ונצל, מלך גרמניה

ונצל, מלך גרמניה (בגרמנית: Wenzeslaus או Wenzel von Luxemburg המכונה der Faule ("העצל"), נקרא גם ואצלב, בצ'כית: Vaclav Čtvrtý Lucemburský;‏ 26 בפברואר 1361 – 16 באוגוסט 1419) היה מלך בוהמיה (כ"ואצלב הרביעי") משנת 1363 ונבחר לתפקיד מלך גרמניה (רשמית מלך הרומאים) משנת 1376. הוא היה המלך הבוהמי השלישי והמלך הגרמני הרביעי מבית לוקסמבורג. הוא הודח בשנת 1400 מתפקידו כמלך הרומאים, אך המשיך לשלוט כמלך בוהמיה עד מותו.

ונצל, מלך גרמניה
König Wenzel der Faule
Vaclav Čtvrtý Lucemburský

לידה	26 בפברואר 1361 העיר הקיסרית החופשית נירנברג
פטירה	16 באוגוסט 1419 (בגיל 58) פראג, ממלכת בוהמיה
מקום קבורה	קתדרלת ויטוס הקדוש
השכלה	אוניברסיטת קארל בפראג
בן או בת זוג	Joanna of Bavaria (1370–?) Sophia of Bavaria (2 במאי 1389–?)
שושלת בית לוקסמבורג
אב קרל הרביעי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה אם אנה סבידניקה
מלך בוהמיה ה־12 1378–1419 (כ־41 שנים) → קרל הרביעי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה זיגיסמונד, קיסר האימפריה הרומית הקדושה ←

ביוגרפיה

ראשית חייו

וצלאב נולד ב-26 בפברואר 1361 בעיר הקיסרית נירנברג, והיה בנו של קרל הרביעי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה מאשתו השלישית אנה משוויידניץ, בתם של הנריק השני, דוכס שוויידניצה וקתרין מאנז'ו. גידלו אותו הארכיבישופים של פראג.

אביו הכתיר אותו בהיותו בן שנתיים למלך בוהמיה ביוני 1363, ובשנת 1373 השיג עבורו גם את נסיכות הבוחר מברנדנבורג. כאשר ב-10 ביוני 1376 קבע קרל הרביעי את בחירתו של ואצלב למלך הרומאים על ידי הנסיכים האלקטורים, שניים מתוך שבעה קולות, אלו של ברנדנבורג ובוהמיה, הוחזקו על ידי הקיסר ובנו עצמם. ואצלב הוכתר באאכן ב-6 ביולי.

על מנת להבטיח את בחירתו של בנו, ביטל קרל הרביעי את ההרשאות של ערים קיסריות רבות שהעניק קודם לכן ומישכן אותן לאצילים שונים. הערים, לעומת זאת, לא היו חסרות אונים, וכמוציאות לפועל של שלום הציבור, הן התפתחו לכוח צבאי רב עוצמה. יתרה מכך, מכיוון שקרל הרביעי ארגן את הערים בליגות, הוא איפשר להן לשתף פעולה במאמצים רחבי היקף. ואכן, ב-4 ביולי 1376, ארבע-עשרה ערים שוואביות חברו יחדיו לליגת הערים השוואבית העצמאית כדי להגן על זכויותיהן נגד המלך החדש שנבחר, ותקפו את אדמותיו של אברהרד השני, רוזן וירטמברג. הליגה העירונית משכה עד מהרה חברים אחרים ועד 1389 פעלה כמדינה אוטונומית בתוך האימפריה.

שלטונו

ואצלב לקח חלק בממשלה במהלך חייו של אביו, ובמות קרל ב-1378, הוא ירש את כתר בוהמיה וכמלך קיבל על עצמו את ממשלת האימפריה הרומית הקדושה. בקתדרלה של מונצה נשמרה סדרה של תבליטים המתארים את ההכתרות של מלכי איטליה עם כתר הברזל של לומברדיה. השביעית שבהן מתארת ​​את הכתרת ונצל בנוכחות שישה נסיכים בוחרים, הוא עצמו השביעי. התיאור כנראה אינו מדויק וכנראה נעשה אך ורק כדי לחזק את טענות הקתדרלה על משמורת כתר הברזל.

