'שוב וורשה. מחאה דומה אורגנה גם מול שגרירות פולין בברלין והקונסוליה הכללית הפולנית בניו יורק.

 
צעדת הסובלנות בקרקוב, פולין בשנת 2020

ב-14 בדצמבר 2005 קבע בית המשפט לעניינים מנהליים של מחוז פוזנן כי האיסור על ארגון צעדת השוויון שהונפק על ידי ראש העירייה איננו חוקתי בעודו הדגיש כי ההחלטה אינה עולה בקנה אחד עם החוק הפולני והאירופי. השופטים הצהירו כי גרובלני עבר על החוק, כיוון שחייב אותו לקחת בחשבון את זכותם של האזרחים להפגין את דעותיהם, ולא את זכותם של אלה שעלולים לאיים על המפגינים. בית המשפט המחוזי בפוזנן סירב להעמיד לדין את המשתתפים הנאשמים בצעדה בטענה כי "המפגינים רצו להביע את עמדותיהם בפומבי. זכות זו מובטחת על ידי החוקה". סוכנויות של האו"ם והפרלמנט האירופי גיבשו החלטה בגנות הומופוביה באירופה לאחר האירוע. במסגרת ימי השוויון והסובלנות, שהתקיימו בתאריכים 9–18 בנובמבר, נערכה צעדת השוויון השלישית בפוזנן. בניגוד לשנה הקודמת, מארגני הצעדה הורשו לצעוד לאורך רחובות פוזנן. לראשונה, הצליחו 500 משתתפי הצעדה להשלים את המסלול המתוכנן ללא שיבושים. בשנים שלאחר מכן הצעדות נערכו ללא עימותים ובמקומות שונים ברחבי העיר.

מצעד הגאווה בקטוביץ התקיים לראשונה בשנת 2008. לאחר הפסקה בת עשור, צעדות שוויון חדשות התקיימו בשנת 2018 ובשנת 2019.[229][230] צעדת השוויון בלודז' נערכה לראשונה בשנת 2011. בשנת 2015 נכח סגן ראש העיר, תומאש טרלה. בשנת 2019, הצעדה נערכה בחסות לראשונה על ידי רשויות העיר בהשתתפות ראש מועצת העיר מרסין גולשובסקי. במהלכה נאלצו 200 הצועדים לשנות את דרכם עקב הפגנות הומופוביות שלא התקיימו לבסוף אשר הוכרזו מראש על ידי קבוצות לאומניות.[231] מצעד הגאווה בגדנסק מתקיים מאז שנת 2015 ברחבי העיר אשר בשנת 2017, ראשה פאבל אדמוביץ' פתח את המצעד ויורשתו,[232] אלכסנדרה דולקביץ', פתחה את מצעד 2019.[233] מצעד הגאווה בטורון החל לראשונה בשנת 2017 והגיע למעל 2,000 צועדים בשנת 2019.

מצעד הגאווה בז'שוב היה לראשון שנערך במדינת פודקרפאטי ב-30 ביוני 2018 בעודו משך כ-1,500 מפגינים, בהם חברת הפרלמנט ג'ואנה שייורינג-וילגוס והשחקן עומר סנגרה. במהלך מהדורתו הראשונה התרחשו עימותים עם מפגיני נגד לאומנים של הארגון "כל נערי פולין" והמשטרה התערבה בהפרדתם. לאחר שהצועדים הודיעו על תוכניתם לקיים את העצרת שוב בשנת 2019, חברי המפלגה חוק וצדק ניסחו החלטה להפוך את ז'שוב ל-"אזור חופשי מלהט"ב" ולאסור על האירוע. כ-29 בקשות להפגנות נגד הגיעו לעירייה, מה שהוביל את ראש העיר תדיאוש פרנץ, חבר ברית השמאל הדמוקרטית האופוזיציונית, לא לקיים את הצעדה בגלל חששות ביטחוניים. עם זאת, איסורה בוטל לאחר מכן על ידי פסיקת בית משפט.[234]

 
מצעד הגאווה בצ'נסטוחובה, פולין בשנת 2018

מצעד הגאווה בצ'נסטוחובה נערך לראשונה ביולי 2018. במהלכו המשטרה התערבה כדי למנוע ממפגינים הומופובים לחסום את המסלול.[235] מצעד הגאווה בלובלין התקיים לראשונה בשנת 2018. במהלך מהדורתו השנייה ב-2019 השתמשו השוטרים אשר הגנו על משתתפיו בגז מדמיע לפיזור מפגינים הומופובים אשר כ-25 מהם נעצרו בגין תקיפת המשתתפים.[236] הצעדה הסתיימה ללא נפגעים וזוג נשוי נידון לשנת מאסר כל אחד בגין הבאת חומרי נפץ לשיבוש המצעד.[237] מצעד הגאווה בשצ'צ'ין נערך לראשונה מאז 2018.[238] מצעד הגאווה בביאליסטוק נערך לראשונה בשנת 2019 אשר במהלכו, יותר מ-30 מפגינים הומופובים נעצרו על רקע התנהגות אלימה ועשרות צועדים נפצעו. אמנסטי אינטרנשיונל מתח ביקורת על תגובת המשטרה לאחר "שלא הגנה כראוי על צועדים ולא הגיבה למקרים של אלימות".[239][240][241] ביולי 2021 הודיעה הנציבות האירופית כי היא תובעת את פולין יחד עם הונגריה על הפרת זכויות היסוד של חברי קהילת הלהט"ב בשטחיהן.[242][243]

פורטוגלעריכה

  ערך מורחב – מצעד הגאווה בפורטו

בליסבון, בירת פורטוגל, מתקיים מצעד גאווה מאז שנת 2000 כמו גם בפורטו מאז 2006 המושכים אלפי משתתפים וצופים.[244] בשנת 2017 קיימה פונשל את מצעד הגאווה הראשון שלה.[245] ליסבון מארחת גם את אחד מפסטיבלי סרטי הלהט"ב הגדולים באירופה, "Lisboa International Queer Film Festival".[246]

פינלנדעריכה

 
מפגינה במהלך המחאה תחת השם "צועדים עבור מי שאינם יכולים" נושאת שלט לזכרו של ג'יידן בל אשר התאבד בגיל 15 בעקבות בריונות הומופובית בשנת 2013, מצעד הגאווה בהלסינקי, פינלנד, 2014

ישנה קהילת להט"ב גדולה בבירת פינלנד, הלסינקי, עם ברים הומוסקסואליים שונים, מועדונים, בתי קפה ואירועים רבים. ההפגנה הציבורית הראשונה מטעם חברי הקהילה במדינה נערכה בשנת 1981 בהלסינקי תחת הכותרת "ימי השחרור". במשך השנים, החלו מצעדי הגאווה להיערך בערים רבות נוספות ברחבי פינלנד בהן: אואולו, יובסקילה, טורקו, טמפרה, רובניימי, לאפנראנטה, לוביסה, פורי, ריהימקי, לאהטי, קוקולה וקוסאמו.[247][248] בשנת 2018 מספר שיא של כ-100,000 איש צעדו במצעד הגאווה של הלסינקי,[249] ושנה לאחר מכן, השתתף במהלכו גם ראש הממשלה אנטי רינה.[250]

מצעד הגאווה בלפלנד מתקיים בצפון הרחוק של המדינה, ומסתובב מדי שנה בין נורווגיה, שוודיה ופינלנד. בשנת 2017 נערך לראשונה בפינלנד בעיר אינארי ועתיד להתקיים בשנת 2021 באוצ'וקי.[251]

צ'כיהעריכה

בניגוד למגבלות העידן הקומוניסטי, צ'כיה הפכה ליברלית עם השנים מבחינה חברתית מאז מהפכת הקטיפה בשנת 1989 והיא מוגדרת כאחת המדינות הידידותיות ביותר לחברי קהילת הלהט"ב באיחוד האירופי. קבלה גוברת זו מוגדרת בין היתר בשל הרמות הנמוכות של האמונה הדתית במדינה. ישנה סצנת להט"ב גדולה בפראג אשר משמשת כמקום בילוי מרכזי עבור חבריה. העיר השנייה בגודלה, ברנו, מארחת אירוע פסטיבל קולנוע המכונה "Mezipatra" לצד מקומות הקרנה בערים נוספות מאז שנת 2000 מדי חודש.[252]

בשנים 2008, 2009 ו-2010 התקיים פסטיבל להט"ב בעיר ברנו. מצעד הגאווה הראשון בפראג התקיים באוגוסט 2011 בתמיכה רשמית של ראש העיר בוהוסלב סבובודה ופוליטיקאים נוספים.[253] האירוע משך מספר תגובות שליליות מצד קבוצות שמרניות דתיות והימין הקיצוני.[254][255] מצעד הגאווה השני של העיר התקיים באוגוסט 2012, ובו נקבעה המסורת של קיומו באופן שנתי.[256] עם זאת, קבוצה של צעירים נוצרים ניסתה למחות על התרחשותו בתמיכת הארכיבישוף הקתולי, דומיניק דוקה.[257]

צרפתעריכה

 
הצעדה הלאומית הראשונה בצרפת למען זכויות הומוסקסואלים בבירה פריז ב-4 באפריל 1981

מצעד הגאווה הראשון בצרפת נערך בפריז ב-4 באפריל 1981 בכיכר מאובר ואורגן על ידי העמותה "CUARH" אשר במהלכו נרשמה השתתפות של כ-10,000 איש. המצעד מתקיים בכל שנה מאז בחודש יוני בעוד אחוז ההשתתפות בו גדל באופן משמעותי מאז שנות השמונים והגיע ל-100,000 מפגינים בסוף שנות התשעים. מהדורתו בשנת 2019 הגיעה לשיא של מעל 500,000 איש.[258] האירוע הוא השלישי בגודלו בעיר, בעקבות מרתון פריז ומצעד הטכנו, והוא כולל תמיכת 60 אגודות, ארגוני זכויות אדם שונים, מפלגות פוליטיות וחברות.

מחוץ לפריז נערכים אירועי גאווה גם בערים רבות נוספות ברחבי צרפת, כולל רן ומרסיי, שערכו את מצעדיהן הראשונים בשנת 1994. נאנט, מונפלייה וטולוז ארגנו את פסטיבלי הגאווה הראשונים שלהן בשנת 1995, וליון, ליל, בורדו, גרנובל, קאן ואקס-אן-פרובאנס בשנת 1996. רואן, ביאריץ, אנז'ה ופואטייה בשנת 2000, וקאן ושטרסבורג בשנת 2001. אחרים כוללים את הערים אוסר, דיז'ון, ניס ואביניון אשר מקיימות מצעדים בשטחן גם כן.[259]

קוסובועריכה

 
מצעד הגאווה בפרישטינה, קוסובו בשנת 2021

אירועים שמציינים את היום הבינלאומי נגד הומופוביה, טרנספוביה וביפוביה אורגנו בקוסובו מאז 2007. מצעד הגאווה הראשון של המדינה התרחש בפרישטינה במאי 2016, בהשתתפות הנשיא האשים ת'אצ'י ודיפלומטים בריטים ואמריקאים.[260] שבוע הגאווה השנתי מתקיים בפרישטינה מאז 2017. בשנת 2018 השתתף ראש העיר שפנד אחמטי בציון המצעד.[261] במהלך קיומו השלישי באוקטובר 2019, המפגינים החלו את הצעדה בכיכר סקנדרבג והמשיכו אל שדרות האם טרזה לכיכר זהיר פג'אזיטי ועברו את בנייני הממשלה והפרלמנט ונקודות ציון אחרות של העיר עם הסיסמה "עבור מי שליבכם פועם". האירועים נערכו ללא מקרי התנגדות וכללו תערוכות אמנותיות שונות, מסיבות, כנסים, דיונים ועצרות.[262]

קפריסיןעריכה

ב-31 במאי 2014 נערך מצעד הגאווה הראשון בקפריסין בבירה ניקוסיה. המצעד נחל הצלחה עם מעל 4,500 מפגינים. עמותת הלהט"ב אשר ארגנה את קיומו הודיעה לאחר מכן כי ציפתה לכמה מאות משתתפים, אך הייתה המומה מפופולריות האירוע. המצעד זכה לתמיכה פוליטית נרחבת כמעט מכל המפלגות ברחבי הקשת הפוליטית, כמו גם לתמיכה של הנשיא לשעבר ג'ורג' ואסיליו, משרד הפרלמנט האירופי בקפריסין, נציגות הנציבות האירופית בקפריסין ועוד כ-15 שגרירויות שהשתתפו בממהלכו כולל נציגים זרים. יתר על כן, שגרירויות דנמרק, פינלנד, הולנד, שוודיה וארצות הברית במדינה הניפו דגלי גאווה. זמרת הפופ הבינלאומית ילידת קפריסין, אנה ויסי, השתתפה גם כן במהלכו. אלכסנדרוס מודינוס בן ה-81, שזכה בפרשת בית הדין האירופי לזכויות אדם בשנת 1993 נגד קפריסין בגין חוקיה אשר הפלילו פעילות הומוסקסואלית בהסכמה בזמנו, עמד בראש המצעד. התגוששות פרצה בין קבוצה של מפגינים נוצרים אורתודוקסים שהוקיעו את האירוע שכינו כ-"מביש" והפגינו מחוץ לפרלמנט. את האירוע הקדים פסטיבל הגאווה בקפריסין, שהתקיים בין 17 במאי (היום הבינלאומי נגד הומופוביה, טרנספוביה וביפוביה) ל-31 במאי. אירועים ופעילויות נוספות, המעניקות מודעות לזכויות להט"ב, נערכות בפאפוס ובגרוסקיפו.[263]

בצפון קפריסין בשנת 2008 נוסדה תנועת "שורטבוס" המורכבת מפעילי זכויות אדם אשר חותרת למען שוויון זכויות עבור הקהילה הצפון קפריסאית. התנועה קיבלה תמיכה כספית ממשרד הנציבות האירופית בקפריסין ומהנציבות האירופית.

קרואטיהעריכה

  ערך מורחב – מצעד הגאווה בזאגרב, מצעד הגאווה באוסייק

מצעד הגאווה הראשון בקרואטיה התרחש ב-29 ביוני 2002 בעיר הבירה זאגרב. תמיכתו הציבורית החלה לגבור מאז ומספר המשתתפים גדל במהירות משנה לשנה, אך הצעדות חוו גם התנגדות ציבורית אלימה מצד גורמים דתיים הומופובים. בשנת 2006, היה למצעד אופי אזורי, שמטרתו הייתה לתמוך במגיעים ממדינות בהן הפגנות מסוג זה אסורות על ידי הרשויות. מצעד 2011 היה לעצרת הגאווה הגדולה ביותר בקרואטיה באותה תקופה, והתקיימה ללא אירועים אלימים בעוד דווח כי מספר השוטרים המספקים ביטחון באירוע היה נמוך יותר מאשר היה בשנים קודמות בשל קבלה רחבה מבעבר. נכון לקיץ 2019, מהדורתו בשנת 2013 הייתה הגדולה במדינה עד כה, עם מעל 15,000 מפגינים.[264][265][266][267] ב-27 במאי 2013 צעדו כ-1,500 איש בזאגרב לתמיכה בהכשרת נישואים חד-מיניים בקרואטיה מפארק זרינג'בק אל סנט כיכר מארק, מקום מושבה של ממשלת קרואטיה, הפרלמנט הקרואטי ובית המשפט החוקתי של קרואטיה.[268] ב-30 בנובמבר 2013, יום לפני שהתקיים משאל עם בנושא, צעדו כ-1,000 איש בעיר לתמיכה בהכשרתם. צעדות תמיכה נוספות התרחשו בערים פולה, ספליט ורייקה שהתכנסו למאות אזרחים.[269] עם זאת, משעל העם לא הכשיר לבסוף נישואים חד מיניים במדינה. מצעד הטרנסג'נדרים הראשון אי פעם בחבל הבלקן התקיים בזאגרב ב-30 במרץ 2019. במהלכו כ-300 איש צעדו ברחובות זאגרב וקראו להגנה טובה יותר על ילדים אינטרסקסים, ולסיום כללי לאפליה כלפי חברי קהילת הלהט"ב. אורחים ממדינות רבות בעולם בהן סלובניה, סרביה, רומניה, גרמניה, הממלכה המאוחדת, שווייץ ובוסניה והרצגובינה הצטרפו למצעד אשר נוסד על ידי ארגוני הלהט"ב: "Trans Aid", "Trans Trans Network Balkan" ו-"Spektra" בעוד דווח כי התקיים ללא תקריות.[270]

 
מצעד הגאווה ברחבי רייקה, קרואטיה, 2018

מצעד הגאווה הראשון בספליט נערך ב-11 ביוני 2011. עם זאת, הצעדה התבררה כבעייתית מכיוון שהביטחון הרשמי לא היה מספיק חזק כדי למנוע אירועים חמורים, וכתוצאה מכך היה צריך להוביל את משתתפי המצעד לבטיחות. במהלכו, נעצרו כמה מאות מפגינים הומופובים, ובסופו של דבר האירוע בוטל. זמן קצר לאחר האירוע, חלקים רבים מהתקשורת הארצית השמיעו תמיכה במשתתפי המצעד, וקראו לכולם "לצעוד במצעד הגאווה של ספליט הקרוב".[271] ב-16 ביוני 2011, 73 פרופסורים ומקורבי הפקולטה למשפטים בזאגרב חתמו על הצהרה שיזם הפרופסור מיחאלו דיקה, ובה הביעו את תמיכתם המלאה במצעד 2011, וקריאתם עבור רשויות לפעול למען מניעה והחלת סנקציות על התנהגות המסכנת שוויון זכויות יסוד וחירויות של אזרחי קרואטיה בצורה יעילה ואחראית.[272][273] ב-9 ביוני 2012 צעדו מאות משתתפים ברייקה, העיר השלישית בגודלה בקרואטיה בהקדשה לתמיכה במצעד ספליט אשר בוטל שנה קודם לכן.[274] קיום המצעד השני בספליט בשנת 2012 הוגדר כמוצלח, בעודו קיבל תמיכה ציבורית רחבה מהתקשורת הקרואטית, מפורסמים לאומיים ופוליטיקאים. במהלכו, השתתפו כחמישה שרים ממשלתיים ואישי ציבור אחרים. בשנת 2013 המצעד נמשך ללא אירוע התנגדות אחד, והיה לפעם הראשונה בקרואטיה שראש עיריית העיר השתתף במהלכו.[275][276][277][278][279][280][281]

נשיא קרואטיה לשעבר, איוו יוסיפוביץ', העניק תמיכה חזקה בשוויון עבור זכויות להט"ב בקרואטיה לאורך השנים, יחד עם כמה פוליטיקאים פופולריים אחרים ומפלגות מרכז-שמאל כגון המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, מפלגת העם הקוראטית, המפלגה הקרואטית החברתית-ליברלית, מפלגת הירוקים "ORaH" ומפלגת העבודה הקוראטית לצד פגישותיו עם עמותות להט"ב מספר פעמים. ב-1 ביוני 2012 פרסם הצהרת תמיכה במצעד 2012 בספליט וגינה את האלימות אשר שררה בציונו שנה קודם לכן אותה כינה "בלתי מקובלת". החברה לשעבר במפלגה הסוציאל-דמוקרטית, נשיאת מפלגת "ORaH" הנוכחית והשרה לשעבר להגנת הטבע והסביבה, מירלה קולי, השתתפה עד כה בכל אירועי הגאווה במדינה.[282] מצעד הגאווה הראשון באוסייק התקיים ב-6 בספטמבר 2014 ומשך מעל 300 צועדים. שר הכלכלה וכן פעילי זכויות להט"ב סרבים ויוונים השתתפו במהלכו.

רומניהעריכה

מצעד הגאווה בבירת רומניה, בוקרשט מתקיים בכול שנה מאז 2005. מהדורת ה-15 של המצעד מכה שיא משתתפים של כ-10,000 מפגינים אשר מאורגן על ידי "ACCEPT", הארגון הגדול במדינה הדוגל בזכויות להט"ב.[283][284] ישנם אירועי להט"ב נוספים המתקיימים בקלוז'-נאפוקה על ידי העמותה "Be An Angel" הכוללים הקרנת סרטי קולנוע שנתיים, חלוקת פרסים למען אישים אשר תרמו לקהילה הרומנית ותחרות יופי טרנסג'נדרית.

 
מצעד הגאווה בבוקרשט, רומניה, 2006

רוסיהעריכה

  ערך מורחב – מצעד הגאווה במוסקבה, המחאות בנוגע לזכויות להט"ב ברוסיה בעקבות משחקי החורף 2014

במשך השנים היו התנגדויות לארגון מצעדי גאווה במספר ערים ברוסיה, הבולטות ביותר במוסקבה, שם הרשויות מעולם לא אישרו בקשה לקיומם.[285] ראש עיריית הבירה לשעבר יורי לוז'קוב תמך בסירובה לאשר את המהדורות הראשונות של מצעד הגאווה במוסקבה של פעיל הלהט"ב הרוסי, ניקולאי אלכסייב בשנים 2006–2007 בעודו כינה אותם כ-"שטניים" ואת משתתפיו כ-"מתרוממים" (כינוי גנאי נגד הומוסקסואלים).[286] האירועים נמשכו כמתוכנן, בניגוד לחוסר אישורם בעוד במהלכם ב-2007, הותקף פעיל זכויות האדם הבריטי פיטר טאצ'ל בעת השתתפותו לצד מעצרם של בין שמונה לעשרה משתתפי המצעד על ידי המשטרה.[287][288] במצעד מחאו בנוסף חברות ההרכב הרוסי ט.א.ט.ו. - ילנה קטינה ויוליה וולקובה.[289][290]

גינוי יחס הרשויות למצעד הגיע מכל רחבי אירופה והעולם המערבי. ראש עיריית רומא, וולטר ולטרוני, אמר כי "מה שקרה במוסקבה משאיר אותך פעור פה. להשתמש באלימות כלפי מי שמוחה באופן שליו להכרה בזכויות האדם והאזרח שלו הוא סימן עצוב". בדומה לברטראן דלאנו, ראש עיריית פריז, אשר גינה אותה גם כן.[291] קיום המצעד שנה לאחר מכן זכה שוב לדחייה מצד העירייה. עם זאת, נשיא רוסיה, דמיטרי מדבדב, התקשר למחוז האזור הניהול המרכזי במוסקבה והצהיר לאשר את קיום המצעד. אולם, בקשתו נדחתה.[292] מארגניו הציגו מחאה בתגובה שאספה כ-30 פעילים בהנהגתו של אלכסייב מול פסלו של מלחין המוזיקה הרוסי צ'ייקובסקי וחשפו כרזה עם הציטוט "זכויות להומואים ולסביות. יש להעמיד לדין את ההומופוביה של ראש העיר לוז'קוב מהקומה השלישית בבניין מול עיריית מוסקבה".[293][294]

 
הפנת זכויות להט"ב בסנקט פטרבורג, 2014

אירוויזיון 2009 אשר נערך במוסקבה, היה מוקד לסיקור תקשורתי בעולם כלפי יחסה של המדינה אל זכויות קהילת הלהט"ב הרוסית. אלכסייב הודיע כי מצעד הגאווה בעיר באותה שנה, ייערך במקביל לגמר התחרות ב-16 במאי, יום לפני היום הבינלאומי נגד הומופוביה. שם המצעד שונה ל-"מצעד הגאווה הסלאבי", כדי להעלות מודעות לזכויות להט"ב באזור הסלאבי של אירופה כולו.[295] המצעד לא קיבל אישור מהרשויות במוסקבה בטענה שהוא יביא ל-"הרס המוסר בחברה",[296] והוצאו הצהרות לפיהן המוחים יקבלו יחס "נוקשה",[297] וכי "צעדים נוקשים" יעמדו בפני כל מי שיצטרף לקיומו.[298]

ההפגנה פוזרה על ידי משטרת מוסקבה, ו-20 מפגנים נעצרו, בהם אלכסייב והפעיל טאצ'ל, שקרא את המשפט "זה מראה שהרוסים אינם חופשיים" כאשר נלקח על ידי השוטרים.[296][299] נציגת שוודיה מאלנה ארנמן תמכה בקיום המצעד והביעה את צערה מכך שהשלטון במוסקבה לא מאפשר את קיום אירוע "המחווה לאהבה" באומרה.[300] הזוכה באותה שנה, אלכסנדר ריבאק, התייחס גם הוא למחלוקת בריאיון, ואמר כי האירוויזיון עצמו הוא "מצעד הגאווה הגדול ביותר".[301] ההרכב ההולנדי "De Toppers" חולל רעש תקשורתי כשחבר ההרכב גורדון איים להחרים את גמר התחרות אם המצעד ידוכא באלימות. עם זאת, ההרכב כשל להעפיל לגמר. סמואל זבוגר, שר החוץ של סלובניה ויו"ר ועדת השרים של מועצת אירופה הגיב בביקורתיות כלפי הגבת הרשויות למארגני המצעד. לפני קיום ההפגנה, אלכסייב שלח מכתב לראש ממשלת סלובניה באפריל 2009 בבקשה לקחת את הנושאים לתשומת ליבו מול הרשויות הרוסיות.

בשנת 2010 נקנסה רוסיה על ידי בית הדין האירופי לזכויות אדם אשר קבע כי הרשויות מפלות אזרחי להט"ב על ידי סירובן לאשר מחאות מטעמם. אף על פי שהרשויות טענו כי התרת קיום האירועים מהווה סיכון לאלימות, בית המשפט קבע כי החלטותיהן לביטולם "תמכו בקבוצות האלימות שקראו לשיבושן" וקבע כי למדינה יש עד 20 בינואר להגיב לביטול האירועים.[302] במהלך מצעד 2011, הפגינו חברות ההרכב פוסי ריוט ונעצרו מאוחר יותר על ידי המשטרה.[303] באוגוסט 2012, אישר בית המשפט במוסקבה פסק דין החוסם את בקשות מארגני מצעדי הגאווה בעיר לאישור לקיומן מדי שנה עד שנת 2112, תוך ציון האפשרות "לאי סדר ציבורי ולהיעדר תמיכה באירועים כאלה מצד תושבי מוסקבה".[304][305] במרץ 2021 סוכנות הידיעות רויטרס דיווחה כי האיחוד האירופי הטיל סנקציות מיידיות הן על רוסיה והן על צ'צ'ניה עקב אפליה ממומנת ונתמכת ממשלתית נגד אזרחי קהילת הלהט"ב בשטחן.[306]

שוודיהעריכה

  ערך מורחב – West Pride

בעקבות מהומות סטונוול בניו יורק בשנת 1969, החלו לקום ארגונים רבים יותר עבור זכויות להט"ב בשוודיה, שארגנו את ההפגנה הציבורית הראשונה במדינה ב-15 במאי 1971 עם כ-15 משתתפים. הפגנות נוספות באופסלה נערכו כעבור מספר שבועות ולאחר מכן בסטוקהולם ב-27 ביוני.

שוודיה מכונה לעיתים קרובות אחת המדינות הידידותיות ביותר עבור חברי קהילת הלהט"ב בעולם, ומארחת פסטיבלי גאווה בכול שנה. מצעד הגאווה בסטוקהולם הוא הגדול והוותיק ביותר, והוא נערך מדי שנה מאז 1998. באירוע מוגדרים בדרך כלל מעל לחצי מיליון צופים, ו-40,000 צועדים.[307] בשנים מאוחרות יותר החלו מצעדי גאווה גם כן בגטבורג, מאלמה ואופסלה, ואירועים מקומיים בקהילות קטנות יותר בערים: לונד, ארברו, האלמסטד, פאלון ואחרות.

 
שוטרים מטעם משטרת שוודיה צועדים במהלך מצעד הגאווה בבירה סטוקהולם בשנת 2013

מצעד הגאווה בלפלנד מתקיים מדי שנה, ומשנה את מיקומו בין שוודיה פינלנד ונורווגיה שבשטחיה התקיים בשנים 2014 ו-2018 בקירונה ואסטרסונד.

