היינריך הרביעי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה
היינריך הרביעי (בגרמנית: Heinrich IV, 11 בנובמבר 1050 - 7 באוגוסט 1106) היה מלך גרמניה מ־1056 וקיסר האימפריה הרומית הקדושה מ־1084 ועד ויתורו על הכתר ב־1105.
 | |||||||
| לידה |
11 בנובמבר 1050 גוסלאר, דוכסות סקסוניה  | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
7 באוגוסט 1106 (בגיל 55) לייז', דוכסות לורן התחתית | ||||||
| מדינה |
האימפריה הרומית הקדושה | ||||||
| מקום קבורה |
קתדרלת שפייר (3 בספטמבר 1106) | ||||||
| בן או בת זוג |
ברטה מסבויה יבפרקסיה מקייב | ||||||
| השושלת הסליאנית | |||||||
| |||||||
| |||||||
  | |||||||
תחילת דרכו עריכה
היינריך היה בנו הבכור של היינריך השלישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה. הטבלתו לנצרות נדחתה עד חג הפסחא הקרוב להיוולדו, כדי לאפשר לאב הוגו מקלוני להיות סנדקו, אך עוד קודם לכן ניסה אביו להשפיע על האצילים להכיר בילד כיורשו.[דרושה הבהרה] גם שלוש שנים לאחר מכן, ליתר ביטחון, כינס היינריך השלישי את האצילים שבחרו בהיינריך הצעיר להיות יורשו, וב־17 ביולי 1054 הוכתר היינריך כמלך על ידי הארכיבישוף הרמן מקלן.
כתוצאה מכך, לאחר מותו הפתאומי של היינריך השלישי ב־1056, ירש היינריך בן השש את מקומו ללא התנגדות, ואמו, אגנס מפואטייה, שימשה כעוצרת עד הגיעו לבגרות ב־1068.
באותה שנה דיכא היינריך מרד שארגנו נגדו הסקסונים בקרב לאנגנזאלצה הראשון. מרד של סקסונים החל מחדש לאחר מספר שנים. במהלך המרד היינריך ביטל מינוי של בנו ממייסן לבישוף העיר. בסופו של דבר, בשנת 1075 המרד הסתיים בניצחון של היינריך.
התנגשות עם האפיפיור עריכה
ערך מורחב – מאבק האינווסטיטורה
.jpg)
האפיפיור גרגוריוס השביעי, שביקש לערוך רפורמה (הרפורמה הגרגוריאנית) שתעמיד את סמכות האפיפיור מעל לזו של הקיסר בהיבטי מינוי והדחת בישופים חיבר מסמך בשם "דיקטטוס פפה" (התכתיב האפיפיורי). סעיף 12 בדיקטט קובע ש"מותר לו (לאפיפיור) להדיח קיסרים". היינריך הרביעי הגיב לפרסום המסמך בכינוס סינוד בוורמס בו הדיחו 24 בישופים גרמניים ושני בישופים איטלקיים את האפיפיור. בתגובה, נידה האפיפיור את היינריך ב־22 בפברואר 1076, ושחרר את הוואסאלים שלו מחובת הנאמנות כלפיו. כאשר היה האפיפיור בדרכו לוועידה באאוגסבורג, שמע כי היינריך בדרכו אליו. מאחר שחשש מהתקפה, מצא מחסה בטירת קנוסה, שהשתייכה למטילדה רוזנת טוסקנה. עם זאת, כוונתו של היינריך הייתה לבקש מהאפיפיור מחילה כדי לבטל את החרמתו. הוא שלח אליו שליחים מספר פעמים, אך האפיפיור סירב לקבלם. לבסוף בא היינריך בעצמו, בלוויית אחדים מאנשיו, אל שער הטירה, ובמשך שלושה ימים ניצב שם, בשלג, וביקש מהאפיפיור רחמים ומחילה. בסופו של דבר ניאות האפיפיור להסיר את החרם ולמחול לו, אירוע זה נודע כ"הליכה לקנוסה".
