מגילת רות

ספר בתנ"ך

מְגִלַּת רוּת היא ספר מספרי המקרא, בתנ"ך הספר כלול בחלק הכתובים, כאחד מחמש המגילות, ובביבליה הנוצרית הוא כלול בספרות ההיסטוריה שבברית הישנה. על פי הנאמר בתחילתו, מתאר הספר מעשה שאירע בתקופת השופטים אולם בקרב חוקרי המקרא חלוקות הדעות באשר לתארוכו.

מגילת רות
Julius Schnorr von Carolsfeld- Ruth im Feld des Boaz.jpg
פגישתם של רות ובעז בשדה. ציור מעשה ידי יוליוס שנור פון-קארולספלד, מוצג בגלריה הלאומית בלונדון. ציור משנת 1828
מספר פרקים 4
מספר פסוקים 77
סדרת ספרים חמש מגילות, כתובים
הספר הקודם שיר השירים
הספר הבא איכה
דמויות מרכזיות רות, נעמי, בעז, ערפה, אלימלך, מחלון וכליון

המגילה מגוללת את סיפורה של רות הגיורת, המגיעה בעקבות חותנתה היהודייה אל שדות בית לחם, תהליך התאקלמותה והשתרשותה בחברה היהודית והפיכתה לאם המלכות הישראלית. במסורת היהודית בחלק מהקהילות נהוג לקרוא את המגילה בחג השבועות.

סיפור המגילהעריכה

 
וַתֹּאמֶר רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֶל-נָעֳמִי, אֵלְכָה-נָּא הַשָּׂדֶה וַאֲלַקֳּטָה בַשִּׁבֳּלִים--אַחַר, אֲשֶׁר אֶמְצָא-חֵן בְּעֵינָיו; וַתֹּאמֶר לָהּ, לְכִי בִתִּי.
רות מלקטת שיבולים. גוסטב דורה

על פי המשפט הפותח את המגילה, מתרחש הסיפור "בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים", כלומר: לפני תקופת המלוכה. חז"ל תארכו את המגילה לתקופתו של השופט אבצן מבית לחם, ואף זיהו את בעז, שנשא את רות לאישה, כאבצן[1]. את המגילה חותמת רשימת יוחסין המייחסת את דוד המלך לרות ולבעז.

משפחת אלימלך במואבעריכה

המגילה מביאה את סיפורהּ של משפחת אלימלך מבית לחם שבנחלת שבט יהודה, שעקב הרעב עוזבת את מולדתה ועוברת לגור בשדה מואב. כעבור זמן לא רב מת אבי המשפחה, אלימלך, ובניו מחלון וכליון נושאים שתי מואביות - רות וערפה. לאחר כעשר שנים מתים גם שני הבנים מבלי שהביאו לעולם ילדים, ונותרות רק אם המשפחה, נעמי, ושתי כלותיה.

הואיל ולא נותר לנעמי דבר, ולאחר שהיא שומעת כי הרעב ביהודה פסק, היא מחליטה לחזור למולדתה, מרת נפש וענייה, ומפצירה בכלותיה שליוו אותה לשוב למשפחותיהן. נימוקהּ העיקרי של נעמי הוא שאין לה בנים זכרים שיוכלו לייבם את כלותיה האלמנות, וכי אין סיכוי כי יוולד לה בן זכר ("כִּי זָקַנְתִּי מִהְיוֹת לְאִישׁ") וכי גם אם במקרה ייוולד לה בן זכר ("גַּם הָיִיתִי הַלַּיְלָה לְאִישׁ, וְגַם יָלַדְתִּי בָנִים"), הרי יחלוף זמן רב מדי עד שיגיע לגיל בו יוכל לייבם. ערפה שומעת בקולה וחוזרת למשפחתה, אך רות מתעקשת לדבוק בה, באומרה "עמך עמי ואלוהיך אלוהי" ואף מצהירה באוזניה כי רק המוות יפריד ביניהן.

