ויקיפדיה

מצעד הגאווה

מצעד

מצעד הגאווה (ידוע גם כמחאת/הפגנת להט"ב, צעדה או אירועי גאווה) הוא מצעד מחאה שנתי, המתקיים בערים שונות ברחבי העולם, בו מציינים לסביות, הומוסקסואלים, טרנסג'נדרים וביסקסואלים באופן כללי (להט"ב) את מאבקם לקבלה חברתית בקרב הציבור ובאופן עצמי, הכשרת זכויות משפטיות ותחושת גאווה. הזכויות המשפטיות עבורן משתתפי המצעד מוחים למען אזרחי להט"ב בעולם כוללות: מעמד חוקי של קיום פעילות הומוסקסואלית, גיל הסכמה שווה לזוגות הטרוסקסואלים, הכרה במערכות יחסים חד-מיניות (איחוד אזרחי, נישואי חוזה, ידועים בציבור) נישואים חד-מיניים, אימוץ על ידי זוגות חד-מיניים (משותף וחורג), שוויון הגירה, התרת שירות צבאי באופן גלוי, חקיקת חוקים נגד אפליה על רקע נטייה מינית, זהות מגדרית וביטוי מגדרי בתעסוקה, מתן סחורות ושירותים, בתי ספר ובכלל התחומים הנוספים (אפליה עקיפה, הסתה, פשעי שנאה, דברי שטנה), הסרת לסביות, הומוסקסואליות, טרנסג'נדריות וביסקסואליות מרשימות של הפרעות נפשיות, הכרה משפטית בשינוי מגדר במסמכי זהות רשמיים והתרת גישה לניתוח להתאמה מגדרית, תרומות דם, פונדקאות והפריה חוץ-גופית בקרב להט"ב. עם זאת, חלק גדול מהמשתתפים במצעד הם הטרוסקסואלים בעלי תחושת התאמה לזהותם המגדרית.

מצעד הגאווה בסאו פאולו, ברזיל בשנת 2014

השם "מצעד הגאווה" הוא תרגום שאילה מהשפה האנגלית, "Pride Parade". עם זאת, נראה כי המילים "גאה" ו-"גאים" בעברית, בהקשר של אוכלוסיית הלהט"ב, נוצרו כשילוב של מצעד הגאווה ושל המילה "Gay". מקור הביטוי "Pride" - "גאווה" הוא בהיפוך מהמילה "בושה". הטענה היא כי בניגוד לחברה ההטרוסקסואלית, שראתה בעבר בזהותם של המפגינים כבושה, ואף לעיתים כחטא באמונות דתיות שמתבטאת בגילויי הומופוביה, חברי הקהילה גאים בזהותם ואינם מתנצלים עליה או מתביישים בה ומדגישים כי היא נטייה מינית טבעית שנולדו איתה ובכך, מצפים מהחברה שתקבל אותם כפי שהם עם שוויון זכויות משפטי בינם לבין הטרוסקסואלים בעלי תחושת התאמה לזהותם המגדרית.[1] המצעדים התפתחו מהפגנות מחאה או תביעת זכויות ובמקומות שונים הם עדיין נושאים אופי הפגנתי, אך במקומות אוהדים יותר עבור חברי הקהילה הפכו ברבות השנים למצעדים ססגוניים בעל אופי קרנבלי, שבו אופייניים הנפת דגלי גאווה, הפעלת מוזיקה קצבית, הופעות דראג ועוד. עם זאת, גם במצעדים אלו קיים אלמנט מחאתי המוקדש לזיכרון קורבנות של בריונות ואלימות נגד להט"ב שהובילו גם כן להתאבדויות בעקבותיהן.

מצעדי הגאווה מתרחשים מדי שנה בתקופת חודש הגאווה (יוני) עבור הנצחת מהומות סטונוול שהחלו ב-28 ביוני 1969 נגד התעמרות מצד משטרת ניו יורק עקב אפליה רבת שנים נגד חברי קהילת הלהט"ב המקומית ופשיטת המשטרה על גיי בר בשם "Stonewall Inn" (אנ') בשכונת הגריניץ' וילג' שהובילה לעימותים אלימים והפכה לרגע מכריע בהיסטוריה של המאבק להכרה בשוויון זכויות לאזרחי להט"ב במדינות העולם.[2] בשנת 1970 נערכו צעדות בשיקגו, לוס אנג'לס, ניו יורק וסן פרנסיסקו בסביבות יום השנה הראשון לציון המהומות ובמשך השנים לאחר מכן הפכו לשנתיות והתרחבו בכלל מדינות העולם. בשנת 2019, אירועי הגאווה העולמיים "WorldPride" בעיר ניו יורק ציינו את מצעד הגאווה הבינלאומי הגדול ביותר בהיסטוריה תחת הכותרת "50 שנה לסטונוול" שהופק על ידי הארגון "Heritage of Pride" (אנ') אשר במהלכו, השתתפו מעל ל-5 מיליון צועדים במנהטן לבדה.[3]