שווייץעריכה

בשווייץ פועלים ארגוני להט"ב רבים ברמה הלאומית או האזורית כאחד החותרים לקבלה מלאה של זכויות להט"ב וקיום אירועים בנושא. האירוע הגדול והעתיק ביותר מסוג זה נערך במצעד הגאווה בציריך, שאורגן לראשונה בשנת 1994. במצעד ה-25 בשנת 2019, השתתפו במהלכו כ-50,000 איש.[308] ברומנדי (החלק דובר הצרפתית של מערב שווייץ), מצעדי הגאווה מתחלפים בערים מדי שנה. מהדורת 2019, שהתקיימה בז'נבה, משכה השתתפות של מעל 35,000 איש.[309] ערים נוספות בהן נערכים אירועים שונים כוללים את ברן, בזל, לוזאן, פריבור, סיון, לוגאנו ולוצרן.[310]

מאז אמצע שנות התשעים מתקיים אירוע גאווה של יום "יציאה מהארון" שנתי בשווייץ עם אירועי פרסום שונים במטרה לעודד אזרחי להט"ב לפתח קשר חיובי עם זהותם. היום נצפה בבתי ספר, בתי ספר תיכוניים, באוניברסיטאות ובמוסדות אחרים ברחבי המדינה לרוב בצורת סמינרים, סרטים, שאלונים ודיונים קבוצתיים.[311]

אמריקה הצפוניתעריכה

  ערך מורחב – זכויות להט"ב באמריקה

ארצות הבריתעריכה

  ערך מורחב – יריד רחוב קסטרו
 
ציון אירועי הגאווה העולמיים, "WorldPride" בניו יורק, ארצות הברית בשנת 2019 אשר במהלכם, צעדו מעל 5 מיליון מפגינים ובכך, הפך למצעד הגאווה הגדול בכל הזמנים

מצעד הגאווה השנתי בניו יורק החלה בשנת 1970, וכך גם מצעד לוס אנג'לס, שיקגו וסן פרנסיסקו באותה השנה. מצעד הגאווה בעיר ניו יורק מתחרה במצעד הגאווה של סאו פאולו בקטגוריית מצעד הגאווה הגדול ביותר בעולם, ומושך אליו מיליוני משתתפים ותיירים ובין היתר, מיליוני צופי מדרכה בכל חודש יוני.[312][313]

מצעדי גאווה בולטים נוספים ברחבי המדינה כוללים את מצעד מיאמי ביץ', בוסטון, פרובידנס, דנוור, קולומבוס, סינסינטי, אלבקרקי, אטלנטה, אוגוסטה, וושינגטון די. סי, שרלוט, אורלנדו, אינדיאנפוליס, יוסטון, ג'קסונוויל, נאשוויל, בראלי-דורהאם (צפון קרוליינה), ניו אורלינס, מחוז אורנג', סן דייגו, קליפורניה, פאלם ספרינגס, פילדלפיה, פורטלנד, סיאטל, סנט לואיס, סיינט פיטרסברג, מצעד הגאווה והפסטיבל של אוקלהומה סיטי, מצעד הערים התאומות של מיניאפוליס וסנט פול ופסטיבל הגאווה ביוטה בין רבים אחרים. בשנת 2018, העיר הקטנה הומר שבאלסקה ערכה את מצעד הגאווה הראשון בתולדותיה.

בשנת 2019 אירחה מדינת ניו יורק את ציון מצעד הגאווה הבינלאומי הגדול בהיסטוריה מטעם אירועי "WorldPride", אשר ציון ל-50 שנה מאז מהומות סטונוול. במהלכם, דווח כי 5 מיליון איש השתתפו במנהטן לבדה.[314]

בליזעריכה

בליז, נחשבת כבר זמן רב יעד תיירותי פופולרי בקרב חברי קהילת הלהט"ב. עם זאת, רק בשנת 2016 העבירה אי-הפללה של פעילות הומוסקסואלית בהסכמה. שנה לאחר מכן, באוגוסט 2017, קיימה את שבוע הגאווה הראשון בשטחה אשר במהלכו, פעילויות להעלאת המודעות לאזרחי להט"ב התקיימו ברחבי המדינה.[315]

ברבדוסעריכה

ב-20 בנובמבר 2018, ברבדוס ערכה אירוע אזכרה לאור נרות למען חיים טרנסג'נדרים ומגדרים שאינם תואמים שנפטרו כתוצאה מאלימות טרנספובית ומגדרית ברחבי העולם. זו הייתה ההפגנה השנייה ליום הזיכרון הטרנסג'נדרי (TDOR) במדינה, בעוד הראשונה הייתה "דוכן פלאש לשוויון והכלה" המוקדש לטרנסג'נדרים, שהתקיימה ב-24 בנובמבר 2017 כאחת מפעילות ההשקה של ציון אירוע הגאווה הרשמי הראשון בברבדוס. המדינה ערכה את מצעד הגאווה הראשון שלה ביולי 2018 ומשכה לעברה קבוצה מגוונת, שכללה את חברי הקהילה המקומית, בעלי בריתה, תיירים ולפחות אחד מחברי הכמורה המקומית שיצאו בגלוי בתמיכה רבה כלפי המצעד ועיקרון השוויון למען זכויות להט"ב.[316]

גואטמלהעריכה

 
מצעד הגאווה בגואטמלה סיטי בשנת 2012

בגואטמלה, מצעד הגאווה הראשון במדינה התקיים בעיר הבירה גואטמלה סיטי בשנת 2000. כמו מדינות נוספות באמריקה המרכזית, מצב קבלתם של חברי הקהילה התפתח עם השנים ודמויות חדשות התגלות כחלוצות, בעוד זכויות הלהט"ב במדינה דווח כי אינן נושא טאבו, והדורות הצעירים מטביעים חותם על החברה השמרנית המבוגרת.

ג'מייקהעריכה

בשנת 2015 קיימה ג'מייקה את חגיגות אירוע הגאווה הראשונים שלה, אשר כונו, "PRIDEJA", אירוע בן שבוע המשמש להדגשת מאמצי האי להתמודד עם הטרדות ואלימות נגד להט"ב. עם זאת, לא התקיים מצעד רשמי, מכיוון שהיה מסוכן עבור הצועדים על פי הארגון "J-FLAG".[317] ראש עיריית הבירה קינגסטון, אנג'לה בראון-בורק, השתתפה ונאמה באירוע, והביעה את תמיכתה באומרה, "אני באה מנקודת מבט שיש לי כראש עיר אחריות כלפי כל הפרטים של קינגסטון. יש אנשים שהם מיעוטים שנאבקו מבחינת זהותם ומצאו את המרחב שלהם. חשוב לנו לספק להם מרחבים בטוחים". לאחר מכן פרסם שר המשפטים מרק גולדינג הצהרה לתמיכה באירועים באומרו "אני תומך בזכותם של כל הג'מייקנים, כולל חברי קהילת הלהט"ב, להביע את דעתם בכל אמצעי חוקי. כאשר קהילת הלהט"ב יוצאת לדרך שבוע של פעילויות לבניית מודעות לזכויות ולצרכים של חבריהם, אני קורא לכל הג'מייקנים לכבד את זכותם לעשות זאת בשלום".[318][319] השחקן ההוליוודי אליוט פייג' השתתף באירוע.[320] בשנת 2018 העיר אירחה את אירוע הלהט"ב "קבלת הקוקטיילים" במשותף מטעם שרת השגרירות האמריקנית, אריק חנט, הנציב העליון הבריטי לג'מייקה, אסיף אחמד והנציב העליון הקנדי לג'מייקה, לורי פיטרס ומאז, נחגג בכל שנה.

באוקטובר 2015 נערך לראשונה מצעד גאווה במונטגו ביי, ומאז מצוין מדי שנה. הוא גדל מכ-150 מפגינים בשנת 2015, והתרחב ליותר מ-300 ב-2016, ל-850 ב-2017, ולמעלה מ-1000 בשנת 2018. במהלך ציון "PRIDEJA" לשנת 2017, הוצג פסטיבל הסרטים הגאה הראשון של ג'מייקה, עם ארבעה לילות של סרטים תיעודיים המדגישים זכויות אדם בקנדה, ארצות הברית, אוגנדה והודו. מיקום אירועי 2018 לא נחשפו מטעמי ביטחון.[321][322][323][324][325]

גרינלנדעריכה

  ערך מורחב – מצעד הגאווה בנוק

ב-15 במאי 2010 ערכה גרינלנד את מצעד הגאווה הראשון שלה בעיר הבירה נוק אשר במהלכו השתתפו כ-1,000 איש (מתוך אוכלוסייה של כ-15,000 אזרחים בבירה).[326] בשנת 2012, נאמה במהלכו ראש העיר אסיי צ'מניץ נרופ.[327]

הונדורסעריכה

ביולי 2017, כ-400 איש צעדו במצעד גאווה בעיר סן פדרו סולה שבהונדורס, הנחשבת לאחת הערים המסוכנות בעולם.

הרפובליקה הדומיניקניתעריכה

בשנת 2012 אנשי מחלקת המשטרה התערבו במצעד הגאווה בסנטו דומינגו ועצרו מספר צועדים בטענה כי "השתמשו בצורה לא תקינה בדגל הרפובליקה הדומיניקנית".[328]

טרינינד וטובגועריכה

מצעד הגאווה הראשון של טרינינד וטובגו התקיים ב-27 ביולי 2018 בפארק נלסון מנדלה בעיר פורט אוף ספיין.[329] בעודו מביע את דעתו על המצעד, אמר הארכיבישוף הקתולי ג'ייסון גורדון כי, "המדינה היא דמוקרטיה וככזו יש לחברי הקהילה זכות להפגין בכל פעם שהם מאמינים כי זכויותיהם אינן נשמרות או מופרות. יש כמה תחומים שבהם יש חשש לגיטימי והם צריכים לקבל יחס רציני מהמדינה, הממשלה ואנשי טרינינד וטובגו.[330]

מקסיקועריכה

 
מצעד הגאווה במקסיקו סיטי בשנת 2016

בשנת 1979 התקיים בבירת מקסיקו, מקסיקו סיטי מצעד הגאווה הראשון בו השתתפו למעלה מ-1,000 מפגינים. מאז, המצעד נערך בכל חודש יוני עם נושאים שונים בהם הבאת נראות למיעוטים מיניים, העלאת המודעות לגבי איידס ו-HIV, הוקעת לסבופוביה, הומופוביה, טרנספוביה וביפוביה ודרישת יצירת מדיניות ציבורית הכוללת הכרה באיחודים אזרחיים של זוגות חד מיניים, הכשרת נישואים חד-מיניים, התרת אימוץ משותף על ידי זוגות חד מיניים, ועוד.

על פי המארגנים, במצעד הגאווה בשנת 2009 השתתפו למעלה מ-350,000 איש (100,000 יותר מקודמו),[331] ו-500,000 איש ב-2010.[332] בשנת 2003 נערכה בבירת המדינה מצעד הגאווה הלסבי הראשון. בגוודלחרה, נערכים מצעדי גאווה בכל חודש יוני מאז 1996.[333] הערים טיחואנה, פואבלה, וראקרוס, חלפה, קוארנבקה, טוסטלה גוטיירס, אקפולקו, צ'ילפנסינגו ומרידה ידועות בהיותן מארחות גדולות של פסטיבלי גאווה מקסיקנים.[334][335][336][337][338]

ניקרגואהעריכה

 
מפגינות ניקרגואיות במצעד הגאווה בברלין, גרמניה בשנת 2018 מניפות את דגל ניקרגואה עם השלטים, "כולל עבור דמוקרטיה וחופש בניקרגואה"

במלאת עשור למהפך מפלגת החזית הסנדיניסטית (1989) הושקו מרכזים קהילתיים רבים לחברי קהילת הלהט"ב בניקרגואה. המרכזים החלו להיווצר לאחר צעדת פעילים שהתקיימה במנגואה. לאחר שארצות הברית ביטלה את הסנקציות הכלכליות כלפי ניקרגואה, ארגונים לא ממשלתיים רבים עבור זכויות להט"ב החלו לפעול במדינה. לאחר מכן קיימה ניקרגואה את מצעד הגאווה הציבורי הראשון שלה בשנת 1991.[339] מאז, מתקיים מדי שנה ב-28 ביוני במנגואה.[340]

סנט לוסיהעריכה

מצעד הגאווה הראשון של סנט לוסיה נקבע בין התאריכים 23–26 באוגוסט 2019 (בעוד פעילות הומוסקסואלית בהסכמה מוגדרת כפלילית במדינה) תחת הכותרת "להתמיד בגאווה" כנושא חגיגי אשר כלל פעילויות חינוך. פעילויות ציבוריות נוספות במהלכו הוצג פאנל בנושא להט"ב בסנט לוסיה, יריד יום המשפחה שכלל שיחות על נושאי בריאות לצד הקרנות, נאומי ברכה, הופעות וקבלת מתנות.[341] הארגון הדתי של אספת חג השבועות של הודו המערבית (PAWI) הביע את התנגדותו לאירוע הגאווה. אולם, הארכיבישוף הרומאי הקתולי רוברט ריבאס הצהיר כי הכנסייה שלו לא מתנגדת לקיום האירועים.[342][343]

במאי 2017, היום הבינלאומי נגד הומופוביה, טרנספוביה וביפוביה (IDAHOT) צוין לראשונה בנציבות הבריטית העליונה של סנט לוסיה יחד עם העמותה "מאוחדים וחזקים".

במרץ 2019, התאבדותו של ג'רווייס עמנואל (17), אשר היה ידוע כנער הומוסקסואל גלוי, דווחה כי התרחשה בשל בריונות ואפליה הומופובית לכאורה.[344] התאבדותו הציתה מחדש את השיחה על הומופוביה בסנט לוסיה ועל היחס הגרוע כלפי חברי קהילת הלהט"ב של האי מצד הציבור הרחב.[345] צעדה נגד בריונות התקיימה שבועות לאחר מכן בקמפיין נגד בריונות בסופרייר, בו קצין החינוך של מחוז 8, שרבון מנגרו קרא לתלמידים "להוקיע את התרחשותה בכל צורה שהיא".[346]

פוארטו ריקועריכה

ישנן שתי ערים גדולות באי פוארטו ריקו המציינות מצעדי גאווה. הראשון החל ביוני 1991 בסן חואן ומאוחר יותר בשנת 2003 ברחבי עיר קאבו רוג'ו.[347] מצעד קאבו רוג'ו הפך עם השנים לפופולרי בקרב התושבים ונראתה עלייה בנוכחותו בשנים האחרונות. מצעד סן חואן עובר לאורך שדרת אשפורד באזור קונדדו (רובע תיירותי), בעוד מצעד קאבו רוג'ו מתרחש בבוקרון.[348]

פנמהעריכה

ביוני 2005 נערך מצעד הגאווה הראשון של פנמה עם 100 חברי ארגון זכויות הלהט"ב המקומי, "AHMNP". באפריל 2017 הוכרז כי הגברת הראשונה של פנמה, לורנה קסטילו, תשתתף במצעד 2017 ברחבי פנמה סיטי.[349]

קובהעריכה

מאז 2008, המרכז הלאומי לחינוך מיני בקובה מימן מספר פסטיבלי להט"ב ואירועי גאווה. בשנת 2013, שבוע של מופעי דראג, צעדות צבעוניות ואירועי חברה ותרבות בהוואנה הגיע לשיאוו עם ציון היום הבינלאומי נגד הומופוביה, טרנספוביה וביפוביה.[350] מאז, נערכים אירועים שונים מדי שנה.

במאי 2019 המרכז הלאומי ביטל בפתאומיות את מצעד הגאווה ה-12 בבירה. הארגון, בראשות מריאלה קסטרו, ביתו של נשיא המדינה ה-16 ראול קסטרו, הצהירה כי "המתיחות הבינלאומית והאזורית פירושה שיש לבטל את המצעד", ללא הסבר נוסף. פעילי להט"ב גינו את הביטול וארגנו הפגנה משלהם לצד שימוש מקוון במדיה החברתית.[351][352][353][354][355]

קוסטה ריקהעריכה

בשנת 1998 היה אמור להתקיים מצעד גאווה מתוכנן של חבר קהילת הלהט"ב בקוסטה ריקה, אך בוטל בגלל החשש לאפשרות לקבלת אלימות. באירועים המוקדמים בסוף שנות האלפיים השתתפו כ-20 אנשים בלבד במצעדים מאורגנים אשר במהלכם קיבלו עלבונות מצד עוברי אורח. עם זאת, מאז שנות השבעים, זכויות הלהט"ב בקוסטה ריקה עברו התקדמות תרבותית, חברתית ומשפטית משמעותית בעוד ביוני 2019, הנשיא קרלוס אלברדו קסאדה הפך לנשיא המדינה הראשון שצעד במצעד השנתי בסן חוסה, בו השתתפו כ-100,000 איש.[356]

קנדהעריכה

 
הפגנת זכויות הלהט"ב הרחבה הראשונה ברחבי קנדה, אוטווה, 1971
 
ראש ממשלת קנדה, ג'סטין טרודו, משתתף במהלך מצעד הגאווה בוונקובר, 2018

מצעד הגאווה של מונטריאול מתקיים באמצע חודש אוגוסט בכל שנה מאז 1979, לאחר שקבוצה של 200 מפגינים הנציחה לראשונה את מהומות סטונוול בשנת 1969. ציונו מתקיים לאורך 11 ימים, כאשר אירועיו מתרכזים סביב "הכפר הגאה" בעיר.[357] פסטיבל הגאווה של טורונטו נערך מדי שנה מאז 1981. בשנת 2003, פעילי המצעד נחלו ניצחון גדול כאשר בית המשפט לערעורים באונטריו אישר את פסיקת בית משפט קמא שהפכה את הנישואים החד מיניים לחוקיים באונטריו ובכך, הפכה לפרובינציה הראשונה בצפון אמריקה שעושה זאת. בשלב זה פסטיבל שבוע הגאווה בטורונטו חגג 23 שנה להיווסדותו והיה לאחד הגדולים ביותר שלו, בעודו משך כ-1.3 מיליון משתתפים בשנת 2009.

בשנת 2014 טורונטו אירחה את אירועי הגאווה העולמיים, "WorldPride" אשר במהלכם, נערכו אירועי פרסים וגאלה, פעיליות חברתיות לחגיגת יום העצמאות הקנדי והאמריקאי ותערוכה לציון השנה ה-45 למהומות סטונוול. 3 מצעדי גאווה שונים נערכו כחלק מהאירועים בהם: מצעד הטרנס, מצעד הדייקיות ומצעד הגאווה העולמי.[358][359] השניים הראשונים היו אירועים פוליטיים ומחאתיים בעוד שהאחרון היה חגיגה גדולה בה לקחו חלק 12,000 משתתפים ו-280 משאיות. המצעד ערך חמש שעות ובכך היה למצעד הארוך בתולדות העיר.[360][361] ברחובות העיר נערכו גם כן מופעי רחוב חינמיים שכללו הופעות של מלכי ומלכות דראג ומופעי מוזיקה של הזמרות קארלי ריי ג'פסן וקיי די לאנג. לפני קיום האירועים הוארך כי יגיעו לטורונטו כמיליון בני אדם אשר יתרמו כ-136 מיליון דולר קנדי לכלכלת העיר. בפועל, הגיעו לציונם קרוב לשני מיליון איש, ותרמו לכלכלת העיר כ-791 מיליון דולר קנדי.[362] מצעד הגאווה השנתי של עיר הבירה אוטווה נערך בסוף חודש אוגוסט. ב-1998 קיבלה הוועדה לשבוע הגאווה בעיר מכתב תמיכה מראש הממשלה ז'אן קרטיין.[363]

מצעד הגאווה בוונקובר מתקיים מדי שנה בסוף השבוע הארוך של חודש אוגוסט (יום לפני הספירה חל ביום שני הראשון באוגוסט במחוז קולומביה הבריטית) ומתרחש בליבה במרכז העיר עם למעלה מ-150 צפלינים נעים לאורך רחוב רובסון, דנמן ודייווי. במצעד 2013 נכלל קהל של למעלה מ-150,000 משתתפים עם יותר מחצי מיליון צופים.[364][365] בשנת 2013 נצבעו מעברי הקשת בשכונת ווסט אנד בוונקובר ברחובות דייווי ובוט לציון המצעד ברחובות.[366] העיר סארי, באזור המטרו ונקובר, מארחת גם כן פסטיבל גאווה.[367]

אמריקה הדרומיתעריכה

אורוגוואיעריכה

אורוגוואי נחשבת כמובילה עולמית בתחום זכויות אדם וזכויות להט"ב. מונטווידאו מכונה לעיתים קרובות אחת הערים הידידותיות ביותר ללהט"ב בעולם וכוללת בה ברים, מסעדות ופאבים הומוסקסואליים.[368] מצעד הגאווה בשטחה מתקיים מדי שנה ביום שישי האחרון של חודש ספטמבר מאז שנות התשעים אשר במשך השנים, הפך לאחד האירועים הציבוריים הגדולים ביותר של המדינה. בשנת 2018 השתתפו בציונו כ-120,000 איש.[369] אירועים נוספים כוללים את מצעד פונטה דל אסטה, המתקיים מדי שנה בחודש פברואר.

אקוודורעריכה

 
מצעד הגאווה בגואיאקיל, אקוודור, 2013

באקוודור קיימת קהילת להט"ב רחבה בערים קיטו ובגואיאקיל.[370] מצעד הגאווה הראשון במדינה התרחש בקיטו בשנת 1998, בעקבות פסק הדין של בית המשפט החוקתי שביטל את החוק האוסר על מעשים הומוסקסואלים בין אנשים מאותו המין.[371] ביוני 2017 הואר בית הנשיאות בצבעי דגל הגאווה בתקופת ציינו ובשנת 2018 כלל השתתפות של מעל 18,000 איש.[372]

מאז העשור האחרון נערכו מצעדי גאווה רבים בכל הערים הגדולות, באישור הרשויות והגנת המשטרה, בנוסף להשתתפותן. במצעד הגאווה של גואיאקיל בשנת 2011, היו בין הנוכחים סגנית מחוז גואייס, לוזמילה ניקולאיד, חברת מועצת העיר גואיאקיל ג'ינו מולינארי וחברת האספה הלאומית ג'ינה גודוי, בעוד להקת המשטרה ניגנה שירים מסורתיים.[373][374][375] בשנת 2017 צעדו כ-20,000 איש במהלכו בעוד לראשונה, עיריית גואיאקיל האירה את אנדרטת בוליבאר וסן מרטין בצבעי דגל הגאווה עבור תמיכה בזכויות להט"ב.[376]

ארגנטינהעריכה

מצעד הגאווה של בירת ארגנטינה, בואנוס איירס נערך בשטחה מאז שנת 1992 אשר במהלכו השתתפו כ-300 מפגינים בעודם התכנסו מול קתדרלת המטרופוליטן של בואנוס איירס וצעדו אל עבר הקונגרס הלאומי הארגנטינאי. רבים מתוכם ענדו מסכות כדי שלא יוכרו. מאז, גדל המצעד מדי שנה ובשנת 2018, על פי הערכות, השתתפו בציונו מעל 100,000 איש. ערים אחרות במדינה, כולל קורדובה ומנדוסה, מקיימות מצעדי גאווה מאז 2008 ו-2011 בהתאמה עם נוכחות גדלה.[377]

 
הפגנת זכויות להט"ב בארגנטינה, 1973

ברזילעריכה

מצעד הגאווה של סאו פאולו הוא אחד האירועים הגדולים מסוגו בעולם, אם לא הגדול ביותר. זהו גם אחד מאירועי התיירות הגדולים ביותר של ברזיל. המצעד מקבל תמיכה רשמית מממשלת העיר ומתרחש בכול שנה מאז 1997 לרוב בחודשי יוני במטרה להבאת נראות לחברי קהילת הלהט"ב הברזילאית וייצירת מדיניות ציבורית תומכת עבור לסביות, הומוסקסואלים, טרנסג'נדרים וביסקסואלים. לאירוע נוספו פעילויות נוספות, כגון יריד תרבות, פרס האזרחות בגין מגוון, ויום הגיי המצליח המתרחש ביום שבת שלפני המצעד הראשי. יריד התרבות מהווה חלק מהמצעד מאז שנת 2001.

ארגון הלהט"ב הברזילאי "APOGLBT" מכיר ביוזמות פוליטיות ותרבותיות המעריכות את אזרחותם של אנשי להט"ב, בכל שנה מאז 2001 ומעניק אותות עבוד.[378] מלבד מצעד סאו פאולו, מספר ערים ברזילאיות גדולות נוספות מארגנות מצעדים משלהן, בעיקר בבירות המדינות, כגון ריו דה ז'ניירו עם מעל ל-1.5 מיליון איש,[379] וסלבדור עם כ-800,000 איש.[380][381][382] תהלוכות ואירועי גאווה שנתיים מתקיימים בכלל מדינות ברזיל.[380]

גיאנהעריכה

ברחבי גיאנה, התקיים לראשונה מצעד גאווה רשמי ביוני 2018 בעוד הומוסקסואליות מוגדרת כפלילית במדינה הנושאת מאסר עולם, והיה למצעד הראשון המתקיים בקריביים האנגלו-טלפוניים והועבר בהצלחה למרות התנגדות דתית שקראה לאסור את המצעד עקב "היותו לא מוסרי". הממשלה התעלמה מהבקשה.[383] הבישוף האנגליקני של גיאנה וסורינאם הביע תמיכה במצעד באומרו כי "אני לא מסכים עם הקריאה לאסור ועלי לציין כי לקהילת הלהט"ב יש זכות כמו כולנו לצעוד ברחובות ג'ורג'טאון באישור המשטרה. כולנו ילדי אלוהים ויש לשמור על זכויותינו. אני הבישוף של גיאנה ואני מאשר את המסר הזה".[384]

ונצואלהעריכה

 
מפגינים ונצואלים מניפים את דגל המדינה במהלך אירועי הגאווה העולמיים "WorldPride" בבירת ספרד, מדריד, 2017

בוונצואלה מתגוררת קהילה גאה משגשגת בעוד מאז שנת 2000 מצוין היום הבינלאומי נגד הומופוביה, טרנספוביה וביופוביה. בשנים האחרונות, הממשלה החלה להשתתף בציון אירועי גאווה לראשונה בשטחי המדינה.

סורינאםעריכה

בעוד שהומוסקסואליות הייתה לנושא טאבו בסורינאם, מעמדה החל להשתנות בעשורים האחרונים.[385] הצעדה למען זכויות להט"ב הציבורית הראשונה של המדינה התקיימה ב-11 באוקטובר 2011 בפרמריבו, בעקבות הערותיו ההומופוביות של חבר הפרלמנט רוני אסבינה נגד הומוסקסואליות. שניים מחברי האספה הלאומית, בהם חריש מונוראת, השתתפו באירוע.[386] המצעד אורגן בחלקו על ידי ארגון הלהט"ב "Suriname Men United", ארגון הגברים ההומוסקסואליים הגדול ביותר במדינה.

