חטיבת ירושלים

חטיבת חיל רגלים בצה"ל

חטיבת ירושלים (חטיבה 16) היא חטיבת מילואים חיל רגלים (חי"ר) בצה"ל, שלחמה בכל מלחמות ישראל.

חטיבת ירושלים
סמל חטיבה 16
סמל חטיבה 16
סמל חטיבה 16
פרטים
מדינה ישראלישראל ישראל
שיוך צה"ל
זרוע היבשה
סוג חיל הרגלים במילואים
בסיס האם מחנה שדה תימן
אירועים ותאריכים
תקופת הפעילות ינואר 1949 – הווה (כ־75 שנים)
מקים היחידה מישאל שחם
מלחמות מלחמת העצמאות  מלחמת העצמאות
מבצע קדש  מבצע קדש
מלחמת ששת הימים  מלחמת ששת הימים
מלחמת ההתשה  מלחמת ההתשה
מלחמת יום הכיפורים  מלחמת יום הכיפורים
מלחמת לבנון הראשונה  מלחמת לבנון הראשונה
מלחמת לבנון השנייה  מלחמת לבנון השנייה
מבצע צוק איתן  מבצע צוק איתן
מלחמת חרבות ברזל
נתוני היחידה
ציוד עיקרי נשק אישי נשק קל: M16 קצר, מאג, נגב, רקטת M-72 לאו, רובי צלפים M24 SWS וברק. ניידות נגמ"שי M-113
פיקוד
יחידת אם

בעבר: עוצבת עידן

כיום: עוצבת סיני
דרגת המפקד אלוף-משנה  אלוף-משנה
מפקדים מפקדי החטיבה

החטיבה הוקמה בשלבים. לקראת סוף מלחמת העצמאות הוקמה חטיבת מחוז על בסיס לוחמי ההגנה (חיילי חי"ש, חי"מ), האצ"ל והפלמ"ח ממרחב ירושלים. בתחילת 1949 הוקמה חטיבה 16/160 באזור המרכז ותל אביב. החטיבה הועברה לירושלים כמה חודשים לאחר הקמתה. לקראת סוף 1949 הוחלט להקים חטיבת מחוז 16 (שנקראה חטיבת ירושלים) ממיזוג חיילי חטיבת עציוני (חטיבה 6), חטיבת המחוז וחטיבה 16/160. בחטיבת המחוז המוקמת היו שמונה גדודי מילואים (ארבעה גדודי חי"ר וארבעה גדודי חי"מ). בנוסף לגדודי החי"ר היו כפופים לחטיבה גם סיירת חטיבתית, כוחות שריון (18 טנקים), ארטילריה (מרגמות כבדות), הנדסה, הג"א (8,000 חיילים) והגנה מרחבית (5,000 חיילים).

בהקמתה היה יעודה העיקרי של החטיבה ההגנה על ירושלים והפרוזדור שהוליך אליה, ובמיוחד הר הצופים והקו העירוני, אולם עם השנים השתנה היעוד והרכב הכוחות, ואין קשר בין החטיבה לבין ירושלים. עד שנת 1974 היה מחנה שנלר מחנה הקבע של החטיבה, ועד שנות התשעים של המאה ה-20 היו רוב חיילי החטיבה בני העיר ירושלים וסביבתה. לאחר מלחמת יום הכיפורים פוצלה חטיבה 16 לשתי חטיבות: חטיבת חיר"מ (חי"ר מעולה) 97 וחטיבת חי"ר 266. בשנת 1985 נסגרה חטיבה 266 וחטיבת חיר"מ 97 הפכה לחטיבה 310. בשנת 2010 נערך בגבעת התחמושת בירושלים טקס בו הוחזר לחטיבה 310 מספרה המקורי, 16, במעמד ראש העיר. נכון ל-2021, חטיבה 16 היא חטיבת חיר"מ במילואים השייכת לעוצבת סיני. עד שנת 2009 היה מפקד החטיבה גם מפקד משמר הכבוד בטקס פתיחת יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ברחבת הכותל, אחראי על סידורי הקבורה של מנהיגי העם בחלקת גדולי האומה בהר הרצל, ואחראי על מצעדי צה"ל שהתקיימו בירושלים.

הרקע להקמת המרכיבים בחטיבה - פלוגות החי"ש וגדוד מוריה עריכה

 
שלהבת עציוני- אנדרטה לחללי חטיבת עציוני, בגן בלומפילד בירושלים
 
שלט הנצחה לגדוד מוריה מחטיבת עציוני בגן הלאומי בקסטל

בשנת 1936 פרץ בארץ ישראל המרד הערבי הגדול, שנמשך שלוש שנים עד לשנת 1939. במרד הערבי עברו הערבים לפעולות איבה ממוקדות של כנופיות מאומנות נגד יהודים בודדים בשטחים חקלאיים, בעורקי תחבורה, ביישובים מבודדים ובנקודות תורפה אחרות. הראשונים שעברו מהגנה פסיבית להגנה פעילה היו יצחק שדה ואליהו בן חור, אנשי סניף ירושלים של ההגנה. הם ארגנו כבר בשנת 1936 פלוגות ניידות שנקראו הנודדת. פלוגות אלו עברו מהגנה פסיבית לפעולה אקטיבית, מהלך שכונה "היציאה מן הגדר". אנשי הנודדת לא המתינו לתוקפים אלא ארבו להם מעבר לגדרות היישובים ויצאו לתקוף כפרים שנתנו מחסה לפורעים. בסוף שנת 1937 הפכו הפלוגות הנודדות באופן רשמי לפלוגות השדה, שנקראו בקיצור פו"ש.[1]

במהלך שנת 1939, לאחר פירוק הפו"ש, הוחל בהקמת גדודים של חיל שדה (חי"ש). בירושלים קמו שני גדודי חי"ש. מטרות הגדודים היו לבצע סיורים, ליזום פעילות גרילה (לוחמה זעירה) שכללה מארבים ופשיטות על כפרי פורעים ובסיסיהם, אבטחת עובדים, אבטחת פעילות עלייה על הקרקע של יישובים חדשים, אבטחת דרכים שהובילו ליישובי הספר וישובים מבודדים, אבטחת הורדת מעפילים, תפיסת עמדות מחוץ לגבולות יישובים יהודיים ושכונות יהודיות בערים, בעתות חירום ונכונות לגיוס מלא. ביולי 1943 הופקד החי"ש על הפעילות ההתקפית וההגנתית בתחום המחוזי, תוך שהוא נשען על בסיס יישובי ויוצא לפעילות בתחום האזור. על מרחב היישוב, הכולל את היישוב היהודי ואת הכפרים הערביים הסמוכים לו, הופקד החי"מ, במתכונת הגנתית.[2]

מחוז ירושלים כלל את הדרך מהכפר יאזור (אזור) ועד העיר ואת המרחב העירוני של העיר כולל השכונות והיישובים הקרובים כמו גוש עציון. בנובמבר 1947 מנה החי"ש בירושלים ובסביבתה קצת פחות מ-1,100 איש. במרחבים הכפריים של מחוז ירושלים כמו בית הערבה ומפעלי האשלג בקליה ובסדום נשאר החי"ש מאורגן בפלוגות, שהתבססו בעיקר על כוח האדם והאמצעים של משטרת היישובים העבריים. פלוגות חי"מ הגנו על היישובים הסמוכים לירושלים: נוה יעקב ועטרות מצפון, והמושבה הר-טוב ממערב. כל מתיישבי גוש עציון היו למעשה אנשי חי"ש. במרץ 1948 הוקם גדוד ראשון של חיילי החי"ש בעיר, בפיקוד זלמן מרט, שנקרא גדוד מוריה (61).[3]

הקמת חטיבה בירושלים והשתתפותה במלחמת העצמאות - חטיבת עציוני עריכה

  ערכים מורחבים – חטיבת ירושלים במלחמת העצמאות, חטיבת עציוני
 
מגדל הפעמון במחנה שנלר
 
מחסום שהציבו ערבים בשער הגיא לעצירת שיירות יהודיות לירושלים

במאי 1946 מונה ישראל עמיר למפקד מחוז ירושלים. הוא סיים תפקידו בינואר 1948. חטיבת עציוני - חטיבה 6 הוקמה בתחילת 1948 על בסיס גדוד מוריה ופלוגות של החי"ש והחי"מ במחוז ירושלים, כולל היישובים בסביבתה שאוגדו בחלקם לגדודים. דוד שאלתיאל מונה כמפקד החטיבה ומפקד המחוז. בתפקיד זה ניהל את המערכה הצבאית על ירושלים בשלהי מלחמת העצמאות. בחטיבה היו ארבעה גדודים (61 – מוריה, 62 – בית חורון, 63 – מכמש, וגדוד 64 - על בסיס פלוגת יהונתן). במאי 1948 פורק גדוד 63 - מכמש עקב הירידה הדרסטית בכוח אדם כתוצאה מאבדות ושבויים. במרץ 1948 עברה השליטה במחנה הבריטי במתחם שנלר לידי חטיבת עציוני. בספטמבר 1948 הוקם גדוד 68 בחטיבה.[4]

בראשית המלחמה הדפו כוחות עציוני התקפות של כנופיות על שכונות דרום העיר ארנונה, תלפיות, מקור חיים, חוות הלימוד ורמת רחל. כמו כן עסקו בליווי שיירות אספקה מהשפלה לעיר ושיירות אספקה לגוש עציון ולהר הצופים, שנותר כמובלעת מנותקת מהעיר. כתוצאה מכך סבלו אבדות קשות בשורה של התקפות על שיירות, כגון מחלקת הל"ה, שיירת עטרות, שיירת נבי דניאל ושיירת הדסה. עם הפעלת תוכנית ד' של המטה הכללי השתתפה החטיבה במבצע נחשון על הדרך לירושלים, ובמבצע יבוסי ומבצע קלשון על הרחבת השליטה בעיר. בשלב המלחמה בו פלשו הצבאות הערביים הסדירים נלחמה החטיבה בירושלים והסביבה בקרבות קשים עם אבדות רבות ושבויים רבים. יישובים נכבשו וננטשו. כך היו הקרבות של: גוש עציון, העיר העתיקה ועטרות. במהלך הקרבות התעוררו קשיים בחטיבה. גדוד אחד פורק (מכמש) בגלל אבדות כבדות וגדוד מוריה עבר להיות תחת פיקוד חטיבת הראל בגלל סכסוכים בתוך החטיבה ושימש בתפקידים מגוונים בפרוזדור ירושלים.[3]

 
שיירת אספקה מהשפלה פורצת את המצור ונכנסת לירושלים, 1948
 
אנדרטה בטיילת ארמון הנְציב לנופלים מחטיבת ירושלים בקרבות באזור במלחמת העצמאות ובמלחמת ששת הימים
 
מפקדים מיחידה 101 של חטיבת ירושלים שהוטמעו בגדוד 890 של חטיבת הצנחנים, 1955.
עומדים משמאל: סגן מאיר הר-ציון, סגן-אלוף אריאל שרון, הרמטכ"ל רב-אלוף משה דיין, סרן דני מט, סגן משה עפרון, אלוף-משנה אסף שמחוני מפקד פיקוד דרום.
כורעים משמאל: סרן אהרן דוידי, סגן יעקב יעקב, סרן רפאל איתן

בסוף יולי 1948 מונה משה דיין למפקד המחוז ומפקד חטיבה 6 – חטיבת עציוני. בחטיבה היו שני גדודים (62, 64). לפי דרישת דיין הוחזר גדוד מוריה (61) לחטיבה. לקראת סוף הקרבות בירושלים בנובמבר 1948 ניהל דיין שיחות עם מפקד הלגיון הירדני בעיר על קו הפסקת האש בעיר ויצירת מובלעת הר הצופים והקו העירוני שחצה את העיר. משה דיין המשיך בתפקידו כמפקד המחוז עד יוני 1949 והשתתף בשיחות שביתת הנשק עם ירדן במרץ 1949. חטיבת עציוני פורקה בסוף שנת 1949/50 והוקמה מחדש כחטיבה 6 בשנת 1955. החטיבה שומרת על מסורת חטיבת עציוני.

