ויקיפדיה

מצעד הגאווה

מצעד לציון המאבק לזכויות קהילת הלהט"ב

מצעד הגאווה (ידוע גם כמחאת/הפגנת להט"ב, צעדה, אירועי או פסטיבל גאווה) הוא מצעד מחאה שנתי, המתקיים בערים שונות ברחבי העולם, בו מציינים לסביות, הומואים, טרנסג'נדרים, ביסקסואלים באופן כללי (להט"ב) את מאבקם לקבלה חברתית בקרב הציבור ובאופן עצמי, זכויות חוקיות וגאווה. המצעד משמש כהפגנה להכשרת זכויות חוקיות לחברי הקהילה בחוק בשטחי המדינות וטריטוריות העולם בהן נכללות: מעמד חוקי של קיום פעילות הומוסקסואלית, גיל הסכמה שווה לזוגות הטרוסקסואלים, הכרה במערכת יחסים חד-מינית (איחוד אזרחי, נישואי חוזה, ידועים בציבור) נישואים חד-מיניים, אימוץ על ידי זוגות חד-מיניים (משותף, חורג ויחיד), שוויון הגירה, התרת שירות צבאי באופן גלוי, חקיקת חוקים נגד אפליה על רקע נטייה מינית, זהות מגדרית, ביטוי מגדרי ומאפייני מין (בקרב אינטרסקס) בתעסוקה, מתן סחורות ושירותים, בתי ספר ובכלל התחומים הנוספים (אפליה עקיפה, הסתה, פשעי שנאה, דברי שטנה), הסרת הומוסקסואליות, ביסקסואליות וטרנסג'נדריות מרשימות של מחלות נפשיות, הכרה בשינוי מגדר משפטי במסמכי זהות רשמיים לטרנסג'נדרים והתרת גישה לניתוח להתאמה מגדרית, תרומות דם, פונדקאות והפריה חוץ-גופית בקרב להט"ב. עם זאת, חלק גדול מהמשתתפים במצעד הם הטרוסקסואלים.

מצעד הגאווה בסאו פאולו, ברזיל בשנת 2014

השם "מצעד הגאווה" הוא תרגום שאילה מהשפה האנגלית, "Pride Parade". עם זאת, נראה כי המילים "גאה" ו-"גאים" בעברית, בהקשר של אוכלוסיית הלהט"ב, נוצרו כשילוב של מצעד הגאווה ושל המילה "Gay". מקור הביטוי "Pride" - "גאווה" הוא בהיפוך מהמילה "בושה". הטענה היא כי בניגוד לחברה ההטרוסקסואלית, שראתה בעבר בזהותם של המפגינים כבושה, ואף לעיתים כחטא באמונות דתיות אשר מתבטאת בגילויי הומופוביה, חברי הקהילה גאים בזהותם ואינם מתנצלים עליה או מתביישים בה ומדגישים כי היא נטייה מינית טבעית שנולדו איתה ובכך, מצפים מהחברה שתקבלם כפי שהם עם שוויון זכויות בינם לבין אזרחים הטרוסקסואלים.[1] המצעדים התפתחו מהפגנות מחאה או תביעת זכויות ובמקומות שונים הם עדיין נושאים אופי הפגנתי, אך במקומות אוהדים יותר עבור חברי הקהילה הפכו ברבות השנים למצעדים ססגוניים בעל אופי קרנבלי, שבו אופייניים הנפת דגלי גאווה, מוזיקה קצבית, הופעות דראג, ועוד. עם זאת, גם במצעדים אלו קיים אלמנט מחאתי המוקדש לזיכרון קורבנות של בריונות ואלימות נגד להט"ב שהובילו גם כן להתאבדויות בעקבותיהן.

מצעדי הגאווה מתרחשים מדי שנה בתקופת חודש הגאווה (יוני) עבור הנצחת מהומות סטונוול שהחלו ב-28 ביוני 1969 נגד התעמרות מצד משטרת ניו יורק עקב אפליה רבת שנים נגד קהילת הלהט"ב המקומית ופשיטת המשטרה על גיי בר בשם "סטונוול אין" (אנ') בשכונת הגריניץ' וילג' שהובילה לעימותים אלימים והפכה לרגע מכריע בהיסטוריה של המאבק להכרה בשוויון זכויות לאזרחי להט"ב במדינות העולם.[2] בשנת 1970 נערכו צעדות בשיקגו, לוס אנג'לס, ניו יורק וסן פרנסיסקו בסביבות יום השנה הראשון לציון המהומות ובמשך השנים לאחר מכן, הפכו לשנתיות והתרחבו בכלל מדינות העולם. בשנת 2019, אירועי הגאווה העולמיים, "WorldPride" בעיר ניו יורק ציינו את מצעד הגאווה הבינלאומי הגדול ביותר בהיסטוריה תחת הכותרת "50 שנה לסטונוול" שהופק על ידי הארגון "Heritage of Pride" (אנ') אשר במהלכו, השתתפו מעל ל-5 מיליון אזרחים במנהטן לבדה.[3]

