הסכם קונקורד

הסכם קונקורד הוא חוזה בין הפדרציה הבינלאומית לרכב (FIA), הקבוצות המתחרות באליפות הפורמולה 1 וקבוצת פורמולה 1(אנ'), הגוף המנהל את הזכויות המסחריות של האליפות. ההסכם קובע את האופן בו מחולקים בין הקבוצות הרווחים מזכויות השידור של המרוצים וחלוקת כספי הפרסים. השם "הסכם קונקוד" הוא למעשה שמם של שמונה הסכמים שונים שנחתמו במהלך השנים. ההסכם הראשון נחתם בשנת 1981 והוא נקרא על שם כיכר הקונקורד בה שוכנים משרדי הפדרציה. ההסכמים הראשונים נשמרו בסודיות גדולה עד שהעיתונאי פורסט בונד פרסם בשנת 2005 באתר RaceFax.com מסמך של 120 עמודים ובו תיאור ההסכם שנחתם בשנת 1997[1]

מטרת ההסכמים היא לחזק את המקצועיות ולהגביר את ההצלחה המסרחית של האליפות. על פי ההסכם כל הקבוצות מתחייבות לקחת חלק בכל המרוצים והאימונים במהלך העונה. הוודאות שבחוזה מאפשרת למקסם את מכירת זכויות השידור למדינות השונות. בתמורה מקבלות הקבוצות אחוז מסוים מתוך הרווחים על אותן זכויות.

הסכם ראשון (1981)עריכה

הועדה הספורטיבית הבינלאומית, הגוף שקבע ופיקח על הכללים של אליפות הפורמולה 1, הוחלף בשנת 1978 על ידי גוף חדש שהוקם על ידי FIA ונקרא הפדרציה הבינלאומית לספורט מוטורי (בצרפתית: Fédération Internationale du Sport Automobile או בקיצור FISA). הגוף החדש נתקל בהתנגדויות רבות מצד התאחדות יצרני הפורמולה 1 (FOCA), הגוף שייצג את האינטרסים של בעלי הקבוצות. ברני אקלסטון עמד בראש התאחדות היצרנים, בעוד ז'אן מארי באלסטר עמד בראש הפדרציה.

המלחמה בין שני הגופים שזכתה לכינוי "מלחמת FISA-FOCA" הובילה לביטול מספר מרוצים. יצרנית הצמיגים Goodyear Tire and Rubber Company איימה לפרוש מהאליפות, דבר שיכל להוביל להתמוטטות מסחרית. אקלסטון ארגן פגישה של נציגי הנהלת הקבוצות, יחד עם באלסטר במשרדי הפדרציה ששכנו בכיכר הקונקורד בפריז. ב-19 בינואר 1981, אחרי 13 שעות רצופות של משא ומתן כל המשתתפים חתמו על הסכם שזכה לכינוי הסכם קונקורד, על שם המקום בו נחתם.

מרבית פרטי ההסכם נותרו חשאיים, אם כי ידוע כי כל החותמים התחייבו שהקבוצות יופיעו לכל אחד מהאירועים, על מנת להבטיח יציבות לחוזה השידורים בטלוויזיה של האליפות. בנוסף, ואולי אף חשוב יותר, ההסכם נתן ליצרנים את הזכות למכור את זכויות השידור הטלוויזיוני של המרוצים. הזכות ניתנה בהשאלה לחברת Formula One Promotions and Administration ‏ (בהמשך שינתה את שמה ל-Formula One Group), חברה שהוקמה על ידי אקלסטון. בנוסף נקבעו כללים יציבים לאליפות. תוקף ההסכם נקבע עד ל-31 בדצמבר 1987.

הסכם שני (1987)עריכה

החברה שהקים אקלסטון קיבלה את הזכויות המסחריות לשידורי המרוצים (FOPA)‏. 47% מההכנסות הלכו לקבוצות, 30% לחברת Allsopp, Parker & Marsh ו-23% הועברו לפדרציה הבינלאומית לספורט מוטורי. בנוסף, ההכנסות מהתשלום אותו העבירו מארגני המרוצים הלכו גם הם ל-FOPA. בשנת 1987 סכום הפרסים הכולל עמד על 915,000 דולר למרוץ. סכום השמשיך לגדול בהתמדה במהלך ארבע השים הבאות. בשנת 1987 סכום הפרסים הכולל עמד על 915,000 $ למירוץ.