באוקטובר 1948 הוקמה חטיבה שנייה במרחב ירושלים - חטיבת 'המחוז'. למפקד החטיבה מונה יצחק לוי (לויצה), ונכללו בה ארבעה גדודי חי"ש: 161, 162, 163, 164 ועוד שני גדודי חי"מ.[5]

בינואר 1949 הוחלט על הקמת חטיבת חי"ר סדירה - 16 (למשך תקופה קצרה נקראה החטיבה - 160) על בסיס גדודים מחטיבה 6 (מירושלים), חטיבה 4 (מתל אביב), וכוחות חי"ש במחוזות ירושלים ותל אביב. מישאל שחם מונה כמפקד החטיבה. באפריל 1949 נקבע שחטיבה 16 תהיה חטיבת העתודה למרחב ירושלים. במהלך יוני 1949 התבצע שחרור חיילי החטיבה בשרות חובה והפיכת החטיבה לחטיבת מילואים. מטות החטיבה והגדודים עברו למחנה שנלר. הרמטכ"ל החליט שמפקד חטיבה 16 יהיה גם מפקד המחוז. לקראת סוף חודש יוני נקבע שמישאל שחם יהיה מפקד המחוז. שחם ארגן מחדש את חטיבה 16 (שנקראה חטיבה (מחוז) 16) בתחילת שנות ה-50 של המאה ה-20 על ידי הקמת המבנה של ארבעה גדודי חי"ר (161, 62, 163, 68) וארבעה גדודי חי"מ (953, 954, 962, 963). המבנה החדש הוקם על בסיס חיילים ומפקדים ירושלמיים שהיו בחי"ש, חי"מ, אצ"ל, הפלמ"ח, חטיבת עציוני וחטיבת 'המחוז' שפורקו. מלבד משימות הביטחון השוטף הייתה החטיבה אחראית על "הקו העירוני" ועל יחידת "מצוף", שטיפלה בכל נושאי "הר הצופים" כולל השיירה הדו שבועית שעלתה אליו בשטח שבשליטת ירדן משער מנדלבוים דרך שכונת שייח ג'רח.[6]

בשנת 1953 שחם יזם הקמה של יחידה מיוחדת, שנודעה לימים בשם יחידה 101. הכוונה הייתה שהיחידה תהיה מיומנת ומאומנת לשם ביצוע פעולות מיוחדות מאחרי קווי האויב. ביחידה היו כ-40 לוחמים. בדיונים במסגרת המטכ"ל דחה משה דיין, אז ראש אג"מ, את ההצעה, ולכן פעל שחם לקיום היוזמה במסגרת חטיבה 16. בראש היחידה העמיד את אריאל שרון. אחרי ארבעה חודשים אושרה העברת היחידה לגדוד 890 מהצנחנים. היחידות התמזגו. לפעילות היחידה במסגרת הצנחנים הייתה השפעה מרחיקת לכת על תפקודם ועל תפקוד יחידות נוספות בצבא. נכנסו נורמות של העברת המלחמה לשטח האויב, נחישות, מקצוענות ודבקות במטרה.[7]

חטיבה 6 – חטיבת עציוני וגדוד מוריה הירושלמים פורקו במשך שנת 1949 ותחילת 1950 וחייליהם הירושלמים היו חלק מחטיבת מחוז ירושלים - חטיבה 16. לזכר חטיבת עציוני/חטיבה 6 הוקמה בשנת 2011 אנדרטת "שלהבת עציוני" סמוך לטחנת הרוח במשכנות שאננים. חטיבה 6 הוקמה מחדש בשנת 1955. לפי חטיבה 14 מוצאה משינוי שם חטיבה 6. לפי חטיבה 408 מאז שנת 2010 היא נקבעה כחטיבת המורשת של חטיבת עציוני ממלחמת השחרור, בעת קביעת מורשות החטיבות על ידי הצבא.[8]

חטיבה 16 בין המלחמות עריכה

בין המלחמות היה מטה חטיבת מחוז 16 אחראי לביטחון השוטף במרחב בירושלים ופרוזדור ירושלים ובמיוחד בהר הצופים ובעמדות הקו העירוני. הר הצופים היה בריבונות ישראלית ונחשב אזור מפורז לפי הסכמי שביתת הנשק. הקו העירוני חצה את העיר לאורכה משכונת פאגי בצפון לקיבוץ רמת רחל בדרום. חיילי החטיבה, פרט למטה מצומצם ששכן במחנה שנלר, שירתו במילואים באימונים ובביטחון שוטף באזורים שונים בארץ ובמיוחד בהחזקת הר הצופים ובאיוש הקו העירוני. חלק מהמפקדים בחטיבה החזיקו בביתם נשק אישי ונדרשו בעת חירום לאייש עמדות בקו העירוני. החטיבה גויסה לשירות מילואים לקראת מלחמת סיני בשנת 1956. היא התפרסה בירושלים והפרוזדור בכוננות לאפשרות של התלקחות בחזית המזרחית.

הר הצופים עריכה

  ערכים מורחבים – הר הצופים, שיירת הדסה

במלחמת העצמאות נותק ההר מירושלים העברית מכיוון שהדרך אליו עברה בשכונת שייח' ג'ראח הערבית שהוחזקה על ידי כוחות מקומיים. ההר הפך למובלעת שהתנועה אליה התנהלה בשיירות בלבד. באפריל 1948 הותקפה בידי פורעים ערבים שיירה של עובדי בית החולים הידועה גם כשיירת הדסה בעת שעברה בשכונה הערבית שייח' ג'ראח. הפורעים רצחו 78 מנוסעי השיירה. תנועת השיירות להר הופסקה והושבתה פעילות האוניברסיטה ובית החולים.

 
השיירה הדו-שבועית להר הצופים, שנות ה-50
 
שרידי שיירת הדסה להר הצופים לאחר ההתקפה

ביוני 1948 נקבע הסכם לפירוז הר הצופים. ב־7 ביולי 1948, יום אחד לפני סיומה של ההפוגה הראשונה, נכנס לתוקפו הסכם בין משה דיין מפקד מחוז ירושלים ועבדאללה אל תל מפקד הלגיון הערבי בעיר על פירוזו של הר הצופים, ההסכם הושג בתיווך האו"ם. ההר חולק לשלושה אזורים: המובלעת הישראלית, שכללה את מתחמי האוניברסיטה העברית, בית החולים הדסה הר הצופים, בית הקברות הצבאי הבריטי, והכפר הערבי עיסאוויה כאזור מפורז ישראלי. מדרום לשטח הישראלי נקבע שטח הפקר, ומדרום לו שטח מפורז ירדני, שכלל את מתחם אוגוסטה ויקטוריה. בהסכם נקבע שישראל תחזיק בהר 85 שוטרים, החמושים בנשק קל בלבד, ו־35 אנשי סגל האוניברסיטה ובית החולים. במקביל הוגבל גם מספר השוטרים בשטח המפורז הירדני ל-46 שוטרים.

הסכם זה נשאר בתוקפו עד לסופה של מלחמת העצמאות ואושר מחדש בהסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות שנחתמו עם ירדן ב־3 באפריל 1949. מדי שבועיים או שלושה שבועות הייתה עולה להר הצופים שיירה משוריינת עם שוטרים, דלק ומזון. השיירות שעלו ממעבר מנדלבאום עד להר ובחזרה לוו על ידי חיילי האו"ם. בכל שיירה 60 שוטרים ואזרחים (חלקם סטודנטים כביכול ו'נערי המלך' - הסגל הקבוע) שעלו לתקופה של חודש ימים. בדרך זו הוחלף מחצית הכוח הוותיק ומחציתו נשארה לחפיפה של שבועיים או שלושה עם הכוח שרק עלה בשיירה. בירידה מההר הובילה השיירה ספרים מבית הספרים הלאומי שבהר, אשר הועברו לספריות האוניברסיטה בירושלים העברית. שיירה זו הייתה תחת פיקוח האו"ם.

השוטרים שעלו להר היו חיילי מילואים מיחידות שונות שהוחלפו כל 30 יום. פלוגות מחטיבה 16 עם נספחים היו בין סבב העולים להר. שני הצדדים קיימו את הסדרי הפירוז באופן חלקי. ישראל העלתה להר חיילים במדי שוטרים, הצליחה להבריח להר נשק כבד יותר מהמותר בהסכם, והצליחה לבצר חלק מהמתחם. מאידך הירדנים בנו מוצבים צבאיים בשטחים המפורזים ואף בשטחי ההפקר, השתלטו על חלק של הכפר עיסאוויה. עם זאת, לא הופסקה תנועת השיירה הדו שבועית, אף על פי שעוכבה לעיתים בידי הירדנים. נוסף לכך, הגבולות המדויקים של השטח הישראלי היו שנויים במחלוקת בין הצדדים, מכיוון שמפת הסכם המפקדים, שבה תוחמו שטחי השליטה ואשר אושררה בהסכם שביתת הנשק, אבדה. באוגוסט 1948, עם הפרסום הממשלתי הישראלי על היותה של ירושלים תחת שלטון צבאי ישראלי, פורסמה גם מפת השטחים בשלטון צבאי ושם סומן הר הצופים כשטח קטן בהרבה ממה שסומן אחר כך במפות ישראל.[9]

