ויקיפדיה

אמנה בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם

אמנה שאומצה על ידי העצרת הכללית של האומות המאוחדות בעקבות מלחמת העולם השנייה והשואה
(הופנה מהדף חוק בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם)

האמנה בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם (באנגלית: The Convention on the Prevention and Punishment of the Crime of Genocide) היא אמנה בינלאומית המגדירה כפשע רצח עם. היא אומצה פה אחד על ידי כל חברות העצרת הכללית של האומות המאוחדות בהחלטת האו"ם 260 ב-8 בדצמבר 1948 ונכנסה לתוקף ב-12 בינואר 1951, בעקבות מלחמת העולם השנייה והשואה. נכון ל-2024, 152 מדינות חתומות על האמנה.

הפגנה של קבוצת פאלון גונג בניו יורק בשנת 2007. ילד מחזיק שלט: "הפסיקו את רצח העם עכשיו".

האמנה קובעת כי "רצח עם" הוא הרג בני אדם או פגיעה חמורה בהם, בגלל השתייכותם לקבוצה לאומית, אתנית, דתית וגזעית, ומתוך כוונה להשמיד השמדה גמורה או חלקית את חברי הקבוצה, ללא קשר לאשמה אישית. השמדת קבוצות אנושיות שלמות מזעזעת את מצפונו של המין האנושי וגורמת לאובדן לאנושות כולה, מבחינת התרומה התרבותית או כל תרומה שתרמו קבוצות אלו, והיא נוגדת את החוק המוסרי ואת רוחו ומטרותיו של האו"ם. מקרים רבים של פשעים מסוג רצח עם התרחשו כאשר קבוצות גזעיות, דתיות ואחרות הושמדו, במלואן או בחלקן. העונש על פשעים אלו הוא עניין בין־לאומי.

ישראל הצטרפה לאמנה ב-17 באוגוסט 1949 ואשררה אותה ב-9 במרץ 1950[1]. חוק בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם, תש"י-1950 התקבל בכנסת ב-29 במרץ 1950[2].

רקע

עריכה
 
נכון ל-2008, מפת המדינות שמקבלות את האמנה: ירוק כהה: מדינות שחתמו ואשררו את האמנה ; ירוק בהיר: מדינות שקיבלו את האמנה; ירוק זרחני: מדינות שרק אישרו

רפאל למקין, עורך דין יהודי, שחקר את נושא רצח העם. הוא שטבע את המושג "ג'נוסייד".[3] למרות שלמקין הוביל את התנועה באו"ם לניסוח אמנת רצח העם, ההגדרה של רצח עם באמנת רצח העם משנת 1948 לא הייתה ההגדרה של למקין. ההגדרה היא פשרה שנוסחה על ידי נציגים של המדינות החברות באו"ם[4].

רצח עם הוגדר כפשע בחוק בינלאומי בדצמבר 1946 על ידי העצרת הכללית של האומות המאוחדות בהחלטה החלטה 96 (1)[5][6] והוסדר באמנה ב-1948.[3]

עיקרי האמנה

עריכה

"בעלי האמנה הזאת, לאחר שעיינו בהצהרה שניתנה מאת עצרת האומות המאוחדות בהחלטה מספר 96 מיום 11 בדצמבר 1946, האומרת שהשמדת-עם הוא פשע על פי החוק הבין־לאומי, והוא בניגוד לרוחן ולמטרתן של האומות המאוחדות ולשמצה בעיני העולם התרבותי, ומתוך הכרה שבכל הדורות הייתה השמדת-עם גורמת אבדות גדולות לאנושות ובהיותם משוכנעים שכדי להסיר מעל המין האנושי את השוט הנתעב הזה דרוש שיתוף פעולה בין־לאומי, באו לכלל הסכם, לאמור:

