הקהילה הבהאית בטורקמניסטן
הקהילה הבהאית בטורקמניסטן היא קהילת מאמיני הדת הבהאית שצמחה בטורקמניסטן מסוף המאה ה-19, כאשר נשלטה בידי איראן הקאג'ארית. מרכז הקהילה בבירת טורקמניסטן אשגבאט, והיא נפוצה בערים אחרות כמו מרי ובלקנאבאט.
 | |
רבים מראשוני הקהילה היו בהאים שנמלטו בעקבות רדיפות דתיות באיראן. בין 1880 ל-1881, כבשה וסיפחה האימפריה הרוסית את טורקמניסטן. תחת השלטון הרוסי גדלה הקהילה הבהאית בטורקמניסטן, וקהילת הבהאים באשגבאט הייתה הקהילה הבהאית הראשונה שקיבלה הכרה מצד השלטונות. זו הקהילה הבהאית הראשונה שייסדה בית תפילה[1] ואחת הקהילות הבהאיות הראשונות שבחרה אספה רוחנית מקומית. שיאה של קהילת אשגבאט, היה בשנים הראשונות לאחר המהפכה הרוסית.[2][3][4] החל משנות ה-20 רדפו השלטונות הסובייטים בטורקמניסטן ובברית המועצות את הקהילות הבהאיות, ברדיפות שהגיעו לשיאן ב-1938 כאשר נעצרו, הוגלו או נכלאו מרבית הבהאים באשגבאט.[2][3][4][5][6] מצב הקהילה התייצב לקראת שנות ה-80 וה-90, וב-1989 הייתה זו הקהילה הבהאית הראשונה שייסדה מחדש את האספה הרוחנית שלה בברית המועצות.[3] הרעה נוספת במצב הקהילה החלה לאחר התפרקות ברית המועצות וקבלת עצמאותה של טורקמניסטן. כיום חיים בטורקמניסטן כ-1,000 בהאים, בערך, ללא הכרה רשמית מצד הרשויות ותחת הגבלות חוקתיות משמעותיות.[7][8][9][10]
היסטוריה עריכה
ייסוד הקהילה וצמיחתה תחת שלטון הקיסרות עריכה
על ראשית הקהילה הבהאית בטורקמניסטן לא ידוע לנו דבר מלבד אנקדוטה לפיה איבן-י אסדאק (אנ'), ככל הנראה אחד מתשעה-עשר שליחי בהאא אללה באותו השם, ביקר בארץ ב-1875. אסדאק הוזמן על-ידי צ'יף טורקמני למבצר קארים-ורדי אישאן, שם הצ'יף ו-12 מוסלמים סונים נוספים המירו את דתם לאמונה הבהאית.[3][11]
בין 1881 ל-1882, לאחר הכיבוש הרוסי של טורקמניסטן והקמת אשגבאט, ביקר חאג'י מירזא חסן, גיסו של הבאב המכונה אפנאן-י כביר ("אפנאן הגדול"), בטורקמניסטן וזיהה פוטנציאל באזור המתחדש. הוא הנחה את בנו, אקא סעיד אחמד אפנאן, לרכוש חלקת אדמה בעיר החדשה בשמו. בהמשך פנה אקא סעיד לחאג'י מוחמד כאזם אספהאני אשר שלח לבסוף את אחיו (שהתגורר בקוצ'ן (אנ') הסמוכה לגבול הטורקמני), חאגי-עבדול חוסיין, לרכוש את הקרקע באשגבאט.[2][12]
ב-1883 החלה רדיפה דתית כנגד הבהאים באיראן. בתגובה לפרעות ביקשו כמה מהבהאים באספהאן וביזד לפנות לקיסר הרוסי בבקשה להגן על העדה הבהאית. בהאא אללה אסר על פנייה שכזאת אך אישר מעבר לאשגבאט.[2] ב-1884, על רקע הפרעות ואישורו של בהאא אללה, התיישבו ארבעת הבהאים הראשונים באשגבאט, ביניהם אקא מוחמד רידא ארבאב אספהאני, בנו של חאג'י מוחמד כאזם שהוזכר מעל. בין 1884 ל-1889, עברו לאשגבאט משפחות בהאיות נוספות, בעיקר בנאים וסוחרים שמצאו פוטנציאל ביישוב המתחדש. בדצמבר 1887 יוסדו המבנים הבהאים הקהילתיים הראשונים בעיר, בית מרחץ ציבורי ובית מפגש. עד 1889 חיו באשגבאט כ-400 בהאים, בערך.[2][3][4]