בשנת 1987 נחתם הסכם שני, שהיה בתוקף במשך ארבע שנים.

הסכם שלישי (1992)עריכה

בהסכם השלישי הוכנסו גם הנהגים כחלק מההסכם. כרבע מההסכם התייחס לסוגיה זאת ונקבע מעמדם המחייב של החוזים והקמת מערך בוררות עצמאית בה מופקדים החוזים בין הנהגים לקבוצות. בהסכם לא נעשה שינוי באופן חלוקת הכספים. גם הסכם זה נחתם לתקופה של ארבע שנים.

בעקבות מותם של רולנד רצנברגר ואיירטון סנה בגרנד פרי סן מרינו בעונת 1994 הוכנס תיקון להסכם. סעיף 7.5 שנוסף להסכם מאפשר ל-FIA לשנות את הכללים גם ללא הסכמת הקבוצות, אפילו במהלך העונה, אם קיים חשש אמיתי לפגיעה בבטיחותם של הנהגים[2].

הסכם רביעי (1997)עריכה

בשנת 1995 החליטה FIA על העברת הזכויות המסחריות מ-FOCA ל-FOPA לתקופה של 14 שנה, תמורת תשלום שנתי שתעביר החברה לפדררציה. קבוצות מקלארן, ויליאמס וטיירל מחו נגד ההחלטה וסירבו לחתום על הסכם הקונקורד החדש (שהדיונים עליו החלו בשנת 1993). קן טיירל כעס במיוחד על העובדה שאקלסטון, נשיא FOCA, דן בנושא העברת הזכויות לידי החברה הפרטית שברשותו. בנוסף, מחה טיירל על העובדה כי ההסכם נשמר בסודיות, דבר שהקשה על עמדת המיקוח של כל בעלי הקבוצות, מלבד אקלסטון. ההסכם הרביעי נחתם ב-5 בספטמבר 1996 על ידי כל הקבוצות, מלבד שלוש המתנגדות. תוקף ההסכם הוא מ-1997 עד ל-2002.

הסכם חמישי (1998)עריכה

ההתנגדות לצעדים של אקלסטון שהובילה את מקלארן, ויליאמס וטיירל לא לחתום על הסכם הקונקורד הרביעי פגעה קשות בהכנסות הקבוצות. במטרה לשכנע את כל הקבוצות לחתום על הסכם חדש לווה אקלסטון סכום של 1.4 מיליארד דולר והבטיח לקבוצות אחוז מהרווחים, אם יהיו. לאחר דיונים שנמשכו כשנה, במהלכה נקבעו כ-30 טיוטות להסכם, חתמו כל הקבוצות על הסכם חדש שתוקפו נקבע עד ל-31 בדצמבר 2007. על פי ההסכם החדש גדל מספר המרוצים בו התחייבו הקבוצות להשתתף בעונה מ-16 ל-17.

במסגרת החוזה חתמו הקבוצות ויליאמס ומקלארן על הסכם נוסף עם ברני אקלסטון. על פי ההסכם שתי הקבוצות אמורות היו לקבל כסף במקרה שאקלסטון ימכור מניות בחברה. אף על פי שאקלסטון מכר מניות ארבע פעמים, הקבוצות מעולם לא קיבלו את חלקן. הדבר הוביל את הקבוצות למאבק נגד משרד עורכי הדין שליווה אותן בטענה כי התרשלות בעריכת החוזה וחוסר תשומת לב לפרצות שהיו קיימות בו הובילה להפסד כספי[3]. כחלק מרכישת הזכויות על ידי חברת אלפא פרמה הוסדרו התביעות בסוף שנת 2005/תחילת 2006 בהסדר מחוץ לכותלי בית המשפט[4].