סעיף 1
בעלי האמנה מאשרים שהשמדת-עם, בין בימי שלום ובין בימי מלחמה, הוא פשע על פי החוק הבין־לאומי, ובעלי האמנה מקבלים עליהם למנוע אותו ולהעניש עליו.
סעיף 2
באמנה זו השמדת-עם פירושה - אחד המעשים המפורשים להלן שנעשה בכוונה להשמיד, השמדה גמורה או חלקית, קבוצה לאומית, אתנית, גזעית או דתית, באשר היא לקבוצה כזו. אלה המעשים:
  1. הריגת אנשים הנמנים עם הקבוצה.
  2. גרימת נזק חמור, בגוף או בנפש, לאנשים הנמנים עם הקבוצה.
  3. העמדת הקבוצה בכוונה תחילה בתנאי חיים שיש בהם כדי להביא לידי השמדתם הגופנית, כולה או מקצתה.
  4. קביעת אמצעים שכוונתם למנוע את הילודה בקבוצה.
  5. העברת ילדי הקבוצה לקבוצה אחרת בדרך כפייה.
סעיף 3
אלה המעשים שיהיו נענשים עליהם:
  1. השמדת-עם
  2. קשר לבצע השמדת-עם
  3. הסתה ישירה ופומבית לבצע השמדת-עם
  4. ניסיון לבצע השמדת-עם
  5. השתתפות בהשמדת עם
סעיף 4
בני אדם המבצעים השמדת-עם או אחד המעשים המנויים בסעיף 3, יבואו על עונשם, בין שהם מושלים הנושאים באחריות מכוח חוקה, בין שהם פקידי ציבור ובין שהם אישים פרטיים.
סעיף 5
בעלי האמנה מקבלים על עצמם לחוקק, במסגרת חוקותיהם הם, את החוקים הדרושים כדי להפעיל את הוראות האמנה הזאת, ובמיוחד כדי לקבוע עונשים יעילים לאנשים האשמים בהשמדת-עם או במעשה מן המעשים המנויים בסעיף 3.
סעיף 6
בני אדם שנאשמו בהשמדת-עם במעשה מן המעשים המנויים בסעיף 3, יישפטו על ידי בית משפט מוסמך של המדינה שבארצה נעשה המעשה, או על ידי בית משפט פלילי בין־לאומי שיהיה לו כוח שיפוט על אותם בעלי האמנה שקיבלו עליהם את שיפוטו.
סעיף 7
השמדת-עם ושאר המעשים, המנוים בסעיף 3, לא יראו אותם כפשעים פוליטיים לצורך הסגרה. בעלי האמנה מתחייבים במקרים כאלה להתיר הסגרה על פי חוקיהם ועל פי חוזיהם שהם בני תוקף אותה שעה.
סעיף 8
כל אחד מבעלי האמנה רשאי לדרוש מאת המוסדות המוסמכים של האומות המאוחדות שיפעלו, לפי מגילת האומות המאוחדות, כל פעולה שיראו אותה כעשויה למנוע או להשבית השמדת-עם או כל מעשה אחר מן המעשים המנויים בסעיף 3.
סעיף 9
מחלוקת בין בעלי האמנה לגבי פירושה, קיומה והשימוש בה לרבות מחלוקות בעניין אחריותה של מדינה להשמדת - עם או למעשה אחר מן המעשים המנויים בסעיף 3, תובא לפני בית הדין הבין־לאומי לצדק על פי בקשתו של אחד החולקים.

סעיפים 10, 11, 12: בעלי אופי מינהלי.

יישום האמנה

עריכה

האמנה בדבר מניעתו וענישתו של פשע השמדת עם נכתבה לאור הצורך שעלה לטיפול ומניעה באשר למעשי רציחות שיטתיות של אוכלוסיות שהתבצעו במשך דורות. טרם קבלת האמנה בעת התרחשות רציחות שיטתיות, אסור היה למדינות להתערב בענייניה הפנימיים של המדינה[7]. ניסוח האמנה היה תקיעת יתד בזירה הבין־לאומית בהכרה בג'נוסייד כעניין בין־לאומי שיש למנוע אותו או אם לא הצליחו למנוע, להביא את המבצעים לדין. ניתן לראות כי האמנה אכן יושמה בפסקי דין מרכזיים של בית הדין הפלילי הבין־לאומי וכן בפסקי דין של מדינות נוספות. וכי בעצם קיומם של פסקי הדין הללו ניתן לראות את יישומה של האמנה בדין הבין־לאומי. עם זאת, היה קושי ביישום האמנה בשל החשש של מדינות לנקוט צעד כלפי מדינה אחרת ולהתערב בנעשה בה, שכן מדינות נמנעות מהתערבות יתר במדינות זרות. קושי נוסף, טמון בעברן של מדינות שהיו מעורבות בביצוע פעולות טבח ואינן רוצות שיישום האמנה יביא לשיפוטן על מעשים כאלו[8].