ב־1954 הוקמה יחידה צבאית ייעודית להחזקת סגל קבע בהר. שם היחידה השתנה במשך השנים ולבסוף בשנת 1959 נקבע השם יחידת מצוף 247. מפקד היחידה כונה 'מלך ההר'. 'נערי המלך' היו חיילים סדירים, בעלי תפקידים שונים. היה למעשה סגל כפול של 'נערי המלך' ול'מלך' היה סגן שגם הוא נקרא ה'מלך'. שני הצוותים התחלפו ביניהם בשהות על ההר. הכוח על ההר מנה כ-120 לוחמים מהם: כ-85 חיילים/שוטרים, סגל של כ-9 חיילים/שוטרים - 'נערי המלך' ומספר אזרחים עובדי צה"ל בתפקידי שירותים. בהר היו 13 מתחמים (עמדות מבוצרות). החיילים היו מבצעים מדי פעם סיורים לשטחים שהיו לא מאוישים שנקראו 'פטרולי ריבונות'. כך ישראל הפגינה ריבונות על השטח השנוי במחלוקת. סביב הסיורים היו תקריות אש שאירעו לעיתים רחוקות במשך התקופה. התקריות קרו למרות הוראות הפתיחה באש שדרשו איפוק מרבי. תקריות קשות אירעו בשנים 1957 וב־1958. ב־1958 נהרגו בהר ארבעה חיילים ישראלים שנתקלו במארב ירדני בגן הבוטני של מתחם האוניברסיטה. באותה תקרית נהרג גם היושב ראש הקנדי של ועדת שביתת הנשק שבא לתווך בין הצדדים. בעקבות התקרית נקבעו הסדרים חדשים בחלק מהנושאים השנויים במחלוקת, כמו הסדרי שליטה בכפר עיסאוויה.[9]

פנורמה של העיר העתיקה וצפון ירושלים במבט מטיילת ארמון הנציב, שנות ה-2000

הקו העירוני עריכה

  ערך מורחב – הקו העירוני
 
מפת הקו העירוני. המפה: יוסי לנגוצקי (אל"ם מיל.), מפקד הסיירת הירושלמית, 1967
 
משה דיין ועבדאללה א-תל משרטטים את מפת הקו העירוני

הקו העירוני הוא השם שניתן לקטע של קו שביתת הנשק (הקו הירוק) שחצה את העיר ירושלים בין 1949 ל-1967. הקו, באורך של כשבעה קילומטרים, היווה קו גבול זמני לפי הסכם שביתת הנשק עם ירדן, שחילק את העיר בין מזרחה שנכבש על ידי הלגיון הירדני במלחמה וסופח לירדן, לבין מערבה, שנתפס על ידי צה"ל, צורף לישראל והוכרז כבירת מדינת ישראל. העיר העתיקה נשקה לקו העירוני מצידו המזרחי, ונותרה בשליטה ירדנית. משני צידי הקו פרשו הצדדים ביצורים ומכשולים, ובניינים שונים בעיר לאורך הקו שימשו כעמדות צבאיות. הקו הוחזק על ידי כוח בסדר גודל של פלוגה עם נספחים מקצועיים.[10]

ב-30 בנובמבר 1948, עם שוך קרבות מלחמת העצמאות בירושלים התמוססות ההפוגה השנייה בגזרת הדרום, נפגשו בבית נטוש בשכונת מוסררה, משה דיין, מפקד מחוז ירושלים ועבדאללה א-תל, מפקד הלגיון הירדני בירושלים. על גבי מפה בקנה מידה של 1:20,000 שרטטו שני המפקדים את גבולות הפסקת האש בזירת ירושלים. דיין שרטט בעיפרון שעווה ירוק את קו העמדות שבשליטה ישראלית, ותל התווה בעיפרון אדום את קו העמדות הירדני. השטח בין שני הקווים, יחד עם עובי העפרונות בהם שרטטו השניים את הקווים על המפה, קבע קיומם של שטחי הפקר לאורך הקו. באותה עת נראה היה לצדדים כי מדובר בקו הפסקת אש זמני, ולא ייחסו משמעות מיוחדת לאי-דיוקים שנבעו מעובי העיפרון, סטיות קלות בשרטוט וקטעים לא-רציפים בקו.[10] שני המפקדים המקומיים, הצליחו למצוא הסדר שימנע את חילופי האש ואת תקריות האש הבלתי-פוסקות בעיר בעזרת אנשי האו"ם וחתמו על 'הסכם הפוגה כנה', ששם קץ לחילופי האש וקבע קו הפוגה מוסכם. הצלחת המגעים עודדה את הצדדים ואת אנשי האו"ם להמשיך בשיחות ולנסות להרחיב את תחולתו של ההסכם.

כעבור חודשים אחדים, בעת הדיונים ברודוס באפריל 1949 על הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות, נמצא כי מפת דיין-תל היא המסמך הרשמי היחיד המציין את הקו בירושלים המחולקת בהסכמת שני הצדדים. כך הפכו אותם קווים בלתי-מדויקים ששורטטו ברישול לקוו שביתת הנשק. הקווים הגסים חצו וביתרו שכונות, רחובות ואף בתים, והיוו מקור לא-אכזב לוויכוחים וסכסוכים בין ישראל לירדן. לאורך הקו החזיקו שני הצדדים עמדות וביצורים, חלקם בבתי מגורים ומוסדות ציבור עירוניים. בשטחי ההפקר הונחו מוקשים.

כל העיר העתיקה, השכונות שמצפון אליה, מחצית שכונת אבו תור והר הזיתים היו בתחום הירדני. מערב העיר, וכן מובלעת על הר הצופים בצפון-מזרח העיר היו בתחום הישראלי. סביב אזור ארמון הנציב היה שטח מפורז. הארמון עצמו נקבע כמטה משקיפי האו"ם והיה בשליטת האו"ם, ממערבו היה שטח מפורז ישראלי וממזרחו – שטח מפורז ירדני. בין שני חלקי העיר היה מעבר בשער מנדלבאום. המעבר נוהל על ידי אנשי מכס ישראלים וירדנים, ושימש בעיקר למעבר דיפלומטים ואנשי או"ם, וכן למעבר של צליינים נוצרים בחג המולד. מן המעבר יצאה פעם בשבועיים שיירה אל המובלעת הישראלית בהר הצופים.

שני הצדדים הקימו עמדות מבוצרות לאורך הקו העירוני. הקו הוחזק על ידי צה"ל בכוח של פלוגה מוגברת. במהלך 19 שנות חלוקתה של ירושלים כונו העמדות הישראליות והירדניות בשמות שונים על ידי המפקדים והחיילים הישראליים ששירתו לאורך הקו. כך למשל נקראה העמדה הישראלית בקצה המזרחי של שטח המפורז של ארמון הנציב - "הבית הבודד", מול עמדת "לולב" הישראלית בדרום שכונת אבו תור ניצבה עמדת "לולב" הירדנית, ועמדה ירדנית אחרת בצפון השכונה נקראה "בית התריסים הצהובים".[11] חלק מהמוצבים הירדניים זכו לשמות שנשמרו עד היום, כמו "גבעת המבתר" ו"הגבעה הצרפתית".[12]

מלחמת ששת הימים עריכה

  ערכים מורחבים – מלחמת ששת הימים, הקרב על ירושלים במלחמת ששת הימים, פלוגת הטנקים הסודית בירושלים

הקרב על ירושלים במלחמת ששת הימים התחולל ב-72 השעות הראשונות של המלחמה, בין הלגיון הירדני ובין צה"ל. המטרות העיקריות של צה"ל בהגנה על ירושלים הייתה מניעת פריצה ירדנית בקו העירוני, נפילת מובלעת הר הצופים בידי ירדן, ומניעת מחטפים ירדניים בשטחה של ישראל. פיקוד המרכז זיהה גם את ארמון הנציב כנקודה בעייתית, שכן גם בנקודה זו היו הירדנים יכולים לבצע מחטף מהיר וקל יחסית, ואז הייתה נפתחת לפניהם הדרך להסתערות לכיוון דרום ירושלים.[א][13] תוכניות המחטפים הירדניים כללו כיבוש הר הצופים וארמון הנציב.[14] תוכניות ישראל כללו את תוכנית "סדן" - מגננה, תוכנית "פרגול" - מתקפה ותוכניות "מחטפים". תוכנית "סדן" כללה חסימת צירי התקפה עיקריים, מערך בלימה עמוק והחזקת כוחות להתקפת נגד. תוכנית "פרגול" כללה כיבוש ירושלים והגדה המערבית. בירושלים התוכנית כללה כיבוש מוצבי צפון ומזרח ירושלים עד תל אל-פול ורכס עזריה והתחברות להר הצופים וכיבוש אוגוסטה ויקטוריה וא-טור. תפקיד חטיבה 16 היה השתלטות על העיר העתיקה ודרום ירושלים עד בית לחם.[15] בדומה לתכנונים הירדניים היו לחטיבה 16 תכנונים ל'מחטפים' של שטחים אסטרטגיים באזור ירושלים והפרוזדור אליה. המחטפים כללו: כיבוש מוצבי שיך עבדול עזיז מצפון למבשרת ציון בידי גדוד 163; כיבוש מתחם ארמון הנציב, ג'בל מוכבר, ומתחם הפעמון בצור באהר על ידי גדוד 161; כיבוש מוצב מר אליאס ומוצב טבלייה על ידי גדוד 68; כיבוש הר ציון הירדנית ואבו תור על ידי גדוד 62. ב-4 ביוני התקיימה קבוצת פקודות ואישור תוכניות המחטפים במפקדת החטיבה. למחרת הפעילו הגדודים 161 ו- 163 את התוכניות בצורה זו או אחרת.[16]

סך הכל, ערב פרוץ המלחמה נהנה הצבא הירדני מעדיפות על כוחות צה"ל במרחב ירושלים, הן מבחינה כמותית - במיוחד בשריון ובארטילריה (כולל כוחות מתוכננים לעלות מבקעת הירדן), והן מבחינה איכותית, בשל היתרון של טנקי הפטון M-48 הירדניים החדישים על טנקי השרמן המיושנים של ישראל (עם מפעילים מיומנים יותר). אולם, החל מצהרי היום הראשון למלחמה השתנה מאזן הכוחות לטובת ישראל, הודות לעליונות האווירית שהשיג חיל האוויר הישראלי. שליטה אווירית זו אפשרה לחיל האוויר למנוע מהירדנים להעביר את כוחות עתודת השריון מעמק הירדן לתגבור כוחותיהם במרחב ירושלים. פיקוד מרכז ריכז את כוחותיו למתקפה בסדר כוחות אוגדתי (3 חטיבות) במרחב ירושלים, וכך הצליח להשיג עדיפות מקומית מכרעת על הכוחות הירדניים, שניצבו מולו בגזרה זו במהלך המלחמה.[17]

ב-5 ביוני בשעה 9:40 פתח צבא ירדן במלחמה בגזרת ירושלים בירי נשק קל ולאחר מכן בהפגזה כבדה על ירושלים המערבית שבריבונות ישראל אל מול תגובה ישראלית מדודה וניסיונות הידברות ישירים ועקיפים מצידה על מנת להימנע מהסלמה. בתיווך האו"ם הושג הסכם להפסקת אש, אך ירדן הפרה הסכם זה תוך זמן קצר, והשתלטה בשעה 12:30 על ארמון הנציב.[18][19] ישראל הגיבה במתקפת נגד בשעה 15:15 וכבשה את ארמון הנציב באמצעות גדוד 161, הסיירת הירושלמית וכוח הטנקים של חטיבת ירושלים. הטנקים היו אסורים להיות נוכחים בירושלים לפי הסכם שביתת הנשק, אך בפועל היו בירושלים טנקים במחנה שנלר ומחנה סטף[ב].[20]

מכאן ואילך עברה היוזמה לידי ישראל ונותרה בידה עד תום הקרבות. לאחר ההשתלטות על ארמון הנציב המשיכה מתקפת הנגד הישראלית וכוח של חטיבת ירושלים מתוגבר בטנקים המשיך לכבוש את רכס צור באהר שמדרום לו ומוצבים נוספים עד קיבוץ רמת רחל. במקביל לכיבוש שטחים בדרום ירושלים הופעלה חטיבת הראל (חטיבה 10) ממערב בכיוון צפון ירושלים ובמהלך הלילה הראשון כבשה את מוצבי שייך עבדול עזיז ומוצבי הרדאר מצפון למבשרת ציון ומעלה החמישה והבקיעה עד גב ההר עד הבוקר למחרת. במקביל כבש גדוד 163 מחטיבת ירושלים את מוצב הרדאר 3.