פרגוואיעריכה

מאז 2004 החלו לארגן עמותות להט"ב מצעדי גאווה שנתיים בבירת פרגוואי, אסונסיון.[387]

פרועריכה

 
מצעד הגאווה השישי בבירת פרו, לימה, 2011

במהלך מצעד הגאווה הראשון של לימה בשנת 2002, רוב המפגינים לבשו מסכות כדי למנוע רדיפות מצד הציבור בדומה למצעדים הראשונים במדינות השכנות ארגנטינה וקוסטה ריקה. מאז, מצעדי גאווה שנתיים נערכים ברחבי פרו בערים: לימה, ארקיפה, טרוחיו, צ'יקלאיו, איקיטוס, פיורה, קוסקו וקייאו. בשנת 2017, המצעד של לימה משך מספר שיא של משתתפים, אשר במהלכו צעדו פוליטיקאים בולטים.[388]

קולומביהעריכה

בקולומביה, פסטיבלים ואירועי להט"ב פומביים בולטים ידועים במדינה מטעם חברי קהילת הלהט"ב המקומית אשר כוללים בין היתר את ציוני מצעדי גאווה בבוגוטה, מדיין, קאלי, ברנקייה, בוקרמנגה, קוקוטה, סיינזלג'ו ועוד.[389] אירועי להט"ב נוספים כוללים את "פסטיבל השמועות" בקרטחנה, פסטיבל המוזיקה הנערך באופן שנתי בחודשי יוני, וחגיגת ליל כל הקדושים של בוגוטה. הקרנבל של ברנקייה, אחד מהקרנבלים הגדולים בעולם, כולל בציונו מצעד גאווה דמוי הקרנבל ברזילאי.[390]

אסיהעריכה

  ערך מורחב – זכויות להט"ב באסיה, זכויות להט"ב במזרח התיכון

אזרבייג'ןעריכה

 
פעילי זכויות להט"ב אזרים מפגינים עם דגל אזרבייג'ן במהלך מצעד הגאווה בברלין, 2015

בשנת 2012, החלו שמועות על מצעד גאווה שמתארגן בזמן לאירוויזיון 2012, אותו אירחה אזרבייג'ן אשר גרמו לחוסר הסכמה בחברה עקב דעות הומופוביות, אך זכו לתמיכה מפעילי זכויות האדם אזרים.[391] נוכחות התחרות באזרבייג'ן גרמה גם למתיחות דיפלומטית עם איראן השכנה. אנשי הדת האיראנים אייתוללה מוחמד מוג'טאהד שבסטרי ואייתוללה ג'עפר סובאני גינו את אזרבייג'ן בגין "התנהגות אנטי-אסלאמית" וטענו כי אזרבייג'ן עומדת לארח מצעד גאווה.[392] הדבר הוביל להפגנות מול שגרירות איראן בבאקו, שם נשאו המפגינים סיסמאות לועגות למנהיגי איראן. עלי חסאנוב, ראש המחלקה לעניינים ציבוריים ופוליטיים בממשל נשיא אזרבייג'ן, הצהיר כי טענות לקיום מצעד הגאווה אינן נכונות, והזהיר את איראן "שלא להתערב בענייניה הפנימיים של אזרבייג'ן".[393] בתגובה, איראן החזירה את שגרירה מבאקו,[394] בעוד אזרבייג'ן דרשה התנצלות רשמית מאיראן על הצהרותיה בקשר עם אירוח האירוויזיון של באקו,[395] ובהמשך גם החזירה את שגרירה מטהראן.[396] למרות השמועות, לא התרחש מצעד גאווה במדינה.

איראןעריכה

  ערך מורחב – יום הגאווה האיראני

יום הגאווה האיראני הוכרז לראשונה על ידי קבוצת פעילי להט"ב איראניים בבלוג בחודש יולי 2010. מדי שנה מתאספים פעילי זכויות להט"ב ברחבי הבירה טהראן, ובחשאי מצלמם את עצמם מניפים דגלי גאווה ואוחזים בכרזות עם סיסמות. עם זאת, המשתתפים נאלצים להסתיר את פניהם כדי למנוע אלימות משטרתית והעמדה לדין. פעילים מקיימים את האירוע גם בערים אחרות, בהן כרמאן.

 
מפגין מוחה נגד רצח הומוסקסואלים באיראן לצד דגל המדינה וסמל מערכת יחסים חד מינית בין גברים בעת מצעד הגאווה בוושינגטון הבירה, ארצות הברית, 19 ביולי 2006

בשנת 2017, לראשונה, החליטו המארגנים לקיים את האירוע בשטח פתוח כאשר הוצע להם קרון התצוגה הראשונה בתהלוכת מצעד הגאווה באמסטרדם, אם כי היה עליהם לכסות את פניהם על מנת להימנע מהעמדה לדין עם שובם לאיראן.

בהוטןעריכה

היום הבינלאומי נגד הומופוביה, טרנספוביה וביפוביה צוין לראשונה בבהוטן בשנת 2016 בעוד משרדי האו"ם במדינה פתחו בקמפיין מקוון להגנה על זכויות הלהט"ב.[397] דגל הגאווה הונף במדינה לראשונה, במטה האו"ם בטהימפהו.[398] בשנת 2018 האירוע צוין במלון מיגמר עם נציגי הממשלה וכן מהחברה האזרחית והתקשורת.[399] האירוע נצפה מאז בכל שנה.[400]

אין מצעדי גאווה שנתיים או תצוגה ציבורית אחרת בבהוטן נכון לשנת 2021. פעיל הלהט"ב הבהוטאני, טאשי צענהן, הצהיר כי הדבר איננו מתרחש לא בגלל סביבה עוינת או ממשלה מדכאת, אלא בטענה כי "מצעדי גאווה הם סוג של אקטיביזם שבו אנשים יוצאים לרחובות ומדברים על מדיניות ושינויים משפטיים, וזה לא משהו שהבהוטאנים מסכימים איתו. אנו מאמינים בבניית יחסי אנוש ובדיבור אחד לאחד. חיבור בין לב ללב. שם קורה השינוי האמיתי".[401]

בנגלדשעריכה

הניסיון הראשון להקים ארגון למען זכויות להט"ב בבנגלדש הגיע בשנת 1999, כאשר אדם בשם רנגיו, שתואר כ-"בחור משכיל זר בגיל העמידה משבט ילידים", פתח את הקבוצה המקוונת הראשונה להומואים בנגלים, בשם "Gay Bangladesh" אשר משכה למעלה מ-1,000 חברים. אולם, לאחר מותו של רנגיו, פעילותה הואטה והקבוצה עצמה הפכה מוזנחת. בשנת 2002, שתי קבוצות מקוונות אחרות הופיעו באתר "!Yahoo" בהן: "Teen Gay Bangladesh" ו-"Boys Only Bangladesh". שתי הקבוצות נמחקו על ידי האתר בדצמבר 2002, ולאחר מספר הפעלה מחדש ושינויי שמות, "TGB" הוקמה תחת השם החדש "Bangladesh Gay Boys" ו-"BOB", הידועה כעת בשם "Boys of Bangladesh". הקבוצה היא הרשת הגדולה ביותר לגברים הומוסקסואלים בנגלים, המארגנת אירועים רבים הקשורים לזכויות להט"ב בבירה דאקה מאז 2009. הקבוצה מחזיקה במעל 2,000 חברים הכוללים בין היתר רופאים ודוקטורים לפילוסופיה. מאז 2014, בכל שנה בתחילת השנה החדשה הבנגלית ב-14 באפריל, נערך בדאקה אירוע גאווה בשם "Rainbow Rally". לאחר קבלת איומים, נאלצו המארגנים לבטל את אירוע 2016. בשנת 2014 ערכה בנגלדש את צעדת הטרנסנדרים הראשונה בשטחה.

הודועריכה

ב-29 ביוני 2008, ארבע ערים בהן דלהי, בנגלור, פודוצ'רי וקולקטה קיימו אירועי גאווה מתואמים בהודו אשר כ-2,200 איש התייצבו במהלכם. אלה היו גם אירועי הגאווה הראשונים של כל הערים הללו למעט קולקטה, שקיימה את האירוע הראשון שלה בשנת 1999 - מה שהפך אותו למצעד הגאווה הראשון בדרום אסיה ומאז 2003 החלה לארגן אירועי גאווה שנתיים.[402] מצעדי הגאווה היו מוצלחים, ולמחרת הצהיר ראש הממשלה מאנמוהאן סינג על גילויי סובלנות חברתית רחבה יותר כלפי הומוסקסואלים באירוע למאבק במחלת האיידס. ב-16 באוגוסט 2008 (יום אחד לאחר יום העצמאות של הודו) קיימו חברי הקהילה במומבאי את מצעד הגאווה הרשמי הראשון של העיר (אם כי צעדות הגאווה הבלתי פורמליות נערכו פעמים רבות קודם לכן), במטרה לתקן את חוקי ההפללה בהודו על פעילות הומוסקסואלית בהסכמה מהעידן הקולוניאלי אשר הפכה לחוקית לראשונה בשנת 2018.

 
מצעד הגאווה בקולקטה, מערב בנגל החוגג את פסיקת בית המשפט העליון של הודו אשר הפכה הומוסקסואליות לחוקית במדינה, ספטמבר 2018

מצעדי גאווה נערכו גם בערים אינדיאניות קטנות יותר כמו נאגפור, מאדוראי, בובנשוואר ותריסור. הנוכחות גדלה משמעותית מאז 2008, עם השתתפות מוערכת של 3,500 איש בדלהי ו-1,500 איש בבנגלור ב-2010. בשנת 2017 קיימה דלהי את מצעד הגאווה העשירי שלה בהשתתפות מאות אנשים.[403] צ'נאי קיימה תהלוכות גאווה מאז 2009,[404] ואילו גואה קיימה את מצעדה הראשון באוקטובר 2017.[405] בובנשוואר ארגנה את מצעדה הראשון בספטמבר 2018,[406] וגוואהטי קיימה את אירוע הגאווה הראשון שלה בפברואר 2014. האירוע הראשון בסיקים נערך בינואר 2019 בעיר גנגטוק.

ב-17 במאי 2018, במהלך היום הבינלאומי נגד הומופוביה, טרנספובה וביפוביה נערכו פעילויות ברחבי המדינה, כולל בבופאל, דלהי, מומבאי, קולהפור, טריוונדרום ולאקנאו. שגרירויות זרות רבות בהן אוסטרליה, אוסטריה, בלגיה, ברזיל, קנדה, קוסטה ריקה, קרואטיה, צ'כיה, דנמרק, פינלנד, צרפת, גרמניה, יוון, איסלנד, אירלנד, איטליה, יפן, לטביה, ליטא, לוקסמבורג, מלטה, מקסיקו, ניו זילנד, הולנד, נורווגיה, פורטוגל, סרביה, סלובניה, ספרד, שוודיה, שווייץ, הממלכה המאוחדת וארצות הברית הביעו את תמיכתן בזכויות להט"ב בהודו, ואישרו מחדש את מחויבות מדינותיהן לקידום זכויות אדם.[407]

הונג קונגעריכה

בהונג קונג מתקיימים מצעדי גאווה מדי שנה מאז 2008, כמו גם אירועי חברה אחרים, בהם פסטיבל הסרטים הגאה אשר נוסד בשנת 1989 במטרה "לקדם שוויון הזדמנויות ולבטל אפליה נגד קבוצות מיעוטים בהונג קונג באמצעות יצירות אמנות קולנועיות".[408][409] בשנת 2018 המצעד הגיע לשיא מספר משתתפים עם מעל ל-12,000 איש. סיסמתו הרשמית בשנת 2012 הייתה "העז לאהוב" וקוד הלבוש היו תלבושות מקצועיות אשר משמעותן הציגה שוויון עבור תושבי להט"ב הונג קונגים במקומות תעסוקה.[410] במהלכו, השתתפו הזמרים דניס הו ואנתוני וונג והפוליטיקאים סיד הו וריי צ'אן.

מדי שנה ב-17 במאי ביום הבינלאומי נגד הומופוביה, טרנספוביה וביופוביה, מתקיימת תהלוכה ברחבי הונג קונג להפגנת סולידריות. התהלוכה הראשונה לציונו נערכה בשנת 2005 בעוד ומעורבות פוליטית בנושא הפכה נפוצה יותר בשנים האחרונות.

הפיליפיניםעריכה

ב-26 ביוני 1994, לרגל חגיגות 25 שנה למהומות סטונוול, ארגון להט"ב פיליפיני וכנסיית המטרופוליטן הקהילתית (MCC) של מנילה ארגנו את מצעד הגאווה הראשון בפיליפינים. בשנת 1995 ערכה הכנסייה לצד ארגונים נוספים חגיגות גאווה פנימיות. בשנים 1996, 1997 ו-1998 נערכו והופקו צעדות גדולות ומשמעותיות על ידי קרן המאבק במחלת האיידס "Reachout" במנילה עבור זכויות להט"ב. בשנת 1998, אירועי גאווה שולבו במצעד האזרחים שהיה חלק מחגיגת המאה הרשמית. מצעד גאווה זה הגיע לשיאו בהשתתפותו של נשיא הפיליפינים, שלו הוד יוסף אסטרדה, בפארק לונטה ברחבי הבירה.

 
מצעד הגאווה במנילה, הפיליפינים, 2019

בשנת 1999, עמותת כוח המשימה הגאה בפיליפינים (TFP), רשת קבוצות ויחידים המבקשים לקדם נראות חיובית לקהילת הלהט"ב המקומית, נוסדה ומאז מארגנת את מצעד הגאווה השנתי של המטרופולין של מנילה. בשנת 2003, התקיימה ההחלטה להעביר את המצעד מחודש יוני לשבוע זכויות האדם בדצמבר, במקביל לפעילויות נוספות לציון זכויות אדם כגון יום האיידס העולמי (1 בדצמבר), יום הלסביות הלאומי בפיליפינים (8 בדצמבר) ויום זכויות האדם הבינלאומי (10 בדצמבר).

בשנת 2015 התקיים מצעד הגאווה ה-21 במטרופולין של מנילה תחת הכותרת "להילחם למען האהבה" שנערך ב-25 ביולי. שיעור ההשתתפות באירוע היה מוערך בכ-2,000 איש.[411] מצעד הגאווה שנה לאחר במטרופולין בשנת 2016 כונה תחת המשפט "תן לאהבה להיכנס" והחל בפארק לונטה ב-25 ביוני. ב-24 ביוני 2017 התכנסו המפגינים בפלאזה דה לוס אלקאלדס, מרקינה עבור התחלתו אשר כונה תחת המשפט "כאן ביחד".[412] במהדורת 2018 של המצעד אשר החל ב-30 ביוני, נרשמה השתתפות של כ-25,000 משתתפים (גידול של 225% לעומת השנה הקודמת), ובכך, הפך למצעד הגאווה הגדול ביותר ברחבי דרום-מזרח אסיה.[413]

הרפובליקה העממית של סיןעריכה

 
אירוע הגאווה הראשון של סין, שאנגחאי, 2009

בסין, מתקיים מאז 2009 אירוע הלהט"ב הראשון והגדול במדינה בעיר בעלת האוכלוסייה הגדולה בעולם, שנגחאי, אשר נחגג כפסטיבל גאווה עם אירועי תרבות בהן תערוכות אומנות והקרנת סרטים במקומות פרטיים.[414][415][416] עם זאת, מארגניו טענו כי התקיימו אירועי גאווה במדינה גם לפני היווסדותו. במהלך ציונו נתרמו רוויחיו לעמותת המאבק באיידס "Chiheng Foundation AIDS Orphans".

בשנת 2010 התקיים במהלך חודש אוקטובר במשך תקופה של 3 שבועות. במהלך ציונו ה-11 בשנת 2019, כלל רכיבת אופניים במסלולים שונים בעיר ביום שבת, 18 במאי, לציון היום הבינלאומי נגד הומופוביה, טרנספוביה וביפוביה. באותה שנה, כלל ב-15 ביוני מרתון תחרות ריצה.

וייטנאםעריכה

ב-5 באוגוסט 2012 התקיים מצעד הגאווה הראשון של וייטנאם בבירה האנוי עבור שיפור מעמד זכויות להט"ב ברחבי המדינה. שגריר ארצות הברית לשעבר, טד אוסיוס, אשר היה ידוע כהומוסקסואל גלוי, השתתף באירועים המקומיים יחד עם בעלו.[417] בין התאריכים של ה-18 בספטמבר 2017 עד 24 בספטמבר 2017, מצעד הגאווה בהאנוי התקיים בשנה ה-5 ברציפות. האירוע אירח אלפי אנשים, לעומת כ-100 בקיומו הראשון ב-2012.[418][419] מצעד הגאווה ה-6 בעיר התרחש בנובמבר 2018, לצד השתתפות של מעל 1,000 מפגינים. המצעדים במדינה כוללים באופן ייחודי משתתפים הרוכבים על אופניהם בהשתתפותם לקמפיין למען זכויות טרנסג'נדרים והכשרתם של נישואים חד מיניים ברחבי העולם.[420] למעלה מ-35 אירועים דומים מתקיימים בכל שנה ברחבי וייטנאם, כולל בערים הייפונג, תאן הואה, דה נאנג, קווי נהן, נאצ'אנג, ונג טאו, הו צ'י מין סיטי וקאנטחו בעודם משודרים על ידי מספר ערוצי טלוויזיה בבעלות ממשלתית בהם: "VTV4", "VTV6" ו-"VTV9".[421]

טורקיהעריכה

  ערך מורחב – מצעד הגאווה באיסטנבול, מצעד הגאווה באיזמיר, מצעד הגאווה באנקרה
 
מצעד הגאווה באינסטנבול, טורקיה אשר בשיאו משך מעל 100,000 מפגינים בשנת 2013

מאז שנת 2003, התקיים מדי שנה בעיר הגדולה בטורקיה, מצעד הגאווה באיסטנבול ומאז התרחש בכל שנה ביום ראשון האחרון של חודש יוני או ביום ראשון הראשון ביולי, לציון סוף שבוע הגאווה בעיר. כ-30 איש השתתפו בציונו הראשון. מספרים אלו גדלו באופן גורף מדי שנה, והגיעו לכ-5,000 איש עד שנת 2010. מצעד 2011 משך למעלה מ-10,000 איש, ובכך, הפך לצעדה הגדולה ביותר בעולם המוסלמי.[422][423] מהדורתו לשנת 2012, שהתקיימה ב-1 ביולי, משכה בין 10,000 ל-30,000 איש. המפגינים במהלכו מתכנסים בכיכר טקסים לפני הצעידה לכל אורך שדרת איסטיקלאל המוגדרת כשדרה להולכי רגל רחבה ואחד המרחבים הציבוריים החשובים ביותר באיסטנבול. ב-30 ביוני 2013, מצעד הגאווה בעיר משך כ-100,000 איש. למפגינים הצטרפו מפגני פארק גזי, והפכו את קיומו למצעד הגאווה הגדול ביותר שהתקיים אי פעם בטורקיה. המצעד של 2014 משך מעל 100,000 איש. האיחוד האירופי שיבח את טורקיה כי המצעד התקיים ללא כל הפרעה. עם זאת, מצעדי הגאווה בעיר מאז שנת 2015 נאסרו על ידי הרשויות המקומיות (מאז החל שלטונו של הנשיא רג'פ טאיפ ארדואן) בעוד אלפי המשתתפים החלו להתנגד לאיסור ונתקלו בגז מדמיע, מגנים, גז פלפל וכדורי פלסטיק על ידי כוחות המשטרה.[424][425]

בשנת 2003 נוסד לראשונה מצעד הגאווה בבירה אנקרה. ביוני 2013 התקיים מצעד הגאווה הראשון באיזמיר עם 2,000 משתתפים.[426] ב-3 ביוני 2018 התקיים עם למעלה מ-50,000 משתתפים.[422] מצעד גאווה נוסף מתרחש מדי שנה באנטליה.[427] פוליטיקאים ממפלגות האופוזיציה מפלגת העם הרפובליקאית (CHP) ומפלגת השלום והדמוקרטיה (BDP) העניקו את תמיכתם הרבה לציון המצעדים בעודם נטלו חלק בהשתתפותם במשך השנים.[428]

טאיוואןעריכה

  ערך מורחב – מצעד הגאווה בטאיוואן

ב-1 בנובמבר 2003 נערך בטאיפיי, בירת טאיוואן, מצעד הגאווה הראשון בעולם דובר הסינית, בו השתתפו למעלה מ-1,000 איש.[429] מאז התקיים בכל שנה. בשנים הראשונות ניכר היה כי מספר רב של משתתפים לבשו מסכות כדי להסתיר את זהותם בעוד הומוסקסואליות נותרה טאבו חברתי דאז. מצב זה השתנה בהדרגה עם השנים. מצעד 2010 משך מעל 30,000 משתתפים והגביר את תשומת הלב התקשורתית והפוליטית בנושא, בעודו מדגיש את הקבלה הגוברת של החברה הטאיוואנית עבור זכויות להט"ב בשטחי המדינה.

מאז 2010 החל מצעד גאווה בעיר הדרומית, גאושיונג שמשך בשנתו הראשונה למעלה מ-2,000 איש.[430] העיר טאיג'ונג מקיימת גם כן מצעדי גאווה, כאשר מצעד 2016 משך כ-20,000 אנשים.[431] ציונו של מצעד הגאווה בבירה טאיפיי 2017 משך על פי ההערכות כ-123,000 איש,[432] כ-137,000 איש בשנת 2018,[433] בעוד שנה לאחר מכן מספר הצועדים הגיע לשיא של כ-200,000 ובכך, הפך למצעד הגאווה הגדול ביותר ביבשת אסיה יחד עם מצעד הגאווה בתל אביב בין השנים 2018–2019 המוזכר לעיתים ברחבי המזרח התיכון עם מעל ל-250,000 צועדים.[434]

יפןעריכה

 
מצעד הגאווה בטוקיו, יפן, 2006

מצעד הגאווה של טוקיו, בירת יפן, מתקיים בכל שנה מאז 1992 בעוד נוכחות מפגיניו גוברת מדי שנה באלפי לצד מצעד הגאווה בסאפורו וערים נוספות ברחבי המדינה.[435]

ירדןעריכה

בשנת 2015 פרסם משרד הפנים הירדני הצהרה על זכויות להט"ב בתגובה לפרסום סביב אירוע בבירת ירדן, עמאן. בהצהרתו נאמר כי "זכויות להט"ב מתנגשות עם דת האסלאם", שעל פי חוקת המדינה היא דת המדינה הרשמית, בעוד כי החוק הירדני מפליל את קיום ישיבות ציבוריות ללא אישור מוקדם וכן התנהלות ציבורית "המפרה את השלום או את תפאורה של החברה". הצהרה זו הייתה בתגובה לפרסום סביב אירוע זכויות להט"ב שהתקיים בעמאן. היום הבינלאומי נגד הומופוביה, טרנספוביה וביפוביה צוין בשטחי העיר בשנים 2014 ו-2015. באירועים השתתפו פעילים רבים וחברי הארגון בני ברית להט"ב בירדן. באירוע השני שהתקיים בשנת 2015 שגרירת ארצות הברית בג'ורדן אליס וולס הייתה אחת הדוברות לצד פרסומו בכול כלי התקשורת המקומיים.

לאוסעריכה

מצעד הגאווה הציבורי הראשון בלאוס נערך ביוני 2012 במגרש הספורט של שגרירות ארצות הברית בוינטיאן עם כ-100 מפגינים.[436] אורחי הכבוד במהלכו היו שגרירת ארצות הברית בלאוס קארן סטיוארט וד"ר בופנג פילאבונג, מנהל המרכז של HIV/איידס במשרד הבריאות של לאוס. האירוע אורגן על ידי ארגונים לאוטיים ובין-ממשלתיים.

לבנוןעריכה

  ערך מורחב – מצעד הגאווה בביירות

מצעד הגאווה בביירות, בירת לבנון התקיים לראשונה ב-2017 בו השתתפו כ-4,000 צועדים.[437][438][439] בשנת 2018, לפני שהמשטרה עצרה את המארגן, האדי דמיאן, השתתפו קרוב ל-3000 צועדים במהלכו.[440]

המהדורה הראשונה של אירוע גאווה בביירות התקיימה בין התאריכים 14–21 במאי 2017 במקביל ליום הבינלאומי נגד הומופוביה, טרנספוביה וביפוביה.[441] האירוע משך כ-4000 משתתפים באירועים שכללו תצוגות אופנה, ערב סיפורי להט"ב, הקרנות סרטים, מספר מסיבות, מופעי דראג, ועוד.[442] מצעד הגאווה עצמו נקבע ל-21 במאי, אך בימים שקדמו אליו, כמות המשתתפים הצפויה עלתה על הציפיות ולכן, מארגני הלוגיסטיקה לא הספיקו ללוות כראוי את המצעד. במקום זה התקיים ברקביקיו המוני בחוף הים בגבולות הבירה שכלל מוזיקה חיה, משחקי חברה ומסיבת חוף.[443]

במאי 2018 נערך המצעד השני אשר הוקדש לתמיכה בהורים אשר "לא זרקו את ילדיהם בגלל נטייתם המינית". מסיבת הפתיחה הביאה כ-800 אזרחים אשר הריעו להופעתו של הזמר הלבנוני חאנזה. בעקבות האירוע, הקהילה הגאה בביירות זכתה לתמיכה רחבה מכל רחבי העולם ולמאות שיחות טלפון של פעילים בינלאומיים שהציעו את עזרתם ועודדו את המשך הפעילות כמו גם את גינויהם ממשלות זרות כלפי התנהלות התובע הכללי של ביירות שהורה על השעיית הפעילות ופתח בהליך פלילי כנגד המארגנת בגין "ארגון אירוע המסית להפקרות".[444] אירוע הגאווה ב-2020 נערך על רקע מגפת הקורונה בלבנון ולאחר הפיצוץ בנמל ביירות. מדי שנה מקיימת הקהילה המקומית אירועים למודעות לאיידס ביום האיידס העולמי.

מונגוליהעריכה

היום הבינלאומי נגד הומופוביה, טרנספוביה וביפוביה מצוין במונגוליה מאז 2011, עם אירועים שנוסדו על ידי המרכז הגאה מונגוליה.[445] בשנת 2013 אורגן שבוע הגאווה הראשון על ידי חברי הקהילה ומאז שנת 2014, המרכז מארגן מדי שנה את "ימי השוויון".[446] מצעד הגאווה של שנת 2018 משך מעל 200 מפגינים.[447]

מזרח טימורעריכה

ב-29 ביוני 2017, מצעד הגאווה הראשון במזרח טימור התקיים בעיר הבירה דילי עם דיווחים של השתתפות 500 איש.[448] נזירה קתולית נאמה בתחילתו.[449] באותו שבוע, ראש הממשלה, רועי מריה דה אראוג'ו הכריז כי "אפליה, חוסר כבוד והתעללות באנשים בגלל נטייתם המינית או זהותם המגדרית אינם מספקים שום תועלת לאומה שלנו" וכי "לכל אדם יש פוטנציאל לתרום להתפתחות האומה שלנו, כולל קהילת הלהט"ב", ובכך הפך למנהיגה הדרום-מזרח אסייתי הראשון שתמך בפומבי בזכויות להט"ב.[449][450]

 
מצעד הגאווה בדילי, מזרח טימור, 2019

מצעד הגאווה השני בעיר נערך ב-20 ביולי 2018 אשר במהלכו, כ-1,500 איש השתתפו, פי שלושה מזה של השנה הקודמת. האירוע החל בהקרנת סרט תיעודי ובעקבותיו מצעד בהובלתה של להקה מקומית שניגנה שירי התנגדות טימוריים מסורתיים למדיניות השלטון ונגד אפליה.[451] מצעד הגאווה השלישי נערך ב-12 ביולי 2019 עם כ-3,000 איש, כפול מזה של השנה הקודמת, ו-6 פעמים מכמות האנשים שהשתתפו בשנת 2017. השרה לסולידריות חברתית והכלה ארמנדה ברטה דוס סנטוס תמכה באירוע. נשיא מזרח טימור, פרנסיסקו גוטרש, פרסם הצהרה לתמיכה במצעד, באומרו "אני נשיא של כלל האנשים! אני מכבד את כולם! כבוד ואהבה קושרים אותנו כמשפחה, כקהילה, כעם. אני מבקש מכולם לראות את המגוון והעושר של האומה שלנו. יחד אנו מחזקים את הכוח והידע הקולקטיבי. יחד אנו נלחמים למען חברה צודקת יותר. יחד אנו בונים עם מלא כבוד ואהבה לכולם!".[452][453]

מיאנמרעריכה

מיאנמר ציינה את מצעד הגאווה הראשון שלה במספר ערים ברחבי המדינה בשנת 2012, לציון היום הבינלאומי נגד הומופוביה, ביפוביה וטרנספוביה.[454] בשנת 2018 נתנו גורמים מקומיים הרשאה למסיבת גאווה ציבורית, במהלכה כמעט כ-6,000 איש התייצבו לאירוע, שהוגדר כעלייה מהפעמים הקודמות.[455] מספרם עלה בהמשך ל-10,000 למחרת.[456]

מלזיהעריכה

סקסואליטי מרדקה, אירוע שנתי לזכויות למיניות חופשית במלזיה אשר הוקם בשנת 2008, התרכז סביב הנושא "קוויר ללא פחד" בשנת 2011. הפרסום לאירוע כלל סרטונים של מספר אזרחים מלזיים המכריזים על זהותם הקווירית, וקוראים לשוויון עבור זכויות להט"ב במדינה בעוד פעילות הומוסקסואלית מוגדרת כפלילית הנושאת עד 20 שנות מאסר עם הצלפת מלקות, קנסות וגירוש (בעוד הוצאות להורג, מכות ועינויים הוגדרו כנסבלים לאורך השנים). לאחר פרסום האירוע באותה שנה, פרסמה משטרת מלזיה המלכותית הצהרה האוסרת על האירוע, בהתבסס על הנחות היסוד של "סיכון הפרעה לסדר הציבורי ופגיעה בחופש הדת".[457] בשנת 2014, סעיף 27 א(1)(ג) לחוק המשטרה, ששימש לאיסור האירוע, הוחלף על ידי חוק האספה השלווה 2012 (PAA) אשר הביא לביטול האיסור על קיום האירוע.[458]

במאי 2017, מצעד הגאווה שאורגן על ידי אוניברסיטת טיילורס בסובאנג ג'איה, אשר עתיד היה להתקיים ביוני, בוטל עקב לחץ איסלאמיסטי.[459]

נפאלעריכה

 
מובילי מצעד הגאווה בקטמנדו, נפאל בשנת 2019 נושאים כרזה הדוברת ארבע שפות שונות

מדי שנה מקימים ארגוני להט"ב שונים מצעדי גאווה בנפאל. אגודת "Blue Diamond" ארגנה בשנת 2010 את האירוע "Gai Jatra Gay March", כאשר מרבית המשתתפים היו עם מסכות על מנת למנוע את זיהוים מפני התקפות הומופוביות. בשנים האחרונות נערכו מצעדי גאווה רבים בתקופות שונות שמשכו כ-1,500 משתתפים.[460] המצעדים מסתיימים בהדלקת נרות עבור זיכרונותיהם של אלה אשר נפטרו מהקהילה בשנה האחרונה.