ב-1083 קרא גרגוריוס השביעי לרובר גיסקאר מנהיג הנורמנים לבוא לעזרתו נגד היינריך הרביעי שכרת ברית עם הביזנטים ואיים על רומא. ב-21 במרץ 1084 נכנס היינריך הרביעי לרומא, וכעבור עשרה ימים הוכתר לקיסר האימפריה הרומית הקדושה על ידי האנטי-אפיפיור קלמנס השלישי שמונה על ידו במקום גרגוריוס השביעי. אך ב-24 במאי של אותה שנה עלה רובר גיסקאר על רומא בראש 36,000 איש, וכעבור שלושה ימים שחרר את גרגוריוס השביעי שהיה נצור במבצר סנט אנג'לו, והיינריך הרביעי נמלט לגרמניה.
בשנותיו האחרונות נאלץ היינריך להתמודד נגד מרידותיו של בנו קונרד, דוכס לוריין התחתונה, שהוכתר ב-1093 כמלך איטליה על ידי האפיפיור. בועידת מיינץ ב-1098 הדיח היינריך הרביעי את בנו הבכור ממעמד היורש לטובת בנו הצעיר היינריך. הלה הדיח את אביו ב-1105 ועלה לשלטון כהיינריך החמישי. היינריך הרביעי עצמו מת שנה לאחר מכן, ב-1106, לאחר תשעה ימי מחלה.
היינריך והיהודים עריכה
בשנת 1095 העניק היינריך ליהודים שבתחום שלטונו כתב זכויות, בו נאסרה בין השאר הטבלה בכפייה לנצרות. היינריך גם ניסה לסייע ליהודים שבתחום שלטונו במהלך מסעות הצלב, וזאת לא בגלל חיבה ליהודים אלא בשל הערכתו את התרומה הכלכלית החשובה של היהודים לממלכתו ובגלל מאבק כוחות מול האפיפיורות ברומא.
ב-6 בינואר 1103 נשבע הקיסר יחד עם בני ביתו שבועת שלום לאוכלוסייה במיינץ, כשבאופן חריג כלל בתוכה גם את היהודים, כנראה כתגובה למסעות הצלב.[1] ב-1104 הוא הורה להשיב ליהודים את רכושם הגזול והתיר ליהודים שהוטבלו בכפייה במהלך מסעי הצלב לשוב לחיק היהדות – למרות התנגדות הכנסייה הקתולית, ואף קבע שיוטל קנס על המכריחים יהודי להתנצר. יש לראות גם מהלך זה כחלק ממאבקו לחיזוק כוחה של האוכלוסייה העירונית על חשבון הכנסייה והאפיפיורות.[2] היתר זה שנתן הקיסר ליהודים, עמד בניגוד לחוק הקנוני (הכנסייתי), שקבע כי מי שהתנצר, גם בטבילה בכוח (שאינה חוקית כשלעצמה), חייב להישאר נוצרי.[3]
לקריאה נוספת עריכה
- ז'אק לה גוף, ימי הביניים בשיאם, דביר, 1993, עמ' 76–77
קישורים חיצוניים עריכה
הערות שוליים עריכה
- ^ שמעון שוורצפוקס, "מקומם של מסעי הצלב בדברי ימי ישראל", בתוך, ראובן בונפיל, מנחם בן-ששון ויוסף הקר (עורכים) תרבות וחברה בתולדות ישראל בימי-הביניים: קובץ מאמרים לזכרו של חיים הלל בן-ששון (מרכז זלמן שזר, תשמ"ט), פורסם באתר המרכז לטכנולוגיה חינוכית.
- ^ רבי דוד גנז, צמח דוד, חלק שני, דף לט:; אורה לימור, בין יהודים לנוצרים (האוניברסיטה הפתוחה, 1993), כרך 2, עמ' 63.
- ^ איריס שגריר, מסעי הצלב: היסטוריה והיסטוריוגרפיה, האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 210.