מצעדי הגאווה הגדולים בכל הזמניםעריכה

יבשת אירוע מדינה עיר שנה מספר משתתפים הערות
אסיה מצעד הגאווה בטאיוואן טאיוואן  טאיוואן טאיפיי 2019 מעל 200 אלף צועדים [4]
אירופה "WorldPride" ספרד  ספרד מדריד 2017 מעל 3.5 מיליון צועדים [4]
המזרח התיכון מצעד הגאווה בתל אביב ישראל  ישראל תל אביב 2018 ו-2019 מעל 250 אלף צועדים [5]
אוקיאניה המרדי גרא ההומו-לסבי של סידני אוסטרליה  אוסטרליה סידני 1993 מעל 500 אלף צועדים [6]
אפריקה מצעד הגאווה ביוהנסבורג (אנ') דרום אפריקה  דרום אפריקה יוהנסבורג 2019 מעל 22 אלף צועדים [7]
אמריקה הצפונית סטונוול 50 - "WorldPride" (אנ') ארצות הברית  ארצות הברית ניו יורק 2019 מעל 5 מיליון צועדים [8]
אמריקה הדרומית מצעד הגאווה בסאו פאולו (אנ') ברזיל  ברזיל סאו פאולו 2017 מעל 5 מיליון צועדים [9]

רקעעריכה

  ערך מורחב – זכויות להט"ב
 
הבניין בו שכן הבר "סטונוול אין" בגריניץ' וילג', מנהטן שהיווה את אירועי מהומות סטונוול ביוני 1969 והוביל ליצירתם של מצעדי הגאווה ותנועות לציון שוויון זכויות להט"ב ברחבי העולם

בשנת 1965 נראתה תנועת המחאה עבור זכויות להט"ב בארצות הברית, התזכורת השנתית, שאורגנה על ידי חברי הקבוצה הלסבית בנותיה של ביליטיס, וקבוצת ההומוסקסואלים אגודת מאטאשין שהיו מעורבים גם כן בהפגנות תמיכה בזכויות הומוסקסואלים הכלואים במחנות עבודה בקובה. באותה שנה, ערכו הקבוצות הפגנות מול משרד האו"ם והבית הלבן.[10]

מהומות סטונוולעריכה

  ערך מורחב – מהומות סטונוול

ביום שבת, 28 ביוני 1969 פשטה משטרת ניו יורק על בר הומוסקסואלי, והציתה גל מהומות חסר תקדים של לסביות, הומואים, טרסג'נדרים וביסקסואלים נגד מדיניותן המפלה של המשטרה והעירייה עד 3 ביולי. המהומות היוו את הפעם הראשונה בה חברי הקהילה התקוממו באופן מאורגן נגד אפליה על רקע נטייתם המינית וזהותם המגדרית.

שנה לאחר המהומות, ארגנה הפעילה הביסקסואלית ברנדה האוורד את מצעד הגאווה הראשון בניו יורק, שבכל שנה מאז במהלך חודש יוני החל להתקיים במדינות רבות ברחבי העולם. מאוחר יותר, הגתה האוורד את הרעיון של תקופת הפעילויות לקידום זכויות להט"ב סביב המצעד עצמו, ובכך, הוכתר יוני כ-"חודש הגאווה" (אנ'). מהומות סטונוול מסמלות כיום שלב מכריע בתולדות המאבק לזכויות חברי קהילת הלהט"ב, אשר הביא בעשרות השנים שמאז למהפך במעמדם החוקי והחברתי ברחבי העולם.