לצד הבהאים היגרו לעיר גם איראנים שיעים, אשר נשאו משקעים דתיים כנגד העדה הבהאית. ב-8 בספטמבר 1889 נרצח לאור היום, בשוק המרכזי, ובפני קהל, נציג משפחת אפנאן באשגבאט, חאג'י מוחמד רידא אספהאני. חאג'י מוחמד היה אחד מהמנהיגים הבהאים המרכזיים בעיר והיה נודע בפומבי כחבר בעדה הבהאית, זאת בניגוד למקובל עד אז. את הרצח תכננו איראנים שיעים שהגיעו לאשגבאט למטרה זאת, כחלק מתוכנית לפרעות נרחבות נגד העדה הבהאית בעיר. מתכנני הפרעות טענו בפני השלטון הקיסרי כי מדובר בסכסוך פנים-שיעי, ושעליו להימנע מהתערבות בסכסוך מעין זה. נציגי הקיסרות לא קיבלו את טענות אלו, והחלו לאסור את משתפי הפעולה בתוכנית נגד העדה הבהאית. רבים מאלו ברחו חזרה לאיראן, בעוד תשעה נאסרו והובאו למשפט. בנובמבר 1890 נערך המשפט בפני שופטים צבאיים שהובאו במיוחד מהבירה. את העדה הבהאית ייצג שליחו של בהאא אללה, אבו אל-פצ'ל גולפאיגאני, אשר הגיע לעיר ממשהד ב-16 ביולי באותה השנה.[13] השופטים הנחו על בני הקהילות השונות, הבהאית והשיעית, שישבו בנפרד בבית המשפט. זו הייתה הפעם הראשונה בה רבים מבני הקהילה הבהאית באשגבאט חשפו את זהותם הבהאית. כמו כן, זו הפעם הראשונה בהיסטוריה של העדה הבהאית בה קיבלה העדה הכרה רשמית כדת הנפרדת מהאסלאם. בית-המשפט גזר מוות על שני הרוצחים עצמם, ארבעה הוגלו ונכלאו בסיביר, אחד נאסר ואחד נמצא לא אשם. בעקבות בקשת הקהילה הבהאית הומרו עונשי המוות למאסרי עולם. בהאא אללה והקהילה הבהאית בירכו את הקיסרות הרוסית על פועלם. לפרשת הרצח והמשפט היו שתי השפעות משמעותיות על הקהילה הבהאית בעיר. ראשית, היחשפותם של בני העדה הבהאית הביאה להפרדה בינם לבני העדה השיעית בעיר. דבר אשר גרר התמעטות משמעותית בכמות המומרים לאמונה הבהאית (זאת על רקע החוק הקיסרי שאסר המרת דת מהנצרות האורתודוקסית ועל רקע הניתוק התרבותי והחברתי בין הבהאים לטורקמנים המקומיים). כמו כן, היפרדותם של בני הקהילה הבהאית מהקהילה השיעית חייבה ייסוד מוסדות ורשתות חברתיים עצמאיים לקהילה הבהאית. הקהילה הבהאית הפכה למובחנת יותר ומאורגנת יותר. בין 1889 ל-1891, על רקע פרעות נוספות באיראן כנגד העדה הבהאית (באספהאן, יזד, טהראן וח'וראסאן), ובעקבות פרשת המשפט, הצטרפו לקהילת אשגבאט בהאים רבים נוספים. בין השנים 1894–1895 החלה הקמתו של בית ספר לבנים. זה הושלם ב-1897. בתקופה זו נוסד בעיר גם בית קברות של הקהילה.[2][3][4][14]