רות ובועזעריכה

לאחר חזרתן לבית לחם בנחלת יהודה, רות מחפשת שדה בו תוכל ללקט שיבולים אחר הקוצרים כפי שנהגו עניי ישראל באותם ימים, והיא נקלעת לאחד משדותיו של בעז, קרוב משפחת אלימלך[2]. בעז, בעל השדה, מבחין בה, מברר את זהותה, ומבקש ממנה שלא תלך לשדה אחר. לאחר שמתברר לנעמי שרות מוצאת חן בעיני בעז, וכמו כן בעז הוא מקרובי משפחת בעלה, היא יועצת לרות ללכת בלילה אל הגורן ולהתגלות אליו. רות שומעת בקולהּ, ונפגשת בלילה עם בעז. בעז, שהיה אחד מהמנהיגים באזור, נבהל, אך לאחר שמגלה שזו רות ולאחר שהיא מספרת לו שהיא אחת מקרובי משפחתה של נעמי ולכן יש לו אפשרות להקים שוב את שם המשפחה, בעז נרגע ואומר לה שיעשה ככל יכולתו לשאת אותה לאשה.

למחרת נפגש בעז עם קרוב משפחה אחר שגם לו יש יכולת להקים בשנית את שם המשפחה, אך לאחר שהוא מתאר בפני הגואל את ההתחייבויות הכרוכות בכך, הגואל מוותר לבעז ומקיים טקס המזכיר את טקס החליצה.

שושלת בית דודעריכה

לבסוף בעז לוקח את רות לאישה ונולד להם בן בשם עובד, סבו של דוד כלשון הפסוק החותם את המגילה: "וּבֹעַז הוֹלִיד אֶת עוֹבֵד וְעֹבֵד הוֹלִיד אֶת יִשָׁי וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת דָּוִד" (מגילת רות, פרק ד', פסוקים כ"א-כ"ב).

חיבור המגילהעריכה

התלמוד (בבא בתרא, יד, ע"ב) מייחס את כתיבת המגילה לשמואל הנביא, שלו מיוחסים גם חלקים מספר שמואל.

חוקרים רבים תיארכו את זמנה של המגילה לימי בית שני. כך למשל טוענים ההיסטוריון צבי גרץ ואברהם גייגר כי המגילה היא כתב פולמוס שנכתב נגד מעשיהם של עזרא הסופר ונחמיה, שהרחיקו את הנשים הנוכריות[3]. יש הדוחים טענה זאת, מפני שמהסגנון משתמע כי המחבר תולה את מות מחלון וכליון בנשיאת הנשים הנוכריות ומפני שבכל המגילה אין אף נימה פולמוסית והיא מובאת בצורת סיפור מעשה גרידא[4].

השערה אחרת מייחסת את המגילה לתקופה שלאחר גלות עשרת השבטים, בניסיון להציג את ממלכת יהודה כגואל של עשרת השבטים[4].

לשון המגילהעריכה

היו שהוכיחו על פי לשון המגילה הארכאית כי היא נכתבה בזמנים קדומים מאוד. דוגמאות לכך הן הנטייה הקדומה לעתיד-נוכחת "תדבקין" ו"תדעין", והשימוש ב"והלכתי" במקום "והלכְתְ" לגוף שני. אך דוגמאות דומות מצויות בעיקר בספרים מסוף תקופת בית-ראשון, ראה "תִּתְחַמָּקִין" (ירמיה, ל"א, כ"א), "הלכתי" במקום "הָלָכְתְּ" (שם, כ), "מדוע אתי הלכתי" במקום "מדוע אַתְּ הֹלֶכֶת" (מלכים ב', ד', כ"ג), ועוד.

חוקרים אחרים הצביעו על עדויות לשוניות לאיחור המגילה. כך, למשל, המגילה עושה שימוש בצירוף "נשא אישה" (א', ד': "וַיִּשְׂאוּ לָהֶם נָשִׁים מֹאֲבִיּוֹת"), האופייני ללשון המקרא המאוחרת, וקיים גם בלשון המשנה. אך למעשה פועל זה, המוזכר אף בספר שופטים, כ"א, כ"ג, עשוי להתפרש גם שם במשמעות של נישואי אישה, ולפי פרשנות זו, הדבר מתאים לתקופה שבה התרחש סיפור המגילה על פי הפסוק הפותח. צירוף זה אינו בהכרח מחליף את "לקח אישה" של לשון המקרא הקלאסית (למשל: שמות, ב', א'), שסביר שמופיע כביטוי משפטי-רשמי יותר.