הגוף המבצע של האו"ם הוא מועצת הביטחון, הרי שרק זו יכולה להפעיל את האמנה. במועצת הביטחון 15 חברות, וביניהן 5 חברות קבועות המחזיקות בזכות וטו, אין אפשרות לפעולה כלשהי אלא אם יש הסכמה על כך של חמש המעצמות (ארצות הברית, צרפת, בריטניה, רוסיה וסין) ושל לפחות 3 מדינות נוספות. מאז שנכנסה האמנה האו"ם לתוקף, במרבית המקרים בהם התבצע רצח עם, מנעה מועצת הביטחון את מניעתו, ואף מנעה את הענשת הפושעים לאחר שהסתיים. למשל, סין הטילה וטו על כל פעולה של מועצת הביטחון שנגעה בסודאן השנים 2006 ל־2008 וכך מנעה את מניעתו של רצח העם בדרפור.[9] דוגמה אחרת היא רוסיה שהטילה וטו על התביעה שהוגשה נגד בשאר אל-אסד ב־2014 על ידי 58 מדינות.[10]

יישום האמנה בזירה הבין־לאומית

עריכה

רואנדה

עריכה
  ערך מורחב – בית הדין הפלילי הבין-לאומי לרואנדה

רצח העם שהתרחש ברואנדה, נבע מסכסוך בין שני שבטים, קבוצות אתניות, הגרות באותה מדינה. שבט ההוטו, שהיה בשלטון, רצח יותר מחצי מיליון מבני הטוטסי, שהיוו מיעוט במדינה. קיצוניות השנאה של ההוטו כלפי הטוטסי היוותה את הסיבה העיקרית לכך שהתכנון של רצח העם הצליח. גם לתקשורת היה פן משמעותי אם לא מרכזי וחשוב ביותר ברצח העם. ברדיו הושמעו דברי הסתה כנגד הטוטסי, אשר הוצגו כזרים, בוגדים, גנבים ורוצחים. הרדיו העביר את המסר שהרצח לגיטימי ורצוי ויש אישור וסמכות. ההסתה בתקשורת הקלה על ארגון הרצח והוצאתו לפועל[11]. לאחר רצח העם, מועצת הביטחון של האו"ם הקימה את בית הדין הפלילי הבין־לאומי ברואנדה – ה-ICTR שמטרתו הייתה לתבוע את האנשים האחראים לג'נוסייד שקרה ברואנדה. בית הדין הרשמי ממוקם בטנזניה, אך יש לו שלוחות ברואנדה. מאז ייסודו, האשים 93 בני אדם אשר אחראים לפשעים נגד האנושות שבוצעו ברואנדה ב-1994, כנגד אמנת ז'נבה[12]. אחד מאותם אנשים הוא ז'אן קאמבאנדה (אנ') שהיה ראש הממשלה משבט בני ההוטו אשר היה ממתכנניו העיקריים של הרצח. במשפט שנערך נגדו, התובע של בית הדין הבין־לאומי מציין את האמנה למניעתו והענשתו של הפשע רצח עם[13]. התובע מציין את ההגדרה לרצח העם כפי שהיא כתובה באמנה - כוונה להרוס בכלל חלקיה קבוצה בעקבות הלאום שלה, הגזע או הדת שלה. כמו כן, הוא מציין את חמשת המעשים המגדירים רצח עם כלפי קבוצה מסוימת. השימוש באמנה אוזכר בפסק הדין כדי להראות כי קאמבאנדה ביצע רצח עם והפר את אמנת ז'נבה, האמנה למען זכויות אדם והאמנה למניעתו והענשתו של פשע השמדת עם[13]. השימוש באמנה ובהגדרת הרצח השמדת עם עולה בקנה אחד עם יישומה של האמנה בעולם.

