ויקיפדיה:מיזמי ויקיפדיה/אתר האנציקלופדיה היהודית/טיוטות ערכים שנוצרו באנציקלופדיה היהודית/טיוטה:צד אחד ברבית
 |
הדף נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הדף בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית.
| |
| הדף נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הדף בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית. | |
| שיחה | |
צד אחד ברבית הוא דין מדיני רבית המתאר מצב שבו תוצאה אפשרית אחת לפחות של סיטואציה, תהיה שלא יחול חיוב לתשלום הרבית.
מקור הדין עריכה
בפרק "איזהו נשך" שבמסכת בבא מציעא מפורטים מרביתם של דיני הרבית. בברייתא שם נאמר:
הרי שהיה נושה בחבירו, מנה ועשה לו שדהו מכר (התנה שאם לא ישלם לו עד תאריך פלוני, תהא השדה שלו), בזמן שהמוכר אוכל פירות - מותר, לוקח אוכל פירות - אסור (כי אם בסוף כן ישלם לו, ובינתיים הרוויח גם את שווי הפירות, הרי שזו רבית). רבי יהודה אומר, אף בזמן שהלוקח אוכל פירות מותר.
ובגמרא הסביר אביי את הברייתא[1], שיסוד המחלוקת בין התנאים הוא האם מותר "צד אחד ברבית" או לא, ורבי יהודה סובר שמכיוון שכאן יש צד אחד ברבית, הרי שזה מותר.
בהמשך "איזהו נשך" מובאת ברייתא נוספת:
משכן לו בית משכן לו שדה ואמר לו לכשתרצה למוכרם לא תמכרם אלא לי בדמים הללו אסור בשוייהן מותר מאן תנא בדמים הללו אסור
ומפרשת הגמרא: "אמר רב הונא בריה דרב יהושע דלא כרבי יהודה (ברייתא זו, לא שנאה רבי יהודה) דאי רבי יהודה (כי אם תאמר כן, הרי) האמר צד אחד ברבית מותר"
מקרה נוסף מוזכר במסכת ערכין[2] שם תולה הגמרא את דברי המשנה ביחס לדין גאולת בתי ערי חומה במחלוקת רבי יהודה וחכמים.
בירושלמי[3] מבואר שמקור ההיתר של רבי יהודה הוא מבתי ערי חומה, כלומר שמכך שהתורה התירה לגאול את הבית אף על פי שעל-ידי כך מתברר שהייתה כאן הלוואה והקונה אכל פירות ברבית, נמצא שמכיוון שיש כאן צד אחד ברבית הרי זה מותר. ורבנן סברו שאין ללמוד מכאן אלא שההיתר הוא מיוחד רק לבתי ערי חומה.
להלכה פסקו הרמב"ם[4] והשלחן ערוך[5] כרבנן, שצד אחד ברבית אסור.
דאורייתא או דרבנן עריכה
לשיטת חכמים שהובאה לעיל, יש לדון אם האיסור הוא דאורייתא או דרבנן.
שיטת התוספות[6] שצד אחד אסור מן התורה, וכן כתבו הרשב"א[7] והריטב"א[7] ורבנו ירוחם[8], שכתב שכן הסכימו רוב הראשונים. לעומתם, כתב הראב"ד[9] שלדעת חכמים האיסור הוא דרבנן בכל האופנים שהובאו בגמרא, וכתב לפי שיטתו שצד אחד ברבית שמותר לרבי יהודה זה רק כאשר יש "צד מכר" ולכן רבנן לא אסרו אלא משום אבק רבית, מכיוון שאין איסור תורה כלל ברבית הבאה בדרך מכר.
בהלכה למעשה נחלקו גם האחרונים. הבית יוסף[10] הכריע שלרבנן האיסור הוא מהתורה, ואילו הב"ח[10] פסק שהרבית רק מדרבנן, וביאר שמה שכתבו תוספות שהאיסור הוא מהתורה זה רק לשיטת רבא בגמרא (שפירש שהמחלוקת בין התנאים כלל לא נסובה על "צד אחד ברבית", אלא על "רבית על מנת להחזיר") ואילו גם תוספות מודים שלשיטת אביי שפירש את המחלוקת על "צד אחד ברבית" האיסור הוא רק דרבנן, ומכיוון שאמוראים אחרים גם פירשו כך, נקט כן להלכה.
בריב"ש[11] חילק, וכתב שאם המלווה אכל פירות או דר בבית ואחר כך נמצא שהמקח בטל, ואז המעות נחשבים הלוואה, הרי זו רבית קצוצה ואסורה מהתורה, אולם אם בשעה שבא הקונה לאכול את הפירות עדיין לא ידוע אם המקח בטל או לא, אין האיסור מהתורה אלא רק מדרבנן כאבק רבית. ואם אכל את הפירות אין מוציאים ממנו חזרה את השווי כל זמן שלא נתברר שבטל המקח, כיוון שאבק רבית לא יוצא בדיינים.
הגדרת "צד אחד" עריכה
שגיאות פרמטריות בתבנית:להשלים
פרמטרי חובה [ נושא ] חסרים
הערות שוליים עריכה
- ^ אמנם רבא נתן הסבר אחר למחלוקת שאינו "צד אחד ברבית", אלא יסוד המחלוקת הוא "רבית על מנת להחזיר" ורבי יהודה סובר שרבית על מנת להחזיר, מותר. ולפי הסבר רבא חייבים לומר שהברייתא דיברה באופן שסיכמו ביניהם שאם ישלם בסופו של דבר, יחזיר לו הלוקח את כל הפירות שאכל במהלך ההמתנה לתשלום.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ערכין, דף ל"א, עמוד א'
- ^ תלמוד ירושלמי, מסכת בבא מציעא, פרק ה', הלכה ב'
- ^ הלכות מלווה ולווה פרק ו, הלכות ה'-ו', ופרק ז' הלכה ז'
- ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן קע"ב, סעיף ד', וכן שולחן ערוך, יורה דעה, סימן קע"ד, סעיף ה'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ס"ג, עמוד א'
- ^ 1 2 תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ס"ז, עמוד א'
- ^ מישרים, נתיב ח' ח"ה
- ^ הובאו דבריו ברשב"א
- ^ 1 2 ארבעה טורים, יורה דעה, סימן קע"ב (דיבור המתחיל "משכן")
- ^ סימן ש"ה