בין השנים 1895–1896 הפכה קהילת הבהאים באשגבאט לאחת הקהילות הבהאיות הראשונות בעולם (אולי הראשונה) שהקימה אספה רוחנית נבחרת. בראשות הוועידה עמדו כמה מהסוחרים ואנשי הרוח הבכירים בקהילה הבהאית, ביניהם סייד מהדי גולפאיגאני, אשר החליף את דודו, אבו אל-פצ'ל (שעזב את טורקמניסטן שנה קודם לכן והתיישב בסמרקנד, שם סייע בייסוד קהילה בהאית מקומית[15]), כבכיר אנשי החינוך והרוח הבהאים בקהילה.[13] נכון לשנת 1902, חיו באשגבאט 1,000 בהאים, בערך.[2][3][4]
בספטמבר 1902 החלה הקהילה לעמול על הפרויקט הגדול בתולדותיה – הקמת בית התפילה הבהאי הראשון בעולם. לצורך ביצוע הפרויקט שלח עבד אל-בהאא את השליח אפנאן-י יזדי (הידוע בכינוי וכיל א-דוולה (אנ')), בן דודו של הבאב, לפקח על הפרויקט. א-דוולה הגיע לאשגבאט מיזד והקמת בית התפילה החלה ב-31 באוקטובר 1902. וכיל א-דלווה השקיע את מירב ממונו לצורך מימון הפרויקט, ואסף בנוסף תרומות מרחבי העולם הבהאי. בנובמבר 1904 התקיים טקס בו הניח המושל הרוסי, גנרל סובוטיץ', את אבן הפינה למקדש. על הבנייה עצמה פיקחו חבר האספה הרוחנית אוסתאד' עלי אכבר יזדי ומהנדס רוסי בשם וולקוב. ב-1907 עזב א-דוולה לעכו והשאיר את בנו, מירזא מחמוד, לפקח על הפרויקט. ב-1908 ביקר צ'ארלס מייסון רמי באשגבאט ודיווח בעיתונות הבהאית על התקדמויות הקהילה הבהאית בטורקמניסטן.[14] בהמשך אותה השנה נשלמה בנייתו של בית התפילה, עבודות על קישוט ושיפור המבנה המשיכו עד 1919. בית התפילה הבהאי היה אחד המבנים הבולטים והמרשימים ביותר באשגבאט, גדול יותר מכל מסגד או כנסייה בעיר. חזית המקדש פנתה לכיוון עכו, ומסביב למקדש הוקם גן. המקדש מוקם בסביבת מבני הציבור הבהאים הקיימים, ולצדו נוסדו גם בית ספר לבנות, שני גני ילדים, חדר קריאה וספרייה. ייסוד בית התפילה הבהאי באשגבאט נתן השראה לייסוד מקדש דומה במרי השכנה, שם החלה לפעול קהילה בהאית קטנה באותן השנים. לאחר בקשת בני הקהילה אישר עבד אל-בהאא את הקמתו של מקדש בהאי במרי, ובית תפילה קטן נוסד שם.[1][2][3][4][14][16]
תחת השלטון הסובייטי עריכה
מבחינות רבות, בעשור הראשון שלאחר המהפכה הקומוניסטית ב-1917 הגיעה הקהילה הבהאית בטורקמניסטן לשיאה. בתחילה, בין השנים 1918–1920, תחת שלטון טורקמני דמוקרטי מקומי (אנ'), ולאחר מכן תחת שלטון הבולשביקים, שכבשו את טורקמניסטן ב-1920, בזמן מלחמת האזרחים ברוסיה. נפילתה של הקיסרות הרוסית גררה את הסרת המגבלות על ההמרה לדת הבהאית בקרב האוכלוסייה הרוסית, עקב כך החלה הקהילה הבהאית בטורקמניסטן וברוסיה לפעול להפצת הדת ברבים. בעקבות הצטרפותם של חברים חדשים לעדה, ועל רקע הגידול הטבעי באוכלוסייה הצומחת, עלה מספר הבהאים באשגבאט לבערך 4,000 עד 1919 (בערך 3% מכלל הבהאים