מצעדי הגאווה הגדולים בכל הזמנים

עריכה
יבשת אירוע מדינה עיר שנה מספר משתתפים הערות
אסיה מצעד הגאווה בטאיוואן טאיוואן  טאיוואן טאיפיי 2019 מעל 200 אלף צועדים [4]
אירופה "WorldPride" ספרד  ספרד מדריד 2017 מעל 3.5 מיליון צועדים [4]
המזרח התיכון מצעד הגאווה בתל אביב ישראל  ישראל תל אביב 2018 ו-2019 מעל 250 אלף צועדים [5]
אוקיאניה המרדי גרא ההומו-לסבי של סידני אוסטרליה  אוסטרליה סידני 1993 מעל 500 אלף צועדים [6]
אפריקה מצעד הגאווה ביוהנסבורג (אנ') דרום אפריקה  דרום אפריקה יוהנסבורג 2019 מעל 22 אלף צועדים [7]
אמריקה הצפונית סטונוול 50 - "WorldPride" (אנ') ארצות הברית  ארצות הברית ניו יורק 2019 מעל 5 מיליון צועדים [8]
אמריקה הדרומית מצעד הגאווה בסאו פאולו (אנ') ברזיל  ברזיל סאו פאולו 2017 מעל 5 מיליון צועדים [9]

רקע

עריכה
  ערך מורחב – זכויות להט"ב
 
הבניין בו שוכן הבר "סטונוול אין" בגריניץ' וילג', מנהטן שבו התרחשו אירועי מהומות סטונוול ביוני 1969 והובילו להיווסדותם של מצעדי גאווה ותנועות למען שוויון זכויות משפטיות עבור להט"ב בעולם

בשנת 1965 נראתה תנועת המחאה עבור זכויות להט"ב בארצות הברית, התזכורת השנתית, שאורגנה על ידי חברי הקבוצה הלסבית בנותיה של ביליטיס וקבוצת ההומוסקסואלים אגודת מאטאשין שהיו מעורבים גם כן בהפגנות תמיכה בזכויות הומוסקסואלים שכלואים במחנות עבודה בקובה. באותה שנה, ערכו הקבוצות הפגנות מול מטה האו"ם והבית הלבן.[10]

מהומות סטונוול

עריכה
  ערך מורחב – מהומות סטונוול

ביום שבת 28 ביוני 1969 פשטה משטרת ניו יורק על בר הומוסקסואלי, והציתה גל מהומות חסר תקדים של לסביות, הומוסקסואלים, טרנסג'נדרים וביסקסואלים נגד מדיניותן המפלה של המשטרה והעירייה עד 3 ביולי. המהומות היוו את הפעם הראשונה בה חברי הקהילה התקוממו באופן מאורגן נגד אפליה על רקע נטייתם המינית וזהותם המגדרית.

שנה לאחר המהומות, ארגנה הפעילה הביסקסואלית ברנדה האוורד את מצעד הגאווה הראשון בניו יורק שמאז בכל שנה בחודש יוני החל להתקיים גם כן במדינות נוספות ברחבי העולם. מאוחר יותר, הגתה האוורד את הרעיון של תקופת האקטיביזם לקידום זכויות להט"ב סביב המצעד עצמו, ובכך, הוכתר יוני בכינוי "חודש הגאווה". כיום, מהומות סטונוול מסמלות שלב מכריע בתולדות המאבק לזכויות להט"ב שהביאו בעשרות השנים מאז התרחשותן למהפך במעמדם החוקי והחברתי של להט"ב ברחבי העולם.