בשנת 1387, מריבה בין פרידריך, דוכס בוואריה, וערי הליגה השוואבית בעלות הברית עם הארכיבישוף של זלצבורג נתנה את האות למלחמה כללית בשוואביה, שבה הערים, שנחלשו בשל בידודן, קנאה הדדית וסכסוכים פנימיים, הובסו על ידי כוחותיו של אברהרד השני, רוזן וירטמברג, בדופינגן, ליד גרפנאו, ב-24 באוגוסט 1388. הערים נכבשו בנפרד והושמדו. רובם השלימו בשקט כשהמלך ואצלב הכריז על הסדר אמביוולנטי באגר בשנת 1389 שאסר על כל הליגות בין ערים תוך אישור האוטונומיה הפוליטית שלהן. הסדר זה סיפק מעט יציבות לעשורים הבאים, אולם הערים נשרו כבסיס לסמכות האימפריאלית המרכזית.

בשנת 1390 הכריז המלך ונצל על שמיטת חובות היהודים.

מלך בוהמיה

המלך ונצסלאוס מתואר בתנ"ך שלו (מה שנקרא תנ"ך ואצלב, סוף המאה ה-14)

במהלך שלטונו הארוך, ואצלב החזיק באחיזה קלה בשלטון במקרה הטוב, כאשר הוא נקלע לעימותים חוזרים ונשנים עם האצולה הבוהמית בראשות בית רוזנברג. בשתי הזדמנויות הוא אף נכלא תקופות ממושכות על ידי אצילים סוררים.

אבל האחריות הגדולה ביותר של ואצלב התבררה כמשפחתו שלו. קרל הרביעי חילק את נחלותיו בין בניו וקרובי משפחה אחרים. אף על פי שעם מות אביו שמר ואצלב על בוהמיה, אחיו למחצה, זיגיסמונד, ירש את ברנדנבורג, בעוד שיוהאן קיבל את דוכסות גרליץ שזה עתה הוקמה בלוסטיה עילית. מרקיזות מורביה חולקה בין בני דודיו יובסט ופרוקופיוס, ודודו ואצלב הראשון כבר התמנה לדוכס לוקסמבורג. מכאן שהמלך הצעיר נותר ללא המשאבים מהם נהנה אביו, למרות שירש את דוכסות לוקסמבורג מדודו בשנת 1383. בשנת 1386 הפך זיגיסמונד למלך הונגריה והתערב בעניינים מזרחה יותר.

ואצלב גם התמודד עם התנגדות רצינית מצד האצילים הבוהמיים ואפילו מהקנצלר שלו, הארכיבישוף של פראג יאן מינשטיין. בסכסוך סביב מינויו של אב המנזר מקלדרובי, עינויו ורציחתו של הכומר הכללי של הארכיבישוף, יאן מנפומוק על ידי פקידי המלוכה בשנת 1393 עוררו מרד אצילים. בשנת 1394 מונה בן דודו של ואצלב, יובסט ממורביה, כעוצר, בעוד ואצלב נעצר ב-Králův. מלך הונגריה זיגיסמונד סידר שביתת נשק ב-1396, ועל מאמציו הוכר כיורש של ואצלב.

בפילוג האפיפיורי תמך ואצלב באפיפיור הרומאי אורבנוס השישי. כמלך הבוהמי הוא ביקש להגן על הרפורמטור הדתי יאן הוס וחסידיו מפני דרישותיה של הכנסייה הקתולית לדיכוייהם ככופרים. זה גרם לגרמנים רבים לפרוש מאוניברסיטת פראג, ולהקים אוניברסיטה משלהם בלייפציג.