כמו כן, צורת הכתיבה "דוד" (ולא "דויד") מעלה שוב את ההשוואה דווקא לספרים הקדומים יותר כמו שמואל והמזמורים בתהילים המיוחסים לדוד בהם מופיעה תמיד בכתיבה חסרה, לעומת מלכים שרק ברובו מופיעה באותה צורה, ויתרה מכך לעומת ספרים מאוחרים עוד יותר כמו דברי הימים ועזרא ונחמיה בהם מופיעה תמיד בכתיבה מלאה.

קריאת המגילהעריכה

 
צילום מגילת רות

בקהילות רבות נהוג לקרוא את מגילת רות בחג השבועות, המנהג הוזכר כבר במסכת סופרים שנכתבה בתקופת הגאונים, ובמקורות שונים ניתנו לכך טעמים שונים. שלוש סיבות עיקריות:

  • מגילת רות מתרחשת בתקופת "הקציר", שזו גם התקופה של חג שבועות.
  • רות המואביה, שעל שמה נקראת המגילה, היא אם סבו של דוד המלך, שעל-פי המסורת נפטר בשבועות. מסורת זו מופיעה בתלמוד ירושלמי ובמדרש רות רבה. על-פי הגמרא[5] האומרת כי מיתתם של צדיקים היא ביום הולדתם, מקובל לומר שדוד המלך אף נולד בשבועות.
  • חג השבועות הוא גם חג מתן תורה. בתקופת התלמוד, במהלך הקביעה של הלוח העברי, נקבע התאריך ו' בסיוון כזמן מתן תורה: "בשישה בחודש [סיוון] ניתנה תורה" (תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ד', עמוד ב'). מעמד קבלת התורה בהר סיני נחשב מעין גיור של בני ישראל, שעד לאותו מעמד היו עבדים, ובמעמד הר סיני קיבלו את התורה והתחייבו לקיים אותה:במילים "נעשה ונשמע". וכמו שנאמר "וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ד' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע." (ספר שמות, פרק כ"ד, פסוק ז'). מגילת רות מספרת על רות המואבייה, נוכרייה שהצטרפה לעם ישראל וקיבלה את ההתחייבות לעם ישראל ולאלוהי ישראל. ולכן נוהגים לקרוא את המגילה בחג השבועות – הוא חג מתן תורה.

טעמים נוספים יש בקריאתהּ:

  • נושא מרכזי במגילת רות הוא גמילות חסדים, מה שמתאים למגמתה של התורה שניתנה בשבועות, שחז"ל אמרו עליה שתחילתה וסופה בגמילות חסדים.
  • שבועות הוא חג מתן תורה ובמגילת רות מסופר על מואבייה שבחרה מרצונה לקבל על עצמה עול תורה ומצוות.

מוטיבים ספרותייםעריכה

 
יד וַתִּשֶּׂנָה קוֹלָן, וַתִּבְכֶּינָה עוֹד; וַתִּשַּׁק עָרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ, וְרוּת דָּבְקָה בָּהּ.
רות מצטרפת לנעמי וערפה חוזרת לארצה, ציור מעשה ידי ויליאם בלייק, משנת 1795

מגילת רות מיוחדת בעיקר במוטיבים הספרותיים שלה. במגילה יש תמיד מתח ספרותי, שאינו נפתר עד לסוף המגילה. כך בתחילה מצבהּ של המשפחה הוא בכי רע; כאשר שבה נעמי לבית לחם נראה היה כי המצב ישתפר, אך בני העיר מקבלים אותה בקריאות תמיהה "הזאת נעמי?!". ובהמשך, כאשר פוגשת רות את בעז, שוב נדמה כי הכל מסתדר, אך בעז אינו נותן להּ תשובה חד משמעית לגבי עתידהּ, כיוון שקיימת בעיית הגואל הקרוב. לבסוף העלילה מגיעה אל הסוף הטוב, כאשר נישאת רות לבעז ונולד להם בן.