בעולם דאז). מרבית החברים הבהאים בקהילה היו סוחרים, חנוונים ובעלי מלאכה, לצידם פעלו נתח גדל של אקדמאים ואנשי רוח. ב-1917 הקימה הקהילה מגזין בהאי בשם "ח'ורשיד-י ח'ואר" אותו ערך סייד מהדי גולפאיגאני. בנוסף, הוקמה ליגת נוער בהאי שהקימה ספרייה ציבורית, פרסמה לוח שנה בהאי למשך עשור, ארגנה סמינרים, והעבירו שיעורי מוזיקה ואוריינות למבוגרים. ב-1920 קיבלה האספה הרוחנית באשגבאט הכרה מצד השלטונות, וב-1925 קמה האספה הרוחנית הלאומית של טורקמניסטן.[2]
פריחתה של הקהילה הבהאית בטורקמניסטן וברוסיה באה על רקע המאבק המוקדם של השלטונות הסובייטים במוסדות הדתיים בברית המועצות. לאורך העשור השני של המאה העשרים ארגנו השלטונות הסובייטים בטורקמניסטן מספר כינוסים המוניים בהם תקפו את המוסדות הדתיים השונים. כינוסים מסוג זה התקיימו באשגבאט ב-8 עד 11 ביוני 1921, וב-25–26 באפריל ו-19–20 באוקטובר של 1925. סייד מהדי גולפאיגאני הגן על העדה הבהאית בכינוסים אלו לצד נציגי העדות הנוצריות. ידיעות על כינוסים אלו דווחו בתקשורת הסובייטית והביאו הן לעלייה במספר הנוכחים בכינוסים עצמן, והן לפרסום והפצת האמונה הבהאית בברית המועצות, פרסום אשר הוביל בין השאר לייסוד קהילות בהאיות חדשות במרחב הסובייטי. השלטונות הסובייטים תקפו את קהילות הבהאיים דרך התקשורת, וטענו כי האמונה הבהאית מרחיקה את מחשבותיהם של הצעירים מהבולשביזם.[2]
השתייכותם של רבים מבני הקהילה הבהאית הן למעמד הסוחרים ובעלי הממון, והן למיעוט הפרסי בברית המועצות הקלה על קטלוגם כיריבים ארכיטיפים לשלטון הסובייטי. החל מ-1926, החלו הסובייטים לעקוב אחר פעילויות הבהאיים באופן צמוד. ב-1928, במסגרת מאבקו האנטי-דתי של סטלין החלה המשטרה החשאית הסובייטית לפשוט על כינוסים בהאים באשגבאט, לעצור בהאים מובילים ולהחרים ספרות בהאית. כמו כן, הוחרם בית הדפוס הבהאי, הוטלו הגבלות חמורות על פעילות האספה הרוחנית הבהאית ופעילות תנועות הנוער הבהאי הופסקה לחלוטין. בהמשך אותה שנה, ובמסגרת החלטת השלטונות הסובייטים בזיקה למוסדות דת, החרימה הממשלה את בניין בית התפילה הבהאי באשגבאט. הקהילה הבהאית אמנם המשיכה להשתמש בבניין בשלב זה, אך במסגרת חוזה השכרה חינמית ל-5 שנים כל פעם, אשר התקיים בתנאי לפיו הקהילה הבהאית חייבת להשקיע ממון רב בתחזוק, שיפוץ לפי-דרישה ומימון הביטוח על הבניין, עול כלכלי שהקהילה הבהאית בטורקמניסטן התקשתה לכסות ללא סיוע הקהילה הבהאית הבין-לאומית ושוגי אפנדי, מנהיג הדת הבהאית מאז תחילת אותו עשור. ב-1929 סגרו והחרימו השלטונות הסובייטים את בתי הספר וגני הילדים של הקהילה הבהאית, שקיבלו באותו הזמן קרוב ל-1,000 ילדים ונערים. בהדרגה, תוך כמה שנים, הפעילויות