לאחר מכן פגש את שארל השישי, מלך צרפת בריימס, שם החליטו שני המלכים לשכנע את האפיפיורים היריבים, בנדיקטוס השלושה עשר ובוניפקיוס התשיעי, להתפטר, ולסיים את הפילוג האפיפיורי על ידי בחירת אפיפיור חדש. רבים מהנסיכים כעסו על נטישתו של בוניפקיוס בידי ואצלב, אשר עורר זעם רב גם על ידי היעדרותו הארוכה מגרמניה ועל ידי מכירת התואר דוכס מילאנו לג'אן גאלאצו ויסקונטי.

הוס הוצא בסופו של דבר להורג בקונסטנץ בשנת 1415, ושאר תקופת שלטונו של ואצלב בבוהמיה כללו את מבשרי מלחמות ההוסיטים שיבואו בעקבות מותו במהלך ההגנות של פראג.

הדחתו

מפת האימפריה הרומית הקדושה בשנת 1400

לאור צרותיו בבוהמיה, ואצלב לא חיפש טקס הכתרה כקיסר האימפריה הרומית הקדושה, מה שעשה מעט כדי לחבב אותו על האפיפיור. הוא גם נעדר זמן רב מארצות גרמניה, ולכן גם לא הרשים את האצולה הקיסרית. כתוצאה מכך, הוא התמודד עם כעס על דיאטות הרייכסטאג של נירנברג (1397) ופרנקפורט (1398). ארבעת הנסיכים הבוחרים הריניים, רופרכט השלישי, הנסיך הבוחר מפפאלץ והארכיבישופים של מיינץ, קלן וטריר, האשימו אותו בכך שלא הצליח לשמור על שלום הציבור או לפתור את הפילוג. הם דרשו מוונצל להתייצב בפניהם כדי לענות על ההאשמות ביוני 1400. ואצלב נעדר, בעיקר בגלל חידוש פעולות האיבה בבוהמיה. משלא הופיע, אסיפת הנסיכים הבוחרים בטירת להנק הכריזה עליו כמודח ב-20 באוגוסט 1400 בגלל "חוסר תועלת, בטלה, רשלנות ובוז". למחרת הם בחרו ברופרכט כמלך ברהנס. אף על פי שוואצלב סירב להכיר בשלטונו של יורשו, הוא לא עשה שום צעד נגד רופרכט.

ב-29 ביוני 1402 נלכד ואצלב על ידי זיגיסמונד, אשר תחילה התכוון ללוותו לרומא כדי להכתירו לקיסר, אך רופרכט שמע על תוכנית זו וניסה למנוע את המעבר לאיטליה, כך שזיגיסמונד יכלא את ואצלב, תחילה בשאומברג, ומ-16 באוגוסט בווינה, באחריותו של וילהלם, דוכס אוסטריה. ב-20 בנובמבר נאלץ ואצלב לחתום על ויתור על כל סמכויותיו לזיגיסמונד ולדוכסי אוסטריה. בתמורה הוקלו תנאי מאסרו. בתחילת 1403 ביצע רופרכט מחוות דיפלומטיות בפני זיגיסמונד, בניסיון לגרום לו לוותר על ניסיונו להבטיח את הכתר הקיסרי. אבל זיגיסמונד פלש לבוהמיה עם כוחות הונגרים, בזז והטיל מסים כבדים, ורדף את תומכיו של ואצלב. הוא גם שדד את האוצר המלכותי כדי לשלם עבור מסעותיו הצבאיים נגד תומכי רופרכט ושל יובסט ממורביה. שביתת הנשק בין זיגיסמונד ליובסט סוכמה להיות בתוקף מה-14 באפריל עד ה-20 במאי. זה נתן ליריביו של זיגיסמונד זמן להתכונן, ולאחר סיום שביתת הנשק, זיגיסמונד לא יכול היה להשיג הישגים נוספים ונסוג מבוהמיה, והגיע לברטיסלבה ב-24 ביולי. ב-1 באוקטובר 1403, האפיפיור בוניפקיוס התשיעי לבסוף הכיר בתצהירו של ואצלב ובבחירתו של רופרכט למלך הרומאים. כיוון שהכתרה של ואצלב כבר לא הייתה אפשרות, ובזמן שהוא עדיין אסיר בווינה, הוא לא היה עוד בשמירה קפדנית, והוא הצליח להימלט ב-11 בנובמבר. הוא חצה את הדנובה ולווה על ידי יוהאן השני מליכטנשטיין דרך מיקולוב חזרה לבוהמיה, ופגש את תומכיו בקוטנה הורה לפני שנסע לפראג, אליה נכנס בחג המולד.