ביום השני, 6 ביוני, לפנות בוקר חטיבה 55 הבקיעה דרך גבעת התחמושת, שכונת שיח' ג'ראח ודרך שכם, והגיעה עד מוזיאון רוקפלר. חטיבת הראל נעה דרומה וכבשה את גבעת המבתר. גדוד 163 מחטיבת ירושלים כבש באותו יום אחר הצהריים את שכונת אבו תור הערבית. במהלך הלילה הפציץ חיל האוויר הישראלי תגבורות שריון של צבא ירדן שניסו להגיע אל העיר מכיוון יריחו.

בבוקר 7 ביוני כבשה חטיבה 55 בסיוע חטיבת הראל את מתחם אוגוסטה ויקטוריה על הר הזיתים. בסביבות השעה 10:00 באותו בוקר נכנסו הכוחות אל העיר העתיקה: צנחני חטיבה 55 נכנסו דרך שער האריות והגיעו אל הר הבית ואל הכותל המערבי, וחיילי גדוד 163 מהחטיבה הירושלמית נכנסו דרך שער האשפות, הגיעו לשכונת המוגרבים ושחררו את הרובע היהודי והרובע הארמני.

בצהרי 7 ביוני נעו כוחות חטיבה 16 דרומה, כבשו את דרום הגדה המערבית והתארגנו להקמת הממשל הצבאי כאשר גדוד 68 בנפת חברון וגדוד 161 בנפת בית לחם.

הקרב על ירושלים, שהתנהל על תא שטח מצומצם יחסית, היה אחד הקרבות הקשים ביותר במלחמת ששת הימים. בקרב נהרגו 182 חיילי צה"ל, כרבע מהנופלים במלחמה כולה.[ג]

קרבות מרכזיים של חטיבת ירושלים עריכה

  ערך מורחב – חטיבת ירושלים במלחמת ששת הימים

מתחמי ארמון הנציב והפעמון בצור באהר

 
שער הכניסה לארמון הנציב ממערב
 
אנדרטה לחללי חטיבת ירושלים על שרידי מוצב הפעמון

בצהרי 5 ביוני 1967 הורה המטכ"ל הירדני על כיבוש השטח המפורז של ארמון הנציב. פלוגה מוגברת מחטיבה 27 עם תול"רים, מקלעים ומרגמות, שהייתה באבו דיס, נכנסה לארמון. ב-12:30 קידם מג"ד 161 אשר דר את פלוגות ב' ו-ה' לחוות הלימוד. בשעה 13:30 דיווח ראש משקיפי האו"ם, גנרל אוד בול, כי ארמון הנציב נכבש. באותו הזמן הודיעו החיילים הישראליים שהיו בתצפית בעמדת 'הבית הבודד' בשטח המפורז למפקד הקו, מ"פ ד' מגדוד 161, כי כוח ירדני מתקדם לכיוונם. מפקד הקו רפי בנבנשתי הודיע למטה החטיבה ופתח באש מרגמות על מסלול התקדמות היחידה הירדנית. פלוגות ה' ו-ב' בחוות הלימוד פתחו באש שטוחת מסלול ומרגמות על הירדנים המתקרבים.[21][22]

קצין המבצעים של חטיבה 16 רס"ן עמוס נאמן הציע הקמת צוות קרב גדודי למשימת כיבוש הארמון בפיקודו של אשר דר מג"ד 161. הצוות היה מורכב: מיחידת הסיור 90 של החטיבה (הסיירת), המורכבת משתי מחלקות על גבי זחל"מים, שתי מחלקות ג'יפים ומחלקת תול"רים בפיקוד רס"ן יוסי לנגוצקי; חצי מפלוגת הטנקים המסופחת לחטיבה 16 (8 טנקים), בפיקוד רס"ן אהרון קמארה; פלוגה ה' (פחות מחלקה) מגדוד 161, בפיקודו של אברהם בורנשטיין; פלוגה ב' בפיקוד דודו פרלשטיין כעתודה; ובסיוע מחלקת מרגמות מוגברת (12 קנים) מהפלוגה המסייעת של גדוד 161 בפיקוד ישראל אליעזרי. בשעה 14:20 קיבל המג"ד דר פקודה לכבוש את מתחמי ארמון הנציב ולהתכונן להמשך כיבוש מוצב הפעמון בצור באהר. בשעה 15:15 נפרץ שער מתחם הארמון ממערב על ידי הטנקים. רוב הכוח התוקף המשיך לגבעה מזרחית לארמון, שנקראה "גבעת האנטנה"[ד] ובהמשך עמדת 'הצומת' הנמצאת בהצטלבות עם הדרך לבית לחם. פלוגה ה' (פחות מחלקה) מגדוד 161 נעה רגלית מחוות הלימוד ונתקלה באש מהחורשה המערבית של הארמון וסבלה הרוג וחמישה פצועים. הכוח המשיך בתנועה וכבש את החורשה שמצפון, ממערב וממזרח לארמון ביחד עם חיילי הפלס"ר.[23]

בשעה 16:00 החלו חיילים ממחלקה מוגברת של הסיירת ביחד עם כתת-חיילים מפלוגה ה' בהתקפה על מוצב 'הנקניק' שהיה מוגן על ידי פלוגה ירדנית אחת ובה כ-60 חיילים. המוצב נבנה כדי להדוף התקפה ממערב ולא מצפון, ולכן הצליחו חיילי הסיירת לכבוש את המוצב בתוך כשעה, ללא אבדות. לירדנים היו כ-35 הרוגים.[24]

תוך כדי כיבוש מוצב "הנקניק", אישר המטכ"ל גם את כיבוש מוצב "הפעמון" והכפר צור באהר. בשעה 18:20 יצא כוח בהרכב מחלקת סיירים ושני תול"רים מהסיירת בפיקוד לנגוצקי ועוד שלושה טנקים, בפיקוד מג"ד 161 אשר דר לכיבוש ה'פעמון'. אחד הטנקים התהפך בדרך. הכוח חדר למוצב ממזרח והפתיע את הירדנים. המוצב נכבש במהירות בקרב עז עד שעה 19:30. גדוד 62 פרץ את שדה המוקשים ממערב למוצב 'הפעמון' וחבר לכוח של דר בשעה 22:00.[25][26] במשך הערב החליפה פלוגה ב' את פלוגה ה' בחורשה מצפון לארמון. למחרת בבוקר ספגה הפלוגה התקפת נגד מאש טנקים ירדנית עם נפגעים רבים.[27]

כיבוש מוצבי הרדאר

אור ל-6 ביוני 1967, במקביל לפעילות חטיבה 10 בכיבוש מוצבי הרדאר, הופעל גדוד 163 של חטיבת ירושלים, בפיקוד סא"ל מיכאל פייקס. הגדוד היה ערוך להגנה באותה גזרה ממבשרת ירושלים עד שער הגיא. כחלק מהתקפה כוללת של חטיבה 10 על מוצבי הרדאר הסתערה פלוגה של הגדוד על מוצב רדאר 3 והשתלטה עליו עד השעה 22:00.[28]השלב הראשון של ההבקעה בגזרה זו הסתיים בשעה 2:00 לפנות בוקר. לאחר מכן נע הגדוד להתארגנות בעין כרם לקראת תנועה לכיבוש שכונת אבו תור.[29]

כיבוש אבו תור

 
שלט הסבר על כיבוש אבו תור במלחמת ששת הימים

החל משעות הבוקר של 6 ביוני הוחל בהכנות לכיבוש שכונת אבו תור, שמדרום לעיר העתיקה. כל פלוגה בגדוד הייתה אמורה לתקוף עמדה אחת במקביל, בסיוע טנקים של כוח קמארה שחיפו על ההתקפה מרכס חוות הלימוד וכביש עין רוגל. פלוגה ג' בפיקוד משה חביב תקפה בשעה 15:45 את עמדת "לולב", העמדה הירדנית הדרומית ביותר. התקיפות על שתי העמדות הנוספות החלו באיחור. פלוגה ד' בפיקוד אלי קדר הסתערה על עמדת "אריה", כבשה אותה והחלה בכיבוש הבתים שבין עמדת "לולב" הדרומית ועמדת "בית המחלקה". במהלך הקרב הצטרף חפ"ק המג"ד לכוחות המסתערים; בהיתקלות עם חיילים ירדניים שניסו לסגת נהרג המג"ד, סא"ל מיכאל פייקס. פלוגה ה' (המיוחדת) בפיקוד יעקב אבן נעה לכיוון "בית המחלקה" וכבשה אותו. פלוגה ב' בפיקוד עוזי ילובסקי, שנועדה לתקוף את העמדה הצפונית ביותר, "בית התריסים הצהובים", ספגה אש ארטילרית כבדה כאשר נערכה להתקפה. ארבעה חיילים נהרגו, רבים נפצעו וההתקפה התעכבה ב-45 דקות. למרות האבדות הצליחה הפלוגה לכבוש את יעדה. בשעה 18:00 הושלם כיבוש אבו תור. הקרב היה קשה במיוחד, גם בשל העובדה שהירדנים ציפו להתקפה וידעו מה יהיה הכיוון ממנה תבוא. 15 חיילים ישראלים נהרגו בקרב. הירדנים איבדו כ-50 חיילים, ושאר הכוח נסוג מזרחה.[29]

כניסת חטיבת ירושלים לעיר העתיקה

בתאריך 7.6.67 (7 ביוני 1967) כמעט באותה שעה שבה נכנס חפ"ק מח"ט 55 דרך שער האריות, נכנסו דרך שער האשפות שתי פלוגות מגדוד 163 של החטיבה הירושלמית, בפיקוד מפקד הגדוד החדש, יוסף ברוש (כאמור לעיל, המג"ד הקודם, מיכאל פייקס, נהרג ביום שלפני כן בעת כיבוש אבו תור). פלוגה ד', נעה מערבה אל תוך הרובע היהודי והרובע הארמני. הרובע השולט על שכונת המוגרבים ואזור הכותל. פלוגה א' נתקלה באש עם כניסתה לעיר. היא נכנסה לשכונת המוגרבים לכיוון הכותל אולם נעצרה לא רחוק ממנו עקב חשש להתקלות עם הצנחנים. פלוגה ב' הייתה עתודה.[29]