בשנת 1999 מכר אקלסטון 50% ממניות החברה לידי חברת קירש-מדיה עם אפשרות למכירת 25% נוספים לחברה. בעלי הקבוצות חששו כי שידורי המרוצים יעברו לערוצי טלוויזיה בתשלום ובכך יפגע החשיפה לפרסום במהלך המרוצים. לאחר משא ומתן כושל עם ליאו קירש החלו היצרנים לתכנן אליפות אלטרנטיבית החל מעונת 2008. באפריל 2002 הגישה חברת קירש-מדיה בקשה לפשיטת רגל ומניות החברה חולקו בין הבנקים לנושים באופן יחסי לגובה ההלוואות. בכך בא הסוף לדיונים על שידורים בערוצי בתשלום, אך לא במאבק על הכסף.

ב-7 בדצמבר 2004 נפגש אקלסטון עם כל בעלי הקבוצות, מלבד פרארי, והציע להם תשלום של 260,000,000 ליש"ט שיתפרש על פני שלוש שנים, תמורת הארכת חוזה השימוש בזכויות המסחריות עד לסוף עונת 2012. הקבוצות סירבו להצעה.

בינואר 2005 הודיעה פרארי על חתימה על הארכה. בתמורה קיבלה הקבוצה סכום כפול מהכנסות, זכות וטו על הצעות עתידיות ומענק חתימה בגובה 80 מיליון דולר[5]. החתימה של פרארי שברה את החזית האחידה של הקבוצות ובהמשך חתמו שאר הקבוצות על ההסכם. רד בול[6] וקבוצת ג'ורדן[7] חתמו על החוזה במהלך חודש יולי. ויליאמס הייתה הקבוצה הרביעית שחתמה על ההארכה עוד באותה השנה[8]. במרץ 2006 חתמו חמש הקבוצות הנוספות (ב.מ.וו-סאובר, רנו, הונדה, מקלארן וטויוטה) על הארכת הסכם הזכויות המסחריות עד לשנת 2012.

הסכם שישי (2009)עריכה

למרות המאמצים לחתום על הסכם קונקורד חדש לא נחתם הסכם חדש לפני פתיחת עונת 2008. ביולי 2008 התאחדו כל 10 הקבוצות והרימו את התאחדות קבוצות הפורמולה 1 (Formula One Teams Association או בראשי תיבות: FOTA) במטרה לדון בתנאים של החוזה. אחרי נתק בין ההתאחדות החדשה ל-FIA שנמשך לאורך החצי הראשון של עונת 2009 נחתם הסכם חדש בשם כל הקבוצות. ההסכם החדש קבע את חידוש תנאי החוזה כפי שהיו בשנת 1998 והתוקף נקבע עד ל-31 בדצמבר 2012. באותה ישיבה הוחלט גם על הגבלת תקציב ושינויים טכנולוגיים שיכנסו לתוקף החל מעונת 2010[9]. בניגוד להסכמים קודמים שנפרשו על פני כמאה עמודים כל אחד, הסכם זה התפרש על פני 350 עמודים.

הסכם שביעי (2013)עריכה

עונת 2013 נפתחה ללא הסכם קונקורד משותף לכל הקבוצות. עשר מתוך אחת עשרה הקבוצות חתמו על הסכמים נפרדים (קבוצת מרוסיה הייתה הקבוצה היחידה שהחלה את העונה ללא הסכם). לאחר משא ומתן ממושך אלקסטון וז'אן טוד, נשיא ה-FIA, הגיעו להסכמות על הסכם חדש ביולי 2013. החתימה על ההסכם נעשתה במהלך חודש ספטמבר אותה שנה ותוקפו נקבע עד ל-31 בדצמבר 2020.

למרות החתימה על ההסכם, חלק מהקבוצות חשו שהן נפגעו כתוצאה מההסכים הפרטניים שחתמו הקבוצות מול ה-FIA. לשש קבוצות הובטח מקום בקבוצות הדיון האסטרטגיות בהן מצביעים על שינויים טכנולוגיים לפני שהם מוגשים לאישור מועצת הספורט העולמית של FIA (הגוף הממונה על קביעת הכללים). הקבוצות הן פרארי, מקלארן, רד בול, מרצדס וויליאמס. קבוצה נוספת תקבע בכל שנה לפי ההישגים באליפות היצרנים של העונה הקודמת. חמש הקבוצות גם הבטיחו לעצמן תשלומים שנתיים מיוחדים בהיקף של עשרות מיליונים. כתוצאה מההסכמים קבוצת פרארי קיבלה בשנת 2015 סכום של 164 מיליון דולר לאחר שסיימה את עונת 2014 במקום הרביעי באליפות היצרנים. קבוצת ויליאמס, שסיימה מקום אחד לפניה, קיבלה רק 83 מיליון דולר, כמחצית מהסכום. חלוקת ההכנסות הלא אחידה הביאה את קבוצות פורס אינדיה וסאובר להגיש תלונה לנציבות התחרות של האיחוד האירופי בספטמבר 2015[10]. לאחר מכירת הזכויות המסחריות לקבוצת ליברטי מדיה, בסוף שנת 2017, משכו הקבוצות את התלונה[11].