בין ההאשמות שהעלה רופרכט כבסיס לתצהיר קודמו היה הפילוג האפיפיורי. המלך רופרכט כינס את מועצת פיזה בשנת 1409, בהשתתפות עריקים משתי מפלגות האפיפיורים. הם בחרו באנטי-אפיפיור אלכסנדר החמישי, והחמירו את המצב משום שלא זכה להכרה מצד שני יריביו, ומ-1409 עד 1417 היו שלושה אפיפיורים.

לאחר מותו של רופרכט ב-1410, הירושה שלו בהתחלה התבררה כקשה, שכן גם בן דודו של ואצלב יובסט ממורביה וגם אחיו של ואצלב זיגיסמונד מהונגריה נבחרו למלך הרומאים. ואצלב עצמו מעולם לא הכיר בתצהירו ולכן עדיין תבע את המלוכה. יובסט מת ב-1411, וואצלב הסכים לוותר על הכתר, כל עוד יוכל לשמור על בוהמיה. בכך הוסדרה הסוגיה, ולאחר 1411 מלך זיגיסמונד כמלך ומאוחר יותר הפך גם לקיסר האימפריה הרומית הקדושה.

הבישופים והמנהיגים החילונים, שהיו עייפים מהפילוג הגדול, תמכו בזיגיסמונד כאשר כינס את מועצת קונסטנץ בשנת 1414. מטרת המועצה הייתה רפורמה בכנסייה בראש ובחברים. בשנת 1417 הדיחה המועצה את כל שלושת האפיפיורים ובחרה באפיפיור חדש. על ידי פתרון הפילוג, זיגיסמונד החזיר את כבוד התואר הקיסרי והפך את עצמו למלך המשפיע ביותר במערב.

ואצלב מת ב-26 באוגוסט 1419 מהתקף לב במהלך ציד ביערות המקיפים את טירתו נובי הראד בקונראטיס (היום חלק מפראג), והותיר את המדינה במשבר פוליטי עמוק. לאחר מותו הגיעו כמעט שני עשורים של סכסוך בשם מלחמות ההוסיטים, שבמרכזם קריאות גדולות יותר לרפורמה דתית שהוצעה על ידי יאן הוס אשר דורבנו על ידי זעם עממי שעוררה הוצאתו להורג.

חיים אישיים

ואצלב היה נשוי פעמיים; ב-29 בספטמבר 1370 התחתן עם יוהנה מבוואריה, בתם של אלברכט הראשון, דוכס בוואריה ומרגרטה מבריג. לאחר מותה ב-31 בדצמבר 1386 הוא התחתן ב-2 במאי 1389 עם בת דודתה הראשונה, סופיה מבוואריה, בתם של יוהאן השני, דוכס בוואריה וקתרינה מגוריציה. לא היו לו ילדים מאף אחת מהן.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ונצל, מלך גרמניה בוויקישיתוף

• ונצל, מלך גרמניה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• ונצל, מלך גרמניה, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• ונצל (1361-1419), מלך גרמניה, דף שער בספרייה הלאומית