תיאור

עריכה

במצעדים רבים עדיין ישנו חלק מהאופי הפוליטי-אקטיביסטי המקורי של מצעד הגאווה, במסגרת מדינות בהן הומופוביה נפוצה בפרט, שכולל הפגנה המוגדרת כנורמטיבית של הצגות שלטים וקריאות בשימוש מגאפון. שינוי ציונו תלוי במידה רבה במסגרות הפוליטיות, הכלכליות והדתיות של האזור. עם זאת, במדינות המוגדרת כמתקדמות יותר מבחינה חברתית, המצעדים לוקחים על עצמם דמות חגיגית וצבעונית לפיה הרעיון הפוליטי בנוי על הצגה של מסיבה להעצמת גאווה עצמית. מצעדים רחבים יותר כוללים לרוב משאיות, רקדנים, זמרים, מלכות דראג, בלוני הליום מעוצבים, מוזיקה מוגברת וכדומה. עם זאת, אף תהלוכות חגיגיות אלו כוללות תנאי מחאה הפגנתיים, בהן לוקחים חלק פעילים ופוליטיקאים לצד המארגנים מעמותות שונות שפועלות למען זכויות להט"ב בנושאים שונים. מפגינים אופייניים נוספים במצעד כוללים גם כן עמותות משפחתיות כגון תה"לה והורים, משפחות וחברים של לסביות והומואים ומשתתפים דתיים בהן חברי כנסיית המטרופוליטן הקהילתית וחברותא - הומואים דתיים.

מספר מצעדי גאווה ממומנים על ידי ממשלות ונותנות חסות תאגידיות ומקודמים כאטרקציות תיירותיות מרכזיות עבור הערים המארחות אותם. במדינות מסוימות, המצעדים נקראים כיום גם כ-"פסטיבלי גאווה" או "אירועי גאווה". ציון הפסטיבל מספק אווירה דמוית קרנבל בפארק סמוך או ברחוב סגור בעיר, עם דוכנים, קונצרטים מוזיקליים, מנגלים, עמדות שתייה ותחרויות ספורט בעוד קו ההפרדה בין הצופים לבין המשתתפים בפסטיבל יכול להיות מוגדר כשולי ואף לא נכלל בחלק מהאירועים. אולם, במקרים בהם האירוע מתקבל בעוינות, הפרדה כזו הופכת להיות ברורה מאוד.

אף שהמציאות הייתה שמהומות סטונוול עצמן, כמו גם ההתארגנות הפוליטית המיידית והמתמשכת שהתרחשה בעקבותיהן, היו אירועים שציונו באופן מוחלט על ידי נשים לסביות, גברים הומוסקסואלים, אנשים ביסקסואלים וטרנסג'נדרים מכל הגזעים ורקעים, חלק בלתי מבוטל של משתתפי המצעד כיום הם הטרוסקסואלים בעלי תחושת התאמה לזהותם המגדרית. מבחינה היסטורית אירועים אלה נקראו תחילה כאירועי "גאווה הומוסקסואלית" (באנגלית: Gay pride) משפט ששימש באותה תקופה באופן כללי עבור כיסוי כלל הספקטרום של מי שמוגדרים כיום כחלק מקהילת הלהט"ב.[11][12]

מצעדים ראשונים

עריכה

ב-2 בנובמבר 1969 הציעו פעילי זכויות הלהט"ב קרייג רודוול (אנ') ובן זוגו פרד סרג'נט, אלן ברוידי (אנ') ולינדה רודס לקיים את מצעד הגאווה הראשון שייערך בעיר ניו יורק במסלול שהוחלט בכנס האזורי המזרחי של הארגונים ההומופילים (ERCHO) בפילדלפיה באומרם כי,[13]

"התזכורת השנתית, כדי להיות רלוונטית יותר, צריכה להגיע למספר רב יותר של אנשים ולהקיף את הרעיונות והאידיאלים של המאבק הגדול יותר בו אנו עוסקים - זכויות האדם הבסיסיות שלנו, בזמן ובמיקום.

אנו מציעים שתתקיים הפגנה מדי שנה ביום שבת האחרון בחודש יוני בניו יורק כדי להנציח את ההפגנות הספונטניות בשנת 1969 ברחוב כריסטופר והפגנה זו תיקרא "יום שחרור רחוב כריסטופר" ולא ייקבעו עבורו תקנות לבוש או גיל להשתתפות. אנו מציעים גם ליצור קשר עם ארגונים הומופילים ברחבי המדינה ולהציע להם לערוך הפגנות מקבילות באותו יום. אנו מציעים תמיכה בפריסה ארצית".