מצעד הגאווה בקטמנדו מתקיים מדי שנה ב-29 ביוני ומאורגן על ידי קבוצת הנוער "Queer" בשיתוף עם "Queer Rights Collective" בעוד שצעדות עבור זכויות להט"ב נוספות מתקיימות במהלך השנה, זו הפכה לראשונה שמצוינת במהלך חודש הגאווה (יוני).[461] קיום המצעד הראשון משך כ-400 איש ברחובות של מייטגה.[462]

בשל מגפת הקורונה בשנת 2020, נערך המצעד השני של נפאל באופן מקוון.[463][464][465] אירועים נוספים ברחבי המדינה כוללים את שבוע המודעות המינית (השבוע האחרון של חודש אוקטובר), יום הדו-מיניות (23 בספטמבר), יום המודעות לקאסטת ההיג'רה (17 באפריל) ויום המודעות האינטרסקסי (26 באוקטובר).

סינגפורעריכה

"Pink Dot SG" הוא אירוע שנתי שהחל בשנת 2009 לתמיכה בזכויות להט"ב בסינגפור. האירוע הראשון נערך ב-16 במאי, עם סרטון קמפיין שכותרתו "RED + WHITE = PINK" אשר היה לאירוע הציבורי הראשון, באוויר הפתוח, הנושא תמיכה בקהילת הלהט"ב הסינגפורית, ששבר את שיא ההשתתפות הגדולה ביותר בפארק הונג לים בו מתקיים (2,500 משתתפים) מאז הקמת המקום.[466]

במשך השנים זכה האירוע לסיקור נרחב בתקשורת הבינלאומית והמקומית כאחד בעוד כי הומוסקסואליות מוגדרת כפלילית במדינה על פי החוק הקולוניאלי הבריטי נכון לאוגוסט 2021.[467] ציונו השני בשנת 2010, התקיים עם מעל ל-4,000 מספר משתתפים. באירוע השלישי בשנת 2011, מספר המשתתפים המשיך לעלות והגיע לכ-10,000 לצד קיום אירועים בינלאומיים של "Pink Dot" שנערכו באותו יום באנקורג', אלסקה, גאושיונג ולונדון. בשנת 2012 מספר המשתתפים עלה ל-15,000.[468]

מארגני "Pink Dot" בשנת 2013 טענו כי שיעור ההשתתפות היה כ-21,000 איש, אשר הפך אותו לאספה הגדולה ביותר של החברה האזרחית במדינה.[469] כדי להכיל את המספר הגדול של המשתתפים, נוצר מוקד לוויני שני כדי לתעל את תנועתם.[470] בשנים האחרונות השתתפו בעצרת קהל שיא של כ-28,000 משתתפים עם נטייה לעבר דמוגרפיה צעירה יותר.[471] ב-29 ביוני 2019, במהלך קיום האירוע ה-11 במדינה, השתתפו באירוע לי הסיין יאנג, אחיו של ראש הממשלה ה-3 של סינגפור, לי הסיין לונג, כמו גם אשתו ובנו השני לי הוואנו ובעלו, הנג ירוי.[472]

קוריאה הדרומיתעריכה

מצעד הגאווה בסיאול, הוא אירוע הלהט"ב הגדול בקוריאה הדרומית אשר נערך לראשונה בשנת 2000 בעודו משך כ-50 איש. שיעור משתתפיו גדל בעקביות מדי שנה מאז. בשנת 2015, בעקבות מחאות של קבוצות נוצריות שמרניות, סוכנות משטרת המטרופולין של סיאול אסרה על קיום האירוע תוך ציון דאגות לבטיחות הציבור והפרעות בתנועה כסיבות הביטול.[473][474] ההחלטה בוטלה על ידי בית המשפט לעניינים מנהליים בסיאול, מה שאיפשר את קיומו לאחר מכן, בו השתתפו כ-20,000 איש.[475][476] שנה לאחר מכן, מספר משתתפיו נאמד בכ-50,000 איש. ביולי 2017, כ-85,000 איש צעדו ברחובות סיאול לתמיכה בזכויות להט"ב בקוריאה הדרומית במהלכו.[477] לקראת מהדורתו ב-2018, כ-200,000 אזרחים שמרנים חתמו על עצומה מקוונת בפנייה לגורמים רשמיים לפעול עבור מניעת קיום המצעד.[478][479] עם זאת, התקיים לבסוף וכלל השתתפות של כ-120,000 איש.[480] במאי 2018, התקיים מצעד הדראג הראשון בדרום קוריאה עם עשרות משתתפים במהלכו ללא תקריות ברחבי הבירה כחלק מההפגנה השנתית. ביולי 2019, קבוצות נוצריות שמרניות ניסו שוב לחסום את קיומו של ההפגנה השנתית, בטענה שציונה "יהיה מזיק לילדים ותפגע בזכויותיהם". בית משפט דחה את בקשתם בטענה שהיא "בלתי הגיונית".[481] ימים לאחר מכן, נערכה המהדורה ה-19 של המצעד עם מספר שיא של 150,000 מפגינים.[482][483]

 
מצעד הגאווה בסיאול, דרום קוריאה אשר משך בשיאו מעל 150,000 מפגינים בשנת 2019

העיר הדרום-מזרחית דאיגו מקיימת מצעדי גאווה שנתיים בשטחה מאז 2009, בעוד העיר פוסאן ערכה את מצעדה הראשון ב-23 בספטמבר 2017. בשנת 2018, במהלך ציונו השני של מצעד פוסאן, נפרסו כ-2,000 פקידי משטרה עבור שמירה על קיום האירוע מפני אלימות מצד מפגינים הומופובים, והגנת 15,000 המשתתפים.[484] קוואנגג'ו וג'ג'ו ערכו את אירועי ההפגנות למען זכויות להט"ב הראשונים בשטחן ב-2017, בעוד בציונן בקוואנגג'ו התקיימה מחאה נגדית על ידי מפגינים שמרנים. ערים נוספות, בהן אינצ'ון וג'ונג'ו, ערכו את אירועי הגאווה הראשונים שלהן בשנת 2018. גורמים רשמיים בבאינצ'ון שללו תחילה את האישור לקיום האירוע, בנימוק של "חוסר חניה". המארגנים הגישו ערעור על האיסור ונשבעו לקיימו. האירוע התרחש לבסוף והסתיים בעימותים אלימים לאחר שכ-1,000 מפגינים נוצרים החלו לתקוף באלימות את המשתתפים.[485] באפריל 2019, מארגני האירוע הגישו כתב אישום נגד מספר כמרים נוצרים ששיבשו באלימות את האירוע, לצד תלונות לגוף זכויות האדם הלאומי של קוריאה הדרומית בעודם האשימו את המשטרה בחוסר מעש למניעת האלימות.[486][487] בשנת 2020, כשלוש ערים ביטלו את קיום המצעד השנתי בשטחן עקב התפרצות מחלת הקורונה. סטארטאפ המדיה החדש "Dotface" ערך מצעד מקוון במקום אשר במהלכו, המשתתפים הוצגו על ידי יצירת דמויותיהם דרך דף הבית של "Dotface" והעלאתן באינסטגרם עם ההאשטאג של ציון המצעד.[488][489]

קירגיזסטןעריכה

ב-8 במרץ 2019 התרחשה צעדה שלווה של כ-400 איש בעיר הבירה של קירגיזסטן, בישקק. אף על פי שהצעדה נועדה להנציח את יום האישה הבינלאומי, היא ראתה נטייה חזקה כלפי מעמד זכויות להט"ב בקירגיזסטן שכללו משתתפים בעלי מסכות בצבעי דגל הגאווה אשר כונתה על ידי התקשורת המדינית "מצעד הגאווה הראשון במדינה". אולם, האירוע עורר מחלוקת בולטת במיוחד מצד חברי פרלמנט שמרנים שהביעו איומים רצחניים על המשתתפים. חברת הפרלמנט ג'ילדיז מוסאבקובה כתבה בחשבונה בפייסבוק בתגובה לצעדה כי "הגברים שאינם רוצים להביא ילדים והבנות שאינן רוצות לשפוך תה... אסור לקלל רק, יש להכות אותם". תגובתה נידונה במהירות על ידי חברי פרלמנט אחרים.

ארגוני זכויות אדם והמארגני הצעדה הגנו על קיומה ועל נוכחותם של דגלי הגאווה. בקטור איסקנדר, מייסד אתר החדשות הפופולרי "Kloop" אשר השתתף במהלכה, הגיב באומרו כי, "אני חושב שזה מאוד מגניב שקהילת הלהט"ב הגיעה לצעדה, כי זה קשור גם לזכויות נשים אם אנחנו מדברים על לסביות. ונערות טרנסג'נדריות שמתמודדות עם אלימות אדירה בקירגיזסטן".[490][491] פעילי להט"ב קירגיזים תיארו את האירוע כ-"נקודת מפנה".[492]

קמבודיהעריכה

ציון אירוע הגאווה הראשון של קמבודיה נערך בשנת 2003 בעיר הבירה פנום פן. כיום זהו אירוע שנתי "שחוגג בגלוי את המגוון של קמבודיה". בשנת 2006 נרשמה נוכחות של כ-400 משתתפים במהלך ציונו.[493] מצעד הגאווה הרשמי הראשון של קמבודיה נערך בסיאם ריפ בשנת 2018.[494]

תאילנדעריכה

בשנת 1989 תיאר פעיל זכויות הלהט"ב בתאילנד, נטיי טירארוג'יאנאפונגס, את מעמד הקהילה במדינה כמורכב הרבה יותר בעבר מאשר בהווה, באומרו כי אף על פי שאנשים הודו בקיומה של הומוסקסואליות, "הם עדיין לא רגילים לרעיון של אנשים הומוסקסואליים בגלוי. אפילו פחות מכירים את הרעיון של זכויות להט"ב".[495] המצב החל להשתנות בשנות התשעים עם אירועים ציבוריים רבים יותר, כגון פסטיבלי גאווה שהתקיימו מדי שנה בין השנים 1999–2007 בבנגקוק, עד שסכסוכים פנימיים בין המארגנים וויכוחים עם התומכים הפיננסיים לציונו מנעו קיום אירועים עתידיים.[496] מצעד הגאווה של בנגקוק היה צפוי להתקיים שוב בנובמבר 2017, הפעם הראשונה מזה 11 שנים, אך נדחה בגלל תקופת האבל הלאומית של ראמה התשיעי, מלך תאילנד.[497]

 
מצעד הגאווה של צ'יאנג מאי בשנת 2019, אשר הוקדש לזכר המהומות כלפי ציונו בשנת 2009

בעיר פוקט נערכים אירועי גאווה בכל שנה מאז 1999.[498] המצעד השני בעיר צ'יאנג מאי שבצפון העיר בשנת 2009 עורר עוינות רבה עד וכתוצאה מכך בוטל. כשהמשתתפים התכוננו לצעדה, קבוצה פוליטית הקיפה את המתחם שבו התכנסו, צעקה עלבונות באמצעות מגפונים כלפי המשתתפים והשליכה פירות וסלעים לעבר הבניין בו הסתתרו.[499] עם זאת, עשר שנים מאוחר יותר, מעל 500 איש כולל פוליטיקאים, צעדו במצעד העיר ב-21 בפברואר 2019 אשר הוקדש לזכרו.[500][501]

"Songkran" הוא החג הלאומי של השנה החדשה בתאילנד, אשר חל ב-13 באפריל בכל שנה. החג קיבל משמעות מיוחדת בשנים האחרונות עבור תושבי להט"ב והמבקרים, שכן הוא מתקיים בו זמנית עם מסיבת המעגלים הגאה של סנגקראן בבנגקוק, שנחשבה לחגיגת הלהט"ב הגדולה ביותר באסיה. האירוע חגג 14 שנה לציונו בשנת 2019.[502][503][504]

אפריקהעריכה

  ערך מורחב – זכויות להט"ב באפריקה

אוגנדהעריכה

 
מפגינים במצעד הגאווה בלונדון, מוחים עבור זכויות להט"ב באפריקה לצד דגלי ניגריה, קניה ואוגנדה, 2018

באוגוסט 2012 התקיים באנטבה מצעד הגאווה האוגנדי הראשון במטרה למחות על יחס הממשלה השלילי ביותר נגד זכויות להט"ב במדינה ועל הניסיונות של הפרלמנט לאמץ חוק "מעשה סדום" נוקשה שכונה בשם "הצעת החוק - להרוג את ההומואים" שיכלול מאסר עולם בגין עבירה פלילית של פעילות הומוסקסואלית בהסכמה.[505]

מהדורת המצעד השני נערכה באנטבה באוגוסט 2013.[506] החוק הוכרז בדצמבר 2013 ונדחה לאחר מכן על ידי בית המשפט החוקתי באוגנדה ב-1 באוגוסט 2014 על רקע טכני. ב-9 באוגוסט 2014 נערך המצעד השלישי בעיר על רקע אינדיקציות לפיהן ניתן לערער על פסק הדין או להחזיר את החוק לפרלמנט על מנת לשנותו ולהפיכת הומוסקסואלית במדינה לחוקית.[507]

אסווטיניעריכה

מצעד הגאווה הראשון של אסוואטיני נערך ביוני 2018 במבבנה אשר נוסד על ידי ארגון הלהט"ב "Rock of Hope". האירוע החל בצעדה (עם הגנה משטרתית), בעקבות פיקניק ומסיבה אשר במהלכו השתתפו כ-1,000 איש. האירוע זכה לסיקור תקשורתי בינלאומי ומקומי לא מבוטל, והופיע בעמוד הראשון של שני העיתונים הגדולים של המדינה. שגרירת ארצות הברית באסווטיני ליסה ג'יי פיטרסון השתתפה במהלכו.[508] המצעד הגאווה השני במדינה נערך ביוני 2019 ותואר לאחר מכן כ-"הצלחה משמחת" לצד השמעות שירים אסוואטינים מסורתיים.[509]

אתיופיהעריכה

אף על פי שהומוסקסואליות היא פלילית באתיופיה ונענשת ב-15 שנות מאסר, בינואר 2009 נערכו מספר אירועי גאווה באדיס אבבה. בשנת 2012, אמור היה להתקיים כנס זכויות להט"ב בעיר, אם כי בוטל בשל תגובות שליליות מצד נוצרים וקבוצות דתיות קיצוניות, שהפגינו נגדו וכינו את משתתפיו "מיסיונרים של רוע".[510]

בניןעריכה

ב-17 במאי 2013 ארגנו אגודות להט"ב בקוטונו, בנין, אירוע גאווה לתמיכה ביום הבינלאומי נגד הומופוביה, וטרנספוביה וביפוביה במכון פרנסיס, שמשך קהל של 200 איש.[511]

דרום אפריקהעריכה

 
ציון מצעד הגאווה הראשון ביוהנסבורג, דרום אפריקה, 13 באוקטובר 1990

מצעד הגאווה הראשון של דרום אפריקה נערך לקראת סוף עידן האפרטהייד ביוהנסבורג ב-13 באוקטובר 1990, והיה לאירוע הראשון מסוג זה ביבשת אפריקה.[512][513] לאחר מכן הגוף המארגן של מצעד הגאווה של ג'ובורג התפרק בשנת 2013 עקב סכסוך פנימי לגבי המשך השימוש באירוע לצורך הסברה פוליטית. ועדה חדשה הוקמה במאי 2013 לארגון "גאווה עממית" שנחשבה "כתנועה פוליטית כוללת ומפורשת למען צדק חברתי".[514][515][516]

תהלוכות גאווה נוספות המתקיימות באזור יוהנסבורג כוללות את מצעד הגאווה בסווטו המתרחש מדי שנה במדולנדס ומצעד איקורהולני המתרחש מדי שנה בקווא-תימה, עיירה במזרח הרנד. מצעדי הגאווה שנערכים בערים נוספות ברחבי המדינה כוללים את מצעד קייפטאון, עיירת ח'ומבולאני (הנכללת בתוך העיר), דרבן, מפרץ נלסון מנדלה בפורט אליזבת ומצעד בלימפופו המתקיים בפולוקוואנה, לימפופו.

כף ורדהעריכה

בקנה מידה אחד עם מושבות אפריקאיות פורטוגזיות אחרות, כף ורדה מדווחת כאחת המדינות הידידותיות ביותר באפריקה כלפי להט"ב. בשנת 2013 הוקמה האגודה "Associação Gay de Cabo Verde", אשר ארגנה את מצעד הגאווה הראשון במדינה ביוני 2013, שנערך במינדלו, העיר השנייה בגודלה.[517]

שלוש שנים לאחר מכן התקיים מצעד הגאווה הראשון בעיר הבירה פראיה. מאז, החלו עמותות נוספות לעבוד למען זכויות להט"ב בשטח המדינה בהן "Associação LGBTI de Praia". בשנת 2018 נערך מצעד הגאווה של פראיה בעזרת מכון כף ורדה לשוויון מגדרי (ICIEG) וממשלת פראיה.[518] המשתתפים קראו להכשרתם של נישואים חד מיניים ולחקיקה נגד אפליה כלפי להט"ב.[519]

לסוטועריכה

 
הפגנת זכויות הלהט"ב הראשונה של זימבבואה בהארארה ביום זכויות האדם, 10 בדצמבר 1998

ב-18 במאי 2013 התקיימה צעדת הגאווה הראשונה בלסוטו במרכז העיר מאסרו ואורגנה על ידי העמותה "The Matrix Support Group".[520][521] האירוע דווח כמוצלח, לצד תמיכת הרשויות והענקתם ליווי למשתתפים.[522] מאז, נערכו מדי שנה צעדות ואירועי גאווה במספר ערים, המושכים כמאות משתתפים.[523]

מאוריציוסעריכה

"Collectif Arc-En-Ciel" שנוסד בשנת 2005, הוא החלוץ בנושא והארגון הראשי של קהילת הלהט"ב במאוריציוס.[524] הארגון הקים את מצעד הגאווה הראשון במדינה בשנת 2006 כמו גם במשך השנים שלאחר מכן, אשר כלל מעל 1,200 מפגינים בשנת 2016. באותה שנה, הארגון העביר את ציונו מהעיירה הקטנה של בו-באסין רוז-איל לבירה פורט לואי. ביוני 2018, מהדורת המצעד התקיימה אך בוטלה לאחר זמן קצר עקב מאות איומי מוות שנחשדו כי מקורם בקיצונים דתיים. בנוסף, הפגנת נגד אלימה אורגנה על ידי ג'אבד מיטו, אסלמיסט קיצוני ידוע שכבר נמצא במעקב על פי הרשויות המדינה, בעוד כוח משטרה חזק נפרס כדי לספק הגנה למשתתפי המצעד. דמויות דתיות רבות וחשובות באי, כולל הקרדינל מוריס פיאט, גינו בתקיפות את ההפגנה וקראו לכבוד וסובלנות לכולם. ישיבת להט"ב התקיימה בנושא מספר ימים לאחר מכן בחוף קאודאן בבירה, בתמיכה של ראש הממשלה פראווינד ג'וגנאוט.[525]

מלאוויעריכה

ב-26 ביוני 2021 קיימה קהילת הלהט"ב במלאווי את מצעד הגאווה הראשון בעיר הבירה, לילונגווה, בעוד שפעילות הומוסקסואלית במדינה איננה חוקית משנת 1881 ונענשת במאסר של עד 14 שנים והצלפת מלקות נכון לאוגוסט 2021 (בפועל, החוק מושהה מאז 2012).[526]

נמיביהעריכה

מצעד הגאווה הראשון של נמיביה התקיים בוינדהוק בדצמבר 2013 בו השתתפו כ-100 איש.[527] העיר סווקופמונד ערכה את מצעד הגאווה הראשון שלה ביוני 2016.[528] שתי הערים המשיכו מדי שנה מאז בציונם ולא עמדו בפני מכשולים מצד ממשלת נמיביה ביוזמת קיומם. ביוני 2017 צעדו כ-200 איש במצעד גאווה בוינדהוק, כפול מכמות הצועדים ב-2013.[529] בנובמבר 2017 התקיים בווינדהוק פסטיבל לסביות נמיבי ראשון בו נכללו למעלה מ-60 לסביות צעירות מ-8 אזורים שונים אשר התכנסו לשבוע של הופעות פומביות וביטוי יצירתי, עם שירה, חשיפת סיפורים, מוזיקה, הצגות דרמה וריקודים המדגישים את היותן של לסביות בנמיביה בפרט.[530] המהדורה השנייה של הפסטיבל התקיימה בנובמבר 2018.[531][532] בדצמבר 2018 המשיכו להפגין כמאות איש במצעדי הערים בעוד פעילות הומוסקסואלית בין גברים מוגדרת כפלילית מאז 1920 על פי החוק הרומאי-הולנדי הקולוניאלי.[533][534]

 
מפגינים בברלין, גרמניה מוחים נגד מדינות המפלילות הומוסקסואליות, 2018

קניהעריכה

ב-26 ביוני 2012, שגרירות ארצות הברית בבירה ניירובי קיימה את מה שנחשב לאירוע הגאווה הראשון אי פעם בקניה. קצין יחסי ציבור בשגרירות הצהיר בתגובה כי, "ממשלת ארצות הברית מצידה הבהירה כי קידום זכויות אדם עבור חברי קהילת הלהט"ב הוא מרכזי במדיניות זכויות האדם שלנו ברחבי העולם ובהגשמת מטרות מדיניות החוץ שלנו".[535]

תוניסיהעריכה

בשנת 2015, הארגון התוניסאי, שמס, הוקם כארגון זכויות הלהט"ב בתוניסיה.[536] ב-18 במאי 2015 קיבל הכרה רשמית מהממשל כארגון.[537] ב-10 בדצמבר 2015, יום זכויות האדם הבינלאומי, הצטרף הארגון עם קבוצות פעילים מקומיים להפגנה נגד האפליה המתמשכת נגד אזרחי להט"ב במדינה. בחודש מאי 2016 ארגנו מספר עמותות קבלת פנים לאירוע גאווה קטן בבירת המדינה, תוניס. עמותות תוניסאיות שונות עבור זכויות להט"ב ארגנו בנוסף אירועים והפגנות פומביות לציון היום הבינלאומי נגד הומופוביה, טרנספוביה וביפוביה באותו החודש.[538]

מצעדי הגאווה בישראלעריכה

  ערכים מורחבים – זכויות להט"ב בישראל, מחאת הלהט"ב (2018)
 
בית עיריית תל אביב-יפו מואר בצבעי דגל הגאווה ברחבת כיכר רבין אשר במהלכה, התקיימה מחאת הלהט"ב הראשונה בישראל בשנת 1974

בישראל קיימת קהילה להט"ב פעילה, עם אירועי גאווה שנתיים המתקיימים בתל אביב וירושלים מאז שנת 1998. אירועים נוספים מתקיימים באופן קבוע גם בערים חיפה, פתח תקווה, חדרה, רעננה, אילת, באר שבע וראשון לציון. בשנת 2012 התקיימו במהלך חודש יוני ובתחילת חודש יולי מצעדי גאווה בערים: חדרה, פתח תקווה, רעננה והרצליה לראשונה.[539]

בשנת 1974 ארגן פעיל זכויות הלהט"ב הישראלי סיוון מלכיאור את "מצעד המסיכות" בכיכר מלכי ישראל, במהלכו כ-20 מפגינים הומוסקסואלים חבשו מסכות עבור הסתרת זהותם ודרשו מהממשלה חקיקת שוויון זכויות. מלכיאור היה למפגין היחיד שצעד ללא מסכה. כיום, הפגנה זו מוגדרת כמצעד הגאווה הראשון בישראל. מלכיאור היה בנוסף למפגין אשר הסכים להתראיין לאחר ההפגנה בפנים חשופות לערוץ הראשון. מצעדים דומים בתל אביב התקיימו בשנים 1977 ו-1979 תחת הכותרת "העליזיאדה",[540][541] ומשנת 1989 התקיימו ברציפות מדי שנה בתל אביב. בקיץ 2019 נערכו אירועי גאווה ברחבי המדינה במספר שיא כאשר נערכו לראשונה אירועים בערים רבות בהן: ראש העין,[542] גבעת שמואל,[543] הרצליה,[544] פתח תקווה,[545] רמת גן,[546] קריית אונו,[547] בת ים,[548] בית שמש,[549] טבריה,[550] קריית ביאליק, זכרון יעקב, עמק הירדן, פרדס חנה-כרכור, יבנה,[551] ועוד.[552]

בקיץ 2020 בוטלו מרבית מצעדי הגאווה בערי ישראל בשל התפשטות מגפת הקורונה. כתוצאה מכך, התקיימו עצרות ואירועי גאווה בקנה מידה קטן בהם בעיר נהריה לראשונה.[553] בערים באר שבע, תל אביב, חיפה ובבירה ירושלים התקיימו עצרות חלופיות בו זמנית עם אלפי משתתפים.[554] ביולי 2021 נערך לראשונה אירוע גאווה בעיר ההתנחלות אריאל. עם זאת במהלכו, נערים בעלי חזות של "נערי גבעות" השליכו ביצים וריססו גז מדמיע על המשתתפים. מהמשטרה נמסר כי שלושה משתתפים נפגעו וטופלו במקום. העירייה הודיעה בתגובה כי "ראש העיר אליהו שבירו עדכן מידית את המשטרה במעשה, העירייה מגנה בחריפות את התקיפה האלימה והמכוערת" והיספה באומרה כי "העירייה ותושביה לא יסבלו אלימות מכל סוג וימשיכו לאפשר לכל אחד ואחת להביע את עצמם בביטחון מלא".[555][556] לקראת מצעדי הגאווה של השנים 2022 ו-2023 הקדימה עיריית תל אביב, ופרסמה מבעוד מועד את התאריכים בהם יתקיימו, 10 ביוני, ו-9 ביוני, בהתאמה.[557]

אילתעריכה

  ערך מורחב – מצעד הגאווה באילת

מצעד הגאווה באילת הוא מצעד שנתי המתקיים בעיר הדרומית אילת החל משנת 2001.[558] במהלך המצעד של שנת 2009 אשר משך כ-3,500 צועדים, הותקף משתתף בן 34 על ידי קבוצת נערים מקומיים ופונה למרכז הרפואי יוספטל עם שבר באפו.[559] האגודת למען הלהט"ב הגישה תלונה במשטרה לאחר המקרה. שנה לאחר מכן מסלול המצעד שונה ומשתתפיו צעדו מרחבת סיטי סנטר לאורך שדרות התמרים, כיכר שדה התעופה, כביש 90, כיכר התיירות, דרך קאמפן, רחוב קאמן דרך מלונות קראון פלאזה, רימונים מרינה קלאב, המלך שלמה עד לנקודת הסיום בחוף נביעות. במהלכו, נכח חבר הכנסת ניצן הורוביץ והותקפו כ-3 גברים הומוסקסואלים אשר לקחו חלק בציונו.[560] בשנת 2013 נבחר מלון קראון פלאזה לשמש כמייצגם הרשמי של חגיגת אירועי הגאווה ה-12 בעיר.[561]

אשדודעריכה

בשנת 2013 נערך לראשונה מצעד גאווה באשדוד, עם כ-1,300 מפגינים,[562] בעוד מספר דומה השתתפו שנה לאחר מכן.[563] בין משתתפי המצעד בשנת 2016 אשר הוקם על ידי ארגון "גאווה אשדודית" צעדו חברי הכנסת מירב בן ארי (כולנו), מרב מיכאלי (המחנה הציוני) אילן גילאון (מרצ) ונציגות משגרירות ארצות הברית בישראל.[564] בשנת 2017 לא התקיים ברחבי העיר מסיבות לא ידועות.