תיאורעריכה

במצעדים רבים עדיין ישנו חלק מהאופי הפוליטי או האקטיביסטי המקורי של מצעד הגאווה, במסגרות מדינות בהן הומופוביה נפוצה בפרט, אשר כולל הפגנה המוגדרת כנורמטיבית של הצגות שלטים וקריאות בשימוש מגאפון. שינוי ציונו תלוי במידה רבה במסגרות הפוליטיות, הכלכליות והדתיות של האזור. עם זאת, במדינות המוגדרת כמתקדמות יותר מבחינה חברתית, המצעדים לוקחים על עצמם דמות חגיגיות וצבעוניות לפיה הבמה הפוליטית בנויה על רעיונות של מסיבה. תהלוכות גדולות כרוכות לרוב במשאיות, בלוני הליון מעוצבים, מצופים, רקדנים, מלכות דראג ומוזיקה מוגברת. עם זאת, אף תהלוכות חגיגיות אלו כוללות תנאי מחאה הפגנתיים, בהן לוקחים חלק פעילים מקומיים ופוליטיקאים, לצד מארגנים ממוסדות הפועלים למען זכויות להט"ב מסוגים שונים. משתתפי המצעד אופייניים אחרים כוללים גם כן עמותות משפחתיות כגון תה"לה והורים, משפחות וחברים של לסביות והומואים ומשתתפים דתיים בהן חברי כנסיית המטרופוליטן הקהילתית וחברותא - הומואים דתיים.

מספר מצעדי גאווה ממומנים על ידי ממשלות ונותנות חסות תאגידיות ומקודמים כאטרקציות תיירותיות מרכזיות עבור הערים המארחות אותם. במדינות מסוימות, נקראים כיום גם כ-"פסטיבלי גאווה" או "אירועי גאווה". תיאור הפסטיבל מספק אווירה דמוית קרנבל בפארק סמוך או ברחוב סגור בעיר, עם דוכנים, קונצרטים מוזיקליים, מנגלים, עמדות שתייה, תחרויות, ספורט ואת קו ההפרדה בין הצופים לבין המפגינים במצעד אשר יכול להיות מוגדר כשולי ואף לא נכלל בחלק מהאירועים, אולם במקרים בהם מתקבל בעוינות, הפרדה כזו הופכת להיות ברורה מאוד.

אף שהמציאות הייתה שמהומות סטונוול עצמן, כמו גם ההתארגנות הפוליטית המיידית והמתמשכת שהתרחשה בעקבותיהן, היו אירועים שציונו באופן מלא על ידי נשים לסביות, גברים הומוסקסואלים, אנשים ביסקסואלים וטרנסג'נדרים מכל הגזעים ורקעים, חלק בלתי מבוטל של משתתפי המצעד הם הטרוסקסואלים. מבחינה היסטורית אירועים אלה נקראו לראשונה כאירועי "גאווה הומוסקסואלית", אשר שימשה באותה תקופה במובן כללי יותר עבור כיסוי כלל הספקטרום של מי שמוגדרים כיום כחלק מקהילת הלהט"ב.[11][12]

מצעדים ראשוניםעריכה

ב-2 בנובמבר 1969 הציעו פעילי זכויות הלהט"ב קרייג רודוול (אנ') ובן זוגו פרד סרג'נט, אלן ברוידי (אנ') ולינדה רודס את קיומו של מצעד הגאווה הראשון שייערך בניו יורק במסלול שהוחלט בכנס האזורי המזרחי של הארגונים ההומופילים (ERCHO) בפילדלפיה באומרם כי,[13]

"התזכורת השנתית, כדי להיות רלוונטית יותר, תגיע למספר רב יותר של אנשים ותקיף את הרעיונות והאידיאלים של המאבק הגדול יותר בו אנו עוסקים - זכויות האדם הבסיסיות שלנו - יועברו בזמן ובמיקום.

אנו מציעים שתתקיים הפגנה מדי שנה ביום שבת האחרון בחודש יוני בניו יורק כדי להנציח את ההפגנות הספונטניות בשנת 1969 ברחוב כריסטופר והפגנה זו תיקרא "יום שחרור רחוב כריסטופר" אשר לא ייקבעו עבורו תקנות לבוש או גיל להשתתפות. אנו מציעים גם ליצור קשר עם ארגונים הומופילים ברחבי המדינה ולהציע להם לערוך הפגנות מקבילות באותו יום. אנו מציעים תמיכה ארצית".

