פתיחת התפריט הראשי

מצוות התלויות בארץ

מצוות מסוימות השייכות לעבודת הקרקע שנוהגות בארץ ישראל בלבד

מצוות התלויות בארץ הן שורה של מצוות הקשורות לעבודת הקרקע. מצוות אלה נוהגות לרוב רק בארץ ישראל, ורובן קשורות לתמיכה סוציאלית הן כלפי העניים והן כלפי שבט לוי המנועים מעבודה. ככלל, המצוות התלויות בארץ אינן נוהגות בחו"ל, אלא רק בארץ ישראל. כמו כן, לדעת רוב הפוסקים, בימינו אין חייבים בהם מדאורייתא אפילו בארץ ישראל, מאחר שדרוש רוב ישראל היושב על אדמתו, וחיובם כיום הוא רק מדרבנן.

בניגוד למצוות התלויות בארץ, שאר המצוות הן 'חובת הגוף', זאת אומרת שאין חיובים תלוי כלל במקומו של האדם, וחיובים הוא בכל מקום שנמצא.

כל סדר זרעים שבמשנה ובתלמוד ירושלמי, מלבד מסכת ברכות, מוקדש למצוות אלו.

מתנות כהונה ולוייהעריכה

  ערך מורחב – מתנות כהונה
  • ביכורים – את ראשית הפירות והתבואה יש להביא לבית המקדש לכהנים.
  • הפרשת חלה – תרומה של 1/24 מהבצק של הלחם ונתינתו לכהנים.
  • תרומה גדולה – הפרשת חלק ראשוני מהתוצרת לכהנים.
  • מעשר ראשון – הפרשת עשרה אחוז מהנותר לאחר תרומה גדולה ללויים.
  • תרומת מעשר – חיוב המוטל על הלוי להפריש לכהן עשירית מהמעשר שקיבל מהישראל.

מצוות אלו נועדו לתמוך במנהיגות הדתית והרוחנית בירושלים ובשאר הארץ (תרומות ומעשרות). אותה מנהיגות רוחנית של שבט לוי שלא קיבלה חלק ונחלה בארץ ולכן מנועה מעבודה חקלאית.

מתנות ענייםעריכה

  ערך מורחב – מתנות עניים

מקורן של המצוות במקרא מוזכר פעמים רבות[1] כך למשל בספר דברים פרק כד:

כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ. כִּי תַחְבֹּט זֵיתְךָ לֹא תְפַאֵר אַחֲרֶיךָ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה. כִּי תִבְצֹר כַּרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל אַחֲרֶיךָ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה.

  • לקט – עזיבת שתי שיבולים הנופלות בשעת הקציר לעניים.
  • שכחה – עזיבת עומר שנשכח בשדה ועזיבת קמה שנשכחה מלהקצר לעניים.
  • פאה – אי קצירת אלומות השיבולים בקצה השדה ועזיבתן לעניים.
  • פרט – עזיבת ענבים בודדים הנושרים בשעת הבציר לעניים.
  • עוללות – עזיבת אשכולות קטנים של ענבים על הגפן.
  • מעשר עני – הפרשת עשירית מהתוצרת החקלאית בשנה השלישית והשישית למחזור השמיטה לעניים.

כפי שנראה מצוות אלו הן סוציאליות במהותן, ומטרתן המוצהרת היא פריסת רשת ביטחון כלכלית לשכבות החלשות, בלי לגרום לעניים לחזר על הפתחים ולהתבזות בבקשת צדקה. כפי המסופר במגילת רות על רות המואביה (שהייתה גם גרה וגם אלמנה): "וַתֵּלֶךְ וַתָּבוֹא וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה אַחֲרֵי הַקֹּצְרִים וַיִּקֶר מִקְרֶהָ חֶלְקַת הַשָּׂדֶה לְבֹעַז אֲשֶׁר מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ:" (פרק ב' ג').

על פי המתואר בפסוקים, בתקופה המקראית כל שנה שביעית, כל התוצרת החקלאית הייתה נעזבת לטובת העניים, פעמיים נוספות בכל מחזור של שבע שנים, בשנים השלישית והשישית, עשירית מהתבואה הייתה ניתנת להם, ובכל יתר הזמן היו נהוגות מצוות הלקט, פאה ושכחה, שהיו משאירות מעט מהתוצרת של החקלאים לעניים מבלי לפגוע בהם. כך הייתה פרושה רשת ביטחון של הקהילה לטובת החלשים. מעין מוסד לביטוח לאומי עתיק.

יש הרואים במצוות הנתינה לעניים, עידוד לעבודה, מכיוון שהעניים אינם מקבלים מן המוכן, אלא צריכים להתאמץ לבוא לשדה וללקט אחר הלוקטים או לחפש את השכחה והפאה, ולפי רוב מאמציהם ישאו פרי, וגם מכיוון שהם יוצאים אל השדה ומתחככים בעובדים, נפתחים בפניהם שערים להיכנס אל מעגל עבודה יצרני.


קדושת הארץעריכה

  • כלאי זרעים – איסור להכליא שני זנים שונים, ואף לשתול שני מינים שונים באותו מקום.
  • חדש – איסור לאכול מתוצרת הדגן החדשה לפני הבאת קורבן העומר.
  • ערלה – איסור ליהנות מפירות העצים בשלוש השנים הראשונות לנטיעתם.
  • נטע רבעי – אכילת הפירות של השנה הרביעית לנטיעת העץ, הפירות נאכלים בירושלים.
  • מעשר שני – הפרשת עשירית מכל התוצרת שנותרה אחרי מתן תרומות ומעשרות ואכילתה בירושלים (או מכירת התוצרת ושימוש בכסף לרכישת תוצרת טרייה עם ההגעה לירושלים). בשנים הראשונה, השנייה, הרביעית והחמישית למחזור השמיטה.
  • שביעית – איסור על עיבוד אדמה וקצירת פירותיה שנה תמימה פעם בשבע שנים.
  • יובל – החזרת כל האדמות לבעליהן פעם בחמישים שנה.

מצוות אלו נועדו לקשר בין המון העם לירושלים (נטע רבעי ומעשר שני) ולבטא קדושה שיש לארץ שעוברת לפירות ולכן יש להביאם אל מקום מקודש ולתת אותו לאנשים המתאימים לכך או לאכול את הפירות עצמם במקום מקודש. יש בהן גם הודיה לאלוהים על כך שהאדמה נתנה פריה וישנה הצלחה כלכלית לאדם.

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.