שמות סמלייםעריכה

משפחת אלימלך נעה מבית לחם, מקום המסמל בשמו גם מחסה (בית) וגם ביטחון כלכלי (לחם) אל שדה מואב, שם היוצר קונוטציה שלילית (שכן העם מואבי נזכר במקרא כאויב לעם ישראל). חוסר הלחם בבית לחם וחזרתו ("כִּי פָקַד ה' אֶת עַמּוֹ לָתֵת לָהֶם לָחֶם"), יישוב שכנראה היה אסם תבואה, אף הוא מוטיב ספרותי.

הדמויות במגילה נושאות בעליל שמות ספרותיים. כך בניו של אלימלך (ששמו אולי אמיתי, אך מעיד גם על מעמדו) נקראים מחלון וכליון – שמות שבמקור ייתכן אמנם שמשמעותם טובה (תכשיט ושלמות), אך הם גם מעידים על סופם (מחלה וכיליון). ילקוט שמעוני (רות א' רמ"ז) מצביע על הכתוב בדברי הימים: "וְיוֹאָשׁ וְשָׂרָף אֲשֶׁר בָּעֲלוּ לְמוֹאָב וְיָשֻׁבִי לָחֶם וְהַדְּבָרִים עַתִּיקִים" (דברי הימים א', ד', כ"ב), ומביא את דברי רב ושמואל הטוענים כי יואש ושרף הם שמותם המקוריים או כינוים של בני אלימלך (אם כי יואש ושרף הם מבני שלה, בניגוד למשפחת בעז שהייתה מבני פרץ). נעמי, אם המשפחה, דורשת את שמה: "אַל תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי, קְרֶאןָ לִי מָרָא, כִּי הֵמַר שַׁדַּי לִי מְאֹד" (רות, א', כ'). אף שמה של הכלה ערפה הוא רמז שפנתה עורף לחמותה נעמי, וכן שמה של רות נדרש על פי המדרש כי "ראתה בדברי חמותה" או כי "ריתתה מפני העבירות". הגואל הקרוב נקרא בֹּעַז ("בו עז" - סמל לכוח ולתמיכה, כשמו של אחד מעמודי המקדש - יכין ובועז), ושמו מעיד על מעשיו שהיה "אִישׁ גִּבּוֹר חַיִל" (רות, ב', א'). לעומתו, הגואל הקרוב יותר שסירב לגאול את רות – נמחק שמו מהמגילה ונקרא "פְּלֹנִי אַלְמֹנִי" (רות, ד', א').

נשים ופריצת נורמותעריכה

מגילת רות היא אחת משתי מגילות שגיבורותיו הראשיות והבולטות ביותר הן נשים המגילה הנוספת היא מגילת אסתר. הסיפור פותח אמנם באלימלך ובניו (המתים כולם כבר בפסוק החמישי), ומסתיים בפסוק של שושלת הולדת בנים זכרים, אולם כל עלילתו נסובה סביב שתי נשים ומעלליהן. גם בעז מופעל יותר מאשר פעיל.

סיפור רות ובעז דומה לסיפור תמר ויהודה, מייסדי השושלת של שבט יהודה. בשני המקרים מתים שני הבנים הצעירים של המשפחה ללא בנים לאחר נישואיהם. האדם שאמור לייבם אותן אינו עושה זאת (אצל תמר - שלה, ואצל רות - הגואל האלמוני); בשני המקרים יוזמות הנשים והן שבוחרות את הגבר, ונוקטות בפעולה אמיצה שאסורה לפי הנורמות החברתיות, והקשורה לפריצוּת או קרובה אליה, כדי להתקשר אליו; ובשתיהן קיימת מעורבות של אדם בוגר ומנהיגותי הפועל להמשיך את זרע המשפחה. במגילת רות אף נרמז הקשר במילים "וִיהִי בֵיתְךָ כְּבֵית פֶּרֶץ, אֲשֶׁר יָלְדָה תָמָר לִיהוּדָה, מִן הַזֶּרַע אֲשֶׁר יִתֵּן ה' לְךָ, מִן הַנַּעֲרָה הַזֹּאת." (רות, ד', י"ב).