דארפור

עריכה

רצח העם שבוצע בדארפור מוגדר כיום כג'נוסייד הראשון של המאה ה-21 וכאחד מהמשברים ההומניטריים העולמיים הקשים ביותר. הרקע לרצח עם היה עקב מלחמת האזרחים שפרצה לאחר קבלת העצמאות של סודאן ב-1956.בדרום סודאן התגורר רוב של נוצרים המאמינים באמונות אפריקאיות מסורתיות, ובצפון סודאן התגוררו בעיקר ערבים מוסלמים. מלחמת האזרחים נבעה מהבדלי פיתוח בין האזורים וכן אי יציבות פוליטית והייתה למלחמת האזרחים הארוכה ביותר באפריקה עם שני מיליון קורבנות וארבעה מיליון פליטים. דארפור היווה אזור טריטוריאלי מרכזי שסבל ממלחמת האזרחים בצורה ישירה. המלחמות ואי היציבות הפוליטית הביאו למצב שחבל דארפור הוזנח על ידי המדינה. בנוסף היווה אזור מרכזי במאבק בין סודאן ולוב[14]. שילוב המאבקים על הטריטוריה, הרעב ששרר, והתשתיות הרעועות באזור, יצרו גלי רעב מתמשכים. הסיוע המדינתי שהעניקה סודאן לחבל הארץ לא היה מספק, דבר שגרם להרבה פליטים לזרום לעיר הבירה. נוצרה אפליה בהקצאת המשאבים במדינה, וכיוון ומערכת הבריאות לא הייתה מפותחת בדארפור לא היו כמעט משאבים. הסיבות הללו גרמו להתגבשותן של קבוצות מורדים מדארפור שמאסו מהיחס כלפיהם ויצאו למאבק אלים כנגד הממשלה. ב-2003 ממשלת סודאן החלה לנקוט אמצעים קיצוניים כנגד המורדים. הופצצו כפרים מהאוויר, על ידי חומרי נפץ מאולתרים ומיגים. המיליציות גרמו להרס כפרים, שרפו בתים ואנשים בתוכם וביצעו אונס המוני. צבא סודאן פעל בעיקר מהאוויר בעוד כוחות הקרקע היו הג'נג'וויד, ערביי דארפור מהשכבות החלשות ופושעים משוחררים שסודאן חימשה, על אף הכחשתה אליהם[15]. ממשלת סודאן הציגה את אירועי דארפור כמרידה שיצאה משליטה. סודאן תפסה עצמה כפריפריה מוסלמית, אשר יצרה היררכיה גזעית בין הערבים בסודאן שהם המוסלמים ה"אמיתיים" לבין האפריקנים, שהם כביכול הנחותים יותר. גישה זו גרמה לממשלת סודאן לבצע את המעשים העלולים לעלות בגדר ג'נוסייד, בדארפור[16]. בפסק הדין של בית הדין הבין־לאומי כנגד עומאר חסן אל בשיר, ראש ממשלת סודאן אשר היה בראש המעשים שבוצעו בדארפור, ניתן לראות את יישומה של האמנה למניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם. בפסק הדין, מצוינים מעשיו של אל בשיר כג'נוסייד לפי הגדרתה של האמנה בסעיף 2[17]. בית הדין מאשים את אל בשיר בפשעים כנגד האנושות ומשתמש בהגדרת ג'נוסייד כדי להראות כי ביצע פשעים אלה וכי הפר בצורה מהותית זכויות אדם. בנוסף, בעצם עמידתו של אל בשיר לדין בבית הדין הבין־לאומי ניתן לראות את יישומה של האמנה לפי סעיף 6[18], המטיל את שיפוטו של אדם הנאשם במעשים המוגדרים בסעיף 2 לבית משפט המוסמך לכך במדינה בה בוצע המעשה או לחלופין בבית משפט פלילי בין־לאומי. פסק הדין מאשים את אל בשיר בפשעיו כנגד האנושות לפי אמנת ז'נבה, האמנה למען זכויות אדם והאמנה למניעתו וענישתו של פשע השמדת עם. מכאן נראה כי האמנה, אשר יסודותיה באים לידי ביטוי בפסק הדין, משמשת מסמך מרכזי יחד עם אמנות אחרות בהאשמת אל בשיר ברצח עם[19]. מכאן נראה כי מקרה דארפור מהווה אירוע של יישום האמנה.

