הלל צור

הלל צור (19091984) היה פעיל ציוני בולט בתנועה הרוויזיוניסטית, בבית"ר ובארגון האצ"ל. מורה ומחנך ובעל תפקידים בכירים בעיריית נתניה.

הלל צור

ביוגרפיהעריכה

צור נולד בעיר ריגה, בירת לטביה, ביום 12 בדצמבר 1909, בן שלישי (מתוך ארבעה) ליעקב שטיין ורחל (לבית חייט). אביו יעקב, שהיה מורה לעברית, נפטר בגיל צעיר (1921) כאשר הלל היה בן אחת עשרה. אימו רחל, הקימה עסק עצמאי ונשאה בעצמה בעול הפרנסה וגידול הבנים, אשר התחנכו במסגרת בית הספר הגרמני היוקרתי בריגה.

כאשר היה בן 14 הוקמה בריגה תנועת הנוער הציונית החדשה בית"ר, בראשותו של זאב ז'בוטינסקי. צור הצטרף לתנועה, עבר ללמוד בגימנסיון העברי, ובגיל 18 עלה לבדו לארץ ישראל (ינואר 1928), כדי ללמוד חקלאות בבית הספר "מקוה ישראל", שם בלט כתלמיד וכמנהיג, והתקבל לשורות "ההגנה". בסיום לימודיו (ספטמבר 1930) הצטרף לקבוצה של בית"רים עולים מלאטביה שנקראה "מנורה", שעסקו בעבודה חקלאית ותכננו להקים התיישבות משלהם. הוא עבד כפועל חקלאי ביישוב עטרות, מצפון לירושלים, ואחר כך במושב העובדים נהלל שבעמק יזרעאל. שם הכיר את רעייתו לעתיד שולמית סלוצקי, בת המושב. הם נישאו בינואר 1934.

הלל נרתם לשירות התנועה הלאומית בנושא הקמת פלוגות הגיוס של בית"ר כמפקד הפלוגה בחדרה ויותר מאוחר בפלוגת רמת-טיומקין. הוא היה חבר בגרעין המקורי של אנשי בית"ר שיזמו את הקמת המושב הרוויזיוניסטי הראשון, שנקרא רמת-טיומקין (ינואר 1933), ליד המושבה נתניה.

בשנת 1934 נקרא על ידי שלטון בית"ר לצאת לשליחות בליטא, שם הקים בית ספר למדריכים וניהל קורסים לנוער המקומי. אשתו שולמית יצאה איתו וסייעה לו במשימה זו, כמו בכל פעילותו הלאומית, לאורך כל הדרך.

עם שובו ארצה ב-1935 מונה לעמוד בראש מפקדת הגיוס הארצית של בית"ר, ניהל ועיצב את פלוגות הגיוס בכל הארץ. כאשר הוקם הארגון המחתרתי אצ"ל (1932), היה הלל מראשוני אנשיו. כשפרצו ה"מאורעות" (1936) פעל עם נשק ביד מול הפורעים הערבים בגבול יפו-תל אביב. באותה עת נולד בנו הבכור יעקב יריב (אפריל 1936).

באותם ימים מימש את חלומו והקים את ביתו (צריף עץ) ומשק חקלאי במושב רמת-טיומקין, וגם התנדב לשורות הנוטרים ("גפירים") ועבר הכשרה צבאית, כולל קורס מפקדים, על ידי הצבא הבריטי. ב-1939 נקרא שוב לשליחות של האצ"ל ובית"ר, ויצא לפולין, במטרה להקנות לנוער היהודי הלאומי הכשרה צבאית ומנהיגותית לקראת עלייה ארצה. כשפרצה המלחמה באירופה (ספטמבר 1939) נחלץ הלל מפולין ברוב תושייה. הוא, רעייתו ושני הבנים (הבן השני יגאל, נולד אז, בריגה) הצליחו לחזור ארצה במסע הרפתקני דרך ברית המועצות.

בהמשך מילא תפקידים חשובים בתנועה הלאומית ובאצ"ל. היה פעיל בקליטת העולים הבלתי לגאליים, שהגיעו בספינות מעפילים קטנות לחופי נתניה (עליית "אף-על-פי"). בעקבות פעילותו הפוליטית והמחתרתית נעצר פעמים רבות על ידי שלטונות המנדט הבריטי. לראשונה נעצר עוד בשנת 1933 בהפגנות של "ברית הבריונים" נגד השלטון הבריטי ונגד עליית הנאצים בגרמניה. כשחזר לארץ מפולין בסוף 1939 נעצר שוב ונכלא במחנה המעצר מזרע ליד עכו. כשהאצ"ל הודיע על "שביתת נשק" במאבק נגד הבריטים, בגלל המלחמה באירופה, הוא שוחרר, אך נעצר שוב בשנת 1944 כאשר מפקד האצ"ל מנחם בגין הכריז על חידוש המרד. הוא הוחזק במחנה המעצר לטרון, משם הוגלה (באוקטובר 1944) לאפריקה, למעצר באריתריאה ואחר כך בסודאן. שוחרר ב-1945 ונעצר שוב ב-1947 אחרי פרשת תליית הסרג'נטים הבריטים בנתניה. בבית נותרו רעייתו שולמית עם ארבעה ילדים. יעקב ויגאל ואחיותיהם עטרה (1943) ואפרת (1947). שולמית עמדה באומץ רב בנטל הנפשי והכלכלי שנוצר וכמו תמיד נתנה גיבוי לבעלה הלוחם על אמונתו הציונית. גם כשקמה מדינת ישראל במאי 1948 כאשר שוחררו כלל העצורים והאסירים היהודים, הצבא הבריטי לא שחרר את הלל, אלא המשיך לכלוא אותו בבסיס צבאי בבת-גלים, ליד נמל חיפה, עד שאחרון החיילים הבריטים עזב את הארץ (29 ביוני 1948).