 
מצעד הגאווה הראשון באשדוד בשנת 2013

בשנת 2018 התקיימה מהדורת המצעד הרביעי אל מול מחאת הארגון ההלכתי "חותם". מנכ"ל הארגון, עמיטל בראלי, הצהיר כי, "קבוצת מיעוט חשוכה של להט"בים שהגיעה מחוץ לאשדוד מעוניינת להחזיר אותנו לתקופת החושך, לסדום ועמורה, שם עשו מצעדי גאווה". בשנת 2019 התקיים מצעד הגאווה החמישי בעיר במהלכו צעדו כ-500 איש בהם חברי הכנסת אילן גילאון וניצן הורוביץ תחת אבטחת משטרה מרחבת בניין העירייה עד חוף הקשתות, בו נערך הפנינג רחב.[565]

אשקלוןעריכה

בחודש אוגוסט 2019 התקיים לראשונה אירוע גאווה באשקלון בהשתתפות של כ-150 איש בהנחייתו של העיתונאי גל אוחובסקי.[566] באוגוסט 2019 התקיימה המהדורה השנייה של האירועים בעיר בהם לקחו חלק כ-500 משתתפים כולל חברי הכנסת איתן גינזבורג ויוראי להב-הרצנו (כחול לבן).[567]

באר שבעעריכה

ב-2 באוגוסט 2009, בעקבות פיגוע הירי בברנוער בתל אביב, קיימה עמותת הבית הגאה עצרת מחאה ותהלוכה ספונטנית שקטה ברחבי באר שבע אשר צעדה מרחבת בית המשפט המחוזי בעיר, דרך השוק העירוני, המדרחוב ועד לסניף העמותה. בתהלוכה השתתפו כ-400 מפגינים והיא הוכתרה למעשה כמצעד הגאווה הראשון בעיר. בשנת 2010 התקיים לראשונה אירוע גאווה רשמי בעיר שמשך כמות משתתפים רבה מזו בשנה שעברה (כ-600 איש) תחת הכותרת "אירוע הגאווה והסובלנות של באר שבע" בסיוע העירייה.[568] באירוע גאווה זה נאמה אילה כץ, אמו של ניר כץ אשר נרצח בפיגוע הברנוער.[568]

שנה שלאחר מכן, התקיים אירוע רחב יותר תחת המשפט "גאווה אהבה הבנה", בהפקתה של ענת ניר אליו הגיעו כ-900 משתתפים, אף שספג התייחסויות ביקורתיות מצד גופים דתיים. לפי דרישת העירייה שסייעה במימון, ובהסכמת הבית הגאה, התקיים "הפנינג" צבעוני לקהל הרחב, על גג מרכז הצעירים, ולא ברחובות העיר.[569] באירוע הגאווה שהתקיים בשנת 2012, "הגאווה מחזקת את באר שבע", נרשמה השתתפות של מעל 1,500 איש והאירוע הוגדר בעיתונות כגדול והמוצלח ביותר בעיר עד כה.[570] זו הייתה הפעם הראשונה שאירוע הגאווה העירוני ירד למפלס הרחוב, במקום בו ישנה נראות ציבורית. באירוע נאם חבר הכנסת ניצן הורביץ.[571] באירוע הגאווה של שנת 2013, "גאה בבאר שבע", לקחו חלק במהלכו מעל 2,000 משתתפים ובכך הפך לאירוע הגאווה השלישי בגודלו בישראל. באירוע נאמו חברות הכנסת מיכל בירן ומיכל רוזין. בשנת 2014 לא התקיים אירוע גאווה בעיר עקב מבצע צוק איתן בזמנו.

 
אירוע הגאווה השלישי בבאר שבע בשנת 2012 עם מעל 1,500 משתתפים

בינואר 2015 התקיים טקס הפתיחה החגיגי של העמותה "בית גאה בבאר שבע" בו נאם ראש העיר רוביק דנילוביץ'. לאירוע העיר בשם "אוהבות גאים לכל המגדרים" באותה שנה הגיעו מעל 2,000 משתתפים, ונאמו בו, מלבד ראש העיר דנילוביץ' שנאם לראשונה באירוע גאווה, השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל, שרת החוץ לשעבר ח"כ ציפי לבני, שרת הבריאות היוצאת ח"כ יעל גרמן, ח"כ תמר זנדברג, יו"ר התא הגאה בליכוד ולימים שר המשפטים וביטחון הפנים, אמיר אוחנה וסיגל מורן ראש מועצה אזורית בני שמעון.[572] בשנת 2016, מצעד הגאווה הרשמי הראשון אי פעם שנקבע בשטחי העיר בוטל על ידי בית המשפט העליון והבית הגאה עקב שינוי וקיצור המסלול שנקבע והוסכם על ידי המשטרה אשר ברגע האחרון, חזרה בה מההסכמות. בהפגנת המחאה על ביטולו שהתקיימה במקום המצעד השתתפו כ-2,500 מפגינים אשר סוקרה בכל ערוצי הטלוויזיה ובעיתונות הארצית בעוד פוליטיקאים רבים הגיעו להפגנה והתראיינו, כאשר הנראות שההפגנה זכתה לה הייתה רבה משמעותית מהנראות הסבירה עבור מצעד רגיל.[573] ביקורת על החלטת הביטול נשמעה מפי משפטנים בכירים בהם פרופ' אייל גרוס ומפי ראש העיר דנילוביץ'.[574]

ביוני 2017 נערך מצעד הגאווה לראשונה בהשתתפותם של מעל 5,000 איש לצד הופעתם של עידן אלתרמן ואבי גרייניק בהתנדבות.[575] בסיום המצעד התקיים אירוע בהפקת העירייה בו נשא ראש העיר נאום. במהלכו, עצרה המשטרה חרדי חמוש בסכין אשר ניסה לחדור בכוח למתחם החגיגות.[576][577][578] ב-28 ביוני 2018 התקיים מצעד הגאווה השני ברחבי העיר מרחוב וינגייט פינת שדרות רגר אל עבר רחבת העירייה. במהלכו השתתפו חברי הכנסת אילן גילאון, איציק שמולי, מרב מיכאלי, תמר זנדברג ורויטל סויד.[579] ב-20 ביוני 2019 התקיימה המהדורה השלישית של המצעד לצד הופעתה של מאיה בוסקילה והשתתפותם לראשונה של אגודת הסטודנטים באוניברסיטת בן-גוריון, ארגון הצעירים הגדול בבאר שבע.[580] בשנת 2020 בשל מגפת הקורונה בישראל, בוטל המצעד והתקיים אירוע מקוון במקומו.[581]

חדרהעריכה

בשנת 2012 התקיים לראשונה מצעד גאווה בחדרה.[582] לאחר הפסקה של כ-3 שנים מאז קיומו בשנת 2013, נערך במהדורתו השלישית עם כ-350 מפגינים ב-2016.[583]

חיפהעריכה

  ערך מורחב – מצעד הגאווה בחיפה
 
מצעד הגאווה השלישי בחיפה בשנת 2011

מצעד הגאווה בחיפה מתקיים באופן שנתי מאז 2007 בשטחי העיר הצפונית של חיפה. אורך מסלולו הוא כ-3 ק"מ, והוא מגיע לשיאו בפארק גן האם שבאזור המגורים מרכז הכרמל שבהר הכרמל. בשנת 2003 ארגן הפורום החיפאי את מצעד הגאווה הממונע הראשון בעיר.[584] מספר ימים קודם לכן נאם השר יוסף פריצקי בפתיחת אירועי הגאווה בעיר.[585] החל משנת 2007, ומדי שנה מאז, ערך הפורום מצעד רגלי לאורך רחובות מרכז הכרמל המסתיים בעצרת בגן האם.[586] מאז שנת 2008 אורגן בשיתוף עם עיריית חיפה. המצעדים הוגדרו תחת אבטחה משטרתית כבדה, ונענו במחאה פושרת יחסית מקרב הקהילה הדתית של העיר. בשנת 2010 השתתפו במצעד כ-1,000 איש, וראש העירייה יונה יהב נשא נאום מעל בימת עצרת הסיום בעודו הפך לראש העיר השני בישראל אשר נאם במצעד גאווה. עם זאת, נאומו נענה בקריאת בוז ומחאה מצד מספר פעילים בקהל כתוצאה מהפרת הבטחתו להיפגש עם פעילי זכויות להט"ב בעירייה.[587]

בשנת 2011 עבר המצעד, לראשונה, בשדרות הנשיא לאורך כ-800 מטרים עד גן האם, מסלול מרכזי ובולט בהשוואה לטיילת יפה נוף, שבה עברו מצעדי השנים הקודמות. בשנים שלאחר מכן נערכו מצעדי גאווה נוספים בעיר, אותם ארגנו תומכים ופעילים שונים. המצעדים הסתיימו ברחבת עיריית חיפה.

ירושליםעריכה

  ערך מורחב – מצעד הגאווה והסובלנות בירושלים

החל משנת 2002 מתקיימים מדי שנה מצעדי גאווה מקומיים בבירה ירושלים ברחובות העיר ביוזמת הבית הפתוח. יוצאת דופן היא שנת 2006, אז התקיים אירוע הגאווה במתכונת מוגבלת שכללה התכנסות במתחם אצטדיון גבעת רם ללא צעדה. בניגוד לציונו בתל אביב, המצעד בעיר נושא אופי של צעדת מחאה. בשנת 2005 בעיצומו של המצעד התפרץ חרדי בשם ישי שליסל לתוך קהל המפגינים בניסיון להתנקש בחיי הצועדים בדקירות סכין. שליסל דקר כשלושה מהצועדים ונעצר בכוח על ידי מספר שוטרים שאבטחו את המשתתפים. בפברואר 2006 הורשע בפגיעה בשלושת הקורבנות, בניסיון לרצח אחד מהם, בפציעה בנסיבות מחמירות של השנייה ובחבלה בכוונה מחמירה של השלישי, ונידון ל-12 שנות מאסר, ולתשלום פיצוי כספי בסכום כולל של 280,000 ש"ח.

 
ציונו הראשון של מצעד הגאווה והסובלנות בירושלים במהלכו מונף שלט עם הכיתוב "ברוך אתה ה' שעשנו כרצונו" המזכירה את ברכת השחר, 2002

בשנת 2006, שנה לאחר דקירת הצועדים, יצאו מאות חרדים להפגנות אלימות בשכונות החרדיות בבירה, במחאה על קיום המצעד שעתיד היה להתקיים. במקביל להפגנות הושמעו דברי הסתה ואיומים ברצח כלפי חברי הקהילה בישראל, וכנגד אנשי שלטון, שגיבו את המצעד מתוקף תפקידם. בסופו של דבר הוסט המצעד למתחם סגור בגלל חוסר יכולתה של המשטרה לאבטח את המצעד במצב הביטחוני המתוח ששרר, ולאור האיומים באלימות שקיבלו לאחר תקיפת הצועדים בשנה הקודמת. המצעדים בשנים 2008 ו-2009 עברו בשקט יחסי, לאחר משא ומתן שקט בין נציגי הבית הפתוח לנציגים של רבנים חרדים בעלי השפעה, ומאז התקיימו כרגיל.

ב-30 ביולי 2015 שוב פרץ לתוך קהל הצועדים ישי שליסל, ששוחרר ממאסרו כשלושה שבועות לפני האירוע, רצח את שירה בנקי בת ה-16 ופצע חמישה נוספים. ב-19 באפריל 2016 הורשע בכל סעיפיו וב-26 ביוני נגזרו עליו מאסר עולם בגין רצח, 31 שנות מאסר נוספות בגין שישה ניסיונות רצח ופציעה בנסיבות מחמירות, שנת מאסר נוספת בגין הפעלת תנאי ממשפטו הראשון ופיצוי לנפגע עבירה, לכל אחד משבעת הנפגעים, בסכום המרבי בחוק, העולה יחד לסכום של 2,064,000 ש"ח. ביולי 2016 צעדו כ-25,000 מפגינים במצעד הגאווה הגדול ביותר שנערך בעיר אשר הוקדש לזכרה של בנקי. לקראת קיומו בשנת 2021, הודיע הבית הפתוח על קיומו במתכונת שונה, ללא אירוע סיום בגן העצמאות, זאת בשל אתגרים כלכליים עקב מגפת מחלת הקורונה.[588]

כפר סבאעריכה

ב-1 ביוני 2018 נערך לראשונה מצעד גאווה בעיר כפר סבא, שהתאפשר לאחר התערבות עתירת התושבים לבג"ץ לאור דרישת משטרת ישראל להקים גדרות מסביב למצעד.[589] במהלכו, השתתפו מעל 3,000 מפגינים.[590] שנה לאחר מכן התקיימה המהדורה השנייה של המצעד בעיר עם כ-2,500 איש. סגן ראש העירייה עילאי הרסגור-הנדין בירך על האירוע באומרו כי "האווירה הייתה נהדרת. באו אלי אנשים וסיפרו כמה הם מתרגשים מכך שכפר סבא מחבקת את הקהילה. אך אסור לשכוח, כפי שאמרה פליאה קטנר בנאומה בתחילת האירוע, שהמצעד נועד למחות על אפליה ודעות קדומות שיש בארץ ובכלל כלפי קהילת הלהט"ב. זוהי מטרתו, ולכן מיקומו המרכזי בעיר כל כך חשוב. אנחנו כבר רואים את השינוי בדעת הקהל לאחר השנה שעברה ואת ההבנה שהמצעד בכפר סבא אינו כמו המצעד שרגילים לראות בתל אביב. האופי שלו היה מאוד כפר סבאי ומאוד קהילתי, ולכן הוא גם כל כך מרגש".[591]

מצפה רמוןעריכה

ב-2 ביולי 2021 נערך לראשונה מצעד גאווה במועצה המקומית הדרומית מצפה רמון עם כ-300 איש בהם חברי הכנסת יוראי להב-הרצנו ויסמין פרידמן ומוסי רז. המצעד התקיים לאחר דבריו של ראש המועצה רוני מרום במכתב אשר פרסם כלפי הקהילה הגאה באומרו "אינני מכיר בדגל הלהט"ב ואינני מוכן לכנותם קהילה" לצד סירובו להקצות כספים מתקציב המשרד לשוויון חברתי לטובת קיום אירועים עבור הקהילה המקומית.[592]

נתניהעריכה

בקיץ 2019 התקיים לראשונה מצעד הגאווה בנתניה מרחבי הטיילת המרכזית ועד לכיכר ההעצמאות עם כ-400 משתתפים בהם חבר הכנסת ניצן הורוביץ.[593]

עפולהעריכה

ביוני 2019 נערך לראשונה מצעד גאווה בעיר הצפונית עפולה.[594][595]

רחובותעריכה

ביוני 2018 התקיים לראשונה מצעד גאווה ברחובות בהשתתפות מעל 4,000 איש בהם חברי המועצה מתחנת הרכבת לאורך שדרות ח"ן.[596]

ראשון לציוןעריכה

בשנת 2010 התקיים לראשונה מצעד גאווה בראשון לציון עם כ-200 מפגינים.[597] בשנת 2012 העיר הייתה זו שפתחה את אירועי הגאווה בכלל המדינה בחודש הגאווה (יוני) אשר במהלך קיום מצעדה השנתי השתתף חבר הכנסת ניצן הורוביץ לצד הנחייתה של השחקנית אורלי ויינרמן. המצעד לא נתמך באותה שנה על ידי העירייה אשר הגיבה באומרה כי "לעיריית ראשון לציון אין סמכות החלטה בעניין קיום המצעד, הסמכות מצויה בידי משטרת ישראל. עם זאת, לבקשת המארגנים לתמיכה כספית בקיום המצעד השיבה העירייה כי אינה יכולה להעניק תמיכה כספית לגוף אשר לא הגיש בקשה כנדרש לוועדת התמיכות העירונית. העירייה מעניקה שירותים לבני הקהילה במסגרות השונות, בין השאר, אגף הנוער מפעיל קבוצה לבני נוער, וכן קיימת אפשרות להורים להשתתף בקבוצת תמיכה במסגרת מכללת הורים. עיריית ראשון לציון תמשיך להיות עיר פתוחה, סובלנית וליברלית לכל הבאים בשעריה והמתגוררים בגבולותיה".[598]

בשנת 2013 התקיים מצעד הגאווה הרביעי בעיר שכלל התכנסות ברחבת מרכז בן-גוריון וצעדה לכיוון גן המושבה. האירוע התקיים בשיתוף מכללת BPM ובמעמד חברי הכנסת דב חנין, בועז טופורובסקי, סתיו שפיר, אמיר אוחנה ורז קינסטליך (המשנה לראש העיר ראשון לציון, לימים ראש העיר), שי דויטש (יו"ר האגודה למען הלהט"ב בישראל) ורבים נוספים.[599] בשנת 2017 האירוע הופק בתמיכת ראש העיר ובשיתוף פעולה של האחווה הגאה במכללה למנהל והארגונים, האגודה למען הלהט"ב, תהל"ה ואיגי לצד הופעתה של זוכת האירוויזיון 1998, דנה אינטרנשיונל.[600] שנה לאחר מכן המצעד התקיים יום לאחר מודעות נאצה שפוזרו ברחבי העיר על ידי גורמים דתיים אשר הציגו את המשתתפים כ-"חולים במחלות מידבקות" בהשתתפות מאות צועדים בהם חבר הכנסת אילן גילאון. העירייה הודיעה בתגובה כי "תמשיך להיות עיר ליברלית". במצעד התשיעי ב-21 ביוני 2019 שהתקיים במחאה על חוק הפונדקאות בישראל לזוגות הומוסקסואלים, הופיעה הזמרת אגם בוחבוט ברחבת העירייה.[601]

רעננהעריכה

ביוני 2019 נערך מצעד הגאווה הראשון ברעננה בהשתתפות 2,000 איש כולל ראש העיר חיים ברוידא ו-8 חברי כנסת ממפלגת כחול לבן בהם ראש העיר לשעבר, איתן גינזבורג, ההומוסקסואל המוצהר הראשון שכיהן כראש עיר במדינת ישראל.[602]

תל אביבעריכה

  ערך מורחב – מצעד הגאווה בתל אביב
 
מצעד הגאווה בתל אביב, אשר במהלכו השתתפו מעל ל-250,000 צועדים בשנים 20182019 ובכך, הפך למצעד הגאווה הגדול במזרח התיכון

האווירה הציבורית במדינת ישראל בעשורים הראשונים לקיומה הוגדרה כשמרנית והומופובית ובעלת היעדר סובלנות כלפי אוכלוסיית הלהט"ב בשטחה. אף על פי הקשיים, מספר פעמים נעשו ניסיונות לקיים מצעד גאווה בתל אביב. בשנת 1975 נוסדה אגודת הלהט"ב, שכונתה עם ייסודה "האגודה לשמירת זכויות הפרט" על ידי אנשים פרטיים. בשנים הראשונות לקיומה היה עיקר פועלה של העמותה עריכת מסיבות ומפגשים חברתיים לחברי הקהילה. באותה תקופה, די היה באזכור נטייתו המינית של אדם כהומוסקסואל או לסבית, על מנת שייפגעו מעמדו החברתי והתעסוקתי באופן ניכר. חברי האגודה נרשמו תחת שמותיהם הפרטיים, ומסרו רק את כתובות תאי הדואר שלהם. בין 1977 ועד אמצע שנות השמונים, פעלה האגודה מביתו של הפעיל יונתן דנילוביץ'. בשנת 1979 אירחה האגודה, ביוזמת דנילוביץ', את "כנס ארגוני הלהט"ב היהודיים". האורחים מחוץ לישראל השתתפו באירוע שישנם המחשיבים כמצעד הגאווה הראשון, שהתקיים בכיכר מלכי ישראל (כיום כיכר רבין).[603] פעילות זו הייתה ראשונה מסוגה במדינת ישראל באותם זמנים, לוותה בעוינות, גינוי ציבורי רב ואף חששות מאלימות, ולא חזרה להתקיים במשך זמן רב.

בשנות התשעים ביקשו ראשי ציבור הומואים ולסביות בתל אביב, לקיים אירועים פומביים בדרישה לשיויון זכויות. הפעילים קיימו מספר אירועים סמליים שהתאפיינו במספר משתתפים מועט, בשל החשש להיראות בפומבי באירועים הקשורים להומוסקסואליות. האירוע הראשון לציון יום הגאווה התקיים ב-4 ביולי 1993 בגינת שינקין בעיר. במקום הוצב ארון עץ ממנו יצאו הנוכחים באופן טקסי. צילום של חייל במדים שיצא מאותו ארון עץ התפרסם בעיתון "חדשות" ובעקבותיו הועמד לדין על שהתראיין לעיתון והצטלם ללא אישור, זאת בעוד חיילים אחרים שהצטלמו לעיתון והתראיינו באותו שבוע בנושאים אחרים, לא זכו להתייחסות דומה. החייל שנקרא יוסי מקיטון נשפט ל-28 ימי מאסר על תנאי וסולק מהנח"ל.[604]

 
משתתפי המצעד בציון מהדורתו לשנת 2000

אירוע פומבי נוסף התקיים ב-1996 שאורגן על ידי אור מרוני-פנר ובמסגרתו יצאה שיירה של כ-40 כלי רכב פרטים מרידינג לכיוון גן מאיר, מעוטרת בדגלי גאווה ושלטים הדורשים שיויון זכויות. השיירה כונתה "המתגלגאים" ואף על פי שלא נדרש אישור משטרתי לקיומה, המשטרה עצרה במהלכה שתי רוכבות אופנוע לסביות, שנסעו בקדמת השיירה בטענה שעברו על החוק האוסר רכיבה בצמד במקביל.[605] רק בשנת 1998 הפך מצעד הגאווה בעיר, לראשונה, לאירוע רב המשתתפים המוכר כיום. בשנת 1998 אירעו שני אירועים שתרמו לכך, היו אלו זכייתה של הזמרת הטרנסג'נדרית הישראלית דנה אינטרנשיונל בתחרות הזמר של האירוויזיון, ואירועי ויגסטוק, שהסתיימו בעימות חריף עם המשטרה. מאז, מתקיים המצעד בעיר מדי שנה.

כיום, נחשב המצעד לאחד מאירועי התרבות החשובים בעיר, ומהווה מקור משיכה משמעותי לתיירים,[606] בהביאו לישראל עשרות אלפי תיירים במשך השנים.[607][608] בשנת 2016, על פי דיווחי עיתונות שונים, הגיעו לישראל כ-35,000 תיירים במיוחד עבור צעידה במהלכו.[609] בשנת 2017 דווח כי תרמו כמאה מיליון ש"ח לפחות.[610] בשנת 2018 מספר משתתפי המצעד דווח כי גדל ביותר מ-250,000,[611] ושוב מעל ל-250,000 משתתפים שנה לאחר מכן ובכך, הוכתר כמצעד הגדול ביותר במזרח התיכון, וביבשת אסיה יחד עם מצעד הגאווה בבירת טאיוואן, טאיפיי (200,000 משתתפים).[5]

לקריאה נוספתעריכה

  • פדבה, גלעד (2009). נעלבים באופן טבעי? ארבע פרדיגמות בשיח התקשורתי ההטרוסקסואלי אודות מצעד-הגאווה בירושלים. סוגיות חברתיות בישראל 7, 94-120.
  • גילה זמיר, סיקור מצעד הגאווה בחיפה באתר חי פה, אתר התושבים של חיפה, 22 ביוני 2013.