ביום שבת, 27 ביוני 1970, הקימה קבוצת הלהט"ב "Chicago Gay Liberation" צעדה מפארק וושינגטון סקוור (אנ') אל מגדל המים של שיקגו בצומת שדרת מישיגן (אנ'), שהיה המסלול שתוכנן במקור, אם כי רבים מהמשתתפים צעדו באופן ספונטני למרכז האזרחים (אנ') (המכונה כיום מרכז ריצ'רד ג'יי דיילי) לאחר מכן.[14] התאריך נבחר עקב כך שמהומות סטונוול החלו ביום שבת האחרון של חודש יוני וכתוצאה מכך המארגנים רצו להגיע למספר המרבי של קונים בשדרת מישיגן באותה עת. המצעדים הבאים בשיקגו נערכו ביום ראשון האחרון של חודש יוני, במקביל לתאריך של מצעדים דומים רבים אחרים במקומות נוספים.

 
שדרות הוליווד, אשר קיימו בשטחן את מצעד הגאווה הראשון בעולם עם כ-1,000 איש בלוס אנג'לס בשנת 1970 לציון שנה למהומות סטונוול

החוף המערבי של ארצות הברית קיים צעדה בסן פרנסיסקו ב-27 ביוני 1970, בלוס אנג'לס ב-28 ביוני 1970 ואירוע שכונה "גיי-אין" ב-28 ביוני 1970. בלוס אנג'לס התכנסו מוריס קייט (מייסד החזית לשחרור הומואים בלוס אנג'לס), הכומר טרוי פרי (מייסד כנסיית המטרופוליטן הקהילתית) והכומר בוב האמפריס (מייסד המשימה של ארצות הברית שמשמשת כמשלחת המדינה לאו"ם) לתכנון הנצחה של המהומות. הם התמקמו במצעד במורד כביש שדרות הוליווד אך נתקלו בקשיים בקבלת היתר מהעירייה.[15] נציבות המשטרה העניקה את ההיתר, אם כי נכללו אגרות שעלו על 1.5 מיליון דולר אמריקאי. עם זאת, לאחר שהאיגוד האמריקאי לחירויות אזרחיות נכנס לתפקיד, הוועדה ביטלה את כל הדרישות שלה. מעשה זה נדחה כאשר בית המשפט העליון בקליפורניה הורה למשטרה לספק הגנה למפגיני המצעד "כפי שתעשה לכל קבוצה אחרת". החלטת בית המשפט העליון הורתה למפכ"ל המשטרה להוציא היתר לקיום מצעד בנימוק "הערבות החוקתית לחופש הביטוי".

 
רחוב כריסטופר (אנ'), מנהטן התחתית שהיה למרכז התנועה לזכויות להט"ב בעיר ניו יורק בסוף שנות השבעים ומוכתר כיום כסמל בינלאומי לגאווה

מתחילת הקמת המצעד, מארגניו ידעו שישנם סיכונים לגילויי אלימות נגד הקמתו, ובהמשך מארגן המצעד קייט קיבל איומי מוות בבוקר של תאריך קיומו. שלא כמו במהדורות מאוחרות יותר, המצעד הראשון הוגדר כשקט מאוד, מפגיניו התכנסו באזור המקדדן פלייס (McCadden Place) בהוליווד, צעדו צפונה ופנו מזרחה לשדרות הוליווד.[16] ירחון האדבוקט דיווח בסופו כי "למעלה מ-1,000 הומוסקסואלים וחבריהם ערכו, לא רק צעדת מחאה, אלא מצעד מלא בשדרות הוליווד המפורסמות בעולם".[17] ביום ראשון, ה-28 ביוני 1970, סמוך לשעות הצהריים, ערכו קבוצות פעילים הומוסקסואלים בניו יורק מצעד גאווה משלהם אשר כונה "יום השחרור של רחוב כריסטופר" לציון מהומות סטונוול שנה קודם לכן.

המצעדים הראשונים התאפיינו ברצינות והנאה, ושימשו השראה לתנועת האקטיביסטים המתרחבת. הם חזרו על עצמם בשנים שלאחר מכן, בעוד צעדות שנתיות רבות החלו לראשונה בערים נוספות ברחבי העולם. באטלנטה, סן פרנסיסקו, לוס אנג'לס וניו יורק נקראו "צעדות החופש הגאה" ויום ציונן כונה "יום החופש הגאה". כאשר ערים גדולות נוספות וערים קטנות יותר החלו לערוך מחאות משלהן, שמות אלה התפשטו. האידאולוגיה השורשית שמאחורי המצעדים הייתה לביקורת על המרחב שיוצר הטרוסקסואליות כהטרונורמטיביות וכל מעשה שנראה "הומוסקסואלי" החל להיחשב כמנוגד ושלילי. הצעדות התפשטו באופן בינלאומי, כולל ללונדון שם התקיימה "עצרת הגאווה" הראשונה ב-1 ביולי 1972, התאריך שנבחר בכוונה לציון יום השנה השלישי למהומות סטונוול.