ביום שבת ה-27 ביוני 1970, קבוצת הלהט"ב "Chicago Gay Liberation" הקימה צעדה מפארק וושינגטון סקוור (אנ') אל מגדל המים של שיקגו בצומת שדרת מישיגן (אנ'), שהיה המסלול שתוכנן במקור, אם כי רבים מהמשתתפים צעדו באופן ספונטני למרכז האזרחים (אנ') (המכונה כיום מרכז ריצ'רד ג'יי דיילי) לאחר מכן.[14] התאריך נבחר עקב כך שמהומות סטונוול החלו ביום שבת האחרון של חודש יוני וכתוצאה מכך המארגנים רצו להגיע למספר המרבי של קונים בשדרת מישיגן באותה עת. המצעדים הבאים בשיקגו נערכו ביום ראשון האחרון של יוני, במקביל לתאריך של מצעדים דומים רבים אחרים במקומות נוספים.

 
שדרות הוליווד, אשר קיימו בשטחן את מצעד הגאווה הראשון עם כ-1,000 איש בלוס אנג'לס בשנת 1970 לציון שנה למהומות סטונוול בניו יורק

החוף המערבי של ארצות הברית קיים צעדה בסן פרנסיסקו ב-27 ביוני 1970, בלוס אנג'לס ב-28 ביוני 1970 ואירוע שכונה "גיי-אין" ב-28 ביוני 1970. בלוס אנג'לס התכנסו מוריס קייט (מייסד החזית לשחרור הומואים בלוס אנג'לס), הכומר טרוי פרי (מייסד כנסיית המטרופוליטן הקהילתית) והכומר בוב האמפריס (מייסד המשימה של ארצות הברית המשמשת כמשלחת המדינה לאו"ם) לתכנון הנצחה המהומות. הם התמקמו במצעד במורד כביש שדרות הוליווד אך נתקלו בקשיים בקבלת היתר מהעירייה.[15] נציבות המשטרה העניקה את ההיתר, אם כי נכללו אגרות העולות על 1.5 מיליון דולר אמריקאי. עם זאת, לאחר שהאיגוד האמריקאי לחירויות אזרחיות נכנס לתפקיד, הוועדה ביטלה את כל דרישותיה. מעשה זה נדחה כאשר בית המשפט העליון בקליפורניה הורה למשטרה לספק הגנה למפגיני המצעד "כפי שתעשה לכל קבוצה אחרת". החלטת בית המשפט העליון הורתה למפכ"ל המשטרה להוציא היתר קיום מצעד בציטוט המשפט "הערבות החוקתית לחופש הביטוי".

 
רחוב כריסטופר (אנ'), מנהטן התחתית שהיה למרכז התנועה לזכויות להט"ב בעיר ניו יורק בסוף שנות השבעים ומוכתר כיום כסמל בינלאומי לגאווה

מתחילת הקמת המצעד, מארגניו ידעו שישנם סיכונים לגילויי אלימות נגד הקמתו, ובהמשך מארגן המצעד קייט קיבל איומי מוות בבוקר של תאריך קיומו. שלא כמו במהדורות מאוחרות יותר, המצעד הראשון הוגדר כשקט מאוד, מפגיניו התכנסו באזור המקדדן פלייס (McCadden Place) בהוליווד, צעדו צפונה ופנו מזרחה לשדרות הוליווד.[16] ירחון האדבוקט דיווח בסופו כי "למעלה מ-1,000 הומוסקסואלים וחבריהם ערכו, לא רק צעדת מחאה, אלא מצעד מלא בשדרות הוליווד המפורסמות בעולם".[17] ביום ראשון, ה-28 ביוני 1970, סמוך לשעות הצהריים, ערכו קבוצות פעילים הומוסקסואלים בניו יורק מצעד גאווה משלהם אשר כונה "יום השחרור של רחוב כריסטופר", לשם ציון מהומות סטונוול שנה קודם לכן.

המצעדים הראשונים התאפיינו ברצינות והנאה, ושימשו השראה לתנועת האקטיביסטים המתרחבת. הם חזרו על עצמם בשנים שלאחר מכן, בעוד צעדות שנתיות רבות החלו לראשונה בערים נוספות ברחבי העולם. באטלנטה, סן פרנסיסקו, לוס אנג'לס וניו יורק נקראו "צעדות החופש הגאה" ויום ציונן כונה "יום החופש הגאה". כאשר ערים גדולות נוספות וערים קטנות יותר החלו לערוך מחאות משלהן, שמות אלה התפשטו. האידאולוגיה השורשית שמאחורי המצעדים הייתה לביקורת על המרחב שיוצר הטרוסקסואליות כהטרונורמטיביות וכל מעשה שנראה "הומוסקסואלי" החל להיחשב כמנוגד ושלילי. הצעדות התפשטו באופן בינלאומי, כולל ללונדון שם התקיימה "עצרת הגאווה" הראשונה ב-1 ביולי 1972, התאריך שנבחר בכוונה לציון יום השנה השלישי למהומות סטונוול.