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא מצעד הגאווה בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Why Pride? An Explanation For Straight People
  2. ^ Inside American Experience. American Experience. WGBH. How the Pride Parade Became Tradition | PBS, web.archive.org, ‏2016-04-22
  3. ^ A. B. C. News, About 5 million people attended WorldPride in NYC, mayor says, ABC News (באנגלית)
  4. ^ 1 2 Pride 2019: The world's 15 biggest LGBTQ celebrations, from New York to Tel Aviv, www.usatoday.com (באנגלית)
  5. ^ 1 2 Tel Aviv pride parade draws 250,000 Israelis, foreigners, NBC News (באנגלית)
  6. ^ Mardi Gras History, Sydney Gay and Lesbian Mardi Gras Ltd (באנגלית)
  7. ^ Amarra Mohamed, Pride in Pictures: Johannesburg’s Pride parade is the biggest in Africa & there’s a reason why, LGBTQ Nation
  8. ^ Lavietes, Maria Caspani, Matthew (2019-07-01). "Millions celebrate LGBTQ pride in New York amid global fight for equality: organizers". Reuters (באנגלית). נבדק ב-2021-05-27.
  9. ^ The World's Biggest Pride Parades | The Active Times, www.theactivetimes.com
  10. ^ Kirchick, James (2016-11-27). "Fidel Castro's Horrific Record on Gay Rights". The Daily Beast (באנגלית). נבדק ב-2021-05-27.
  11. ^ Sylvia Rivera's Obituary, web.archive.org, ‏2007-09-28
  12. ^ Marsha P. Johnson, web.archive.org, ‏2008-10-22
  13. ^ 1970: A First-Person Account of the First Gay Pride March, The Village Voice, ‏2010-06-22
  14. ^ Outspoken: Chicago's Free Speech Tradition, publications.newberry.org
  15. ^ L.A. Pride: How the World's First Pride Parade Got Its Start, WEHOville, ‏2013-05-24 (בAmerican English)
  16. ^ Mary Ann Cherry, Gay Pride 1973 (באנגלית)
  17. ^ #TBT: What Gay Pride Looked Like in 1970, www.advocate.com, ‏2014-06-05 (באנגלית)
  18. ^ #PRIDE50 - Learn About The First Christopher Street Liberation Day (PRIDE) March - RARE VIDEO, Back2Stonewall, ‏2020-06-27 (בAmerican English)
  19. ^ Thirteen/WNET - Online Pressroom - Press Release, web.archive.org, ‏2008-01-18
  20. ^ The Gay Pride Issue / Queerty, web.archive.org, ‏2015-07-12
  21. ^ The 20 most and least gay-friendly countries in the world, The World from PRX (באנגלית)
  22. ^ "Opinion | Australia's strange vote on same-sex marriage". Washington Post (בAmerican English). ISSN 0190-8286. נבדק ב-2021-06-09.
  23. ^ The Ten Best Places In The World To Be Gay, The Independent, ‏2011-10-22 (באנגלית)
  24. ^ Glitter has been banned from Australia's biggest Pride celebration, PinkNews | Latest lesbian, gay, bi and trans news | LGBT+ news, ‏2019-02-20 (בBritish English)
  25. ^ LGBT celebrates Gay Pride at GIG, Saipan Tribune, ‏2018-07-31 (בAmerican English)
  26. ^ 1 2 Neil Pang | For The Guam Daily Post, Hundreds join Pride March, The Guam Daily Post (באנגלית)
  27. ^ Nathan Denight, Denight: Celebrate continued growth of Guam's tourism industry, Pacific Daily News (בAmerican English)
  28. ^ Welcome to IDAHOT Newbies !, May17.org, ‏2016-05-17 (בAmerican English)
  29. ^ Oct 28, 2016 | Initiatives, Projects | 1, VPride Foundation and Vanuatu Women's Centre hold first LGBTI Human Rights workshop together, Sista, ‏2016-10-28 (בAmerican English)
  30. ^ Shannon Power, Micronesia senator wants to ban trans people working for government, Gay Star News, ‏2018-12-07 (בBritish English)
  31. ^ About ROMEO PlanetRomeo and GayRomeo, ROMEO (בAmerican English)
  32. ^ HERO Parade and party, Auckland, New Zealand, www.qna.net.nz
  33. ^ Prime Minister Bill English's first Big Gay Out, NZ Herald (בen-NZ)
  34. ^ Big Gay Out: The celebration continues despite Covid community scare, NZ Herald (בen-NZ)
  35. ^ GayNZ.com Big Gay Out 2013 hit new crowd record, web.archive.org, ‏2013-02-22
  36. ^ GayNZ.com Politicians, performers and fun at BGO, web.archive.org, ‏2014-09-02
  37. ^ American Samoa Fa‘afafine Group Hosts First Pride Festival | Pacific Islands Report, www.pireport.org
  38. ^ Fiji hosts first Pride Parade on IDAHOTB, May17.org, ‏2018-05-21 (בAmerican English)
  39. ^ Ratu Epeli to address LGBTQI conference, FijiTimes (באנגלית)
  40. ^ Homosexuelle Initiative (HOSI) Wien | 1. Lesben - und Schwulenverband Österreichs, www.hosiwien.at (בAustrian German)
  41. ^ AfroRainbowAustria – afrorainbow.at (בde-DE)
  42. ^ Trembling in Ukraine | Welcome to the World Congress of Gay Lesbian Bisexual and Transgender Jewish Organizations, web.archive.org, ‏2009-07-29
  43. ^ Stars back gay-bashing campaign for "traditional love" in Ukraine, PinkNews - Gay news, reviews and comment from the world's most read lesbian, gay, bisexual, and trans news service, ‏2008-11-18 (בBritish English)
  44. ^ Kyiv hosts international LGBT forum including March of Equality on June 6, Interfax-Ukraine (באנגלית)
  45. ^ Bay Area Reporter :: Article.php, The Bay Area Reporter / B.A.R. Inc. (באנגלית)
  46. ^ Court bans gay pride parade in Kyiv on May 25 » Interfax News Wire :: Russia, Ukraine, Kazakhstan and Central Asia, web.archive.org, ‏2013-09-27
  47. ^ KyivPost - Ukraine's Global Voice, KyivPost
  48. ^ 'First Gay-Pride Event' Held In Kyiv, RadioFreeEurope/RadioLiberty (באנגלית)
  49. ^ Andrew Connelly, Ukraine’s gays fear coming out of the closet, www.aljazeera.com (באנגלית)
  50. ^ Despite a move toward Europe, LGBT Ukrainians face new hurdles, america.aljazeera.com
  51. ^ Brian Dooley, ContributorSenior Advisor, Human Rights First, Where's the Ukrainian Far Right Now?, HuffPost, ‏2014-07-07 (באנגלית)
  52. ^ 1 2 Interfax-Religion, www.interfax-religion.com
  53. ^ "Ukraine crisis: Timeline". BBC News (באנגלית בריטית). 2014-11-13. נבדק ב-2021-06-04.
  54. ^ "Ukraine police hurt at Kiev gay pride rally". BBC News (באנגלית בריטית). 2015-06-06. נבדק ב-2021-06-04.
  55. ^ At least 25 arrested for trying to violently break up gay rights march in Kyiv; five police officers injured, web.archive.org, ‏2015-06-06
  56. ^ Anti-gay extremists violently break up gay pride march in Kyiv; several injured, many arrests, web.archive.org, ‏2015-06-07
  57. ^ Кличко просить не проводити "Марш рівності" у Києві, Українська правда - Київ
  58. ^ Новини | Українська правда, pda.pravda.com.ua
  59. ^ LGBT Pride march in Kyiv held without violence - Jun. 12, 2016, KyivPost, ‏2016-06-12
  60. ^ LGBT Pride march in Kyiv held without violence - Jun. 12, 2016, KyivPost, ‏2016-06-12
  61. ^ Ukrainians March for LGBT Equality in Peace, NBC News (באנגלית)
  62. ^ Thousands March For LGBT Rights In Kyiv, RadioFreeEurope/RadioLiberty (באנגלית)
  63. ^ LGBT activists hold 'March of Equality' through central Kyiv, www.unian.info (באנגלית)
  64. ^ Ukraine holds its largest gay pride celebration, The Independent, ‏2019-06-23 (באנגלית)
  65. ^ Sandrine Amiel, Ukraine hosts largest ever gay pride parade, euronews, ‏2019-06-23 (באנגלית)
  66. ^ У Києві пройшов Транс-Марш, без спроб нападу не обійшлося, Українська правда (באוקראינית)
  67. ^ У Києві пройшов Марш рівності, Українська правда (באוקראינית)
  68. ^ A. B. C. News, Thousands march in Ukraine for LGBT rights, safety, ABC News (באנגלית)
  69. ^ Посол США на Украине приветствовал проведение в Одессе гей-парада, РИА Новости, ‏20160813T1619 (ברוסית)
  70. ^ В Одесі пройшов "Прайд": троє затриманих, Українська правда (באוקראינית)
  71. ^ "Марш рівності в Одесі: незначні сутички з поліцією і троє затриманих". BBC News Україна (באוקראינית). נבדק ב-2021-06-04.
  72. ^ Ukrainian Police Clash With Far-Right Group At Odesa Pride March, RadioFreeEurope/RadioLiberty (באנגלית)
  73. ^ Two police hurt in attack on LGBT rally in Ukraine, www.thesundaily.my (באנגלית)
  74. ^ Ukraine's Second-Largest City, Kharkiv, Holds First Gay-Pride March, RadioFreeEurope/RadioLiberty (באנגלית)
  75. ^ У Харкові пройшов АвтоПрайд і заходи націоналістів: без конфліктів, Українська правда (באוקראינית)
  76. ^ Марш KharkivPride пройшов майже без ексцесів, Українська правда (באוקראינית)
  77. ^ Під час Прайду в Запоріжжі радикал дістав зброю: ненавидить ЛГБТ, Українська правда (באוקראינית)
  78. ^ StackPath, www.gaytoday.com
  79. ^ WorldPride holy land: the conflict-heavy center point of three world religions is gearing up for the second global pride festival. - Free Online Library, www.thefreelibrary.com
  80. ^ BBC News | EUROPE | Gay pride triumphs in Rome, news.bbc.co.uk
  81. ^ Roma Pride, 700.000 persone in strada nello spirito di Stonewall (Gallery), GAYNEWS, ‏2019-06-08 (בit-IT)
  82. ^ Rocco, Italy’s Pride Wave - LGBTQ+ Pride in Italy 2020, The Big Gay Podcast from Puglia, ‏2020-01-20 (בBritish English)
  83. ^ EPOA Annual General Meeting 2021, Torino Pride (בBritish English)
  84. ^ Iceland - GlobalGayz, www.globalgayz.com
  85. ^ Reykjavík Pride Parade Today, Iceland Review, ‏2015-08-08 (בAmerican English)
  86. ^ Reykjavík Pride Parade in Pictures | Iceland Review, web.archive.org, ‏2017-08-21
  87. ^ EP 148: Faroe Pride! - The Faroe Islands Podcast - CastRoller, web.archive.org, ‏2014-05-17
  88. ^ Facebook, www.facebook.com
  89. ^ Hayley Halpin, Here's a short history of the battle for LGBT rights in Ireland, TheJournal.ie (באנגלית)
  90. ^ Conor Gallagher, Record numbers attend Dublin Pride Parade, The Irish Times (באנגלית)
  91. ^ Inici | Diversand Andorra, Diversand (בקטלאנית)
  92. ^ Hundreds March In Estonian Capital To Mark Baltic Pride Festival, RadioFreeEurope/RadioLiberty (באנגלית)
  93. ^ News and communications, GOV.UK (באנגלית)
  94. ^ ERR, Таллиннский фестиваль сексуальных меньшинств Baltic Pride отменен из-за коронавируса, ERR, ‏2020-03-24 (ברוסית)
  95. ^ ERR, Tallinn Pride to be held again following decade-long break, ERR, ‏2017-03-02 (באנגלית)
  96. ^ Estonian World, Foreign embassies in Estonia: LGBTI rights are human rights, Estonian World, ‏2017-07-07 (בBritish English)
  97. ^ Amid threats, LGBT forum is cancelled in Armenia | Eurasianet, eurasianet.org (באנגלית)
  98. ^ Mudeva, Anna (2008-06-28). "About 60 arrested at Bulgaria's first gay parade". Reuters (באנגלית). נבדק ב-2021-06-04.
  99. ^ Марко Марков, 3000 КРАСИВИ ХОРА ОЦВЕТИХА СОФИЯ В ЦВЕТОВЕТЕ НА ДЪГАТА – HUGE.BG (בAmerican English)
  100. ^ Thousand participants marched at Sofia Pride 2014 / Bulgaria / Countr…, archive.ph, ‏2014-08-19
  101. ^ БиНюз-Запазената марка в новините, Костов подкрепи гей-парада, www.bnews.bg
  102. ^ Bulgaria's Sofia Pride Gay Parade Goes Smoothly, Only 'Family NGO' Protests - Novinite.com - Sofia News Agency, www.novinite.com
  103. ^ BOSNIA AND HERZEGOVINA | LGBTI Equal Rights Association for Western Balkans and Turkey, www.lgbti-era.org
  104. ^ Dogodek in žur v podporo bosanskemu festivalu Queer Sarajevo!, Kulturni center Q (בsl-SI)
  105. ^ Solidarno za slobodu – slobodu okupljanja, slobodu identiteta i slobodu ljubavi! | Povorka Ponosa (בAmerican English)
  106. ^ Bosnian Capital Hosts First-Ever Pride March, Balkan Insight, ‏2019-09-08 (בAmerican English)
  107. ^ ГейБеларусь - Даты календара - ЛГБТ - У Менску пачаўся Першы фэстываль гомакультуры «Belarus Gay Pride–1999», web.archive.org, ‏2009-09-03
  108. ^ ABM -- Gay and Lesbian Issues in Belarus, web.archive.org, ‏2001-02-24
  109. ^ ILGA | Threats from Belarusian Regime Force the Organisers to Cancel the Festival, web.archive.org, ‏2004-12-25
  110. ^ Gay Today: Top Story, gaytoday.badpuppy.com
  111. ^ Belarus News and Analysis | Minsk Gay Culture and Human Rights Conference Cancelled, www.data.minsk.by
  112. ^ Pride! NEWS :: Gay and Lesbian news of Belarus :: Euro MPs Get Tough Over Lack of Gay Rights in Belarus, web.archive.org, ‏2009-02-27
  113. ^ Pride! NEWS :: Gay and Lesbian news of Belarus :: LGBT rights activists, for the first time, appealing to courts to defend their constitutional right to freedom of assembly, web.archive.org, ‏2009-02-27
  114. ^ В Минске разогнали "Славянский гей-парад", lenta.ru
  115. ^ ГейБеларусь - Навіны - Slavic Pride - Основатель Международного дня против гомофобии получил награду Славянского гей-прайда, web.archive.org, ‏2011-08-25
  116. ^ 100.000 participants à la Belgian Pride Parade 2019, selon la police, RTBF Info, ‏2019-05-18 (בצרפתית)
  117. ^ "Fighting at gay rights march in Tbilisi Georgia". BBC News (באנגלית בריטית). 2012-05-17. נבדק ב-2021-06-05.
  118. ^ HRIDC statement on the dispersal of LGBT organization Identoba's demonstration, Human Rights House Foundation, ‏2012-05-21 (בAmerican English)
  119. ^ ‘Virulent’ homophobic attacks put South Caucasus activists at risk, www.amnesty.org (באנגלית)
  120. ^ "Thousands protest in Georgia over gay rights rally". BBC News (באנגלית בריטית). 2013-05-17. נבדק ב-2021-06-05.
  121. ^ Georgia: Homophobic violence mars Tbilisi Pride event, www.amnesty.org (באנגלית)
  122. ^ GYLA.GE - News - Initial evaluation of observer organizations on the scheduled rally on May 17, the International Day against homophobia and transphobia, web.archive.org, ‏2014-10-19
  123. ^ First Ever Tbilisi Pride to Take Place in June, Georgia Today on the Web
  124. ^ Tbilisi’s first queer pride announced for June, OC Media, ‏2019-02-19 (בAmerican English)
  125. ^ Georgian far right vows to shut down upcoming LGBT parade, English Jamnews, ‏2019-02-20 (בAmerican English)
  126. ^ MIA Says Tbilisi Pride Cannot Take Place Outdoors, Cites Safety Concerns, Georgia Today on the Web
  127. ^ Georgia's first LGBT+ pride march called off amid political turmoil, news.yahoo.com (בAmerican English)
  128. ^ Small LGBT Pride Rally Held In Tbilisi, RadioFreeEurope/RadioLiberty (באנגלית)
  129. ^ Georgia holds scaled-down Pride after threats of violence, PinkNews - Gay news, reviews and comment from the world's most read lesbian, gay, bisexual, and trans news service, ‏2019-07-08 (בBritish English)
  130. ^ Tbilisi Pride held, demonstrators of two different rallies spend the night on Rustaveli Avenue, GeorgianJournal (בגאורגית)
  131. ^ Elks, Sonia (2019-07-08). "LGBT+ campaigners hold scaled-down Pride march in Georgia despite threats". Reuters (באנגלית). נבדק ב-2021-06-05.
  132. ^ Participants of Two Rallies Spend Night on Rustaveli Avenue, Georgia Today on the Web
  133. ^ Rally of Tbilisi Pride Opponents Ends, Georgia Today on the Web
  134. ^ Tbilisi marks International Day Against Homophobia with a single rainbow flag, OC Media, ‏2019-05-16 (בAmerican English)
  135. ^ Interior Ministry says holding Tbilisi Pride is ‘impossible’ in planned locations, OC Media, ‏2019-05-30 (בAmerican English)
  136. ^ Berlin pride parade draws thousands in celebration of LGBT rights, dpa International (באנגלית)
  137. ^ DPA, Rund eine Million beim CSD in Berlin, Nau (בגרמנית)
  138. ^ Author Karl Krause, CSD & Gay Pride Calendar for Germany 2021, Gay Travel Blog - Couple of Men, ‏2021-05-30 (בAmerican English)
  139. ^ Pride parade was ‘biggest ever’ in Copenhagen, www.thelocal.dk
  140. ^ WorldPride 2021 in Copenhagen and Malmö, Copenhagen 2021: WorldPride & EuroGames (בדנית)
  141. ^ Rebecca Baird-Remba, 13 Countries That Are More Gay Friendly Than America, Business Insider (בAmerican English)
  142. ^ Wedia, The Netherlands is one of Europe's most gay-friendly nations, IamExpat (בBritish English)
  143. ^ The Ten Best Places In The World To Be Gay, The Independent, ‏2011-10-22 (באנגלית)
  144. ^ Nighttours.com, Amsterdam Gay Pride 2021 complete guide to canal parade and parties., Nighttours gay guide (בBritish English)
  145. ^ 4th International Intersex Forum Statement, interACT: Advocates for Intersex Youth, ‏2017-04-27 (בAmerican English)
  146. ^ Outside Amsterdam: Gay Guide, www.holland.com, ‏2016-03-17 (באנגלית)
  147. ^ Hungary blocks European agreement on LGBT rights, PinkNews - Gay news, reviews and comment from the world's most read lesbian, gay, bisexual, and trans news service, ‏2016-03-08 (בBritish English)
  148. ^ Embassies unite in solidarity with Budapest Pride - BBJ, BBJ.hu (באנגלית)
  149. ^ ‘Gay September in Greece’ Campaign Highlights Country’s Best for LGBT Tourists, GTP Headlines, ‏2017-08-02 (בAmerican English)
  150. ^ Lonely Planet, LGBT Travellers in Greece, Lonely Planet (באנגלית)
  151. ^ "Why lesbians flock to Lesbos". The Economist. 2018-12-15. ISSN 0013-0613. נבדק ב-2021-06-08.
  152. ^ Erva_cidreira, ΤΟ ΑΠΕΝΑΝΤΙ ΠΕΖΟΔΡΟΜΙΟ: Η ΣΗΡΑΓΓΑ ΤΟΥ ΧΡΟΝΟΥ. GAY PRIDE 1982, ΤΟ ΑΠΕΝΑΝΤΙ ΠΕΖΟΔΡΟΜΙΟ, ‏2006-06-24
  153. ^ 10% - Out & Proud - Gay Pride Day '04, www.10percent.gr
  154. ^ NEWSROOM IEFIMERIDA.GR, Ανθιμος: Απαράδεκτο για τα ήθη και τα έθιμα της Θεσσαλονίκης το Gay Pride | ΕΛΛΑΔΑ, iefimerida.gr, ‏2012-06-22 (ביוונית)
  155. ^ Νίκος Σοφιανός, Editorial: Τα 4 μπράβο στο Thessaloniki Pride, Antivirus Magazine, ‏2012-06-27 (ביוונית)
  156. ^ Άνθιμος: «Σταματήστε το καρναβάλι των ομοφυλόφιλων» | LiFO, www.lifo.gr, ‏2013-05-31 (ביוונית)
  157. ^ Το Διήμερο που η Θεσσαλονίκη Αναμετρήθηκε με τα Συντηρητικά Αντανακλαστικά της, www.vice.com (ביוונית)
  158. ^ Ανθιμος: Αίσχος το Thessaloniki Pride | PLUS by gazzetta, www.gazzetta.gr (ביוונית)
  159. ^ Το 1ο Gay Pride στην Κρήτη είναι γεγονός | GayHellas.gr, web.archive.org, ‏2015-06-27
  160. ^ Vasilis Thanopoulos, Το 1o LGBTQI+ Pride της Πάτρας, Antivirus Magazine, ‏2016-01-05 (ביוונית)
  161. ^ https://itgl.lu/, ITGL (בde-DE)
  162. ^ queer.lu – LGBTIQ Life in Luxembourg (בde-DE)
  163. ^ Eiropraidā piedalījušies 5000 cilvēku; policija aiztur trīs personas, www.lsm.lv (בלטבית)
  164. ^ Around 8,000 people march in Baltic Pride parade in Riga - Xinhua | English.news.cn, www.xinhuanet.com
  165. ^ "Clashes mar Lithuania gay march" (באנגלית בריטית). 2010-05-08. נבדק ב-2021-06-07.
  166. ^ What is the Presidency? | Presidency & EU | Lithuanian Presidency of the Council of the European Union 2013, web.archive.org, ‏2017-07-05
  167. ^ 1 2 LGL - National LGBT Rights Organization, LGL (בAmerican English)
  168. ^ www.DELFI.lt, A. Zuokas: jei teismas lieps, homoseksualams bus leista žygiuoti Gedimino prospektu, DELFI (בליטאית)
  169. ^ Mayor confirmed that Vilnius Municipality will execute court orderThe…, archive.ph, ‏2013-08-09
  170. ^ Police detain 28 in minor incidents during Baltic Pride 2013 | The Li…, archive.ph, ‏2013-08-09
  171. ^ Baltic Pride 2013 – The March for Equality | The Lithuania TribuneThe…, archive.ph, ‏2013-08-09
  172. ^ tv.lrytas.lt, V. Simonko: "Miestui padovanojome didelę šventę" (בליטאית), נבדק ב-2021-06-07
  173. ^ Vilnius Celebrated Baltic Pride 2016, LGL, ‏2016-06-22 (בAmerican English)
  174. ^ Lithuania's Parliament hosts LGBT art exhibit as capital city lights up rainbow, PinkNews - Gay news, reviews and comment from the world's most read lesbian, gay, bisexual, and trans news service, ‏2017-05-17 (בBritish English)
  175. ^ Baltic Pride attracts record number of people in Vilnius – photos, lrt.lt, ‏2019-06-10 (באנגלית)
  176. ^ Lithuania’s LGBT community to protest in Vilnius against ‘demonisation’ by politicians, lrt.lt, ‏2020-07-03 (באנגלית)
  177. ^ Kaune – pirmos LGBTQ+ eitynės: priešiškai nusiteikę asmenys susistumdė su pareigūnais, skriejo kiaušiniai, bet eisena baigėsi plojimais ir žodžiais „ačiū“, lrt.lt, ‏2021-09-04 (בליטאית)
  178. ^ flay.li – Der LGBTI Verein Liechtensteins (בde-DE)
  179. ^ Budva: Građani ne odobravaju paradu ponosa u svom gradu - Pobjeda Dnevni List, web.archive.org, ‏2013-08-01
  180. ^ Montenegro’s gay pride march sparks violence, www.aljazeera.com (באנגלית)
  181. ^ Montenegrin Capital Set for Gay Pride Parade, Balkan Insight, ‏2017-09-22 (בAmerican English)
  182. ^ 1 2 Daisy Sindelar, Of All Places, Is Moldova Leading on Gay Rights?, The Atlantic, ‏2013-04-09 (באנגלית)
  183. ^ Wayback Machine, web.archive.org, ‏2013-10-12
  184. ^ Wayback Machine, web.archive.org, ‏2013-12-31
  185. ^ Moldova LGBT march halted as President says: 'I am not president of the gays', PinkNews - Gay news, reviews and comment from the world's most read lesbian, gay, bisexual, and trans news service, ‏2017-05-24 (בBritish English)
  186. ^ Rainbow Europe, rainbow-europe.org
  187. ^ Moldovan Police Repel Orthodox Activists Trying To Crash LGBT March, RadioFreeEurope/RadioLiberty (באנגלית)
  188. ^ Moldova police used tear gas on anti-LGBT protesters trying to disrupt Pride march, PinkNews - Gay news, reviews and comment from the world's most read lesbian, gay, bisexual, and trans news service, ‏2018-05-22 (בBritish English)
  189. ^ Tris Reid-Smith, Party in the sun on Malta, Gay Star News, ‏2013-01-14 (בBritish English)
  190. ^ Victor Paul Borg, The rough guide to Malta and Gozo, Rough Guides, 2001, ISBN 978-1-85828-680-8
  191. ^ The Out Traveler, LPI Media, 2006. (באנגלית)
  192. ^ Party leaders attend Gay Pride in Valletta, Times of Malta (בBritish English)
  193. ^ Deutsche Welle (www.dw.com), First gay pride rally held in North Macedonia | DW | 29.06.2019, DW.COM (בBritish English)
  194. ^ North Macedonia's Capital Holds First Gay Pride Parade, RadioFreeEurope/RadioLiberty (באנגלית)
  195. ^ North Macedonia Capital Hosts First Pride Parade, Balkan Insight, ‏2019-06-29 (בAmerican English)
  196. ^ Check out Bergen's Nightlife, TripSavvy (באנגלית)
  197. ^ I dag går Pride-paraden gjennom Oslo sentrum, www.aftenposten.no (בנורווגית ספרותית)
  198. ^ Petit Press a.s, Dúhový pochod stopli extrémisti, domov.sme.sk (בסלובקית)
  199. ^ Petit Press a.s, Veľvyslanci podporujú Dúhový Pride, domov.sme.sk (בסלובקית)
  200. ^ Fundación Triángulo por la igualdad de lesbianas y gais, web.archive.org, ‏2007-04-24
  201. ^ In pics: 400,000 march through Madrid for Gay Pride, www.thelocal.es
  202. ^ Spain Gay Pride Calendar 2021, www.misterbandb.com (באנגלית)
  203. ^ All You Need to Know | WORLD PRIDE MADRID 2017, worldgaypridemadrid2017.com (באנגלית) (ארכיון)
  204. ^ Publicidad - World Pride Madrid 2017. Web oficial del Orgullo, www.worldpridemadrid2017.com (בספרדית)
  205. ^ B92 - Info - Pride Parade cancelled due to high risk of violence, web.archive.org, ‏2015-04-02
  206. ^ Belgrade Pride to Highlight Calls for Same Sex Union Law, Balkan Insight, ‏2021-09-17 (בAmerican English)