בגלל גילו אז (39) ומצבו המשפחתי לא גויס הלל לצבא הסדיר בעת מלחמת העצמאות, אבל שירת ביחידות של "חייל המשמר" (חי"ם) שעסקו במשימות שמירה ואבטחת מוצבים.

עוד משנות ה-40 שימש הלל כנציג של התנועה הלאומית במועצת המושבה נתניה ועם הקמת המדינה התמסר לעבודה ציבורית בעיריית נתניה ושימש שנים רבות כסגן ראש העיר (עובד בן עמי) וממלא מקומו. היה איש-ציבור אהוד ומקובל, הקדיש הרבה מזמנו לטיפול בתושבי העיר הנזקקים ובעולים וביתו היה תמיד פתוח לכולם. כמו כן היה חבר במרכז תנועת החירות ובמוסדותיה העליונים.

במקביל השקיע רבות בעבודתו המסורה כמורה לטבע ולחקלאות בבתי ספר שונים, שם שימש לתלמידיו מחנך ודמות-מופת של מסירות, יושר וענווה. חינוך הדור הצעיר וסיוע בקליטת העולים לארץ היו בעיניו מלאכת-קודש.

בשנת 1985 נחנך בנתניה בית ספר יסודי חדש שנקרא על שמו, "בית ספר הלל צור". היום זה אחד מבתי הספר הגדולים והמצליחים בעיר.

כשיצא לגמלאות התנדב למען קליטת העולים הראשונים שהגיעו אז מרוסיה וכן סייע בפעילות של "אולפן עקיבא" בנתניה, בחינוך לאהבת הארץ ובהדרכת טיולים. בתקופה מסוימת עסק בניהול מוסד הנוער של ויצ"ו "הדסים". הוא היה מראשוני התלמידים של "מכון אבשלום" (בוגר מחזור ג'), כמו כן התנדב לשורות "המשמר האזרחי" של המשטרה.

הלל שלט בשפות רבות: גרמנית (שפת אם), רוסית, אנגלית, ערבית, עברית ויידיש.

הלל נפטר בפתאומיות ביולי 1984 בהיותו בגיל 74. הותיר אחריו משפחה חמה ואוהבת והרבה ידידים ומוקירים.

הלל היה איש עקרונות ותמיד נתן עדיפות לאינטרס הלאומי על פני האינטרס הפרטי והמשפחתי. הוא היה חזק באמונתו הפוליטית אבל הקפיד מאוד על סובלנות רבה ויחסים טובים גם עם מי שדעותיו היו שונות משלו. לאורך חייו בלטה התגייסותו האישית למאמץ הלאומי, ותמיד בצניעות, בחוכמה, בהגינות ובהכרת ערך האדם.

משפחתועריכה

משפחת שטיין, מוצאה בעיר וילנה. משפחת כוהנים, שהשתייכה לזרם "המתנגדים". יעקב שטיין היגר לריגה שם נשא לאישה את רחל חייט בשנת 1905. נולדו להם ארבעה בנים:

ישראל (לימים דוקטור לכימיה, נפטר בריגה 1947).

זליג (עלה ארצה בשנת 1932, הצטרף לפלוגת בית"ר ברמת טיומקין, נפטר ממחלה בשנת 1934).

הלל (שינה את שמו מ-שטיין ל-צור, עם סיום לימודיו במקווה ישראל).

יהושע (נהרג כקצין בצבא האדום בקרבות נגד הגרמנים באזור לנינגרד).

הלל נשא לאישה את שולמית (בת לנח ולרחל סלוצקי, מאנשי העלייה השנייה) שנולדה בקואופרציה במרחביה (1914) וגדלה בנהלל.

נולדו להם ארבעה ילדים: יעקב (1936), יגאל (1939), עטרה (1943) ואפרת (1947). כולם נישאו והקימו משפחות בארץ.

הלל נפטר בשנת 1984 ושולמית נפטרה בשנת 1994. שניהם נטמנו זה לצד זה בבית הקברות הישן של נתניה.

כל בניו, בנותיו, נכדיו ונכדותיו שירתו בצה"ל, רובם בתפקידי קצונה ביחידות קרביות.

נכדו, סגן אייל צור (בן של יעקב וזיוה) נפל במלחמת לבנון הראשונה בשנת 1982.

אילן יוחסיןעריכה

נכדו רס"ן רן כוכבא (בן של עטרה ויעקב כוכבא) נפל במלחמת לבנון השנייה בשנת 2006.

 
"אות המשמר" על שירות כנוטר, בשנות השלושים
 
"אות האצ"ל"
 
"עיטור לוחמי המדינה"
 
"עיטור אסירי שלטון המנד"ט

לקריאה נוספתעריכה

  • יעקב צור, "ימי הצריף", הוצ' מכון ז'בוטינסקי, 2010.
  • משה שטיין, "ביום שירות", 1986.
  • דוד ניב, "תולדות הארגון הצבאי הלאומי", (6 כרכים).
  • דב מילמן, "תולדות אסירי ציון באפריקה", הוצאת כותרות 2005 (עמ' 340).
  • יוסף וינצקי, "מאתיים חמישים ואחד", הוצ' ידידים, 1950 (עמ' 282).
  • יעקב מרקוביצקי, "לקסיקון אצ"ל", הוצ' משהב"ט, 2005 (עמ' 186).
  • יהושע אופיר, "ראשוני אצ"ל 1940-1931", 2002 (עמ' 255–256).