המוסדיות, התרבותיות והחינוכיות של הקהילה הבהאית צומצמו ולעיתים אף בוטלו לחלוטין. בהמשך, עם התחזקות החקיקה והפעילות כנגד העדה הבהאית, הוחרמו בתי עסק בהאים, נכלאו מובילי הקהילה, הוגלו לסיביר וגורשו לאיראן, בעוד אחרים מצאו את מותם בנסיבות מסתוריות. האפליה כנגד הבהאיים לא הסתפקה בהנהגה ובעלי הממון בלבד, בהאים רבים איבדו את עבודתם וסטודנטים בהאים גורשו מהאוניברסיטאות.[2][3][4]
לקראת אמצע שנות ה-30 חלה הקלה במדיניות הסובייטית כנגד העדה הבהאית. ב-1935 חזר בית התפילה לבעלות בהאית מלאה, והתחדשה הפעילות החברתית בו. הרעה נוספת חלה ב-1936 כאשר תכננו הרשויות הסובייטיות להחרים את הגנים מסביב לבית התפילה הבהאי, מהלך שהמועצה הרוחנית הבהאית הצליחה לבטל. למרות ההרעה המתמשכת, עודד שוגי אפנדי את העדה הבהאית בטורקמניסטן שלא להגר בחזרה לאיראן. להיפך, אפנדי עודד את חברי הקהילות לקבל אזרחות סובייטית, לבוא בהידברות עם הרשויות הסובייטיות ואף להיכנע לדרישותיהם במידת הצורך. נכון ל-1938, חיו באשגבאט קרוב ל-1,400 משפחות בהאיות. הפעילות הסובייטית האנטי-בהאית חזרה בשיא עוצמתה בפברואר של אותה השנה, אז פתחו הסובייטים בגל מעצרים המוני כנגד הקהילה הבהאית באשגבאט בפרט ובברית המועצות בכלל. על פי הדיווחים, כמעט וכל הגברים הבהאים באשגבאט נעצרו באשמת "סיוע לזרים", מתוכם 500 נכלאו לשנה לפחות, אחרים הוגלו לסיביר. כ-600 נשים וילדים בהאים גורשו לאיראן, ורבים אחרים לפבלודר שבקזחסטן. בית התפילה הבהאי הוחרם בשנית, הפעם נעשה לגלריה לאומנויות.[1][2][3][4][5][6][16]
כתוצאה מהרדיפה הקשה נותרו באשגבאט וסביבתה כ-200 בהאים, בערך, והופסקה כל פעילות קהילתית-דתית מאורגנת. מבנה בית התפילה הבהאי נפגע קשה ברעידת האדמה של 1948, ונחלש עוד יותר אחר הגשמים הכבדים שירדו בשנים הבאות. לבסוף, ב-1963 הרסו הרשויות הסובייטיות את המבנה הפגוע ובנו במקומו פארק ציבורי.[1][3][16] במסגרת פרויקט מסע הצלב של עשר השנים (אנ') שהתחיל ב-1953, סימן שוגי אפנדי את הרפובליקות הסובייטיות האסייתיות כמטרה לפעילות בהאית חדשה או מתחדשת. משום שקהילות בהאיות מצומצמות כבר התקיימו באזורים אלו לא מונו במסגרת מסע-הצלב אבירים שעניינם היה רפובליקות אלו.[5] החל מ-1956, החלו לחזור חלק מהבהאים שהוגלו וגורשו לסיביר בחזרה לאשגבאט.[3] בין 1978 ל-1979, על רקע השינויים הפוליטיים ותחילת המלחמה באפגניסטן היגרו לטורקמניסטן בהאים (אנ') משם.[17]
