המלודרמר של מיקי
המלודרמר של מיקי (באנגלית: Mickey's Mellerdrammer) הוא סרט הנפשה קצר אמריקאי משנת 1933 שהופק על ידי וולט דיסני הפקות והופץ על ידי יונייטד ארטיסטס. כותרת הסרט היא שיבוש של המילה "מלודרמה", שהייתה נשמעת בתקופת מופעי המינסטרל המוקדמים. הסרט מבוסס על הרומן נגד העבדות של הארייט ביצ'ר סטואו משנת 1852, "אוהל הדוד תום", ומככבים בו מיקי מאוס וחבריו המפיקים מחזה משלהם על רומן. זהו הסרט ה-54 בסדרת סרטי "מיקי מאוס" והרביעי שיצא באותה השנה.[2]
כרזת הסרט | |
מבוסס על | הרומן "אוהל הדוד תום" מאת הארייט ביצ'ר סטואו |
---|---|
בימוי | וילפרד ג'קסון |
הופק בידי | וולט דיסני |
תסריט |
וילפרד ג'קסון וולט דיסני |
עריכה |
וילפרד ג'קסון וולט דיסני |
מדבבים |
וולט דיסני פינטו קולביג מרסלייט גארנר בילי בלטשר |
מוזיקה | אוליבר ולאס |
צילום | וילפרד ג'קסון |
מדינה | ארצות הברית |
חברת הפקה | וולט דיסני הפקות |
חברה מפיצה | יונייטד ארטיסטס |
הקרנת בכורה | 18 במרץ 1933[1] |
משך הקרנה | 8 דקות |
שפת הסרט | אנגלית |
סוגה | סרט קצר, סרט הנפשה, סרט לכל המשפחה, סרט מוזיקלי, עיבוד קולנועי |
דף הסרט ב־IMDb | |
הסרט מציג את מיקי מאוס וכמה מהדמויות האחרות מושחרי פנים עם שפתיים מנופחות; זקן לחיים לבן עשוי מכותנה; והכפפות הלבנות הרגילות שלו.
עלילה
עריכהבסרט, מיקי מאוס, מיני מאוס, גופי (שהיה ידוע אז בשם דיפי דואוג), הוראס הורסקולר, קלרבל הפרה ואחרים מציגים ביצוע קליל משלהם בתקציב נמוך לרומן "אוהל הדוד תום" מהמאה ה-19 עבור קהל בעלי חיים באסם שהוסב לתיאטרון עבור המאורע.
הוראס מגלם את הבעלים הלבן של העבד סיימון לאגרי. מיני מגלמת את הילדה הלבנה הצעירה, אווה. מיקי מגלם את הדוד תום הזקן, עם כותנה סביב אוזניו וסנטרו, ואת השפחה הצעירה טופסי. קלרבל מגלמת את השפחה אליזה. גופי מתפקד כעוזר הבמה של ההפקה.
הסרט פותח כשמיקי וקלרבל בחדרי ההלבשה שלהם מורחים איפור שחור עבור תפקידיהם (מיקי נעזר בדינמיט קטן כדי להשחיר את פניו). הסרט מתמקד הרבה יותר במאמצי הדמויות להצליח להעלות את המחזה, מאשר בגרסה מונפשת ל"אוהל הדוד תום". הסרט מכיל סצנות רבות של מיקי ושאר הדמויות משתמשים באביזרים מאולתרים כבדיחות ויזואליות.
הסרט סוגר עם הדמויות אשר יוצאות לקדמת הבמה לקידה, ודמותו של הוראס מוטחת בעגבניות רקובות. כשגופי מגיח מאחורי הבמה, עוגת שוקולד מושלכת על פניו, מה שמשאיר אותו במה שנראה כמו השחרת פנים, וכאשר גופי צוחק את צחוקו המטופש הסרט מסתיים.
דמויות ומדבבים
עריכהסטריאוטיפים גזעיים
עריכהאפיונים סטריאוטיפיים של אנשים שחורים היו אז נפוצים. הסרט הוא אחד מסרטים מצוירים רבים בתקופתו שהתייחס ל"אוהל הדוד תום", ומציג את מיקי בהשחרת פנים.[3] מבקר הספרות הנרי לואיס גייטס ג'וניור תהה כיצד הסרט התחמק מצנזורה של נישואי תערובת, בהתחשב בכך שמיקי ומיני מגלמים את תום ואווה, והם "כמו שאומרים, מנהלים קשר, שבלתי ניתן לטעות בו". (בנוסף, מיקי נראה קרוס-דרסינג בתפקיד טופסי).[4]
בתחילת הסרט, קלרבל מופיעה בחדר ההלבשה שלה, מורחת פיח מתוך עששית על פניה ומשאירה אזור נרחב סביב שפתיה בלבן. לאחר מכן מיקי נוקט בגישה "קומית" יותר להנחת האיפור שלו: הוא מכניס חזיז לפיו ומדליק אותו, אשר מתפוצץ, מה שגורם לאפר לצבוע את פניו בשחור תוך השארת אזור גדול סביב שפתיו בלבן.[5] בנוסף, בחדר ההלבשה שלו, מיקי קורא "אמא!" (!Mammy), קריאה המתייחסת להופעת השחרת הפנים המפורסמת של אל ג'ולסון, "My Mammy".
ביקורת
עריכהכתב העת "Motion Picture News" סקר את הסרט ב-1 ביולי 1933, "הפעם מיקי, הבלתי ניתן לחיקוי, מביים 'מלודרמה דוד תום', עם מגוון תקלות מונפשות בסגנון מיקי המקובל והידוע, בעוד תעלולי הקהל המונפש תורם לא מעט מהצחוקים. זה חומר לסרט טוב, ובני הנוער, קטנים וגדולים, צריכים ליהנות ממנו".[6]
קישורים חיצוניים
עריכה- "המלודרמר של מיקי", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
- "המלודרמר של מיקי", במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
הערות שוליים
עריכה- ^ Kaufman, J.B.; Gerstein, David (2018). Walt Disney's Mickey Mouse: The Ultimate History. Cologne: Taschen. ISBN 978-3-8365-5284-4.
- ^ Lenburg, Jeff (1999). The Encyclopedia of Animated Cartoons. Checkmark Books. pp. 108–109. ISBN 0-8160-3831-7. נבדק ב-6 ביוני 2020.
{{cite book}}
: (עזרה) - ^ Reynolds, David S. Mightier than the Sword: Uncle Tom's Cabin and the Battle for America, 243. W. W. Norton & Company
- ^ Reynolds, 244
- ^ VolterraChannel (17 באוגוסט 2010). "Mickey Mouse - Mickey's Mellerdrammer - 1933". ארכיון מ-2021-12-21 – via YouTube.
{{cite web}}
: (עזרה) - ^ Sampson, Henry T. (1998). That's Enough, Folks: Black Images in Animated Cartoons, 1900-1960. Scarecrow Press. pp. 137–138. ISBN 978-0810832503.