בשנות השמונים של המאה ה-20 חל שינוי תרבותי בתנועה הגאה, פעילים בעלי אופי פחות רדיקלי החלו להשתלט על ועדות הצעדה בערים שונות,[18] בעודם החליפו את שמותיהם מ-"צעדת שחרור ההומואים" ו-"החופש הגאה" ל-"מצעד הגאווה". הפעילה הביסקסואלית, ברנדה הווארד, ידועה בתור "אם הגאווה" על עבודתה לייסוד מצעדי הבכורה בעולם.[19][20]

מצעדי גאווה ברחבי העולם

עריכה
  ערך מורחב – מצעדי גאווה בעולם

מצעד הגאווה מתקיים בערים שונות ברחבי העולם, בו מציינים לסביות, הומוסקסואלים, טרנסג'נדרים וביסקסואלים באופן כללי (להט"ב) את מאבקם לקבלה חברתית בקרב הציבור ובאופן עצמי, הכשרת זכויות משפטיות ותחושת גאווה.

הזכויות המשפטיות עבורן משתתפי מצעד הגאווה מוחים למען אזרחי להט"ב בשטחי המדינות וטריטוריות העולם כוללות: מעמד חוקי של קיום פעילות הומוסקסואלית, גיל הסכמה שווה לזוגות הטרוסקסואלים, הכרה במערכות יחסים חד-מיניות (איחוד אזרחי, נישואי חוזה, ידועים בציבור) נישואים חד-מיניים, אימוץ על ידי זוגות חד-מיניים (משותף וחורג), שוויון הגירה, התרת שירות צבאי באופן גלוי, חקיקת חוקים נגד אפליה על רקע נטייה מינית, זהות מגדרית וביטוי מגדרי בתעסוקה, מתן סחורות ושירותים, בתי ספר ובכלל התחומים הנוספים (אפליה עקיפה, הסתה, פשעי שנאה, דברי שטנה), הסרת לסביות, הומוסקסואליות, טרנסג'נדריות וביסקסואליות מרשימות של הפרעות נפשיות, הכרה משפטית בשינוי מגדר במסמכי זהות רשמיים והתרת גישה לניתוח להתאמה מגדרית, תרומות דם, פונדקאות והפריה חוץ-גופית בקרב להט"ב.

מאז מהומות סטונוול בניו יורק בשנת 1969 החלו להתקיים מצעדי גאווה במגוון גדול מאוד של מדינות וערים באופן בינלאומי בין היתר מדי שנה בישראל, עם ציון מצעד הגאווה הראשון בשדרות הוליווד עם כ-1,000 מפגינים בלוס אנג'לס בשנת 1970 כשנה לאחר התרחשות המהומות שסימלו שלב מכריע בתולדות המאבק למען זכויות להט"ב ברחבי העולם.