שקיעת השלטון הסובייטי סימנה התפתחויות חיוביות עבור הבהאים בברית המועצות. ברידוואן 1989 נוסדה מחדש האספה הרוחנית הבהאית באשגבאט. זו הייתה האספה הרוחנית המקומית הראשונה שנוסדה בברית המועצות מאז פירוק האסיפות הבהאיות בשנות ה-30 וה-40. 61 בהאים נמצאו מתאימים להצגת מועמדות עבור האספה. אחד הפרויקטים הראשונים של הקהילה היה הקמת מרכז קהילתי בהאי בעיר. ב-31 בינואר 1990 קיבלה האספה הכרה רשמית מהשלטון המקומי. בהמשך אותה שנה, לאחר הקמת האספה הרוחנית של מוסקבה, ביקר יד האמונה עלי אכבר פוּרוּתן (אנ') באשגבאט במשך שבועיים. עלי אכבר גדל באשגבאט וגורש לאיראן מברית המועצות ב-1930 על רקע פעילותו בקהילה הבהאית. ב-23 בספטמבר 1990 התאספו עשרים ושישה בהאים לבחירת אספה רוחנית חדשה במרי. נכון לספטמבר 1991 חיו בטורקמניסטן כ-125 בהאים, בארבע קהילות (אשגבאט, מרי, בלחאניה ובבירנאלי). עם התפרקות האספה הרוחנית הלאומית של ברית המועצות בשנת 1992, הוקמה אספה רוחנית אזורית לכל מרכז אסיה (טורקמניסטן, קזחסטן, קירגיזסטן, טג'יקיסטן ואוזבקיסטן) שמושבה באשגבאט.[3]
הקהילה הבהאית היום עריכה
מצב הקהילה הבהאית בטורקמניסטן לא השתפר לאחר נפילת ברית המועצות וייסוד הרפובליקה. ב-1994 הכריזה הקהילה הבהאית בטורקמניסטן על יסוד מועצה רוחנית לאומית חדשה.[18] ב-1996 קבע הממשל הטורקמני רף של לפחות 500 חברי קהילה עבור קבלת הכרה רשמית, בעקבות החוק, ביטלה הממשלה ב-1997 את מעמדה הרשמי של העדה הבהאית במדינה משום שלא עמדה ברף זה[10] (שתי הדתות היחידות שכן קיבלו מעמד רשמי היו הכנסייה הנוצרית אורתודוקסית והאסלאם הסוני).[9][19] ביוני 1999 ביקרו נציגי השלטון במרכז הקהילה הבהאית באשגבאט והזהירו את חברי הקהילה שלא להפיץ חומרים דתיים.[10] מאז אוקטובר 2003 קובע החוק הטורקמני כי פעילות קהילות דתיות בלתי רשומות אינה חוקית, אין ביכולתן לנהל או להקים מוסדות קהילתיים, אסור להן לקיים פעילות דתית ציבורית או להחזיק בבתי תפילה. ב-24 במרץ 2004 שינתה הממשלה בראשות ספרמורט ניאזוב את חוק הקהילות הדתיות והתירה הכרה, בהתאם להרשמה, עבור "קבוצות דתיות" בנות בין 5 ל-50 משתתפים ועבור "ארגונים דתיים" בני מעל 50 חברים וחברות. בפועל ממשיך הממשל להערים קשיים על תהליכי ההרשמה ולעיתים מתעמר ומאיים על אלו שפונים לרשויות לצורך הכרת קבוצה או ארגון דתי.[9] ביום שינוי החוק עצמו פלשו המשטרה החשאית הטורקמנית לבית אחד מחברי הקהילה הבהאית בבלקנאבאט. המשטרה החרימה ספרות דתית ורכוש של הקהילה הבהאית המקומית ואף איימה על בעל הדירה שאם לא יתכחש לאמונתו אשר "מפלגת את החברה הדמוקרטית", ביתו יילקח ממנו. כפי שמדווחת התקשורת הזרה, אין מדובר באירוע יחידני.[8] מחלקת המדינה האמריקאית מתחה שוב ושוב ביקורת על ההגבלות של טורקמניסטן על חופש הדת, כולל היחס שלה לקהילה הבהאית. משקיפים מאמינים שהממשלה רואה באמונה הבהאית ובדתות מיעוטים אחרות מקורות פוטנציאליים להתנגדות פוליטית שעלולה לערער את יציבות המשטר.[19][20] נכון ל-2005, העריך ארגון ה-ARDA (אנ') כי חיים בטורקמניסטן כ-1,000 בהאים.[7]