סרביה ובוסניה

עריכה

בסיכום פסק הדין של בוסניה הרצגובינה לסרביה סיכם בית המשפט הבין־לאומי ה-ICJ את יישום האמנה למניעתו וענישתו בדבר הפשע השמדת עם. בבית המשפט הדיון נסוב על אופי יישום האמנה, האם באופן מלא או חלקי. בנוסף דנו באחריות המדינה כלפי אורגניה לג'נוסייד. בית המשפט קבע שהאמנה מטילה מספר חובות על המדינות החתומות עליה, הן למניעה והן לענישה של רצח עם[20]. במקרה דנן הסרבים רצו לטהר את האזור ממוסלמים שחיו בסביבתם ועל כן ביצעו טיהור אתני. על פי פרשנותו של בית המשפט ניתן לסווג "טיהור אתני" כרצח עם על פי סעיף 2 לאמנה[21]. כפועל יוצא יש צורך להראות כוונה ספציפית להשמדת הקבוצה המוגנת. בית המשפט טען שלאור הראיות שהוצגו ב-ICTY רוב הקורבנות היו מהקבוצה המוגנת, הוכחה לכך שהייתה כוונה ספציפית להשמדת קבוצה זו[22]. בית המשפט בחן האם מדינה יכולה לחוב באחריות פלילית על מעשי אורגניה, על פי הדין הבין־לאומי חוק אחריות המדינה, מחייב קבלת אחריות המדינה על פעילות של אורגני המדינה בהנחה שהוא פעל על פי דרישת המדינה ובהתאם להנחיותיה[23]. המסקנה אליה הגיע בית המשפט הייתה שסרביה לא ביצעה רצח עם לאור הראיות שהונחו על שולחנו, אך נקבע כי סרביה לא מנעה את ביצועו של רצח העם על ידי אנשי ה-VRS[24]. גנרל מילושביץ', הואשם מכוח סעיף 1 לאמנה[25] על כך שידע על פעולות ה-VRS ולא פעל למניעת הרציחות. בנוסף נכשל בחובתו לשתף פעולה עם ה-ICTY, ומכאן הפר גם את סעיף 6 לאמנה שטוען לסמכות שיפוט של בית דין במדינה בה התבצעו האירועים[26].

יישום האמנה בישראל

עריכה

ע"פ 336/61 אדולף אייכמן נ' היועץ המשפטי לממשלה[27]

עריכה
  ערך מורחב – משפט אייכמן

ערעורו של אייכמן התקיים בשנת 1961, וטענותיו היו על הפרת הדין הבין־לאומי שכן מדינת ישראל מפרה את ההלכה של אי התערבות במדיניות הפנים של גרמניה בכך שדנה אותו במדינת ישראל על פי דינה הפנימיים[28]. אייכמן טען כי על מדינתו לשאת באישומים נוכח העובדה שהוא מהווה אורגנה ופעל כשליחה, ועצם שפיטתו כאינדיבידואל מהווה התערבות בדין הגרמני. בנוסף נאמר כי בשל העובדה שמדינת ישראל חתומה על האמנה, סעיף 6 מחייב כי המשפט יתקיים במדינה בה התבצע הפשע ולכן ההליך פסול. בעקבות טענותיו, ישראל טענה שפשעים מסוג זה מביאים לתוצאות מזיקות וקטלניות בזירה הבין־לאומית, מכאן שיש אינטרס בין־לאומי להכיל עליהם את עיקרון הסמכות אוניברסלית[29]. בית המשפט המחוזי מציין את סעיף 1 לאמנה בדבר מניעתו וענישתו של פשע השמדת עם, המציין כי העקרונות הטמונים באמנה היו חלק מהמשפט הבין־לאומי המנהגי טרם אשרור האמנה. הפשעים אשר קבע החוק בדבר מניעתו וענישתו של פשע השמדת עם מסווגים כפשעים נגד האנושות לפי המשפט הבין־לאומי, ואלו נאסרו מאז ומתמיד על ידי המשפט המנהגי. מעשים אלו הם בעלי אופי פלילי אוניברסלי הגוררים אחריות עונשית אינדיבידואלית. מכאן כי הכנסת בחקיקת חוק זה הגשימה את הוראותיו של המשפט הבין־לאומי. בנוסף ניתן לראות בחוק זה את יישומה של האמנה שכן סעיף 5 לאמנה קובע כי על המדינות החתומות עליה לחוקק במסגרת המשפט הלאומי חוקים הדרושים להפעלת הוראות האמנה. מכאן נראה כי לאור אשרור האמנה ישנה סמכות אוניברסלית המתירה לישראל לשפוט את אייכמן בגבולותיה[30]. ערעורו של אייכמן נדחה וגזר דינו התבצע ב-31 במאי 1962 בכלא רמלה ואפרו הושלך לים. ניתן לראות בפסק דין זה את יישומה של האמנה ואת ביסוסו של החוק המיישם את האמנה בישראל.