מצעדי גאווה בישראל

עריכה
  ערך מורחב – מצעדי גאווה בישראל

בישראל קיימת קהילה להט"ב פעילה, עם אירועי גאווה שנתיים, למען זכויות להט"ב בישראל, שמתקיימים בתל אביב מאז שנת 1998 ובירושלים מאז 2002. אירועים נוספים מתקיימים באופן קבוע גם בערים חיפה, פתח תקווה, חדרה, רעננה, אילת, באר שבע וראשון לציון. בשנת 2012 התקיימו במהלך חודש יוני ובתחילת חודש יולי מצעדי גאווה לראשונה בערים: חדרה, פתח תקווה, רעננה והרצליה.[21] בשנת 1974 ארגן פעיל זכויות הלהט"ב הישראלי סיוון מלכיאור את "מצעד המסכות" בכיכר מלכי ישראל, במהלכו כ-20 מפגינים הומוסקסואלים חבשו מסכות עבור הסתרת זהותם ודרשו מהממשלה חקיקת שוויון זכויות. מלכיאור היה למפגין היחיד שצעד ללא מסכה. כיום, הפגנה זו מוגדרת כמצעד הגאווה הראשון בישראל. מלכיאור היה בנוסף למפגין היחיד שהסכים להתראיין לאחר ההפגנה בפנים חשופות לערוץ הראשון. מצעדים דומים בתל אביב התקיימו בשנים 1977 ו-1979 תחת הכותרת "העליזיאדה",[22][23] ומשנת 1989 התקיימו ברציפות מדי שנה בעיר. בקיץ 2019 נערכו אירועי גאווה ברחבי המדינה במספר שיא כאשר נערכו לראשונה אירועים בערים רבות בהן: ראש העין,[24] הרצליה,[25] פתח תקווה,[26] רמת גן,[27] קריית אונו,[28] בת ים,[29] בית שמש,[30] טבריה,[31] קריית ביאליק, זכרון יעקב, עמק הירדן, פרדס חנה-כרכור, יבנה,[32] ועוד.[33]

בקיץ 2020 בוטלו מרבית מצעדי הגאווה בערי ישראל בשל התפשטות מגפת הקורונה. כתוצאה מכך, התקיימו עצרות ואירועי גאווה בקנה מידה קטן בהם בעיר נהריה לראשונה.[34] בערים באר שבע, תל אביב, חיפה ובבירה ירושלים התקיימו עצרות חלופיות בו זמנית עם אלפי מפגינים.[35] ביולי 2021 נערך לראשונה אירוע גאווה בעיר ההתנחלות אריאל. עם זאת במהלכו, חבורת נערים השליכו ביצים וריססו גז מדמיע על המשתתפים. מהמשטרה נמסר כי שלושה משתתפים נפגעו וטופלו במקום. העירייה הודיעה בתגובה כי "ראש העיר אליהו שבירו עדכן מידית את המשטרה במעשה, העירייה מגנה בחריפות את התקיפה האלימה והמכוערת" והוספה באומרה כי "העירייה ותושביה לא יסבלו אלימות מכל סוג וימשיכו לאפשר לכל אחד ואחת להביע את עצמם בביטחון מלא".[36][37] לקראת מצעדי הגאווה של השנים 2022 ו-2023 הקדימה עיריית תל אביב, ופרסמה מבעוד מועד את התאריכים בהם יתקיימו, 10 ביוני, ו-9 ביוני, בהתאמה.[38]

ראו גם

עריכה

לקריאה נוספת

עריכה
  • פדבה, גלעד (2009). נעלבים באופן טבעי? ארבע פרדיגמות בשיח התקשורתי ההטרוסקסואלי אודות מצעד-הגאווה בירושלים. סוגיות חברתיות בישראל 7, 94-120.
  • גילה זמיר, סיקור מצעד הגאווה בחיפה באתר חי פה, אתר התושבים של חיפה, 22 ביוני 2013.

