חופה, במובנה המודרני, היא יריעה פרוסה על גבי ארבעה עמודים שתחתיה מקיימים את טקס חופה וקידושין. החופה משמשת לרוב גם לתהלוכות של הכנסת ספר תורה.

חופה בקיבוץ אילות
"חתונה יהודית", ונציה, 1780. החתן בציור מכסה את הכלה ואת עצמו בבד המשמש כחופה.
חופה בבית כנסת בוושינגטון די. סי.

מקורעריכה

השוו לללשון חיתית: 'חֻפָּרַ'ḫupaara - בהוראת כיסוי בד בעזרתו מדמים את האל. בלשון אוגריתית: עפרת - ġprt. אכדית: 'אֵפָּרְתֻ' - שימש ככסות איזור הרגליים .בלשון פרסית וערבית קובה کپه בהוראת חפץ בצורת כיפה או כובע [1].

משמעות הביטויעריכה

כבר במקרא החופה מופיעה בהקשר של חתן וכלה: "יצא חתן מחדרו וכלה מחופתה" (ספר יואל, פרק ב', פסוק ט"ז), "והוא כחתן יוצא מחופתו ישיש כגיבור לרוץ אורח" (ספר תהילים, פרק י"ט, פסוק ו').

מקורות חז"ל מתארים את הכנסת הכלה ל'חופה' כשלב השני והמסכם של טקס הנישואים ביהדות, הידוע כחופה וקידושין. לגבי מהות אותה "חופה" ישנן דעות שונות. ככל הנראה החופה הייתה הבית אותו ייעד החתן למגוריהם המשותפים של הזוג הנשוי לאחר שקושט לקראת טקס החופה. מתוך משלים במדרשים אנו לומדים מעט על מראה החופה בזמנם. היו מסיידים ומציירים אותה, והיו שמים בה מחצלות ווילונות[2]. כיום נהוג אצל האשכנזים שהחתן והכלה מתייחדים בחדר ייחוד כדי לקיים "חופה" לפי חלק מהדעות. כן נהוג להקפיד שהחתן יכסה את הכלה בהינומה, שכן ישנם דעות שזוהי הכניסה לחופה.[3]

בעקבות זאת, נוהגים לכנות גם את טקס הנישואין עצמו - חופה.

החופהעריכה

עם השנים דבק המושג "חופה" ליריעה פרוסה על גבי ארבעה עמודים שתחתיה מקיימים את טקס חופה וקידושין. במהלך הדורות נהגו יהודים לקנות חופות יקרות. כך למשל נתרמה לבית הכנסת תפארת ישראל חופה יקרה בשווי של כ-2000 פרנק אשר שימש לתהלוכות של ספרי תורה[4].

בימי הביניים נהגו לערוך את החופה בבית הכנסת. יש שהתנגדו לעריכת החופה בבית הכנסת. אחרים המליצו על קיום החופה בחצר בית הכנסת כדי להיות מתחת לכוכבים, לסימן שירבה זרעם של החתן והכלה ככוכבי השמים, וכך נוהגים היום האשכנזים.

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ A Dictionary of the Ugaritic Language in the Alphabetic Tradition, Gregorio Olmo Lete, Joaquín Sanmartín, W G E Watson, Brill Academic Pub, 2015, page 319;ġprt
  2. ^ למשל בראשית רבה פרשה כח
  3. ^ תוספות על תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף י"ג, עמוד ב', ד"ה "לחדא"
  4. ^ ירושלים יום יום - חופה יקרה, הצבי, 22 במרץ 1912