פס"ד אלכסנדר צבטקוביץ נ' היועץ המשפטי לממשלה[31]

עריכה

אלכסנדר צבטקוביץ, היה חייל ביחידת החבלה העשירית של הצבא הסרבי ונטל חלק במעשי ההרג שהתבצעו בחוות ברנייבו. היחידה רצחה כ-1000 גברים בוסנים מוסלמים בכוונה להשמיד במלואה או בחלקה את האוכלוסייה הבוסנית המוסלמית. ישראל, נתבקשה להסגיר את צבטקוביץ לבוסניה שכן ישראל ובוסניה חתומות על האמנה האירופית בדבר הסגרה. בערעורו של צבטקוביץ' לבית המשפט העליון בישראל הוא טוען מספר טענות, אשר אחת מהן היא כי האשמתו בפשע רצח עם איננה מבוססת על תשתית ראייתית מספקת. בית המשפט מצידו דוחה טענה זו וטוען כי ישנן דיי ראיות לכך שהטבח בחוות בריינבו הוא מעשה של רצח עם, זאת גם על פי פסק הדין שניתן בנושא על ידי ה-ICTY. כיוון שהמטרה המוצהרת של הסרבים הייתה להוציא להורג את הגברים המוסלמים, נראה כי מדובר באחת מפעולות החיסול שתוכננו באופן שיטתי וכחלק ממדיניות מאורגנת של צבא סרביה. מכאן שבית המשפט סבור כי אין בטענתו של צבטקוביץ' כדי לערער על התשתית הראייתית המוכיחה כי בוצע רצח עם לפי האמנה למניעתו וענישתו של פשע השמדת העם. הקו שהנחה את בית המשפט בבחינת הראיות היה סעיף 2 לאמנה וכן החוק למניעתו וענישתו של פשע השמדת עם. החלטת בית המשפט העליון בערעור שבה על החלטת בית המשפט המחוזי הקובעת כי יש תשתית ראייתית מספקת לפעול לפי סעיף 9 לחוק ההסגרה וסעיף 8 לחוק בדבר מניעתו וענישתו של פשע השמדת עם ולהסגיר את צבטקוביץ' לבוסניה ושם יישפט על רצח עם שביצע[31].

ביקורת על האמנה

עריכה

המחקר האקדמי אודות רצח עם, כתופעה היסטורית, תרבותית וסוציולוגית, מלבד מחקרים יוצאי דופן, החל רק בשנות השמונים של המאה העשרים. החוקרים שחקרו את האמנה מתחו ביקורת שנוסח האמנה הוא תוצר של משא ומתן דיפלומטי הן בין המעצמות, והן בין מדינות בינוניות וקטנות. הנוסח שהתקבל התרחק מהצעתו של רפאל למקין. עיקר הביקורת על אמנת האו"ם היא:

  • קבוצות הקורבנות – באמנה לא נזכרת "הקבוצה הפוליטית"[32] בעקבות לחץ דיפלומטי שהפעילה ברית המועצות. קבוצה נוספת שלא נכללה בהגדרה, אף על פי שהוזכרה בדיונים, היא "קבוצה מעמדית". ברצח העם בקמבודיה למשל, שלטון הקמר רוז' הרגו את כל מי שזיהו כבורגני. ביקורת עכשווית יותר מצביעה על חסרונן של קבוצות נוספות באמנה, למשל "קבוצה מגדרית" ו"קבוצה על בסיס נטייה מינית" (להטב"ק). [דרוש מקור]
  • מניעת רצח עם – בשמה של האמנה מודגש הרצון למניעתו של רצח עם מבעוד מועד, אלא שהמושג "מניעה" והכלים להשיגו אינן מוזכרות כלל באמנה. האפשרויות לחיזוי רצח עם ולמניעת רצח עם הוצגו על ידי קופר ואחרים החל משנת 1985.
    • חיזוי לשם מניעה – רצח עם הוא תופעה תהליכית. כך למשל, היטלר לא יכול היה להקים את מחנה ההשמדה טרבלינקה ב־1933, דרוש היה שהעם הגרמני יעבור תהליך של שינוי ערכי. הנאצים שינו את תוכניות הלימוד וכוננו אתוסים חדשים בחברה. על מנת לדרדר חברה אנושית להיות חברה רוצחת דרושים שינויים מבניים בחברה. שינויים אלה ניתנים לניטור ועל כן רצח עם הוא תהליך הניתן לחיזוי. טשרני, היה הראשון להציע "מערכת אזהרה מוקדמת" להתפתחות רצח עם כבר שנת 1981[33]. בהמשך, פותחו פרמטרים נוספים לחיזוי רצח עם, ושיטות שונות להערכת סיכונים. גם האו"ם החל לעסוק בחיזוי רצח עם אך ללא קשר לאמנה וללא במנדט מספק. השיטה של ברברה הארף (אנ') להערכת סיכונים משמשת את האו"ם ואת הממשל האמריקאי[34].
    • מניעה דה פקטו – בשעה שקיימת הערכה כי רצח עם עלול להתרחש במדינה, סכסוך או מלחמה נדרש למנוע זאת אלא שבאמנת האו"ם לא מצוין כיצד לעשות זאת. הארף הזהירה ב-2008 כי "לא ייתכן שרצח המוני לא יתרחש בסוריה" אולם, לא היה ניתן לעשות דבר עם ההזהרה.[דרוש מקור]
  • האמנה מתייחסת רק למדינות בהן הוגדרה המטרה לבצע רצח עם כחלק ממדיניות הממשלה. רצח של אוכלוסייה מסוימת המתבצע על יד אינדיבידואלים או כחלק שלא ממדיניותה הרשמית של המדינה, אינו נמנה בהגדרת רצח העם. קיים קושי להוכיח את המושג "כוונה".[דרוש מקור]
  • לא ניתן לפקח ולאכוף את דיני הענישה והשפיטה במקרה בו הנאשם, בעניין רצח העם, נשפט בפני בבית משפט מקומי. בתי המשפט הלאומיים עלולים להיות מושחתים או נאמנים לשלטון הישן, וכתוצאה מכך הדיינים עלולים להקל בגזר דינם של מבצעי הרצח. בנוסף לכך, טענות רבות על "פגיעה בריבונות" הגיעו מכיוון ארצות הברית, שטענה שסעיף זה פוגע בדמוקרטיות ובחופש הריבון של המדינות ואין לחייב על משפט בין־לאומי.[דרוש מקור]