המגילה מציגה את דוד כצאצא של גיורת מואבית. במדרשי חז"ל מסופר שהייתה מחלוקת בימי דוד האם האיסור על ביאת מואבים בקהל ה' חל גם על נשות מואב או רק על הגברים. להלכה נפסק שהאיסור הוא רק על גברים, ודוד המלך כשר לבוא בקהל ישראל ולהיות מלך. ישנם הטוענים שהמגילה דווקא מדגישה את הסיבוך וההפתעה במוצאו של המלך המגיע ממוצא בעייתי.

גמילות חסדיםעריכה

במשך הדורות עלו תהיות סביב הסיבה להכללת המגילה בתנ"ך; במדרש רות רבה מעלה רבי זעירא את השאלה, ועונה עליה: "מגילה זו אין בה טומאה ולא טהרה, ולא איסור ולא היתר, ולמה נכתבה? ללמדך כמה שכר טוב לגומלי חסדים" (רות רבה ב', יד).

מוטיב נוסף הוא עניין החסד שהמגילה נסובה סביבו. נעמי אומרת לכלותיה כי ה' יעשה איתן חסד כפי שעשו הן עימהּ כאשר לא נטשוה לאחר מות בניה (רות, א', ח'). בעז עושה חסד בשדה עם רות ודואג לה באופן מיוחד, והיא משתאה ואומרת "מַדּוּעַ מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לְהַכִּירֵנִי וְאָנֹכִי נָכְרִיָּה?" וגם נעמי כאשר רואה את מהלך העניינים אומרת "בָּרוּךְ הוּא לה', אֲשֶׁר לֹא עָזַב חַסְדּוֹ אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַמֵּתִים." ולבסוף כאשר רות מבקשת מבעז, שישא אותה לאישה הוא אומר לה: "הֵיטַבְתְּ חַסְדֵּךְ הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן".

חסדים במגילת רותעריכה

מגילת רות, בניגוד לאחרות, לא מביאה עמה מוסר השכל ישיר – ובזאת היא פתחה כר להשערות[6] וחשיבה נוספת, לניתוח ולהבנה עמוקה יותר של הדברים כי מוסר ההשכל אינו מוצג ומוגש לקוראים ישירות, ומכאן שלמגילה זו מגמה שונה. מגמת מגילת רות מתאפיינת בחסדים. לכל אורך המגילה, מהחלטתה של רות שלא לעזוב את נעמי ועד מערכת היחסים של רות ובעז, קוראי המגילה פוגשים במעשי חסד ובאמרות ופסוקים המתארים ומזכירים אותם. לדוגמה - נעמי מציינת את כלותיה על חסדן ומצפה כי ה' יזכן בגמול הולם: "יעש ה' עמכם חסד כאשר עשיתם עם המתים ועמדי" (רות, א', ח'); גם בעז זוכה לשבח דומה מפי נעמי: "ברוך הוא לה' אשר לא עזב חסדו את החיים ואת המתים" (רות, ב', כ') והוא שב ומברך את רות בזכות חסדה: "ברוכה את לה' בתי היטבת חסדך האחרון מן הראשון לבלתי לכת אחרי הבחורים אם דל ואם עשיר" (רות, ג', י'). דמויות המגילה אכן מרבות בגילויי חסד, מעשים שלפנים משורת הדין: רות דבקה בנעמי אף שאינה חייבת לעשות כן, ולמרות הפצרותיה של חמותה; היא דואגת לכלכלת חמותה, ואף בגאולתה היא עושה חסד עם בית נעמי, שהרי בזכותה לא יכרת שמו. אף בעז מתגלה כאיש חסד: הוא יוצא מגדרו לסייע לרות, נוטל על עצמו את עול כלכלת שתי הנשים, ולבסוף גואל את רות. הדמויות זוכות לשכר טוב: זכו רות ובעז ומזיווגם נשתלשל ובא לעולם המלך דוד (רות, ד', י"ז-כ"ב).

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

פירושים לספרעריכה

עיוניםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה