הרוגי מלכות אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן

הרוגי מלכות אין כל בריה יכולה (או: אין כל אדם יכול) לעמוד במחיצתן היא מימרה תלמודית, לפיה מי שהריגתו מוגדרת כ"הרוגי מלכות" (מיתה על קידוש השם או להצלת ישראל) דרגתו בעולם הבא היא הגבוהה ביותר.

המקור בתלמוד ובמדרש

עריכה

בתלמוד[1] מסופר על רב יוסף בריה דרבי יהושע בן לוי שחווה חוויית סף מוות, ולאחר שחזר לחיים סיפר על דברים שראה ושמע בעולם הבא. אחד מהדברים ששמע היה ”הרוגי מלכות, אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן”. התלמוד מבאר שהכוונה היא להרוגי לוד, לוליאנוס ופפוס, משום שרבי עקיבא וחבריו (עשרה הרוגי מלכות) בלאו הכי עומדים במדרגה זו מחמת מעלות אחרות שזכו בהן (בתורה ובמצוות שעסקו בהם בחייהם), וזאת גם ללא הזכות של הריגתם בידי המלכות.[2] דבר דומה מסופר במדרש כי רבי אלכסנדרי נגלה בחלום אל רבי אחא שהשתוקק מאוד לראות אותו, וגילה לו מהנשמע בעולם הבא. אחד מהדברים היה כי ”הרוגי לוד, אין לפנים ממחיצתם”.[3] כפי המשתמע מדברי המדרש האלו, "הרוגי לוד" הכוונה לאותם פפוס ולוליאנוס. כך גם דעתם של פרשני התלמוד.[4] אמנם יש הסוברים כי "הרוגי לוד" הם שמעיה ואחיה מהעיר לוד, ואינם אותם שניים.[5]

רש"י, בפירושו לתלמוד מביא שיש אומרים כי בתו של "המלך" (טראיאנוס) נמצאה הרוגה כשהחשודים בביצוע המעשה היו היהודים ובגין כך נגזר עליהם עונש מוות קולקטיבי. פפוס ולוליאנוס, שלדברי רש"י היו "צדיקים גמורים", התנדבו ליטול על עצמם את מעשה הרצח כביכול, ואכן הוצאו להורג כשבזכותם ניצלו שאר היהודים.[6]

הנהרג על קידוש השם

עריכה

באגרת השמד מייחס הרמב"ם את המעלה של "הרוגי מלכות" למי שנהרג על קידוש השם בכך שקיים את הדין של ייהרג ואל יעבור: ”דע, כי בכל מקום שאמרו בו חז"ל "יהרג ואל יעבור", אם יהרג כבר קדש את השם, ואם היה בעשרה מישראל כבר קדש את השם ברבים, כמו חנניה מישאל ועזריה ודניאל ועשרה הרוגי מלכות ושבעת בני חנה ושאר ישראל הנהרגים על קדושת השם, הרחמן יקום נקמת דמיהם בקרוב. ובעדם נאמר[7]: "אספו לי חסידי, כורתי בריתי עלי זבח", ואמרו חז"ל[8]: "השבעתי אתכם בנות ירושלים" השבעתי בדורות של שמד, בצבאות, שעשו לי צביוני ועשיתי צביונם, או באילות השדה, ששפכו דמם עלי כדם צבי ואיל, ועליהם הוא אומר[9]: "כי עליך הורגנו כל היום".”

ספר הפרנס[10] מביא בשם ספר המקצועות שמי שמסר עצמו על קידוש השם ונהרג ”כיון שקידש השם בגופו ובנפשו, כל ישראל חייבין לקרוע עליו ולהתאבל עליו ולהספידו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ואשתו לא תנשא עולמית משום כבוד שמים ומשום כבודו, ואם נשאת לא תצא.”

מי שנהרג להצלת ישראל

עריכה

הרמ"ה[11] כתב שמי שנלחם מלחמת חובה השתדל בהצלת ישראל והצטער בצער ישראל, אינו נידון בגיהנם. וכך כתב הפלא יועץ[12]: "יש רבים מבני ישראל שנראים לפנים כלים רקים, אבל יש בידם מצוה זו של הצלת ישראל, שבזה הם מכריעים ועוברים את החכמים והגדולים שבישראל, והן אמת שאין הקדוש ברוך הוא לוקח שוחד מצוה כנגד עבירה, ומשלם להם עונש על כל העבירות שעושים ועל כל ביטול מצוה שמבטלים, אבל גם כן יש לו שכר הרבה ליתן להאנשים האלה שטורחים ועמלים בכל כחם להציל ישראל מיד גויים ולהציל עשוק מיד עושקו, מה טוב חלקם ומה נעים גורלם".

מיתה משונה ככפרה

עריכה

בתלמוד[13] אמר רבא שכאשר אדם נהרג על ידי מלכות גוים, כיון שלא מת כדרכו אלא במיתה משונה, מיתתו נחשבת לו ככפרה, והוא מכונה "עבד ה'". לאור זאת מביא הרמ"א להלכה[14], שאפילו מומר שנהרג בידי עובדי כוכבים מתאבלים עליו. יש מי שכתב שהטעם הוא משום שהרהר בתשובה, אך הש"ך[15] מביא שהטעם הוא שמיתתו נחשבת ככפרה.

הנהגות מיוחדות בהרוגי מלכות

עריכה

פוסקים דנו במספר שאלות הנוגעות לנהרגים על קידוש השם, בשונה מנפטרים אחרים:

  • ישיבת שבעה ואמירת קדיש - יש מהראשונים שעסקו בשאלה האם אומרים קדיש על מי שנהרג על קידוש השם. מצאנו בתשובות מהרי"ל[16] שנשאל האם נכון שמהר"ם מרוטנבורג הורה שבן לא יאמר קדיש על אביו שנהרג על קידוש השם. הטיעון היה שבמסכת שמחות[17] נאמר שמי שנהרג על קידוש השם נמחלים עוונותיו ולכן אין לומר עליו קדיש. מהרי"ל משיב שאינו סובר כשמועה זו שנאמרה בשם מהר"ם, והוא מוכיח שיש לומר קדיש ממה שכתב מהר"ם מרוטנבורג שיש להתאבל על הקדושים.
  • אלמנת מי שנהרג על קידוש השם - בשו"ת מהר"ח אור זרוע[18] כתב בשם ספר המקצועות, שיהודי שמסר את נפשו על קידוש השם, כל ישראל חייבים לקרוע עליו קריעה ולהתאבל עליו ולהספידו, ומשום כבודו אסור לאלמנתו להינשא לאדם אחר. "ואשתו לא תינשא עולמית משום כבוד שמים ומשום כבודו, ואם נשאת, לא תצא". הרב חיים סופר[19] כותב שהטעם הוא מעין מה שהוזכר בתלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף פ"ד, עמוד ב' "כלי שהשתמש בו קודש אל ישתמש בו חול". "כיון שזה מת במסירות הנפש והוכיח סופו על תחילתו שהיה קרבן קדוש... ואם כן, אשתו הוה כל ימיו ככלי שהשתמש בו קודש אל ישתמש בו חול". הרב יהושע אהרנברג[20] חולק על הוראה זו, ולדבריו ההיפך הוא הנכון שיש מצווה גדולה לשאת אלמנה של קדושים אלה, "מצוה רבה היא כפדיון שבויין ותקנת עגונות, להכריז בגלוי שאין שום טעם ולא ממש בהספק... מצוה גדולה היא להכניס אלמנות האומללים לתוך ביתו, ויהיה בזה כבונה אחת מחורבות ירושלים".
  • טהרה לנהרגים על קידוש השם - בשולחן ערוך חלק יורה דעה נאמר: "אם מצאו ישראל הרוג, יקברוהו כמו שמצאוהו, בלא תכריכין, ולא יחלצו בו אפילו מנעליו"[21]. כלומר, מי שסיבת הריגתו היא עצם היותו ישראל, אין עושים כל שינוי במצבו וקוברים אותו כמו שהוא. ומסביר הש"ך "בהרוג בידי עובד כוכבים אף על פי שבשעה שמצאוהו כבר פסק הדם קוברים אותו כאשר הוא נמצא כדי להעלות חימה ולנקום נקם"[22].

כיום, חללי צה"ל שנהרגו בידי אויבים ומחבלים, נקברים בבגדיהם ובלא טהרה ונטמנים בארון עץ. גם להרוגי פיגועי טרור אין מבצעים טהרה.

לטיפול השונה במתים אלו, משאר הנפטרים, שתי סיבות[23]:

  1. היות שדם הנפש[24] חייב בקבורה, והחלל ובגדיו ספוגים בדם, לא נותר אלא לקבור אותו בבגדיו, ללא רחצה.
  2. החלל נקבר בבגדיו, וללא טהרה, כדי לעורר את כעסו של הקב"ה, ובכך ימנע בעתיד הריגתם של יהודים, רק משום שהם יהודים, ואף ינקום את נקמתם.

ראו גם

עריכה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף י', עמוד ב'
  2. ^ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף נ', עמוד א'; מסכת בבא בתרא, דף י', עמוד ב'.
  3. ^ קהלת רבה, פרשה ט', פסוק י'.
  4. ^ רש"י, מסכת בבא בתרא, דף י', עמוד ב', ד"ה הרוגי מלכות; הרשב"ץ, מגן אבות (על מסכת אבות), פרק ב', משנה ב'; רבי משה מרגלית, פני משה, מסכת תענית, פרק ב, הלכה ו', ד"ה ואמר.
  5. ^ ערוך, ערך הרג.
  6. ^ ראו רש"י, מסכת תענית, דף י"ח, עמוד ב', ד"ה בלודקיא.
  7. ^ ספר תהלים, פרק נ', פסוק ה'
  8. ^ שיר השירים רבה ב ז
  9. ^ ספר תהלים, פרק מ"ד, פסוק כ"ג
  10. ^ סימן קכה
  11. ^ יד רמ"ה לסנהדרין קג ב
  12. ^ ערך הצלה
  13. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף מ"ז, עמוד א'
  14. ^ בהגהה לשולחן ערוך, יורה דעה, סימן ש"מ, סעיף ה'
  15. ^ יו"ד שמ ס"ק י
  16. ^ סימן צט
  17. ^ פרק ב הלכה יא
  18. ^ סימן יד
  19. ^ בשו"ת מחנה חיים ח"ג אבן העזר סימן כו
  20. ^ בשו"ת דבר יהושע חלק ה, עניינים שונים, סימן לז
  21. ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שס"ד, סעיף ד'
  22. ^ הש"ך על יורה דעה, שס"ד, ד'
  23. ^ ראו ציץ אליעזר, חלק יא סימן ע
  24. ^ בגופו של אדם בוגר יש כחמישה ליטר דם בממוצע. עם זאת, האדם יכול לחיות גם עם פחות דם. בתהליך של איבוד דם מגיע האדם למצב של הלם תת-נפחי איבוד דם נוסף לאחר מצב קריטי זה, מביא למוות. קילוח הדם האחרון שבעקבותיו יוצאת הנשמה, מכונה בהלכה "דם הנפש"