קישורים חיצוניים

עריכה
עיינו גם בפורטל:
  פורטל להט"ב
  מדיה וקבצים בנושא מצעד הגאווה בוויקישיתוף

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ Why Pride? An Explanation For Straight People
  2. ^ Inside American Experience. American Experience. WGBH. How the Pride Parade Became Tradition | PBS, web.archive.org, ‏2016-04-22
  3. ^ A. B. C. News, About 5 million people attended WorldPride in NYC, mayor says, ABC News (באנגלית)
  4. ^ 1 2 Pride 2019: The world's 15 biggest LGBTQ celebrations, from New York to Tel Aviv, www.usatoday.com (באנגלית)
  5. ^ Tel Aviv pride parade draws 250,000 Israelis, foreigners, NBC News (באנגלית)
  6. ^ Mardi Gras History, Sydney Gay and Lesbian Mardi Gras Ltd (באנגלית)
  7. ^ Amarra Mohamed, Pride in Pictures: Johannesburg’s Pride parade is the biggest in Africa & there’s a reason why, LGBTQ Nation
  8. ^ Lavietes, Maria Caspani, Matthew (2019-07-01). "Millions celebrate LGBTQ pride in New York amid global fight for equality: organizers". Reuters (באנגלית). נבדק ב-2021-05-27.
  9. ^ The World's Biggest Pride Parades | The Active Times, www.theactivetimes.com
  10. ^ Kirchick, James (2016-11-27). "Fidel Castro's Horrific Record on Gay Rights". The Daily Beast (באנגלית). נבדק ב-2021-05-27.
  11. ^ Sylvia Rivera's Obituary, web.archive.org, ‏2007-09-28
  12. ^ Marsha P. Johnson, web.archive.org, ‏2008-10-22
  13. ^ 1970: A First-Person Account of the First Gay Pride March, The Village Voice, ‏2010-06-22
  14. ^ Outspoken: Chicago's Free Speech Tradition, publications.newberry.org
  15. ^ L.A. Pride: How the World's First Pride Parade Got Its Start, WEHOville, ‏2013-05-24 (באנגלית אמריקאית)
  16. ^ Mary Ann Cherry, Gay Pride 1973 (באנגלית)
  17. ^ #TBT: What Gay Pride Looked Like in 1970, www.advocate.com, ‏2014-06-05 (באנגלית)
  18. ^ #PRIDE50 - Learn About The First Christopher Street Liberation Day (PRIDE) March - RARE VIDEO, Back2Stonewall, ‏2020-06-27 (באנגלית אמריקאית)
  19. ^ Thirteen/WNET - Online Pressroom - Press Release, web.archive.org, ‏2008-01-18
  20. ^ The Gay Pride Issue / Queerty, web.archive.org, ‏2015-07-12
  21. ^ רננה לויאני, ‏גאווה 2012: לראשונה מצעדים בחדרה, פתח תקווה רעננה והרצליה, באתר ‏מאקו‏, 24 באפריל 2012
  22. ^ דני זאק, ‏צועדים אל הגאווה: מסע בזמן בסיפורים ובתמונות, באתר ‏מאקו‏, 7 ביוני 2012
  23. ^   מצעד הגאווה בתל-אביב, 1979, סרטון באתר יוטיוב (אורך: 2:51)
  24. ^ חודש הגאווה מגיע לראש העין: אירועים ופעילויות הסברה ייערכו בעיר, באתר mynetroshhaayin, ‏2020-07-05
  25. ^ הטרנסג'נדר שיזם את אירוע הגאווה הראשון בעיר: "רציתי שיראו שגם הרצליה יכולה לעשות משהו ענק", באתר צומת השרון הרצליה, ‏2019-06-21
  26. ^ עצרת גאווה תתקיים באוגוסט בפתח תקוה, המשטרה תיערך בכוחות מתוגברים, באתר mynetpetahtikva, ‏2019-07-04
  27. ^ לראשונה בתולדותיה: אירוע גאווה ברמת גן, באתר ynet, 6 ביוני 2019
  28. ^ הדר כהן, יוצאים מהארון – אירוע גאווה ראשון לבני נוער בקריית אונו| שתפו | אתר אונו NEWS, באתר אונו News, ‏2019-09-13
  29. ^ לראשונה: אירוע גאווה של הקהילה הלהט"בית יתקיים ליד בניין עיריית בת ים, באתר mynetbatyam, ‏2019-06-24
  30. ^ מאיה הורודניצאנו‏, "נמאס להסתתר ולפחד לאהוב": אירוע גאווה ראשון בבית שמש, באתר וואלה, 25 ביולי 2019
  31. ^ אירוע גאווה ראשון בטבריה: "מצטרפים לערי האור הנאורות", באתר ynet, 27 ביוני 2019
  32. ^   לי ירון, 12 ערים יערכו השנה לראשונה אירועים לציון חודש הגאווה, באתר הארץ, 29 במאי 2019
  33. ^ קדימה צעד – רשימת מצעדי הגאווה 2019, מערכת WDG
  34. ^ מאיה הורודניצאנו‏, עצרות במקום מצעדים: כל אירועי חודש הגאווה ברחבי הארץ, באתר וואלה, 17 ביוני 2020
  35. ^ עצרת הגאווה המרכזית שתתקיים בירושלים | כל העיר, באתר כל העיר ירושלים, ‏2020-06-11
  36. ^ גז מדמיע וביצים על משתתפים באירוע גאווה באריאל: שלושה נפגעו קל, באתר ynet, 8 ביולי 2021
  37. ^ שלומי הלר‏, משתתפים באירוע גאווה באריאל הותקפו בגז פלפל; שלושה במצב קל, באתר וואלה, 8 ביולי 2021
  38. ^ פתחו יומנים – אלו התאריכים למצעדי הגאווה לשנים 2022 ו-2023, באתר wdg.co.il, ‏2021-08-24


אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=מצעד_הגאווה&oldid=41022931"