  207. ^ Serbia's Novi Sad Holds First Gay-Pride Rally, RadioFreeEurope/RadioLiberty (באנגלית)
  208. ^ Katy Clifton, Riot police use water cannons amid disruption at Polish LGBT march, www.standard.co.uk, ‏2019-09-28 (באנגלית)
  209. ^ Instytut Gość Media, "Parada Równości" to propaganda rozpusty, www.gosc.pl, ‏2011-08-10
  210. ^ Wyborcza.pl, wyborcza.pl
  211. ^ https://www.paradarownosci.eu/pl/partnerzy/, Parada Równości - 20 czerwca 2020 (בpl-PL)
  212. ^ Polish capital bans Pride again - Queer Lesbian Gay Pride - Gay.com, web.archive.org, ‏2007-03-13
  213. ^ News from Poland - Polish gay activists win human rights case, web.archive.org, ‏2012-02-06
  214. ^ "Gay marchers ignore ban in Warsaw" (באנגלית בריטית). 2005-06-11. נבדק ב-2021-06-08.
  215. ^ A brief history of Equality Parade | Equality Parade, web.archive.org, ‏2014-05-08
  216. ^ Parada Równości 2015. Środowiska LGBT w Warszawie - Polska - Newsweek.pl, web.archive.org, ‏2016-02-02
  217. ^ 45 tysięcy osób w Paradzie Równości. "Walczymy o siebie, o naszych przyjaciół, o nasze dzieci". Relacje pięknych uczestników [ZDJĘCIA], oko.press
  218. ^ Florkiewicz, Pawel (2019-06-09). "Warsaw pride parade attracts large crowd amid heated political debate". Reuters (באנגלית). נבדק ב-2021-06-08.
  219. ^ Deutsche Welle (www.dw.com), Warsaw: Tens of thousands march for gay rights | DW | 09.06.2019, DW.COM (בBritish English)
  220. ^ "Poland hosts landmark European gay pride". BBC News (באנגלית בריטית). 2010-07-17. נבדק ב-2021-06-08.
  221. ^ Kraków: "co dwóch ojców to nie jeden" - Onet Wiadomości, archive.is, ‏2012-07-16
  222. ^ Wyborcza.pl, krakow.wyborcza.pl
  223. ^ Staff journalist, March for Tolerance Reaches Square Again, The Krakow Post, ‏2009-05-18 (בAmerican English)
  224. ^ LGBT+ Kraków & Krakow Equality Parade 2019, Kraków Expats Directory, ‏2019-05-16 (בBritish English)
  225. ^ Giorgi Zautaszwili, PHOTOS: Equality March Krakow 2017, The Krakow Post, ‏2017-05-14 (בAmerican English)
  226. ^ Steven Hoffman, PHOTOS: Krakow Queer March 2016, The Krakow Post, ‏2016-05-14 (בAmerican English)
  227. ^ Sibylle Bordes, Equality March in Krakow Without Serious Violence, The Krakow Post, ‏2014-05-12 (בAmerican English)
  228. ^ LGBT rights at heart of Poland presidential-election fight, France 24, ‏2020-07-11 (באנגלית)
  229. ^ Redakcja, Marsz Równości w Katowicach 2018. Ponad tysiąc osób przeszło z pl. Sejmu Śląskiego na pl. Grunwaldzki: głośno, kolorowo i pokojowo ZDJĘCIA, Dziennik Zachodni, ‏2018-09-10 (בpl-PL)
  230. ^ Bartosz Wojsa, Marsz Równości w Katowicach "Mniej złości, więcej miłości" z protestem i kontrmanifestacją 7.9.2019, Dziennik Zachodni, ‏2019-09-07 (בpl-PL)
  231. ^ Wyborcza.pl, lodz.wyborcza.pl
  232. ^ Damon Embling, Poland's liberals push back against the conservative establishment, euronews, ‏2019-04-26 (באנגלית)
  233. ^ Redakcja, Trójmiejski Marsz Równości bez incydentów. "Miłość może tylko łączyć", Gdynia Nasze Miasto, ‏2019-05-25 (בpl-PL)
  234. ^ ‘Foreign Ideology’: Poland’s Populists Target LGBT Rights, Balkan Insight, ‏2019-06-26 (בAmerican English)
  235. ^ Redakcja, I Marsz Równości w Częstochowie. Były próby jego zablokowania. Interweniowała policja ZDJĘCIA, Kłobuck Nasze Miasto, ‏2018-07-08 (בpl-PL)
  236. ^ Police fire tear gas and arrest dozens of far-right protesters attempting to disrupt LGBT+ march, The Independent, ‏2019-10-06 (באנגלית)
  237. ^ Married couple sentenced for a year in prison for bringing explosives to Equality March, TVN24 (בפולנית)
  238. ^ Democracy Digest: Clashes Accelerate Over LGBT, Gender and Civil Rights, Balkan Insight, ‏2020-06-19 (בAmerican English)
  239. ^ Archbishop claims a ‘rainbow plague’ is afflicting Poland, PinkNews - Gay news, reviews and comment from the world's most read lesbian, gay, bisexual, and trans news service, ‏2019-08-02 (בBritish English)
  240. ^ Santora, Marc; Berendt, Joanna (2019-07-27). "Anti-Gay Brutality in a Polish Town Blamed on Poisonous Propaganda". The New York Times (בAmerican English). ISSN 0362-4331. נבדק ב-2021-06-08.
  241. ^ Foster, Peter (2019-08-09). "Polish ruling party whips up LGBTQ hatred ahead of elections amid 'gay-free' zones and Pride march attacks". The Telegraph (באנגלית בריטית). ISSN 0307-1235. נבדק ב-2021-06-08.
  242. ^ Deutsche Welle (www.dw.com), EU sues Hungary and Poland over LGBTQ discrimination | DW | 15.07.2021, DW.COM (בBritish English)
  243. ^ EU launches legal action over LGBTQ+ rights in Hungary and Poland, the Guardian, ‏2021-07-15 (באנגלית)
  244. ^ 6 atrações imperdíveis da cidade do Porto (בBritish English)
  245. ^ Cerca de 300 pessoas participaram na 1.ª Marcha do Orgulho LGBTI do Funchal, web.archive.org, ‏2020-06-06
  246. ^ Gay Lisbon Guide & Map 2021 - Bars, Clubs, Hotels, Events, www.patroc.com
  247. ^ Lappeenrannan ensimmäinen Pride-kulkue toteutuu ensi kesänä, Lappeenrannan Uutiset, ‏2018-12-18 (בפינית)
  248. ^ The Best Time to Visit Finland, TripSavvy (באנגלית)
  249. ^ A 'record-breaking' 100,000 people took part in Helsinki Pride on Saturday, PinkNews - Gay news, reviews and comment from the world's most read lesbian, gay, bisexual, and trans news service, ‏2018-07-02 (בBritish English)
  250. ^ Finland's Prime Minister to join Helsinki Pride parade, Yle Uutiset (באנגלית)
  251. ^ "Sápmi may be a quiet place for queer people", The Independent Barents Observer (באנגלית)
  252. ^ Mezipatra - Czech GLBT Film Festival - an FFW festival profile, web.archive.org, ‏2013-06-26
  253. ^ Prague Pride z.s., PRAGUE PRIDE (בcs-CZ)
  254. ^ Prague's first pride parade: A success amidst controversy » Prague Monitor / Czech News in English, Prague Monitor / Czech News in English, ‏2011-08-18 (בAmerican English)
  255. ^ "Prague 'gay pride': Czech capital hosts maiden march". BBC News (באנגלית בריטית). 2011-08-13. נבדק ב-2021-06-07.
  256. ^ Thousands march in Prague Pride parade | Prague Monitor, archive.is, ‏2013-06-30
  257. ^ Obama's Ambassador Tells Czech LGBT Activists: You Have Ally in USA, CNSNews.com, ‏2012-08-28 (באנגלית)
  258. ^ Des dizaines de milliers de personnes défilent à Paris pour la Marche des fiertés, France 24, ‏2019-06-29 (בצרפתית)
  259. ^ Le "Gay Cirkus" cherche sa place dans la Cité des papes, LaProvence.com, ‏2009-06-28 (בצרפתית)
  260. ^ In photos: Kosovo holds its third Pride Parade, Prishtina Insight, ‏2019-10-10 (בAmerican English)
  261. ^ Kosovar Minister, Pristina's Mayor Join Gay-Pride Parade, RadioFreeEurope/RadioLiberty (באנגלית)
  262. ^ Pride Week kicks off in Prishtina, Prishtina Insight, ‏2019-10-07 (בAmerican English)
  263. ^ Support for LGBT community in Paphos growing | Cyprus Mail, https://cyprus-mail.com/ (בBritish English)
  264. ^ Povorka ponosa, web.archive.org, ‏2013-10-14
  265. ^ 24sata.info - Događaj visokog rizika: Danas je jubilarni Zagreb Pride, web.archive.org, ‏2019-01-14
  266. ^ Zbogom Queer, očekujemo Pride (בAmerican English)
  267. ^ CroL.hr | 15.000 ljudi u dvanaestoj Povorci ponosa! (foto, video) - CroL, web.archive.org, ‏2013-07-15
  268. ^ CroL.hr | Zagreb na Markovom trgu odlučno zatražio bračnu jednakost (foto, video) - CroL, web.archive.org, ‏2013-07-08
  269. ^ CroL | Zagreb, Rijeka, Split i Pula glasno poručili 'protiv' (foto) - CroL, web.archive.org, ‏2013-12-03
  270. ^ CROL, U Zagrebu održan prvi Balkanski Trans Inter Marš: Nećete nas brisati!, www.crol.hr (בBritish English)
  271. ^ Recimo ´NE´ nasilju, pridružimo se Zagreb Prideu!, www.index.hr (בקרואטית)
  272. ^ Profesori zagrebačkog Pravnog fakulteta podržavaju Gay Pride, www.vecernji.hr (בקרואטית)
  273. ^ Nastavnici i suradnici Pravnog fakulteta izrazili potporu Zagrebačkom Prideu – Nacional.hr, arhiva.nacional.hr
  274. ^ Najbolji dodaci prehrani za vas (באנגלית)
  275. ^ Drugi Split Pride je uspio - može se kad se hoće, tportal.hr
  276. ^ Više od 300 Riječana marširalo u znak podrške Split Prideu, tportal.hr
  277. ^ LORI - O Lori, web.archive.org, ‏2012-06-14
  278. ^ Lesbian group Kontra, web.archive.org, ‏2013-12-05
  279. ^ 'Da je ovako bilo '91. rat bi trajao 6 sati, a ne 6 godina', Dnevnik.hr (בקרואטית)
  280. ^ Uhićene 73 osobe, protiv 60 podnijete prekršajne prijave, tportal.hr
  281. ^ 500 veselih prajdovaca u koloni, na Rivi ih dočekao pljesak iz kafića, Net.hr, ‏2021-05-14 (בhr-HR)
  282. ^ Holy predstavila novu stranku: Orah će biti treća politička opcija, www.vecernji.hr (בקרואטית)
  283. ^ Staff, Reuters (2019-06-22). "Thousands march in Romanian capital's pride parade". Reuters (באנגלית). נבדק ב-2021-06-05.
  284. ^ Thousands Join Gay-Pride Parade In Romanian Capital, RadioFreeEurope/RadioLiberty (באנגלית)
  285. ^ StackPath, xtramagazine.com
  286. ^ "Moscow bans 'satanic' gay parade" (באנגלית בריטית). 2007-01-29. נבדק ב-2021-06-05.
  287. ^ Aussie bashed at gay protest, The Sydney Morning Herald, ‏2007-05-28 (באנגלית)
  288. ^ Gay Pride parade 'satanic': mayor, The Sydney Morning Herald, ‏2007-01-30 (באנגלית)
  289. ^ t.A.T.u. Eng  Feedback, www.tatu.ru
  290. ^ Alamy Limited, Stock Photo - Members of Russian pop duo Tatu, Julia Volkova (R) and Elena Katina, attend a gay rights protest in Moscow May 27, 2007. Russian police detained gay protesters calling for the, Alamy (באנגלית)
  291. ^ Aussie bashed at gay protest, The Sydney Morning Herald, ‏2007-05-28 (באנגלית)
  292. ^ Russian President intervenes over Moscow Pride - from Pink News - all the latest gay news from the gay community - Pink News, web.archive.org, ‏2008-12-12
  293. ^ Гей-прайд Москва 2008г / Moscow Gay Pride 2008, נבדק ב-2021-08-28
  294. ^ GayRussia.ru :: Нас объединяют не только желания, web.archive.org, ‏2008-06-02
  295. ^ "'Slavic Gay Pride' to be held in Moscow on Eurovision finals day". mosnews.com. 30 במרץ 2009. אורכב מ-המקור ב-18 במאי 2009. נבדק ב-2009-05-12. {{cite web}}: (עזרה)
  296. ^ 1 2 Karmo, Julia (16 במאי 2009). "Moscow Police Break Up Gay Pride Rally". Sky News. אורכב מ-המקור ב-2009-05-19. נבדק ב-2009-05-16. {{cite web}}: (עזרה)
  297. ^ "Eurovision: is the world's campest contest ready to get serious?". Lesbilicious. 11 במאי 2009. אורכב מ-המקור ב-28 בנובמבר 2009. נבדק ב-2009-05-12. {{cite web}}: (עזרה)
  298. ^ "UK rights activists defends banned Moscow Gay Pride parade". mosnews.com. 12 במאי 2009. אורכב מ-המקור ב-18 במאי 2009. נבדק ב-2009-05-12. {{cite web}}: (עזרה)
  299. ^ "Gay protest broken up in Moscow". BBC News. 16 במאי 2009. נבדק ב-2009-05-16. {{cite news}}: (עזרה)
  300. ^ Viniker, Barry (16 במאי 2009). "Malena Ernman is gay today". ESCtoday.com. נבדק ב-2009-05-16. {{cite web}}: (עזרה)(הקישור אינו פעיל, 7.6.2021)
  301. ^ – Verdas største homseparade (Norwegian), NRK, May 17, 2009
  302. ^ "European court fines Russia for banning gay parades". BBC News (באנגלית בריטית). 2012-03-06. נבדק ב-2021-06-05.
  303. ^ «Когнитивный терроризм» на московском гей-прайде - Надя Толокно - Контуры, kontury.info
  304. ^ "Gay parades banned in Moscow for 100 years". BBC News (באנגלית בריטית). 2012-08-17. נבדק ב-2021-06-05.
  305. ^ Steve Clemons, Not The Onion: Moscow Bans Gay Pride for Next 100 years, The Atlantic, ‏2012-06-08 (באנגלית)
  306. ^ Staff, Reuters (2021-03-22). "EU sanctions Russians over rights abuses in Chechnya". Reuters (באנגלית). נבדק ב-2021-06-05.
  307. ^ Sveriges Radio, Thousands revel in Stockholm for Pride - Radio Sweden, sverigesradio.se (באנגלית)
  308. ^ swissinfo ch/pb & ac, Zurich 25th Pride Parade: Rainbow road signs and a renamed bridge, SWI swissinfo.ch (באנגלית)
  309. ^ Keystone-SDA/sb, Large turnout for Geneva Pride march, SWI swissinfo.ch (באנגלית)
  310. ^ La Pride 2015 a attiré plus de 7000 personnes à Sion, rts.ch, ‏2015-06-13 (בצרפתית)
  311. ^ VG Sensibilisation – Vogay (בfr-FR)
  312. ^ 48th NYC Pride March Heads Through Manhattan, ‏2017-06-25 (בAmerican English)
  313. ^ Dawn Ennis, ABC will broadcast New York’s pride parade live for first time, LGBTQ Nation
  314. ^ What to see and do in NYC for World Pride, Newsday (באנגלית)
  315. ^ For Belize LGBT’s, Pride is Showing | Channel5Belize.com (בAmerican English)
  316. ^ Barbados: A brush with death, a vigil for trans murder victims, Erasing 76 Crimes, ‏2018-11-24 (בAmerican English)
  317. ^ Sherine Andreine Powerful, Jamaica’s first LGBT Pride celebrations signal turning tides, Antillean Media Group, ‏2015-08-07 (בAmerican English)
  318. ^ Colin Stewart, Jamaica’s first Pride gets boost from government officials, 76 CRIMES, ‏2015-08-04 (באנגלית)
  319. ^ Gay Pride participants rub shoulders with Kingston Mayor, express hope for change | Loop News Jamaica, web.archive.org, ‏2015-08-06
  320. ^ David Hudson, Ellen Page attends Pride Jamaica flash mob in Kingston, Gay Star News, ‏2015-08-03 (בBritish English)
  321. ^ Deliriously happy after Jamaica's first Montego Bay Pride, Erasing 76 Crimes, ‏2015-10-27 (בAmerican English)
  322. ^ How was Montego Bay Pride a success? Let me count the ways, Erasing 76 Crimes, ‏2016-10-21 (בAmerican English)
  323. ^ Thriving Montego Bay Pride boosts LGBT+ acceptance, Erasing 76 Crimes, ‏2017-10-23 (בAmerican English)
  324. ^ LGBT march with pride inspite of fear, jamaica-gleaner.com, ‏2018-10-18 (באנגלית)
  325. ^ Montego Bay Pride is now 1,000 people strong, Erasing 76 Crimes, ‏2018-10-22 (בAmerican English)
  326. ^ Welcome sikunews.com - BlueHost.com, web.archive.org, ‏2012-07-22
  327. ^ Gay Greenland--Past and Present - GlobalGayz, www.globalgayz.com
  328. ^ Dan Avery, Police Interrupt Gay Pride In Dominican Republic Because Marchers Used Flag, Queerty
  329. ^ ‘We are part of TT’, Trinidad and Tobago Newsday, ‏2018-07-29 (בAmerican English)
  330. ^ Democracy alive and well, Trinidad and Tobago Newsday, ‏2018-08-03 (בAmerican English)
  331. ^ Anodis :: Festeja la Ciudad de México el Orgullo Gay, web.archive.org, ‏2010-01-05
  332. ^ Marcha del orgullo recuerda a Monsiváis y moviliza a 500 mil personas en México, www.insurrectasypunto.org
  333. ^ Gay Mexico 2021 Travel Guide - Hotels, Bars, & Events, www.gaytravel.com
  334. ^ Anodis :: Se tiñe Tijuana de arco iris con el Orgullo Gay, web.archive.org, ‏2009-08-13
  335. ^ Anodis :: Convocan a juntas para la 8 Marcha del Orgullo LGBT en Puebla, web.archive.org, ‏2009-03-11
  336. ^ Anodis :: Reúne a 200 personas marcha gay en Xalapa, Veracruz, web.archive.org, ‏2009-07-01
  337. ^ WebCite query result, archive.ph, ‏2009-12-12
  338. ^ Euforia durante primera marcha gay en Acapulco | Milenio.com, archive.ph, ‏2009-08-04
  339. ^ glbtq >> social sciences >> Nicaragua, web.archive.org, ‏2007-08-14
  340. ^ Revista Envío - NICARAGUA BRIEFS, www.envio.org.ni
  341. ^ 1st LGBT Pride Celebration Comes to Saint Lucia, St. Lucia Times News, ‏2019-06-07 (בAmerican English)
  342. ^ Joshua St Aimee, Pastors object to ‘Devilish’ LGBTQ Pride Celebration, The St. Lucia STAR, ‏2019-07-28 (בAmerican English)
  343. ^ PAWI Opposes LGBT Celebrations — There Will Be No LGBT Pride March, St. Lucia News From The Voice, ‏2019-07-25 (בAmerican English)
  344. ^ Suspected Suicide At Dennery, St. Lucia Times News, ‏2019-03-25 (בAmerican English)
  345. ^ Dean Nestor, Suicide Victim’s Cousin Addresses St. Lucian Insensitivity, St. Lucia STAR News, ‏2019-03-30 (בAmerican English)
  346. ^ Student in Soufriere Rally Against Bullying, St. Lucia News From The Voice, ‏2019-04-28 (בAmerican English)
  347. ^ Chuck Stewart, Proud Heritage: People, Issues, and Documents of the LGBT Experience [3 volumes: People, Issues, and Documents of the LGBT Experience], ABC-CLIO, 2014-12-16, ISBN 978-1-61069-399-8. (באנגלית)
  348. ^ Gay-Friendly Puerto Rico: Bars, Clubs & More | Marriott TRAVELER, Marriott Bonvoy Traveler, ‏2017-01-30 (בAmerican English)
  349. ^ Primera Dama será abanderada de la marcha del orgullo gay en Panamá, TVN, ‏2017-04-07 (בEuropean Spanish)
  350. ^ HuffPost - Breaking News, U.S. and World News, HuffPost (באנגלית)
  351. ^ "Cuba gay rights activists arrested at pride march in Havana". BBC News (באנגלית בריטית). 2019-05-12. נבדק ב-2021-05-28.
  352. ^ Reuters (2019-05-12). "Defiance and Arrests at Cuba's Gay Pride Parade". The New York Times (בAmerican English). ISSN 0362-4331. נבדק ב-2021-05-28.
  353. ^ Cuba's gay rights activists take to the streets defiant and proud, the Guardian, ‏2019-05-12 (באנגלית)
  354. ^ Cuban LGBT activists hold pride parade in open defiance of government, France 24, ‏2019-05-12 (באנגלית)
  355. ^ Rios, Sarah Marsh, Anett (2019-05-08). "Cuban LGBT community calls out government for canceling parade". Reuters (באנגלית). נבדק ב-2021-05-28.
  356. ^ Murillo, Álvaro (2019-06-24). "Thousands in Costa Rica celebrate in first pride march since gay marriage ruling". Reuters (באנגלית). נבדק ב-2021-05-27.
  357. ^ A Month by Month Look at the Montreal Events, TripSavvy (באנגלית)
  358. ^ "Trans Pride March held in downtown Toronto - CityNews Toronto". CityNews Toronto (בAmerican English). 2014-06-27. נבדק ב-2018-08-05.
  359. ^ "Dyke March draws thousands in 'Longest Walk' | The Star". thestar.com (באנגלית). נבדק ב-2018-08-05.
  360. ^ "Toronto pride parade 2014 photos show streets packed with 12,000 marchers and thousands of spectators". National Post (בAmerican English). 2014-06-30. נבדק ב-2018-08-05.
  361. ^ "'Fun, free and fabulous' WorldPride parade in Toronto". Toronto (בCanadian English). 2014-06-29. נבדק ב-2018-08-05.
  362. ^ "WorldPride brought big dividends to Toronto, Pride says". Xtra (בAmerican English). 2014-10-31. נבדק ב-2018-08-05.
  363. ^ Égale Canada > Fichier introuvable, web.archive.org, ‏2012-02-03
  364. ^ Hundreds of thousands shine bright at Vancouver Pride Parade, Global News (בAmerican English)
  365. ^ Vancouver Pride Parade expected to draw record crowd - News - MSN CA, web.archive.org, ‏2013-08-06
  366. ^ Photos: Vancouver loves its new rainbow crosswalks | Georgia Straight Vancouver's News & Entertainment Weekly, The Georgia Straight, ‏2013-07-30 (באנגלית)
  367. ^ Surrey Pride Festival July 7 at Holland Park, Surrey Now-Leader, ‏2013-07-05 (בAmerican English)
  368. ^ Nomadic Boys, ContributorNomadic Boys are gay couple, Stefan, Sebastien travelling the world, Gay guide to Montevideo, Uruguay, HuffPost, ‏2016-12-07 (באנגלית)
  369. ^ Radio Montecarlo CX20-930 AM, Miles de personas en la Marcha de la Diversidad por la Avenida 18 de Julio, Radio Montecarlo CX20-930 AM (בספרדית)
  370. ^ Gay Ecuador - GayTimes, web.archive.org, ‏2012-10-19
  371. ^ 21 De Abril, 2013 - 00h00, El GLBTI, colectivo que gana espacios, El Universo, ‏2013-04-21 (בספרדית)
  372. ^ Shannon Power, 18,000 people hit the streets to celebrate Pride in Ecuador, Gay Star News, ‏2018-07-04 (בBritish English)
  373. ^ Desfile del orgullo 2011 en Guayaquil, web.archive.org, ‏2011-12-23
  374. ^ 2 De Julio, 2011 - 14h45, Comunidad Glbti del Ecuador celebró Día del Orgullo Gay, El Universo, ‏2011-07-02 (בספרדית)
  375. ^ AFRICALA - Festival de cine africano de Latinoamérica (Mexico et al., Latin America), African Studies Companion Online
  376. ^ Euro Mundo Global, Matrimonio igualitario y registro de niños: pedidos ciudadanos en la marcha del Orgullo LGTBI, Euro Mundo Global (בספרדית)
  377. ^ Buenos Aires Times | Buenos Aires gears up for the huge celebration of LGBT culture, www.batimes.com.ar
  378. ^ Camille Chevalier-Karfis French Language Expert Camille is a teacher, author of many French audiobooks, audio lessons on modern spoken French She co-created, runs French Today, offering original audio for adult students our editorial process Camille Chevalier-Karfis, How To Celebrate New Year's Eve ('La Saint-Sylvestre') in France, ThoughtCo (באנגלית)
  379. ^ WebCite query result, archive.ph, ‏2009-11-13
  380. ^ 1 2 Veja calendário nacional de paradas LGBT 2018 no Brasil - Guia Gay São Paulo, www.guiagaysaopaulo.com.br (בפורטוגזית)
  381. ^ Gay Parades in Brazil, www.v-brazil.com
  382. ^ Parada Gay da Bahia leva 800 mil às ruas de Salvador, archive.ph, ‏2013-02-01
  383. ^ INEWS, Christian Fellowship against LGBT ‘pride’ parade, calls for Govt intervention, INews Guyana, ‏2018-06-01 (בAmerican English)
  384. ^ Guyana Pride: Anglican bishop lends support; opponents lose, Erasing 76 Crimes, ‏2018-06-04 (בAmerican English)
  385. ^ Gay Life in Suriname – Parea Suriname (בAmerican English)
  386. ^ Suriname holds first gay rights march, News24 (בAmerican English)
  387. ^ 10 Marcha del orgullo LGBTI en Paraguay, web.archive.org, ‏2018-03-13
  388. ^ Redacción LR, Marcha del Orgullo Gay: Miles de personas llenaron la plaza San Martín [VIDEO], larepublica.pe, ‏2017-06-30 (בes-PE)
  389. ^ Casa Editorial El Tiempo, Así serán las marchas del orgullo LGBTI en las ciudades de Colombia, El Tiempo, ‏2019-06-28 (בspanish)
  390. ^ Pulzo, Pulzo.com, El festival de Halloween LGBT que dura 6 días en Bogotá, pulzo.com
  391. ^ News.Az - Gay parade in Baku: to be or not to be?, web.archive.org, ‏2013-09-26
  392. ^ Azerbaijan: Pop Music vs. Islam | Eurasianet, eurasianet.org (באנגלית)
  393. ^ Azerbaijan: Pop Music vs. Islam | Eurasianet, eurasianet.org (באנגלית)
  394. ^ Iran recalls envoy to Azerbaijan ahead of Eurovision, Al Arabiya English, ‏2012-05-22 (באנגלית)
  395. ^ Azerbaijan Demands Apology From Iran Over Eurovision « VOA Breaking News (באנגלית)
  396. ^ Azerbaijan Recalls Iran Ambassador, RadioFreeEurope/RadioLiberty (באנגלית)
  397. ^ Welcome to IDAHOT Newbies !, May17.org, ‏2016-05-17 (בAmerican English)
  398. ^ Rainbow flag flown for the first time in the country, BBS, ‏2016-05-17 (בAmerican English)
  399. ^ All the way to Bhutan - Activists Celebrate IDAHOTB 2018, May17.org, ‏2018-05-21 (בAmerican English)
  400. ^ Members Of Rainbow Bhutan – A LGBT Community Observes IDAHOT, www.dailybhutan.com (באנגלית)
  401. ^ I Am a Queer Bhutanese, and My Country Is on Its Way to Scrapping Anti-LGBTQ Laws, www.vice.com (באנגלית)