חוק בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת-עם, תש"י-1950

עריכה

חוק בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת-עם, תש"י-1950 אושר בכנסת ביום י"א בניסן תש"י (20 במרץ 1950).

החוק מאמץ את ההגדרות לרצח עם כפי שהן מופיעות באמנה, וכן את היקף התחולה. העונש על עבירה זו הוא עונש מוות, ובנסיבות מסוימות עונש מופחת שלא יפחת מעשר שנות מאסר.

על פי החוק העונש יחול לא רק על המבצעים בפועל אלא גם על כאלה שקשרו קשר, הסיתו באופן ישיר ופומבי, או ניסו לבצע השמדת עם (סעיף 3);

נאשמים לא יוכלו לטעון לזכותם כי ביצעו את מעשיהם בגלל צורך או חובה משפטית; על עבירות בחוק זה לא חלה התיישנות, והוא חל גם על מעשה שנעשה מחוץ לישראל.

ראו גם

עריכה

לקריאה נוספת

עריכה
  • המשפט הבין־לאומי ההומניטרי, זכויות האדם בעתות מלחמה
  • אורון י'. לובלסקי י', ג'נוסייד (רצח עם): בין גזענות לג'נוסייד בעת המודרנית, אוניברסיטת תל אביב והאוניברסיטה הפתוחה, 2007.
  • אורון י'. ג'נוסייד (רצח עם) יחידה 1: מחשבות על הבלתי נתפס - היבטים תאורטיים בחקר רצח עם, האוניברסיטה הפתוחה, 2005.
  • Jack N. Porter (ed), Genocide and Human Rights: A Global Anthology (Lanham, 1982).)

קישורים חיצוניים

עריכה
  •   חוק בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם, תש"י-1950, באתר ויקיטקסט