בשנות השמונים של המאה ה-20 חל שינוי תרבותי בתנועה הגאה, פעילים בעלי אופי פחות רדיקלי החלו להשתלט על ועדות הצעדה בערים שונות,[18] בעודם החליפו את שמותיהם מ-"צעדת שחרור ההומואים" ו-"החופש הגאה" ל-"מצעד הגאווה". הפעילה הביסקסואלית, ברנדה הווארד, ידועה בתור "אם הגאווה" על עבודתה לייסוד מצעדי הבכורה בעולם.[19][20]

מצעדי גאווה ברחבי העולםעריכה

  ערך מורחב – מצעדי גאווה בעולם

מצעדי גאווה בישראלעריכה

  ערך מורחב – מצעדי גאווה בישראל

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

  • פדבה, גלעד (2009). נעלבים באופן טבעי? ארבע פרדיגמות בשיח התקשורתי ההטרוסקסואלי אודות מצעד-הגאווה בירושלים. סוגיות חברתיות בישראל 7, 94-120.
  • גילה זמיר, סיקור מצעד הגאווה בחיפה באתר חי פה, אתר התושבים של חיפה, 22 ביוני 2013.

קישורים חיצונייםעריכה

עיינו גם בפורטל:
  פורטל להט"ב
  מדיה וקבצים בנושא מצעד הגאווה בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Why Pride? An Explanation For Straight People
  2. ^ Inside American Experience. American Experience. WGBH. How the Pride Parade Became Tradition | PBS, web.archive.org, ‏2016-04-22
  3. ^ A. B. C. News, About 5 million people attended WorldPride in NYC, mayor says, ABC News (באנגלית)
  4. ^ 1 2 Pride 2019: The world's 15 biggest LGBTQ celebrations, from New York to Tel Aviv, www.usatoday.com (באנגלית)
  5. ^ Tel Aviv pride parade draws 250,000 Israelis, foreigners, NBC News (באנגלית)
  6. ^ Mardi Gras History, Sydney Gay and Lesbian Mardi Gras Ltd (באנגלית)
  7. ^ Amarra Mohamed, Pride in Pictures: Johannesburg’s Pride parade is the biggest in Africa & there’s a reason why, LGBTQ Nation
  8. ^ Lavietes, Maria Caspani, Matthew (2019-07-01). "Millions celebrate LGBTQ pride in New York amid global fight for equality: organizers". Reuters (באנגלית). נבדק ב-2021-05-27.
  9. ^ The World's Biggest Pride Parades | The Active Times, www.theactivetimes.com
  10. ^ Kirchick, James (2016-11-27). "Fidel Castro's Horrific Record on Gay Rights". The Daily Beast (באנגלית). נבדק ב-2021-05-27.
  11. ^ Sylvia Rivera's Obituary, web.archive.org, ‏2007-09-28
  12. ^ Marsha P. Johnson, web.archive.org, ‏2008-10-22
  13. ^ 1970: A First-Person Account of the First Gay Pride March, The Village Voice, ‏2010-06-22
  14. ^ Outspoken: Chicago's Free Speech Tradition, publications.newberry.org
  15. ^ L.A. Pride: How the World's First Pride Parade Got Its Start, WEHOville, ‏2013-05-24 (בAmerican English)
  16. ^ Mary Ann Cherry, Gay Pride 1973 (באנגלית)
  17. ^ #TBT: What Gay Pride Looked Like in 1970, www.advocate.com, ‏2014-06-05 (באנגלית)
  18. ^ #PRIDE50 - Learn About The First Christopher Street Liberation Day (PRIDE) March - RARE VIDEO, Back2Stonewall, ‏2020-06-27 (בAmerican English)
  19. ^ Thirteen/WNET - Online Pressroom - Press Release, web.archive.org, ‏2008-01-18
  20. ^ The Gay Pride Issue / Queerty, web.archive.org, ‏2015-07-12


אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=מצעד_הגאווה&oldid=35926707"