בתאריך 7.6.67 בשעות הצהריים הורה הפיקוד לחטיבה הירושלמית לנוע דרומה ולכבוש את העמדות הירדניות שמדרום לעיר. גדוד 62, בפיקוד סא"ל רוטשילד, נע מרמת רחל ותקף את מוצבי מר אליאס וטבלייה (גבעת המטוס), ביחד עם פלוגה א' מגדוד 161, ובמקביל כבשה הפלס"ר החטיבתי את ג'בל אבו ע'וניים (כיום שכונת הר חומה) והמשיכה לגוש עציון וחברון דרך פאתי בית לחם. גדוד 161 נכנס לבית לחם, בית ג'אלה ובית סחור. גדוד 68 המשיך דרומה עד לחברון יחד עם הפלס"ר. גדוד 163 התארגן לתנועה ב-8.6 ונע דרומה עד מדרום לחברון.[27]

מלחמת ההתשה עריכה

  ערכים מורחבים – מלחמת ההתשה, מלחמת ההתשה בבקעת הירדן
 
סיור ישראלי על הגבול בבקעת הירדן

בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים ועד למלחמת יום הכיפורים השתנה הייעוד של חטיבת המחוז 16. חשיבותה של ירושלים אולי התעצמה אך שוב לא הייתה זו בעיה צבאית מיוחדת. המצור נפרץ והפרוזדור התרחב ונעלם. לא עוד קו עירוני ולא שטח ריבוני מנותק בהר הצופים. לצורך החזקת קו הגבול החדש במזרח לאורך הבקעה ובקו הירדן, בנה פיקוד המרכז מפקדת חטיבה מרחבית חדשה שהייתה אחראית גם על נפת הממשל הצבאי ביריחו. חטיבה 16 קיבלה את האחריות לחלקה הדרומי של הגדה שהפך במהלך השנים ל"יהודה". אמנם בשטח פעלו מפקדות נפות ובראשן מושלים צבאיים שבראשם עמדה יחידת הממשל הצבאי של הגדה, אך האחריות לפעילות הצבאית, כולל בתוך הנפות, התחלקה בין שתי החטיבות המרחביות 16 ו-5. לרשותן הועמדו מעת לעת כוחות סדירים וכוחות מילואים לפעילות ביטחון שוטף. הפעילות שהתרכזה בלחימה במחבלים, כללה עבודה משותפת הדוקה עם שירות הביטחון (השב"כ) ועם משטרת ישראל וכוחות משמר הגבול.

ממלחמת ההתשה בבקעת הירדן התרחשה בשנים 19691970 לאורך גבול ישראל-ירדן, במקביל למלחמת ההתשה שניהלו ישראל ומצרים סביב תעלת סואץ. במלחמה זו התעמתה ישראל מול ארגוני הטרור הפלסטיניים ומול ממלכת ירדן. ארגוני הטרור הפלסטיניים, שנדחקו על ידי פעולות מערכת הביטחון הישראלית משטחי הגדה המערבית של הירדן אל שטחי הגדה המזרחית (ממלכת ירדן), החלו בביצוע פעולות נגד יישובי עמק בית שאן ובקעת כנרות שכללו: ירי מרגמות, מיקוש, חדירות ליישובים, ירי נשק קל ופעולות חבלה נגד אזרחים וכוחות צה"ל. צה"ל הגיב גם בצורה הגנתית: יצירת קו הגנה לאורך נהר הירדן שכלל גם (בפעם הראשונה בצה"ל) מוצבים, גדר מערכת ודרכי טשטוש.[30] בגזרת פיקוד המרכז התרכזה בלחימה בארגוני המחבלים שפעלו הן בתוך הגדה המערבית, אך ובעיקר לאורכו של הגבול עם ירדן. מאמצי המחבלים לחדור מבסיסיהם בגדה המזרחית לעבר השטחים בגדה המערבית נבלמו במאמץ אין סופי של לחימה בבקעת הירדן במרדפים שנמשכו גם בעומק במרחב שבאחריות חטיבה 16 וחטיבה 5.מעת לעת לקחו חלק בלחימה גם כוחות הצבא הירדני פעולה שחייבה תגובה גם אל המרחב שממזרח לגבול (הבולטת בהם הייתה פעולת כארמה "מבצע תופת" במרץ 1968). הפעולות התבצעו בעיקר על ידי כוחות חי"ר ושריון סדירות. כוחות המילואים לקחו חלק רק באחזקת המוצבים כחלק ממאמץ הבט"ש לאורך גבול הירדן וכחיל מצב, בתוך השטח, תחת פיקוד המושלים הצבאיים בנפות.

מפקדת חטיבת המחוז 16 המשיכה לשאת בתואר של "חטיבת ירושלים". אמנם חלק מהמשימות הקשורות לעיר עצמה כמו טקסי הר הרצל בערב יום העצמאות, הטקס בכותל המערבי, טקסים צבאים בכנסת והאחריות הצבאית לפעילות "חבצלת" נותרו באחריותה, אך לא הייתה זו עוד פעילות צבאית אינטנסיבית. האחריות לביטחון השוטף במרחב העיר ירושלים שהתרחבה, עברה כולה למשטרת ישראל. זו נעזרה אמנם במפקדת החטיבה בכל הקשור לתיאום עם פיקוד המרכז ולתגבור כוחות מתוך הצבא אך האחריות הישירה התמוססה. למעשה הקשר הצבאי היחיד לעיר הפך להיות באמצעות מחוז הג"א ירושלים, שבאותה עת המשיך לפעול בכפיפות ישירה לחטיבה ובכפיפות מקצועית למפקדת הג"א (צריך להזכיר שבאותם הימים עדיין לא היה פיקוד עורף). הפעילות הצבאית לתגבור מרחב הבירה התמצתה במאמצים עיתים לאבטחה מוגברת של מרחב העיר בתקופות החגים (למשל באבטחת ירושלים והכותל ביום הכיפורים). פעילות מיוחדת באחריות החטיבה קיבלה משנה תוקף ב-1970 כששוגרו לעבר העיר רקטות "קטיושה" מתוך השטח במרחב נפת בית לחם. החטיבה ערכה מעת לעת סיורים אוויריים ואחרים לאיתור מוקדם של הצבת משגרים לעבר מטרות במרחב העיר. באביב 1973, הוחלט כי מפקדת החטיבה תתוגבר בפונקציונרים נוספים ותשמש כמפקדת מצעד צה"ל לציון 25 שנים למדינה. תוואי המצעד נקבע בחלקו במזרח ירושלים, כך שמלבד הפעילות הארגונית רחבת ההיקף, נדרשה החטיבה לתכנן ולפקוד על האבטחה הפיזית של המצעד, במעגל הקרוב כמו גם במעגלי אבטחה היקפיים. מטה החטיבה, מ-1969 בפיקודו של אל"ם דוד (ג'וקי) הגואל, נותר בעינו. פונקציונרים סדירים ייחודיים, אותם אי אפשר היה למצוא בחטיבות המילואים האחרות, כמו קמ"ן וקצין קשר עברו הסבה מ"הקו העירוני" לפעילות בט"ש אינטנסיבית, כמפקדה מרחבית ששלטה על הפעילות הצבאית בנפות הממשל. באותן שנים עדיין לא הייתה מפקדה צבאית בשטחי הגדה (כמו מפקדת איו"ש שהוקמה רק שנים רבות לאחר מלחמת יום הכיפורים) אלא רק מפקדה לתיאום הפעולות האזרחיות והממשל הצבאי בשטחים.

סדר הכוחות במילואים של החטיבה נותר בעינו, כגוף חריג בנוף הצה"לי. הסד"כ הענק של עשרה גדודים (ארבעה גדודי חי"ר, ארבעה גדודי חי"ם, גדוד מרגמות כבדות ויחידת (גדוד) נ"ט בצד יחידות חטיבתיות נוספות (לעיתים כפולות של החטיבה ושל המחוז) כמו פלוגת הסיור, פלוגות רפואה ופלוגות הספקה נותר כשהיה. יחידות אלו הוחזרו לאחר מלחמת ששת הימים למחסני החירום שלהן במרחב ירושלים. מאותה עת הן הפכו למאגר כוח אדם פיקודי / צה"לי לביצוע תעסוקות בט"ש בשטחי הגדה המערבית ועזה כמו גם בפעילות השוטפת של החזקת הקווים בעיקר בגבול עם ירדן. מעת לעת בהתאם לגרף אימונים דליל במיוחד, זכו הגדודים לאימון קצר. הסיירת דאגה לעצמה וכדי לשמור על רמה איכותית הצליחה לארגן לעצמה אימונים תכופים יותר. גדודי חטיבה 16, בתקופות תעסוקה, איישו את קווי המוצבים בגבולות ויחידות של החטיבה קיבלו פיקוד על גזרות בבקעת הירדן ובעמק בית שאן. חיילי החטיבה השתתפו במרדפים אחרי מחבלים שפעלו בשטחי הגדה וכאלה שחצו את גדר המערכת וסבלו אבדות של הרוגים ופצועים.

מלחמת יום הכיפורים עריכה

  ערך מורחב – חטיבת ירושלים במלחמת יום הכיפורים
 
קו בר-לב בשבוע הראשון של מלחמת יום הכיפורים. מוצב בודפשט מסומן במשולש העליון, לחופי הים התיכון

באוגוסט 1973 מונה למפקד חטיבת ירושלים זאב עופר. גדוד המילואים 68 של החטיבה נקרא לתפוס עמדות בחזית המצרית בתקופת החגים של ה'תשל"ד, 1973. הגדוד נערך ב-14 המעוזים של קו בר-לב (חוץ מהשניים הדרומיים שהיו מוחזקים על ידי כוחות מגדוד נח"ל) תחת פיקוד החטיבה המרחבית 275 וחטיבת השריון 14. מפקדת גדוד 68 בפיקודו של סא"ל אמיר ראובני נותרה ככוח תחת פיקוד החטיבה המרחבית בצפון גזרת התעלה. עם פתיחת המלחמה מוצבים רבים כותרו וכולם הורעשו במטחי ארטילריה כבדים ששיתקו אותם. החבירה למוצבים מכותרים הייתה בעיה שהציקה מאוד לפיקוד הישראלי ופיקוד הדרום יזם התקפות רבות לחילוץ החיילים המכותרים. בסיוע ההתקפות האלה, חלק מהחיילים הצליחו לסגת לעבר הקווים הישראלים ואחרים נפלו בשבי. רק מוצב אחד - בודפשט - נותר בידיים ישראליות. מבצעי החילוץ נערכו באופן עצמי, ללא מעורבות וסיוע של כוחות אחרים. מבצעי החילוץ התחילו בגזרה הצפונית ב-7 באוקטובר, ונמשכו עד 9 באוקטובר. מעוז בודפשט, המעוז היחיד שלא נפל בידי האויב והמשיך להילחם ללא הפסקה, בפיקודו של מוטי אשכנזי ובסיוע ישיר ומרכזי של שני טנקים מגדוד 9. כל שאר המעוזים לאורך התעלה פונו, או נפלו בידי המצרים.[31]

שאר כוחות החטיבה והמחוז (מאורגנים בשלושה גדודי חי"ר, 4 גדודי חי"ם, גדוד מרגמות 120 מ"מ, גדוד נ"ט 90 מ"מ, סיירת, פח"ח, מחלקת הנדסה ועוד) גויסו ביום שבת, 6 באוקטובר, ותפסו מערכי הגנה בדרומה של בקעת הירדן ועד מעלה אפרים וכן לאורכם של הצירים העולים לגב ההר לעבר ירושלים ורמאללה. מפקדת החטיבה בפיקודו של אל"ם זאב עופר נערכה במעלה אדומים, מכאן שלטה על כוחותיה במערכי ההגנה אל מול חשש אפשרי להצטרפות ירדן למלחמה. לגזרת החטיבה הוזרמו כוחות נוספים כולל גדוד טנקים מחטיבה 670, גדודי ארטילריה נגררים של פקמ"ז, גדודי מרגמות ונ"ט ממפקדת קצח"ר ועוד. חיילי גדוד 68 שלא התגייסו לגזרת התעלה התייצבו במחסני החירום והקימו גדוד נוסף בפיקודו של סא"ל יעקב אבן. מיד בגמר המלחמה הוחלט להעביר שניים מגדודי החי"ר של החטיבה ומפקדת החטיבה לפיקוד הצפון. מפקדת החטיבה וגדוד 62 תוכננו להחליף את חטיבת גולני בג'ובתא אל חשב. אולם, בשל מחסור בציוד חורף ואיכות הציוד האישי של החיילים הוחלט להעביר את החטיבה לגזרה המצרית כדי לתגבר את אוגדה 143 במרחב 'הצליחה' בגזרה המצרית - אפריקה. גדוד 62 בפיקודו של סא"ל שי רז נערך להגנה באזור הצליחה והגשרים עם פלוגה באזור החווה הסינית מול מובלעת הארמייה השלישית המצרית, ופלוגה שסופחה לחטיבה 55 באזור איסמעיליה. גדוד 161 בפיקודו של סא"ל גדעון מסד וגדוד 163 בפיקודו של סא"ל יעקב שריד ומחליפו סא"ל אלי קידר יחד עם גדוד המרגמות בפיקודו של סא"ל יוסי שושן, בפיקוד מפקדת החטיבה המח"ט אל"ם זאב עופר והסמח"ט סא"ל נחמיה שקד, נערכו מול חילי חטיבת הצנחנים 150 המצרית בגזרת איסמעיליה וקבר החיל האלמוני. הסיירת בפיקוד רס"ן דרור ויגדור עסקה בסיורים במרחב החטיבה ובעיקר לאורך קו הפסקת האש הלא פורמלית. הכוחות היו מגויסים במשך חמישה חודשים. גדודי החי"ם של החטיבה יחד עם גדוד 68 המחודש נערכו כל העת להגנה במרחבי בקעת הירדן תחת פיקוד מאולתר בתחילה בפיקודו של אל"ם אליעזר אמיתי, מי שהיה מפקד החטיבה במלחמת ששת הימים.[32]

מייד לאחר מלחמת יום הכיפורים נוצרו שתי התארגנויות בעלות השפעה ארוכות טווח, האחת התארגנות המחאה האישית, שהפכה ללאומית, של מוטי אשכנזי, מפקד מוצב בודפשט בזמן המלחמה. והשנייה ההתארגנות לתמיכה במשפחות החללים, השבויים והנעדרים של גדוד 68 ונספחיו שמוסדה ברבות השנים על ידי צה"ל כולו.[33]

לאחר מלחמת יום הכיפורים - חטיבה 97, חטיבה 266 עריכה

בארגון מחדש לאחר מלחמת יום הכיפורים שונה מספרה של החטיבה ל-97 והיא אורגנה מחדש כחטיבת חי"ר מעולה תקנית. מגדודי החי"ם נבנתה חטיבת חי"ר נוספת - 266. החטיבות הועברו תחת פיקוד מפקדת אוגדה מרחבית 80 שהוקמה באיו"ש. לאחר מכן נבנתה אוגדה מרחבית 720, שקיבלה את האחריות לדרומה של בקעת הירדן ומאוחר יותר לשטח של מרחב "יהודה". גדוד 163 הועבר לחטיבת הבקעה. חטיבה 266 בוטלה בתחילת שנות ה-90.[34]

מלחמת לבנון הראשונה (מלחמת שלום הגליל) עריכה

 
פתיחת ציר על ידי כוחות צה"ל בלבנון

חטיבה 97 גויסה לקראת מלחמת שלום הגליל. חטיבה 266 הייתה מגויסת לתקופת אימונים. חטיבה 97 תפסה שטח באזור חצבייה לאחר סיום הקרבות ביולי 1982, ואף השתתפה במבצע טרף ב-22 ביולי. חטיבה 266 הייתה מגויסת אך לא נכנסה ללבנון. חטיבה 97 המשיכה לשרת בתעסוקה מבצעית בלבנון בשנים שלאחר מכן באזור בקעת הלבנון ואזורים אחרים.[34]

לאחר המלחמה בשנות ה-80 הופעלה החטיבה בצורה מוגברת באזורי איו"ש. במקביל ללחימה בקווים התפתחה פעילות מניעת פח"ע ענפה בתוך שטחי יהודה ושומרון. מפקדת חטיבה 16 הפכה לחטיבה מרחבית וככזאת פיקדה על המבצעים ועל כוחות הבט"ש שפעלו במרחבי נפות יהודה: חברון, בית לחם ורמאללה. במקביל פקדה מפקדת חטיבה 5 על הפעילות בנפות השומרון. הפעילות המשולבת בשטח התבססה על המושלים הצבאיים בנפות, על שירות הביטחון (שב"כ) ועל זו של משטרת ישראל. לרשותה עמדו מעת לעת הסיירת הפיקודית חרוב וכן כוחות סדירים וכוחות מילואים.

מבצע חומת מגן - חטיבה 310 עריכה

 
בית לחם: מבט מהרחבה הרבועה לכיוון מזרח: משמאל הכניסה לכנסיית המולד

בסוף שנות ה-80 של המאה ה-20 עברה החטיבה, שמספרה הוחלף ל-310, תהליך הצערה וקלטה חיילים מחטיבות החי"ר הסדירות של צה"ל: גבעתי, הנח"ל וגולני. החטיבה השתלבה במשימות הביטחון השוטף של צה"ל בגזרות יהודה ושומרון (במסגרת ההתמודדות עם האינתפאדה הראשונה) וצפון הארץ.

במסגרת מבצע חומת מגן בפסח ה'תשס"ב 2002 החטיבה גויסה בצו 8, תחת פיקוד אוגדה 720. משימתה של החטיבה הייתה כיבוש העיר בית לחם.

החטיבה בפיקוד אל"ם רמי צור חכם, בסיוע כוחות שריון מגדוד 445 של חטיבה 576, גדוד "אדם" של חטיבה 500 וגדוד 21 של חטמ"ר עציון נכנסה לעיר בלחימה מצפון ומדרום. במהלך כיבוש העיר ומעצר של עשרות מבוקשים, התבצרה ב־2 באפריל 2002 קבוצה של 39 מבוקשים חמושים ברובי סער ובמטעני חבלה, בכנסיית המולד.[35] הקבוצה, שבראשה עמד הקולונל עבדאללה דאוד, ראש המודיעין הפלסטיני בבית לחם,[36] לקחה כבני ערובה את 46 הנזירים ששהו בכנסייה ובנוסף כמאתיים אזרחים בהם נערים וילדים. המשא ומתן איתם עורר הד רחב ועניין רב ברחבי העולם גם בגלל העניין הפוליטי וגם בגלל החשש לפגיעה במקום הקדוש לנצרות. הנצורים קיבלו תמיכה מפעילי שמאל מחוץ לישראל.[37] לאחר כחודש של שירות שוחררה החטיבה והעבירה את האחריות על העיר בית לחם והמצור על המתבצרים בכנסיית המולד לחטיבת הצנחנים (35). לאחר שבועות ארוכים של משא ומתן[38] הושג ב־9 במאי הסכם על ידי צוות משא ומתן בכיר, והחל פינוי מדורג של אזרחים והגליית 26 מבוקשים מדרג הביניים לעזה.[39] במהלך ההתבצרות נהרגו לפחות שישה פלסטינים, חמושים, מבוקשים, ואנשי הרשות. מסמכי שלל שנתפסו במהלך המבצע, חשפו כי בשנים שקדמו להתבצרות סבלו תושבי בית לחם, בעיקר תושביה הנוצרים, מהתנכלויות של כנופיות של מיליציות פלסטיניות חמושות, שבתוכן בולטים אנשי הפת"ח.

לאחר מבצע חומת מגן נכנסה המדינה למציאות חדשה במהלכה גם החטיבה השתלבה באתגרים החדשים בהגנה על גבולות הארץ ואזרחיה. החטיבה ביצעה אימונים רבים ואינטנסיביים, שיפרה את כשירותה והצטיידה בציוד לחימה חדיש. במסגרת הארגון מחדש של כוחות המילואים בצה"ל החלה החטיבה לקלוט חיילים משוחררים בעיקר מגדוד 50 "בזלת" של חטיבת הנח"ל שמהווים כיום את עמוד השידרה והזהות החטיבתית. החטיבה ביצעה תעסוקות מבצעיות רבות בכל הגזרות בארץ וזכתה לאותות הצטיינות רבים עקב שירות מוצלח זה.

חטיבה 16 בראשית המאה ה-21 עריכה

בשנת 2010 חזרה החטיבה לזהותה ומספרה המקוריים - "חטיבה 16, חטיבת ירושלים".[40]

החטיבה גויסה למילואים במלחמת לבנון השנייה; מבצע עמוד ענן ובמבצע צוק איתן למשימות אבטחה גדודיות.[41]

בספטמבר 2020 החטיבה הוכפפה לעוצבת סיני,[42] לאחר שאוגדת האם של החטיבה, עוצבת עידן, נסגרה.

חטיבת ירושלים במלחמת חרבות ברזל עריכה

השלב הראשון- טיהור צפון מערב הנגב ממחבלים והגנה מרחבית עריכה

עם פתיחת המלחמה במתקפת הפתע על ישראל (2023) גויסו גדודי החטיבה, גדוד 8119, גדוד הסיור 6310 וגדוד 9207 ומפקדת החטיבה בצו 8. הגדודים סופחו לחטיבת הגפן וסייעו בטיהור ישובים מגזרת ניר עם ועד זיקים במערב ובעיר שדרות עצמה ממחבלי חמאס. במקביל אומנו גדודי החטיבה לשם הכנה ללחימה התקפית

השלב השני- תמרון קרקעי ברצועה עריכה

עם תום הטיהור תחת אוגדת עזה המרחבית, הופנתה החטיבה לסייע בתימרון הקרקעי ואבטחת הציר המבתר את הרצועה.

החטיבה הפכה לצק"ח 16 בפיקוד המח"ט נתאי עוקשי והשתתפה בתימרון הקרקעי במסגרת מלחמת חרבות ברזל מתחילת התמרון עד ראשית חודש דצמבר תחת עוצבת געש ואליה סופחו כוחות שריון והנדסה. במהלך התמרון גדודי החטיבה כולם, גדוד 8119, גדוד 9207, וגדוד הסיור של החטיבה תחזקו את הציר ההומניטרי מצפון הרצועה לדרומה ואיבטחו את מעבר האוכלוסייה המקומית לאזור רפיח. לוחמי החטיבה פשטו על פירי מחבלים והשמידו אמצעי לחימה לאורך הציר המוביל ממסוף קרני ועד חוף הים של הרצועה. מכלול האש והמודיעין החטיבתי איתרו והשמידו חולית מחבלים אשר ביצעה ירי רקטי לעבר ישראל, באמצעות הכוונת כלי טיס של חיל האוויר, ולחמו במשותף עם יחידות יהל"ם וכוחות שריון בחוליות מחבלים לאורך הציר.

משימת החטיבה כללה תקיפה והשמדה של כוחות חמאס הנמצאים בגזרתה וכן אבטחה והפעלת הציר ההומניטרי לירידה של תושבי עזה דרומה. בין ההישגים המבצעיים של החטיבה, היה נטרול חוליות מחבלים אשר ביצעו ירי למרכז הארץ וגוש דן, לוחמי הגדס״ר בשיתוף מכלול האש החטיבתי הכווינו כלי טיס אשר חיסל את המחבלים ובכך עצרו את המשך הירי לתל אביב. כוחות החטיבה פעלו עם יחידת יהל"ם, מודיעין, מכלול האש וחיל האוויר וביחד השתלטו על מספר מבנים ששימשו כמפקדות של החמאס בשטח הרצועה והיוו איום על הכוחות בשטח, מהם היו מספר ניסיונות צליפה וירי על הכוחות. לוחמי החטיבה השמידו פירי מנהרות ואמצעי חבלה במסגרת ההשתלטות על המבנים. כמו כן, החטיבה איבטחה את הציר ההומניטרי מירי מחבלים.

מפקד החטיבה אל"מ נתאי עוקשי ניסח את פעילות החטיבה בדף הקרבי החטיבתי באופן הבא:

״חטיבת ירושלים פועלת בלב רצועת עזה. החטיבה שותפה במאמץ ההתקפי, מסכלת חוליות טרור ומשמידה תשתיות אויב. חיילי ומפקדי החטיבה נחושים, חדורי מוטיבציה ושליחות ויעשו כל שיידרש להשלמת המשימה. חטיבת ירושלים תמשיך להילחם עד הניצחון, ממלחמת העצמאות ועד עכשיו!.״

במהלך חנוכה, דצמבר 2023, שוחררה החטיבה ממשימת המילואים ושבה להיות חלק מעוצבת סיני.

מבנה חטיבה 16 עריכה

בחטיבה ארבעה גדודים, שלושה גדודי חי"ר מובחר וכן גדוד סיור. בנוסף לכך, פלוגת תצפיות (פלת"צ) חטיבתית, המורכבת מצוותי סיירת, אמונים על הפעלת אש בעומק האויב.

בעבר השתייכה החטיבה לעוצבת עידן (אוגדה 340, בעבר אוגדה 880), אשר הייתה אוגדת מילואים הכפופה לפיקוד המרכז, ומפקדת האוגדה הייתה ממוקמת במחנה נחשונים. החל משנת 2014, החטיבה שייכת לעוצבת סיני, ומחסני החירום של החטיבה הם במחנה שדה תימן המשמש גם כיחידת מחסני חירום לעוצבת סיני.

גדוד 7007 - "גדוד הר ציון" עריכה

במלחמת העצמאות נקרא גדוד בית חורון בחטיבת עציוני. עד אחרי מלחמת יום כיפורים נקרא גדוד 62 בחטיבת מחוז 16. לאחר מלחמת יום כיפור, שונה מספר הגדוד ל-7007. גדוד 7007 הוא גדוד חי"ר מובחר, המונה מפקדים וחיילים ששירתו בגדודי החי"ר השונים בצה״ל. בשנים האחרונות, מרבית החיילים הנקלטים בגדוד מגיעים משורותיה של חטיבת הנח״ל.

בשנת 2012 ניתן לגדוד סמל חדש, ושמו החדש "גדוד הר ציון", על ידי המג"ד בעז כהן. השם מייצג את הקשר לירושלים, כחלק מחטיבת ירושלים, וכן את סמל הגבורה המתחדשת בצה"ל - על שם מאיר הר-ציון שהיה ביחידה 101 שהוקמה בחטיבה 16 והועברה לצנחנים.

מפקדי הגדוד (רשימה חלקית): מאיר זורע (תש"ח), גדעון רוטשילד (ששת הימים), שי רז (שהיה גם מפקד פנמ"צ הריאלי חיפה), ציון ארסלן (מלחמת יום כיפור), יוסי לונץ (1975), תנחום, חיים כפיר, משה (מושקו) רום, יהודה ימאי, אבירם מטוסביץ' (1996), יוסי בן חמו, רמי מגנזי (חומת מגן), אלי פנירי, בעז כהן (מבצע עמוד ענן וצוק איתן), דובי גינזברג, סא"ל מעוז שוורץ.

גדוד 8119 עריכה

גדוד 8119 הוא גדוד חי"ר מובחר, המונה מפקדים וחיילים ששירתו בגדודי החי"ר השונים בצה"ל. בשנים האחרונות, מרבית האוכלוסייה הנקלטת בגדוד מגיעה משורותיה של חטיבת הנח"ל. הגדוד ביצע תעסוקות מבצעיות ואימונים בכל הגזרות וזכה לשבחים על מקצועיותו. הגדוד היה בעבר, עד אחרי מלחמת יום כיפורים, גדוד 161.

  • 2002 - הגדוד נטל חלק מרכזי בכיבוש העיר בית לחם במסגרת מבצע "חומת מגן".
  • 2004 - תעודת הוקרה הוענקה לגדוד, אשר נבחר על ידי נשיא המדינה כיחידת מילואים מצטיינת על הישגיו ועל תרומתו לחיזוק ביטחון המדינה.
  • 2005 - במהלך תעסוקה מבצעית תפס הגדוד חוליית מחבלים בדרכה לפיגוע בגזרת איו"ש וזוכה על כך בתעודת הערכה מאלוף הפיקוד.
  • 2023 - הגדוד השתתף בלחימה בגיזרת עזה במלחמת חרבות ברזל. בשבועות הראשונים לקח חלק במאמץ להגנה על ישובי העוטף והגבול ולאחר מכן הוביל את החטיבה לאחר הצטרפותה לתמרון הקרקעי.

במסגרת פעילותו באבטחת המסדרון ההומניטרי, היה אמון הגדוד על הקמת מוצב עוז 8 אשר מתוכו נוהל הבידוק במעבר הפליטים במסדרון ההומניטרי. עם תחילת ההפוגה, צלפי הגדוד פעלו בנחישות ותבונה והצליחו לבלום הסתערות המונים לכיוון מוצב עוז 8 מכיוון דרום ואף זכתה על כך לתשבוחות מכל דרגי הפיקוד בצה"ל. הגדוד היה שותף לאיתור פירי כניסה למנהרות המטרו שנחפרו מתחת רחוב סלאח א-דין והוביל השמדת פירים וזירות מטענים במרחב פעולתו ואף השמיד סוס ממולכד שאולץ להסתער על הכוחות במטרה לפגוע בפליטים המנסים להימלט דרומה ובכוחות המאבטחים את המסדרון. פלוגת המסייעת של הגדוד השמידה בעזרת טילי נ״ט ובעזרת הכוונה של חיל האוויר מספר חוליות נ״ט, תצפית, וצליפה בשכונת זייתון ובמחנות המרכז.

מפקדי הגדוד: סא"ל אשר דר (מלחמת ששת הימים), סא"ל יעקב שריד, סא"ל אלי קידר,(מלחמת יום הכיפורים), סא"ל ישראל הרשקוביץ, סא"ל דוד (דייב) ברוך, סא"ל אריאל חזק, סא"ל גיא גוטמן (מבצע "חומת מגן"), סא"ל יאיר אהרונוב, סא"ל בנימין טלקר, סא"ל רמו אלמוג (מבצע עמוד ענן וצוק איתן), סא"ל עומר אסף, סא״ל לוטם פארן פרח (חרבות ברזל).

גדוד 9207 - "גדוד מוריה" עריכה

במלחמת העצמאות היה גדוד מוריה בחטיבת עציוני. בחטיבה 16 היה גדוד 68.

גדוד 9207 הוא גדוד חי"ר מובחר, המונה מפקדים וחיילים ששירתו בגדודי החי"ר השונים בצה"ל. בשנים האחרונות, מרבית האוכלוסייה הנקלטת בגדוד מגיעה משורותיה של חטיבת הנח"ל.

ב-2002 הגדוד נטל חלק מרכזי בכיבוש העיר בית לחם במסגרת מבצע "חומת מגן". לאחר ההשתלטות על העיר ביצע הגדוד את המצור על המחבלים שהתבצרו בכנסיית המולד.

תעודת הוקרה מטעם נשיא המדינה הוענקה לגדוד 9207 של חטיבת ירושלים בפיקוד המרכז, אשר נבחר כיחידת מילואים מצטיינת על הישגיו ועל תרומתו לחיזוק ביטחון המדינה. התעודה הוענקה על ידי שמעון פרס באוגוסט 2013.

הגדוד קיבלת תואר גדוד מצטיין מאלוף פיקוד הדרום לשנת 2023.

במלחמת חרבות ברזל השתתף הגדוד בהגנה על מרחב היישובים בגזרת שדרות ובזיקים, וכן בתמרון הקרקעי בתוך רצועת עזה.

מפקדי גדוד 9207 - "גדוד מוריה" עריכה

שם תקופת כהונה הערות
בני ברבש
בועז רגב
יורם ששון
אבנר כרמלי
משה לנגר
בועז רוזמן
יוסי בן הרוש
עמיר סנדר
יואב (יובא) גל
יובל כהן
עומרי אפשטיין 2019-2023 מפקד הגדוד במלחמת חרבות ברזל
גיא בן סעדון 2023-

גדוד סיור 6310 עריכה

גדוד 6310, הוא גדוד סיור מובחר שהוקם בשנת 2002 לאחר מבצע חומת מגן, על ידי איחוד הסיירות החטיבתיות (פלנ"ט, פלחה"ן, סיירת).

הגדוד מנה בעבר, מפקדים וחיילים ששירתו בסיירות חטיבות החי"ר וביחידת מגלן. בשנים האחרונות, מרבית המשרתים בגדוד מגיעים משורותיו של גדס"ר נח"ל ומיחידת מגלן.

ב-2015 גדס"ר 6310 נבחר על ידי נשיא המדינה ראובן ריבלין, כיחידת מילואים מצטיינת, על הישגיו ועל תרומתו לחיזוק ביטחון המדינה, ובאוגוסט 2015 העניק הנשיא לגדוד תעודת הצטיינות על כך.

במהלך מלחמת חרבות ברזל השתתף גדוד סיור 6310 בלחימה בצפון רצועת עזה, בין המרחבים זייתון ואל-בורייג'. תחת פיקוד מפקד הגדוד סא"ל איתי יערי, ביצע הגדוד מגוון משימות לחימה מורכבות תוך הפגנת יכולות קרביות גבוהות. לוחמי הסיור איתרו והשמידו מנהרות התקפיות שחפר חמאס במטרה לבצע התקפות כנגד כוחות צה"ל. בנוסף ביצע הגדוד שורת פשיטות ומארבים בעומק הרצועה שגרמו לפגיעה אנושה בכוח המחבלים - הותירו מחבלים הרוגים והשמידו מרבית הנשק הכבד שברשות חמאס באותו אזור. צוות מהפלת"צ סייע באיתור מטרות והפעלת אש אפקטיבית מטווחים רחוקים. במקביל, כוחות הגדס"ר ביצעו פשיטות במסגרת מבצע ייחודי לאיתור והשמדת מחרטות ברצועה. לאורך כל שלבי הלחימה הפגינו לוחמי הגדוד אומץ לב וקור רוח תחת אש, ותרמו תרומה מכרעת להישגי צה"ל תוך מניעת אבידות בקרב כוחותינו.

מפקדי גדוד סיור 6310 עריכה

שם תקופת כהונה הערות
בני גנור 2002 - 2006
אבישי כהן 2006 - 2009
אוהד מנור 2009 - 2011
ערן ביטון 2011 - 2016
לירון ארוך 2016 - 2020
איתי יערי 2020 - מכהן מפקד הגדוד במלחמת חרבות ברזל

נשק ואמצעים עריכה

חיילי החטיבה חמושים בעיקר ברובי m16. בשנת 2018 עברו גדודי החטיבה הסבה לרוס"רים מסוג 'מיקרו תבור', אולם לאחר כשנה בוטלה ההסבה וחזר השימוש בm16. שאר כלי הנשק זהים לשאר כלי הנשק של גדודי החי"ר בצה"ל וכוללים מטול רימונים מדגם M-203, רובי צלפים מדגמים רמינגטון M-24,‏ SR-25, ברק ורוגר 10/22, מטולי רקטות נגד טנקים מדגמי לאו M-72 ומטאדור, מקלע בינוני מאג, מקלע קל נגב, מקלע כבד מדגם M2 בראונינג , מטול רימונים אוטומטי (מקל"ר) סאקו דיפנס Mk-19 בקליבר 40 מ"מ וטילי נ״ט מדגם טילי גיל 1 ו2 ספייק. החטיבה מצוידת בנגמ"שי M-113

מפקדי החטיבה עריכה

שם תקופת כהונה הערות
מישאל שחם 19491953 הקמת חטיבה 16, הקמת יחידה 101
אתיאל עמיחי 19531954
חיים הרצוג 19541957 מלחמת סיני, לימים ראש אמ"ן ונשיא מדינת ישראל
מתי פלד 19571959 לימים ראש אגף האפסנאות
יעקב פרי (פרולוב) 19591961 לימים נשיא בית הדין הצבאי לערעורים
יוסף נבו 19611964 לימים ראש עיריית הרצליה
אביב ברזילי 19641967
אליעזר אמיתי 19671969 מלחמת ששת הימים
דוד הגואל 19691973 מלחמת ההתשה
זאב עופר 19731974 מלחמת יום הכיפורים, לימים מפקד פיקוד ההדרכה
בני ענבר 19741975 לימים קצין משטרה צבאית ראשי, שינוי מספר לחטיבה 97
מרא אלעמי 19761977
יעקב אבן 19771979 לימים דובר צה"ל
ישראל מאיר 19791981
יאיר רפאלי 19811983 מלחמת לבנון הראשונה
שמעון נוה 19831984
אריה רמות-שיפמן 19841986
מרדכי רוזנברג 19861989 האינתיפאדה הראשונה, שינוי מספר לחטיבה 310
יעקב עמר 19891992
יוסי אלעד (הלפנד) 19921994
מרדכי שפס 19941997
אפי עידן 19972000 האינתיפאדה השנייה
רמי צור חכם 20002002 מבצע חומת מגן
גיל ברק 20022004
ירון בוים 20042007 מלחמת לבנון השנייה
נוחי מנדל 20072010 מבצע עופרת יצוקה
אילן עזרן 20102013 מבצע עמוד ענן, שינוי מספר לחטיבה 16
יואב מרדכי 20132015 מבצע צוק איתן
כפיר כהן 20152018
איציק גץ 20182020
יהודה לב 20202022
נתאי עוקשי אוגוסט 2022 מפקד החטיבה הנוכחי

לקריאה נוספת עריכה

על חטיבת ירושלים במלחמת העצמאות ולאחריה:

על חטיבת ירושלים במלחמת ששת הימים:

על גדוד 68 וקרב המעוזים במלחמת יום הכיפורים:

קישורים חיצוניים עריכה

ביאורים עריכה

  1. ^ "מחטף - כינוי לפעולה התקפית מהירה וקצרה של השתלטות על שטח בשעת כושר, כדי לקבוע עובדה פוליטית-צבאית בשטח." מתוך: יאיר בורלא, לקסיקון למונחים צבאיים, דביר, 1988.
  2. ^ המחנה היה מערבה מעין כרם.
  3. ^ במלחמת ששת הימים נהרגו 779 חיילי צה"ל.
  4. ^ על שם אנטנות הקשר של האו"ם שהיו מוצבות עליה.

הערות שוליים עריכה

  1. ^ ארגון ההגנה: קיצור תולדות ההגנה
  2. ^ מרדכי נאור (עורך ראשי), לקסיקון כוח המגן ההגנה, 1992
  3. ^ 1 2 ותיקי גדוד "מוריה" של חטיבת עציוני כולל כל תוכן הספר "מוריה בירושלים בתש"ח - גדוד החי”ש הראשון בקרבות ירושלים" מאת מאיר אביזוהר.
  4. ^ ארגון חברי ההגנה בירושלים, ההגנה בירושלים, ירושלים תשל"ג - תשל"ה - תולדות חטיבת עציוני.
  5. ^ יצחק לוי (לויצה) תשעה קבין: ירושלים בקרבות מלחמת העצמאות, הוצאת מערכות, 1986.
  6. ^ ד"ר משה ורד: 'שורשי חטיבה 16' מחקר על בסיס נתונים ממחלקת היסטוריה בצה"ל. ספריית גבעת התחמושת.
  7. ^ מאיר הר-ציון, פרקי יומן; קצ'ה, שמעון כהנר, להיות אחד מרבים, סיפור חיים. ידיעות אחרונות, 2019.
  8. ^ החטיבה מראשיתה ועד היום – תמצית היסטורית, אתר מורשת חטיבה 14.
  9. ^ 1 2 מסמך יחידת "מצוף 247" – "מובלעת הר הצופים"
  10. ^ 1 2 עוזי נרקיס, סיפורו של ה"קו העירוני" בירושלים, אריאל, 1986.
  11. ^ המבנים, הקיימים עד היום, זוהו בעזרי המודיעין של החטיבה כאיתור 237 (לולב) ו-192 (בית התריסים הצהובים).
  12. ^ המקור הוא הערך הקו העירוני ועדויות לוחמים בחטיבה (מחוז) 16.
  13. ^ אורן, עמ' 202.
  14. ^ בעז זלמנוביץ ואחרים (עורכים), "לכבוש את ההר, המערכה בזירה הירדנית במלחמת ששת הימים". הוצאת משרד הביטחון, המחלקה להיסטוריה, 2017 עמ' 37. (להלן המחלקה להיסטוריה (צה"ל))
  15. ^ המחלקה להיסטוריה (צה"ל), עמודים 45-63
  16. ^ מסמך 'מחטפים' של חטיבה 16 בקובץ מסמכי החטיבה ממלחמת ששת הימים, ספריית גבעת התחמושת.
  17. ^ הקרב על ירושלים במלחמת ששת הימים
  18. ^ אורן, עמ' 497; לנגוצקי הקרב על ירושלים - לו"ז משולב, גבעת התחמושת עמ' 2.
  19. ^ יומנו של אורי נוה, קצין בהר הצופים במלחמת ששת הימים
  20. ^ עמית גולדנברג: המשימה החשאית של אנשי השריון שנשכחה. מעריב nrg,‏ 27 באפריל 2009. וראו הדיון בפורום "פרש" בנושא זה.
  21. ^ יצחקי, עמ' 6.
  22. ^ אורן, עמ' 234.
  23. ^ משה נתן, הקרב על ירושלים, עמ' 74 - 83. אורן, עמ' 236, מציין - כנראה על פי מקורות ירדניים - כי שניים מן הטנקים הושמדו במהלך ההתקפה. אין שום אישור לכך ממקורות ישראליים.
  24. ^ יוסי לנגוצקי, "הירושלמים משחררי ירושלים". סדרת כתבות באתר ynet: חלק א', חלק ב'.
  25. ^ יוסי לנגוצקי, "הירושלמים משחררי ירושלים". סדרת כתבות באתר ynet.
  26. ^ נרקיס, עמ' 132 - 134.
  27. ^ 1 2 יומן המבצעים של חטיבה 16 במלחמת ששת הימים. ספריית גבעת התחמושת.
  28. ^ ברוכי, עמ' 33; אטלס כרטא, עמ' 70 ומפה 86.
  29. ^ 1 2 3 "גדוד אפור אחד", הוצאת גדוד 163, ירושלים, 1969.
  30. ^ הערך מלחמת ההתשה בבקעת הירדן
  31. ^ אמיר ראובני מג"ד 68 במלחמת יום הכיפורים
  32. ^ עדויות לוחמים ופרסומים של הגדודים מהמלחמה.
  33. ^ הערך מוטי אשכנזי.
  34. ^ 1 2 סא"ל (דימ') רפי בנבנשתי סמח"ט 266.
  35. ^ פליקס פריש, צה"ל השתלט על בית לחם; כנסיית המולד מכותרת, באתר ynet, 23 בנובמבר 2002.
  36. ^ ynet, אחרון "מתבצרי כנסיית המולד" יצא מקפריסין, באתר ynet, 26 בנובמבר 2002.
  37. ^ פליקס פריש ועלי ואקד, פעילי שמאל מחו"ל פרצו לכנסיית המולד, באתר ynet, 2 במאי 2002.
  38. ^ יוני שדמי וברק רביד, מוסף סופשבוע, היחידה שתשגע לאויבנו את המוח, באתר nrg‏, 17 בדצמבר 2005.
  39. ^ אי.פי., מבוקשי כנסיית המולד החלו את גלותם באירופה, באתר ynet, 23 במאי 2002.
  40. ^ יוחאי עופר, לקראת מלחמה? תוכנית אימונים חדשה למילואים, באתר nrg‏, 9 במאי 2015
  41. ^ אור הלר, ‏"לחיזבאללה יכולות התקפיות בשטחנו", באתר "IsraelDefense‏", 12 בספטמבר 2015
  42. ^ שי לוי, ‏על רקע הבחירות בעזה: צה"ל מגביר אימוני מילואים, באתר ‏מאקו‏, 10 במרץ 2021