    • הערות שוליים

    עריכה
    1. ^ Convention on the Prevention and Punishment of the Crime of Genocide
    2. ^   שלבי החקיקה של חוק בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם, התש"י-1950, במאגר החקיקה הלאומי באתר הכנסת
    3. ^ 1 2 United Nations Office on Genocide Prevention and the Responsibility to Protect, www.un.org
    4. ^ Lemkin's Theory, Raphaël Lemkin Genocide Prevention Program (באנגלית אמריקאית)
    5. ^ N. Y. ) UN. General Assembly (1st sess. : 1946 : London and Flushing Meadow, The Crime of Genocide., 1947
    6. ^ United Nations General Assembly Resolution 96 (I), undocs.org
    7. ^ אורון י'. ג'נוסייד, מחשבות על הבלתי נתפס, הביטים תאורטיים בחקר רצח העם. האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב, 2006. עמ' 40.
    8. ^ אורון י'. ג'נוסייד, מחשבות על הבלתי נתפס, הביטים תאורטיים בחקר רצח העם. האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב, 2006. עמ' 41.
    9. ^ צופים, אך עדיין ממתינים, אקונומיסט, ניו יורק, 16/3/2007
    10. ^ מדינות דורשות מהאו"ם להעמיד את אסד לדין, I24News, מאי 2014
    11. ^ נויברגר ב'. רואנדה 1994 – רצח עם לכל דבר. החברה ההיסטורית הישראלית, תל אביב, 2003. עמ' 33–56.
    12. ^ United Nations: Mechanism for International Criminal Tribunals - The Interntional Crimimal Tribunal of Rwanda
    13. ^ 1 2 ICTR-95-54A-T The Prosecutor v. Jean De Dieu KAMUHANDA, 2004 p,108-115
    14. ^ אורון י', לובלסקי י'. ג'נוסייד: בין גזענות לג'נוסייד בעת המודרנית. הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2007. עמ' 103–112
    15. ^ אורון י', לובלסקי י'. ג'נוסייד: בין גזענות לג'נוסייד בעת המודרנית. הוצאת האוניברסיטה הפתוחה.2007. עמ' 107–119
    16. ^ אורון י', לובלסקי י'. ג'נוסייד: בין גזענות לג'נוסייד בעת המודרנית. הוצאת האוניברסיטה הפתוחה.2007. עמ' 115–121
    17. ^ No. 1021. Convention on the Prevention and Punishment of the Crime of Genocide. Adopted by the assembly of the United Nations on 9 DECEMBER 1948, article 2.
    18. ^ No. 1021. Convention on the Prevention and Punishment of the Crime of Genocide. Adopted by the assembly of the United Nations on 9 DECEMBER 1948, article 6
    19. ^ ICC-02/05-01/09 The PROSECUTOR V. OMAR HASSAN AHMAD AL BASHR, 2009. P 51-7
    20. ^ International Court of Justice: Summary of Judgment. Application of the Convention on the Prevention and Punishment of the Crime of Genocide (Bosnia and Herzegovina V. Serbia and Montenegro) 2007. Page 6
    21. ^ סעיף 2 לאמנה – באמנה זו השמדת-עם פירושה אחד המעשים המפורשים להלן שנעשה בכוונה להשמיד, השמדה גמורה או חלקית, קבוצה לאומית, אתנית, גזעית או דתית, באשר היא לקבוצה כזו
    22. ^ International Court of Justice: Summary of Judgment. Application of the Convention on the Prevention and Punishment of the Crime of Genocide, 2007. Page 9.
    23. ^ International Court of Justice: Summary of Judgment. Application of the Convention on the Prevention and Punishment of the Crime of Genocide, 2007. Page 13.
    24. ^ International Court of Justice: Summary of Judgment. Application of the Convention on the Prevention and Punishment of the Crime of Genocide, 2007. Page 14
    25. ^ בעלי האמנה מאשרים שהשמדת-עם, בין בימי שלום ובין בימי מלחמה, הוא פשע על פי החוק הבינלאומי, ובעלי האמנה מקבלים עליהם למנוע אותו ולהעניש עליו.
    26. ^ סעיף 6 לאמנה – בני אדם שנאשמו בהשמדת-עם במעשה מן המעשים המנויים בסעיף 3, יישפטו על ידי בית משפט מוסמך של המדינה שבארצה נעשה המעשה, או על ידי בית משפט פלילי בינלאומי שיהיה לו כוח שיפוט על אותם בעלי האמנה שקיבלו עליהם את שיפוטו.
    27. ^ ע"פ 336/61 אייכמן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד טז, 2032
    28. ^ ע"פ 336/61 אייכמן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד טז, 2032. עמ' 27.
    29. ^ ע"פ 336/61 אייכמן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד טז, 2032. עמ' 29
    30. ^ ע"פ 336/61 אייכמן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד טז, 2032. עמ' 30
    31. ^ 1 2 ע"פ 6322/11 אלכסנדר צבטקוביץ נ' היועץ המשפטי לממשלה, ניתן ב־29 בנובמבר 2012
    32. ^ Pieter N. Dorst, The Crime Of State, Leyden: A. W. Sijhoff, 1959
    33. ^ ישראל טשרני, Genocide: The Ultimate Human Rights Problem, Social Education: Special Issue on Human Rights 49 (6), 1985
    34. ^ אסטרטגיית פיתוח, מתודולוגיה וכלים לאזהרות מקדימות לרצח עם, לורנס ווצ'ר, נייר עמדה ליועץ מזכ"ל האו"ם למניעת רצח עם 2006


    אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=אמנה_בדבר_מניעתו_וענישתו_של_הפשע_השמדת_עם&oldid=39832706#חוק_בדבר_מניעתו_וענישתו_של_הפשע_השמדת-עם,_תש"י-1950"