  402. ^ Labonita Ghosh August 11, 2003 ISSUE DATE: August 11, 2003UPDATED: June 14, 2012 11:22 Ist, As liberal attitudes sweep across Bengal, gays and lesbians no longer mask their sexuality, India Today (באנגלית)
  403. ^ Hundreds join pride march in India, where gay sex is illegal, web.archive.org, ‏2017-11-12
  404. ^ Priya Menon / TNN / Updated: Jun 2, 2018, 10:42 Ist, LGBTQ: A decade of Pride in Chennai | Chennai News - Times of India, The Times of India (באנגלית)
  405. ^ TNN / Updated: Oct 29, 2017, 12:33 Ist, A walk to remember for the LGBT community | Goa News - Times of India, The Times of India (באנגלית)
  406. ^ - The Washington Post, Washington Post (באנגלית)
  407. ^ India - IDAHOTB 2018 Country Page, May17.org, ‏2018-05-08 (בAmerican English)
  408. ^ Carlos Rojas, Eileen Chow, The Oxford Handbook of Chinese Cinemas, OUP USA, 2013-04-25, ISBN 978-0-19-976560-7. (באנגלית)
  409. ^ 南方周末 - [电影]是是非非同性恋影展, web.archive.org, ‏2015-04-26
  410. ^ 香港同志遊行2012 · Hong Kong Pride Parade 2012, hkpride.net
  411. ^ Pride March 2015: Filipino LGBTQs Make History in Luneta - Choose Philippines. Find. Discover. Share., web.archive.org, ‏2018-09-19
  412. ^ Watch: Scenes from this year’s Metro Manila Pride Parade, cnn (באנגלית)
  413. ^ Metro Manila Pride March and Festival Draws More Than 25,000, Now Biggest Pride in Southeast Asia - Metro Manila Pride, web.archive.org, ‏2018-09-02
  414. ^ Eye on Gay Shanghai: Mainland China’s 1st Pride event, Shanghaiist, ‏2009-06-06 (בAmerican English)
  415. ^ China's first gay pride festival pushes envelope, www.abc.net.au, ‏2009-06-14 (בAustralian English)
  416. ^ "Shanghai to show pride with gay festival" (באנגלית בריטית). 2009-06-06. נבדק ב-2021-08-28.
  417. ^ Mike Cerre, US ambassador to Vietnam advocating for LGBT rights in Southeast Asia, ABC7 San Francisco, ‏2016-06-25 (באנגלית)
  418. ^ Largest event for LGBTQ community underway in Hanoi - News VietNamNet, english.vietnamnet.vn
  419. ^ Panti Bliss aka Rory O Neill Visit to Vietnam - Department of Foreign Affairs, www.irishaid.ie
  420. ^ Hanoi Pride Festival 2018 filled with joy, colours - News VietNamNet, english.vietnamnet.vn
  421. ^ Transgender People Can Change Gender on Legal Documents in 2017 | Saigoneer, saigoneer.com (בBritish English)
  422. ^ 1 2 Hornet Networks, It Does Turkish LGBTQ+ People No Favors to Pretend Turkey Is a Homophobic Nightmare, Hornet, ‏2018-07-08
  423. ^ 19. LGBTT Onur Haftası, Onur Yürüyüşü ile Sona Erdi | Kaos GL Gey Lezbiyen Biseksüel Trans Eşcinsel Haber Portalı, web.archive.org, ‏2011-07-01
  424. ^ Istanbul Police Disperse LGBT Pride March With Tear Gas | Time, web.archive.org, ‏2019-07-02
  425. ^ Welle (www.dw.com), Deutsche, Istanbul police use tear gas to disperse gay pride march | DW | 30.06.2019 (באנגלית בריטית), נבדק ב-2021-05-30
  426. ^ İzmir’de İlk Onur Yürüyüşünde Sokaklar Doldu Taştı | Kaos GL Gey Lezbiyen Biseksüel Trans Eşcinsel Haber Portalı, web.archive.org, ‏2014-11-10
  427. ^ Antalya ve İzmir, Onur Haftası’nı Yürüyüşle Selamlayacak, archive.ph, ‏2013-07-01
  428. ^ Gay rights in Turkey face uphill battle, web.archive.org, ‏2013-11-11
  429. ^ \'We are homosecxuals! We love you!\' - Taipei Times, www.taipeitimes.com, ‏2003-11-02
  430. ^ Gay pride parade set for Kaohsiung - Focus Taiwan, focustaiwan.tw (בzh-Hant-TW)
  431. ^ Hornet Networks, Taichung City, Taiwan, Celebrates Pride with a Record-Breaking Crowd of 20,000, Hornet, ‏2016-12-22
  432. ^ Tens of thousands march in Taipei's LGBT pride parade - Focus Taiwan, focustaiwan.tw (בzh-Hant-TW)
  433. ^ Horton, Chris (2018-10-27). "Taiwan's Gay Pride Parade Draws Thousands, as Votes on Same-Sex Marriage Near". The New York Times (בAmerican English). ISSN 0362-4331. נבדק ב-2021-06-01.
  434. ^ Pride 2019: The world's 15 biggest LGBTQ celebrations, from New York to Tel Aviv, www.usatoday.com (באנגלית)
  435. ^ 12 pictures of Tokyo Pride which will make your day, PinkNews - Gay news, reviews and comment from the world's most read lesbian, gay, bisexual, and trans news service, ‏2017-05-08 (בBritish English)
  436. ^ Laos holds first gay pride event, www.telegraph.co.uk
  437. ^ לראשונה בלבנון: שבוע גאווה בביירות, ynet, ‏2017-05-16
  438. ^ Kanso, Heba (2017-05-17). "RPT-Lebanon launches Arab world's first gay pride week". Reuters (באנגלית). נבדק ב-2021-05-30.
  439. ^ Mélanie Houé, Le Liban organise la première Gay Pride du monde arabe, Libération (בצרפתית)
  440. ^ מצעד הגאווה בלבנון בוטל, המארגן נעצר, ynet, ‏2018-05-16
  441. ^ צבעי הארז: לבנון חוגגת אירועי גאווה בביירות, רשת 13
  442. ^ At Beirut's First Pride Week, A Chance To Celebrate — And Take Stock Of Challenges, NPR.org (באנגלית)
  443. ^ Olga Habre, Design and gender identity in Lebanon, Executive Magazine, ‏2019-04-05 (בAmerican English)
  444. ^ Hadi Damien : "Les lendemains de la Beirut Pride sont brillants", lepetitjournal.com (בצרפתית)
  445. ^ Mongolia celebrates 6th International Day Against Homophobia, Transphobia and Biphobia | The UB Post, web.archive.org, ‏2017-03-26
  446. ^ Тэгш эрх, бахархал, ЛГБТ Төв, ‏2017-05-29 (במונגולית)
  447. ^ macongolia, Being LGBT in Mongolia, Macongolia: Observations of Mongolia, ‏2018-12-09 (באנגלית)
  448. ^ Yi Shu Ng, This tiny Southeast Asian country just held its first pride parade, Mashable (באנגלית)
  449. ^ 1 2 Shannon Power, Timor Leste PM comes out supporting LGBTI rights, Gay Star News, ‏2017-07-03 (בBritish English)
  450. ^ East Timor holds first LGBTQ pride parade, NBC News (באנגלית)
  451. ^ Asia's Youngest Nation Celebrates 2nd LGBT Parade | Voice of America - English, www.voanews.com (באנגלית)
  452. ^ Travel Inspired, PRIDE 2019 Parade, Timor Leste - South East Asia, Adam Constanza, ‏2019-07-13 (באנגלית)
  453. ^ About the Author, rew M. Potts, rew M. Potts is a former editor of the Sydney Star Observer, East Timor celebrates third LGBTQI Pride Parade, Star Observer, ‏2019-07-19 (בAmerican English)
  454. ^ "A pride with no parade for Burma's first gay festival". BBC News (באנגלית בריטית). 2012-05-17. נבדק ב-2021-06-01.
  455. ^ Shannon Power, Myanmar just had its first public pride party and thousands turned up to celebrate, Gay Star News, ‏2018-01-31 (בBritish English)
  456. ^ LGBT festival opens in Burma after first public launch party - DVB Multimedia Group, web.archive.org, ‏2018-08-29
  457. ^ Seksualiti Merdeka movement festival banned, The Star (באנגלית)
  458. ^ Zurairi AR, Seksualiti Merdeka organisers hope to outlast ‘prejudicial’ law | Malay Mail, www.malaymail.com (באנגלית)
  459. ^ 18 May 2017 09:00 AM MYT Thursday, LGBT pride march in Taylor’s University cancelled after Islamist pressure | Malay Mail, www.malaymail.com (באנגלית)
  460. ^ LGBTI community observes Gai Jatra pride demanding to amend civil and criminal code, ‏2018-08-27 (בAmerican English)
  461. ^ Aditya Neupane, Nepal hosts first - ever pride parade marking pride month, My City (באנגלית)
  462. ^ The Himalayan Times, Celebration of diversity and sexuality: country's first pride parade, The Himalayan Times, ‏2019-06-29 (באנגלית)
  463. ^ queeryouthgroup, Second Annual Nepal Pride Parade, Nepal Pride Parade, ‏2020-05-17 (באנגלית)
  464. ^ Madhavi Marasini, Nepal Pride Parade 2020: The show must go on(line), The Himalayan Times, ‏2020-06-13 (באנגלית)
  465. ^ "We’re here, we’re queer and we’re not going anywhere": Here’s why the Pride Parade matters, kathmandupost.com (בenglish)
  466. ^ The Miami Herald, New photos from gay pride celebrations in Singapore, Latvia and Russia - Steve Rothaus' Gay South Florida, miamiherald.typepad.com
  467. ^ "Singapore gays in first public rally" (באנגלית בריטית). 2009-05-17. נבדק ב-2021-06-01.
  468. ^ More than 15,000 Singaporeans at Pink Dot 2012!, Pink Dot SG (בAmerican English)
  469. ^ "Fifty shades of pink". The Economist. 2013-07-06. ISSN 0013-0613. נבדק ב-2021-06-01.
  470. ^ Support for the Freedom to Love blazes forth, Pink Dot SG (בAmerican English)
  471. ^ Shen, Rujun (2015-06-13). "Singapore's annual gay rights rally sees largest turnout". Reuters (באנגלית). נבדק ב-2021-06-01.
  472. ^ Lee Hsien Yang attends Pink Dot for first time with Li Huanwu & Heng Yirui, mothership.sg (באנגלית)
  473. ^ South Korea LGBT activists protest ban on queer pride parade, UPI (באנגלית)
  474. ^ "South Korea, at behest of conservative Christians, bans LGBT march". Washington Post (בAmerican English). ISSN 0190-8286. נבדק ב-2021-12-08.
  475. ^ express Magazine, South Korean Court Overturns Ban on Seoul's Pride Parade, express Magazine, ‏2015-06-17 (בAmerican English)
  476. ^ South Korean court overturns ban on gay pride parade - UCA News, ucanews.com (באנגלית)
  477. ^ Ock Hyun-ju, [From the scene Gay pride parade in Seoul draws record number], The Korea Herald, ‏2017-07-15 (באנגלית)
  478. ^ Anti-gay pride petition signed by more than 200,000 people in South Korea, PinkNews | Latest lesbian, gay, bi and trans news | LGBT+ news, ‏2018-07-12 (בBritish English)
  479. ^ Ryall, Julian (2018-07-12). "Over 210,000 sign petition against South Korean gay pride festival". The Telegraph (באנגלית בריטית). ISSN 0307-1235. נבדק ב-2021-12-08.
  480. ^ Seoul LGBT festival sees record numbers, koreajoongangdaily.joins.com (באנגלית)
  481. ^ Rik Glauert, Court rejects bid to stop South Korea pride on Thursday (30 May), Gay Star News, ‏2019-05-30 (בBritish English)
  482. ^ Will LGBTQ issue become visible in 2020 general election?, m.koreatimes.co.kr, ‏2019-06-09
  483. ^ Ock Hyun-ju, [From the Scene ‘Proud to be who we are’], The Korea Herald, ‏2019-06-01 (באנגלית)
  484. ^ Rik Glauert, It took thousands of police to keep this South Korea pride parade violence-free, Gay Star News, ‏2018-10-16 (בBritish English)
  485. ^ The Korea Herald/Asia News Network, Queer fest badly delayed by violent anti-gay protests in Incheon, INQUIRER.net, ‏2018-09-10 (באנגלית)
  486. ^ Rik Glauert, Pride organizers in South Korea press charges against violent protestors, Gay Star News, ‏2019-04-17 (בBritish English)
  487. ^ 인천퀴어축제, 폭행 등 혐의로 반대단체 4명 고소, 인천투데이, ‏2019-04-16 (בקוריאנית)
  488. ^ "우리는 없던 길도 만들지" 코로나19에 등장한 '온라인 퀴어 퍼레이드', 한국일보, ‏2020-06-24 (בko-KR)
  489. ^ 올해는 ‘퀴어축제’도 비대면, 12월엔 인천과 경남, www.hani.co.kr, ‏2020-12-22 (בקוריאנית)
  490. ^ Rainbow Rage: Kyrgyz Rail Against LGBT Community After Central Asia's 'First' Gay-Pride March, RadioFreeEurope/RadioLiberty (באנגלית)
  491. ^ Редакция, «Лабристин» укук коргоочулары аялдардын укугу үчүн жөө жүрүштө эмне үчүн ЛГБТ да болгонун түшүндүрүп беришти, Клооп кыргызча | Кыргызстан жаңылыктары, ‏11 במרץ 2019 (ברוסית)
  492. ^ 'If Not Now, When?' LGBT Movement Gains Momentum In Kyrgyzstan (באנגלית), נבדק ב-2021-10-16
  493. ^ Khaleej Times Online - Cambodian homosexuals parade for gay pride, web.archive.org, ‏2008-05-05
  494. ^ Siem Reap's LGBTQ+ Pride Weekend 2019, Move to Cambodia, ‏2019-05-01 (בAmerican English)
  495. ^ Thailand, web.archive.org, ‏2009-08-30
  496. ^ No Gay Pride in Bangkok 2010 - GlobalGayz, www.globalgayz.com
  497. ^ Yi Shu Ng, Bangkok will hold its first gay pride parade in 11 years, Mashable (באנגלית)
  498. ^ Pride Month คืออะไร ทำความเข้าใจกันง่ายๆ, THE STANDARD, ‏2019-06-24 (בתאית)
  499. ^ Thailand’s Intolerance of Its Own LGBT Community Will Surprise You, Time (באנגלית)
  500. ^ Chiang Mai celebrates its first LGBT Pride in a decade, Prachatai English (באנגלית)
  501. ^ Chiang Mai Pride 2019, Chiang Mai Citylife (בAmerican English)
  502. ^ Bangkok, TripSavvy (באנגלית)
  503. ^ Kyle Malinda-White, Bangkok LGBT Songkran Guide 2018: Alternative Events and Who To Call In An Emergency, Medium, ‏2018-05-27 (באנגלית)
  504. ^ A Night Out at Asia’s Biggest Gay Circuit Party: gCircuit during Songkran, Travels of Adam (Hipster Blog), ‏2018-04-02 (בAmerican English)
  505. ^ Alexis Okeowo, Gay and Proud in Uganda, The New Yorker (בAmerican English)
  506. ^ 2nd Annual Gay Pride Parade Held in Uganda, web.archive.org, ‏2014-02-19
  507. ^ Fallon, Amy (2014-08-09). "Ugandan Gays Risk All in Pride March". The Daily Beast (באנגלית). נבדק ב-2021-05-27.
  508. ^ History made as first eSwatini Pride declared a "perfect" success, MambaOnline - Gay South Africa online, ‏2018-07-02 (בAmerican English)
  509. ^ Second eSwatini Pride a "joyful" success, MambaOnline - Gay South Africa online, ‏2019-06-26 (בAmerican English)
  510. ^ UNPO: Ethiopia: Sexual Minorities Under Threat, unpo.org
  511. ^ Journée mondiale contre l'homophobie — Institut Français du Bénin, web.archive.org, ‏2017-08-26
  512. ^ Joburg Pride rocked by divisions | News24, web.archive.org, ‏2014-07-23
  513. ^ Shaun De Waal, Anthony Manion, Pride: Protest and Celebration, Jacana Media, 2006, ISBN 978-1-77009-261-7. (באנגלית)
  514. ^ SA: Statement by the Peoples Pride Organising Committee, lesbian, gay, bisexual, transgender, intersex, asexual, and queer organisation, on new Committee to organise People’s Pride Johannesburg (20/05/2013), web.archive.org, ‏2014-07-23
  515. ^ Two gay pride parades for Joburg this year, www.iol.co.za (באנגלית)
  516. ^ Crisis in South Africa: The shocking practice of 'corrective rape' -, The Independent, ‏2014-01-06 (באנגלית)
  517. ^ Cape Verde LGBTI Resources | Rights in Exile Programme, www.refugeelegalaidinformation.org
  518. ^ Cape Verde: The LGBTI Pride week in Praia, Cabo Verde, Equal Eyes (בAmerican English)
  519. ^ Cape Verde: The LGBTI Pride week in Praia, Cabo Verde, Equal Eyes (בAmerican English)
  520. ^ Small march is a big step for LGBTI in Lesotho | Open Society Initiative of Southern Africa (OSISA), web.archive.org, ‏2016-05-20
  521. ^ Lesotho IDAHO Report 2013, May17.org, ‏2013-06-17 (בAmerican English)
  522. ^ SMALL MARCH A BIG STEP FOR LGBTI IN LESOTHO, MambaOnline - Gay South Africa online, ‏2013-06-03 (בAmerican English)
  523. ^ Lesotho: Celebrating LGBT pride in a homophobic nation, Erasing 76 Crimes, ‏2016-05-31 (בAmerican English)
  524. ^ admin, Qui sommes-nous ?, Collectif Arc-en-Ciel (בfr-FR)
  525. ^ Shannon Power, Pride leader got hundreds of death threats in just one day, Gay Star News, ‏2018-06-07 (בBritish English)
  526. ^ Breaking: Malawi holds first Gay pride parade | Malawi 24 - Malawi news, Malawi 24, ‏2021-06-26 (בAmerican English)
  527. ^ NAMIBIA CELEBRATES PRIDE, MambaOnline - Gay South Africa online, ‏2013-12-09 (בAmerican English)
  528. ^ Namibia’s Swakopmund celebrates its first Pride march, MambaOnline - Gay South Africa online, ‏2016-06-07 (בAmerican English)
  529. ^ Namibia just held its first official Pride parade, Topics (באנגלית)
  530. ^ First lesbian festival held in Windhoek | Namibia Economist (בBritish English)
  531. ^ Lesbians celebrate life through creativity | Namibia Economist (בBritish English)
  532. ^ The Namibian, First Nam lesbian festival underway, The Namibian (באנגלית)
  533. ^ Namibia celebrates LGBTI+ Pride in Windhoek and Swakopmund, Equal Eyes (בAmerican English)
  534. ^ Namibia celebrates LGBTI+ Pride in Windhoek and Swakopmund (Pictures), MambaOnline - Gay South Africa online, ‏2018-12-12 (בAmerican English)
  535. ^ US Embassy in Nairobi Hosts Gay Pride Event, VOA (באנגלית)
  536. ^ Tunisia’s LGBT activists push forward - Al-Monitor: The Pulse of the Middle East, www.al-monitor.com (באנגלית)
  537. ^ Victory in Tunisia: Activist group Shams wins in court, Erasing 76 Crimes, ‏2016-02-23 (בAmerican English)
  538. ^ Wayback Machine, web.archive.org, ‏2017-03-07
  539. ^ רננה לויאני, ‏גאווה 2012: לראשונה מצעדים בחדרה, פתח תקווה רעננה והרצליה, באתר ‏מאקו‏‏, ‏24 באפריל 2012‏
  540. ^ דני זאק, ‏צועדים אל הגאווה: מסע בזמן בסיפורים ובתמונות, באתר ‏מאקו‏‏, ‏7 ביוני 2012‏
  541. ^   מצעד הגאווה בתל-אביב, 1979, סרטון באתר יוטיוב (אורך: 2:51)
  542. ^ חודש הגאווה מגיע לראש העין: אירועים ופעילויות הסברה ייערכו בעיר, mynetroshhaayin, ‏2020-07-05
  543. ^ אביחי טבק, גבעת שמואל חלוקה: אירוע הגאווה ו"תהלוכת משפחה" ייערכו בסמיכות ביום שישי הקרוב, מקומונט גבעת שמואל, ‏2019-06-26
  544. ^ הטרנסג'נדר שיזם את אירוע הגאווה הראשון בעיר: "רציתי שיראו שגם הרצליה יכולה לעשות משהו ענק", צומת השרון הרצליה, ‏2019-06-21
  545. ^ עצרת גאווה תתקיים באוגוסט בפתח תקוה, המשטרה תיערך בכוחות מתוגברים, mynetpetahtikva, ‏2019-07-04
  546. ^ לראשונה בתולדותיה: אירוע גאווה ברמת גן, ynet, ‏2019-06-06
  547. ^ הדר כהן, יוצאים מהארון – אירוע גאווה ראשון לבני נוער בקריית אונו| שתפו | אתר אונו NEWS, אונו News, ‏2019-09-13
  548. ^ לראשונה: אירוע גאווה של הקהילה הלהט"בית יתקיים ליד בניין עיריית בת ים, mynetbatyam, ‏2019-06-24
  549. ^ "נמאס להסתתר ולפחד לאהוב": אירוע גאווה ראשון בבית שמש - וואלה! חדשות, וואלה!, ‏2019-07-25
  550. ^ אירוע גאווה ראשון בטבריה: "מצטרפים לערי האור הנאורות", ynet, ‏2019-06-27
  551. ^ 12 ערים יערכו השנה לראשונה אירועים לציון חודש הגאווה, Haaretz הארץ
  552. ^ קדימה צעד – רשימת מצעדי הגאווה 2019, מערכת WDG
  553. ^ עצרות במקום מצעדים: כל אירועי חודש הגאווה ברחבי הארץ - וואלה! חדשות, וואלה!, ‏2020-06-17
  554. ^ עצרת הגאווה המרכזית שתתקיים בירושלים | כל העיר, כל העיר ירושלים, ‏2020-06-11
  555. ^ גז מדמיע וביצים על משתתפים באירוע גאווה באריאל: שלושה נפגעו קל, ynet, ‏2021-07-08
  556. ^ משתתפים באירוע גאווה באריאל הותקפו בגז פלפל; שלושה במצב קל - וואלה! חדשות, וואלה!, ‏2021-07-08
  557. ^ פתחו יומנים – אלו התאריכים למצעדי הגאווה לשנים 2022 ו-2023, wdg.co.il, ‏2021-08-24
  558. ^ 2015 Pride events in Israel, mfa.gov.il
  559. ^ Eilat Pride Parade met with violence, Ynetnews, ‏2009-05-15 (באנגלית)
  560. ^ Three gay men attacked at Eilat pride parade, Haaretz.com (באנגלית)
  561. ^ אילת פתחה את אירועי הגאווה בפעם ה-12, mako, ‏2013-05-26
  562. ^ דני זאק, ‏הצלחה בתמונות: כ-1,100 צועדים במצעד הגאווה הראשון באשדוד, באתר ‏מאקו‏‏, ‏23 ביוני 2013‏
  563. ^ ההסתה לא ניצחה את הגאווה: הקהילה הגאה צעדה בהצלחה באשדוד, 21.06.2014, ‏אתר שיחה מקומית
  564. ^ מצעד הגאווה באשדוד בסימן הזדהות עם 49 נרצחי ונרצחות אורלנדו, דבר העובדים בארץ ישראל
  565. ^ כך זה היה: מצעד הגאווה אשדוד 2019, כאן דרום - אשדוד, ‏2019-08-02
  566. ^ "הולך להיות מהמם": נקבע תאריך לאירוע הגאווה השני באשקלון, כאן דרום - אשקלון, ‏2019-05-29
  567. ^ "אני אור אבו, סטרייטית נשואה, הובלתי את אירוע הגאווה באשקלון", כאן דרום - אשקלון, ‏2019-07-12
  568. ^ 1 2 600 משתתפים באירוע הגאווה הראשון בבאר שבע, 04.06.2010, ‏אתר GoGay
  569. ^ אירועי הגאווה בב"ש: כשהרב זכריה אוהב שלום פגש את הקהילה, www.makorrishon.co.il
  570. ^ דני זאק, ‏יותר מ-1,500 משתתפים הגיעו לאירוע הגאווה של באר שבע, באתר ‏מאקו‏‏, ‏6 ביולי 2012‏
  571. ^ יותר מ-1,500 משתתפים הגיעו לאירוע הגאווה של באר שבע, mako, ‏2012-07-06
  572. ^ http://www.mynet.co.il/articles/0,7340,L-4675349,00.html: mynet באר שבע - לראשונה: ראש עיריית ב"ש נאם באירוע הגאווה, archive.is
  573. ^ אלפים השתתפו בהפגנת הגאווה בב"ש: "לא אזרחים סוג ב'", ynet, ‏2016-07-14
  574. ^ ביקורת על החלטת בג"ץ: "מצעד הגאווה היה צריך להתקיים ברחוב הראשי בב"ש" - וואלה! חדשות, וואלה!, ‏2016-07-14
  575. ^ בצבעי הקשת: אלפים השתתפו במצעד הגאווה בעיר, mynetbeersheva, ‏2018-06-28
  576. ^ אילנה קוריאל, לראשונה: מצעד גאווה בבאר שבע, באתר ynet, 21 ביוני 2017
  577. ^ אילנה קוריאל, מצעד גאווה ראשון בבאר שבע: נעצר חרדי עם סכין, באתר ynet, 22 ביוני 2017
  578. ^ דורשים צדק ושוויון: לראשונה - מצעד הגאווה בבאר שבע, באתר של "רשת 13", 22 ביוני 2017 (במקור, מאתר "nana10")
  579. ^ מצעד הגאווה השני בבאר שבע יצא לדרך, ynet, ‏2018-06-28
  580. ^ "מצעד הגאווה בבאר שבע 2019". הארץ. נבדק ב-2021-06-11.
  581. ^ בוטל מצעד הגאווה בבש, ייערך אירוע וירטואלי - ברנז'ה חדשות, www.branza.co.il
  582. ^ עשו היסטוריה: מצעד הגאווה התקיים ברחובות חדרה, בלינקר, ‏2012-07-01
  583. ^ מצעד הגאווה חוזר לחדרה, wdg.co.il, ‏2018-05-20
  584. ^ דוד מרחב (david@gogay.co.il), לראשונה נערך מצעד גאווה ממונע בחיפה, GoGay, ‏1056117840
  585. ^ דוד מרחב (david@gogay.co.il), פריצקי תוקף: המפד"ל הומופובית וגזענית, GoGay, ‏1055886540
  586. ^ יניב הלפרין (yaniv@gogay.co.il), כמה מאות משתתפים במצעד הגאווה בחיפה, GoGay, ‏1181849820
  587. ^ יניב הלפרין (yaniv@gogay.co.il), חיפה: ראש העיר הורד מהבמה במצעד, GoGay, ‏1277416140
  588. ^ כך ייערך מצעד הגאווה 2021 בירושלים | כל העיר, כל העיר ירושלים, ‏2021-04-21
  589. ^ אמיר אלון, אלפים במצעד הגאווה הראשון בכפר סבא: "לכל אחד זכות להיות מי שהוא", באתר ynet, 1 ביוני 2018
  590. ^ כ-3,000 בני אדם השתתפו במצעד הגאווה הראשון בכפר סבא, Haaretz הארץ
  591. ^ צפו: מצעד הגאווה בכפר סבא בתמונות וסרטונים, צומת השרון כפר סבא, ‏2019-05-31
  592. ^ מאות במצעד הגאווה במצפה רמון: "ראש המועצה יצר שנאה, האהבה תנצח", ynet, ‏2021-07-02
  593. ^ "לא נחזור לארון": חרף האיומים - מאות השתתפו במצעד הגאווה הראשון בנתניה - וואלה! חדשות, וואלה!, ‏2019-07-12
  594. ^ עידן רול מברך מעפולה את הקהילה הגאה, בלינקר, ‏2019-06-10
  595. ^ יוזמה בעפולה: לקיים בשנה הבאה מצעד גאווה בעיר, mynetafula, ‏2018-08-02
  596. ^ כל הפרטים על מצעד הגאווה ברחובות, שייערך בעיר זו השנה השנייה, ערים, ‏2019-06-02
  597. ^ לראשונה: מצעד גאווה ייערך בראשון לציון ב-17 במאי, www.makorrishon.co.il
  598. ^ ראשון לציון תפתח היום את אירועי הגאווה, mako, ‏2012-05-10
  599. ^ בשישי: מצעד הגאווה מגיע לראשון לציון, mako, ‏2013-07-24
  600. ^ ישראל גאה מתמיד: חוגגים גאווה בכל המדינה, mako, ‏2017-06-25
  601. ^ מצעד הגאווה בראשון לציון: לראשונה ראש העיר ישתתף, השקמה ראשון לציון, ‏2019-06-17
  602. ^ אלפיים במצעד הגאווה הראשון ברעננה: "לא יתעלמו מאיתנו", ynet, ‏2019-06-18
  603. ^ Gay demonstration in Tel-Aviv 1979, נבדק ב-2021-06-09
  604. ^ משפט ולהט"ב - מאגר מידע, www.lgbtlaw.tau.ac.il
  605. ^ מצעדים ראשונים, GoGay, ‏1025287740
  606. ^ רועי יולדוס רוזנצוויג, תל אביב: ליבראלית ונהנתנית, בדרך להפוך לבירת גייז עולמית, מאקו, 8/11/2011
  607. ^ אסף זגריזק, לקראת מצעד הגאווה: אלפי תיירים כבר כאן, ynet‏, 8 ביוני 2017
  608. ^ שירי הדר, התיירים לקראת מצעד הגאווה בת"א: "מרגישים בבית בתל אביב", ynet‏, 11 ביוני 2015
  609. ^ חדשות 2, ‏חג שמח! מצעד הגאווה 2016 - כל התמונות, באתר ‏מאקו‏‏, ‏3 ביוני 2016‏
  610. ^ גילי מלניצקי, "האוונגליסטים החדשים": תיירי מצעד הגאווה יכניסו 100 מיליון שקל לפחות, דה מארקר, 8 ביוני 2017
  611. ^ Tel Aviv pride parade draws 250,000 Israelis, foreigners, NBC News (באנגלית)