הסכם שמיני (2021)עריכה

המשא ומתן על ההסכם הבא החלו כחלק מדיונים רחבים יותר על עתיד הספורט בשנת 2017. המועד אחרון נקבע ל-31 באוקטובר 2019. על פי הדיווחים, ההסכם היה קרוב לחתימה בסוף חודש ינואר 2020[12]. התפרצות מגפת הקורונה דחתה את סיום הדיונים[13]. במהלך סוף השבוע של גרנד פרי חגיגות ה-70[14], מנהל קבוצת מרצדס, טוטו וולף, הכריז על חוסר שביעות רצונו מתנאי ההסכם החדש. לדבריו, תקרת התקציב ושינוי חלוקת כספי הפרסים המוצעת פוגעים בעיקר בקבוצתו[15]. לאחר דיונים עם צ'ייס קארי, וולף שינה עמדה והצהיר על נכונותו לחתום על ההסכם החדש[16].

ב-18 באוגוסט הודיעו קבוצות ויליאמס, מקלארן ופרארי כי חתמו על ההסכם החדש. למחרת הודיעה הנהלת האליפות כי כל הקבוצות חתמו על ההסכם[17]. ההסכם, שיכנס לתוקפו ב-1 בינואר 2021 יהיה בתוקף עד לסוף שנת 2025.

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא הסכם קונקורד בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1997 Concorde Agreement, RceFax.com
  2. ^ Mosley zieht verstecktes Ass aus dem Ärmel, Motorsport-total.com, 24 June 2004 (בגרמנית)
  3. ^ McLaren und Williams kämpfen weiter um ihre Millionen, Motorsport-Total.com, 10 December 2005 ‏ (בגרמנית)
  4. ^ Einigung zwischen McLaren und 'Baker and McKenzie', Motorsport-Total.com, 17 January 2006‏(בגרמנית)
  5. ^ Ferrari agrees Concorde Agreement extension until 2012, Pitpass.com, 19 January 2005
  6. ^ Red Bull breaks ranks and signs Concorde Agreement, Grandprix.com, 18 July 2005
  7. ^ Jordan signs Concorde Agreement, Motorsport.com, 20 July 2005
  8. ^ WilliamsF1 Signs Extended Concorde Agreement, NewsonF1.com, 7 December 2005
  9. ^ פורמולה 1: נחתם הסכם חדש, באתר וואלה!‏, 1 באוגוסט 2009
  10. ^ Force India and Sauber lodge complaint against F1 with European Union, Sky Sport, 29 September 2015
  11. ^ Force India and Sauber drop EU complaint against Formula 1, Autosport, 25 January 2018
  12. ^ Carey says new Concorde Agreement in 'final stages', F1i.com, 24 January 2020
  13. ^ F1 News: Carey says 2021 Concorde Agreement talks "on the back burner", Autosport, 10 May 2020
  14. ^ גרנד פרי חגיגות השבעים היה מרוץ שנערך במסלול סילברסטון כמרוץ החמישי של עונת 2020. המרוץ נקרא כך על מנת להבחין בינו ובין גרנד פרי בריטניה שנערך שבוע קודם לכן על אותו המסלול
  15. ^ Mercedes and F1 in stand-off as Concorde Agreement deadline looms, Autosport, 7 August 2020
  16. ^ Mercedes now ready to sign Concorde Agreement after F1 talks, Autosport, 14 August 2020
  17. ^ CONFIRMED: All 10 teams reach new Formula 1 Concorde Agreement, Formula1.com, 19 August 2020