ראו גם עריכה
קישורים חיצוניים עריכה
- Graham Hassall, Notes on the Babi and Bahá'í Religions in Russia and its territories, Bahá'í Library, 1993
- Moojan Momen (אנ'), The Bahá'í Community of Ashkhabad, Bahá'í Library, 1991
- Moojan Momen, Turkmenistan, Bahá'í Library, 1995
- V. Rafati, BAHAISM vi. The Bahai Community of Ashkhabad, Encyclopaedia Iranica, 2011
הערות שוליים עריכה
- ^ 1 2 3 4 Bahá'í Houses of Worship, Bahá'í Topics, 2011
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 Moojan Momen, The Bahá'í Community of Ashkhabad, Bahá'í Library, 1991
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 Moojan Momen, Turkmenistan, Bahá'í Library, 1995
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 V. Rafati, BAHAISM vi. The Bahai Community of Ashkhabad, Encyclopaedia Iranica, 2011
- ^ 1 2 3 Moojan Momen, Russia, Bahá'í Library, 1995
- ^ 1 2 The Bahá'í World Vol. VIII: 1938-1940 (Wilmette, Illinois: Baha'i Publishing Trust, 1981), pp. 87-90
- ^ 1 2 Most Baha'i Nations, ARDA, 2005
- ^ 1 2 Felix Corley, TURKMENISTAN: Religious communities theoretically permitted, but attacked in practice?, Forum 18, 2004
- ^ 1 2 3 Felix Corley, TURKMENISTAN: Religious freedom survey, April 2004, Forum 18, 2004
- ^ 1 2 3 Turkmenistan: Harassment and imprisonment of religious believers, Amnesty International, 2000
- ^ Stephen Lambden, EBN AṢDAQ, MĪRZĀ ʿALĪ-MOḤAMMAD, Encyclopaedia Iranica, 2011
- ^ Afnán-i-Kabír, Bahaipedia, 2023
- ^ 1 2 Moojan Momen, Gulpáygání, Mirza Abu'l-Fadl, .Bahá'í Library, 1995
- ^ 1 2 3 Graham Hassall, Notes on the Babi and Bahá'í Religions in Russia and its territories, Bahá'í Library, 1993
- ^ Duane L. Herrmann and Hasan T. Shodiev, Preliminary History of the Bahá'í Community of Samarkand, Uzbekistan, Bahá'í Library, 2004
- ^ 1 2 3 Baha'i House of Worship - Ashkabad, Central Asia,.The Baha'i Faith, 2007
- ^ Bahá'í Faith in Afghanistan, .2008
- ^ Graham Hassall, National Spiritual Assemblies, .Bahá'í.Library, 2001
- ^ 1 2 Turkmenistan - International Religious Freedom Report 2007, .U.S. Department of State, 2007
- ^ Turkmenistan - International Religious Freedom Report 2003, .U.S. Department of State, 2003