פתיחת התפריט הראשי

חמארה (חַמַרָה) היה ישוב יהודי חלוצי שנועד להיות מושב עובדים בגליל העליון המזרחי. נוסד באוקטובר 1919 (תר"פ) באתר ממזרח לכפר גלעדי, ונעזב בשל קשיי המחיה והתקפות פורעים ב-1 בינואר 1920.

כמה מחברי הקבוצה בחמארה יסדו בשנת 1922 (תרפ"ב) את מושב "עין טבעון" הוא כפר יחזקאל.

הקרקע והמתיישביםעריכה

קרקעות חמארה נרכשו מידי ערבים על ידי הברון רוטשילד, והועברו לבעלות יק"א ב-1900. בקרקעות אלה נוסד תחילה קיבוץ כפר גלעדי בתרע"ז 1916. פקידות יק"א הקצתה כ-1,000 דונם ליישוב חדש נוסף, שנקרא באופן זמני חמארה או חמרה.[1] הקמת היישוב נתמכה על ידי יק"א וההסתדרות הציונית באמצעות בנק אנגלו-פלשתינה.

בשנת תרע"ט 1919 יק"א פנתה אל חברי קבוצה שהתארגנה להתיישבות במתכונת של מושב עובדים; חלקם עבדו בחווה במגדל, רובם אנשי העלייה השנייה ובעלי משפחות. רוב חברי הקבוצה היו חקלאים במקצועם: ירקנים, פלחים ונוטעים. בכ"א באב תרע"ט 1919 נערכה אספה כללית של הקבוצה במרחביה, והוגדרו היסודות שעליהם יבנה המושב.[2]:

  • הקרקע עליה יוקם המושב תהא של הקרן הקיימת לישראל
  • הקרדיט הדרוש להתיישבות יתקבל בערבות הדדית של חברי הקבוצה, ויתחלק לפי הסוג: הלוואות לבניינים הפרטיים לבנייני הצבור, לכלים ולקרן חוזרת, למספר קבוע של שנות-פרעון.
  • המשקים שיוקמו יהיו בשיטת המשק המעורב.
  • שטח האדמה - כ-40-50 דונם לכל מתיישב.

המתיישבים תכננו גם כי המושב יכונן על יסוד עבודת היחיד בחלקתו, אבל הכשרת הקרקע, בניית המושב ומוסדות הציבור, קניית צורכי המושב מבחוץ ומכירת תוצרתו תעשינה באופן משותף. וכן תינתן הרשות לקבוצות קטנות של חברי המושב להוציא לפועל עבודות שונות או לפתח ענפי משק באופן משותף. המתיישבים ניגשו לעבודתם בתקווה שהקרן הקיימת לישראל תוסיף להם שטח של 4,000 דונם נוספים, אשר יספיק להם בשביל מושב בן מאה חברים. באתר המיועד ליישוב החדש בקרקעות חמארה התיישבה קבוצת חלוצים שמנתה 16-14 נפש, חיל חלוץ של חבורה גדולה.

"לפני עלייתנו ביצענו רכישות של כלים, עגלות ופרדות. נתן חרובי נשלח לבירות וקניתי עצים ורעפים לבניית צריפים חדשים. מחירם היה יקר מאוד מעל 600 לירות מצריות. קנינו מאגודת "השומר" 10 רובים וכמות כדורים עבורם.

חלמנו על מושב עובדים למאה משפחות שיקום לשפת נחל חצבני ומרגלות הר החרמון".[3]

המתיישבים בחמארה בנו שני צריפים לאנשים ולבהמות העבודה. הם החלו להכשיר כ-500 דונם מהקרקעות לגידולים חקלאיים. הם זרעו וגדלו תבואה, ירקות, נחיל דבורים, עופות, פרות וסוסים.[4]

עזיבת היישובעריכה

לאחר נסיגת הצבא הטורקי מארץ ישראל בשלהי מלחמת העולם הראשונה נאבקו יחידות חמושות של ערבים כנגד שלטון הצרפתים; בין השאר באזור הגליל הצפוני, אשר הריבונות עליו הייתה בדיונים בין צרפת לבין בריטניה. הכנופיות החמושות עסקו למעשה בטיהור אתני של הכפריים הנוצרים באזור, וגם את ההתיישבות היהודית ראו בעין רעה. ארבע נקודות עבריות בגליל הצפוני היו בסכנה מתמדת של התנכלות והתנפלות: מטולה, כפר גלעדי, תל-חי וחמארה. חמארה, דהיינו שני צריפיה שאִכלסו אדם ובהמה, הייתה במרחק של כ-3 ק"מ מכפר גלעדי. היא נתפסה כנקודה הפגיעה והחלשה ביותר מבין ארבעת היישובים. הצריפים הוקמו על אם הדרך שבה הלכו ערביי הסביבה בדרכם מן הגולן לעמק החולה ולכפרי הנוצרים שמצפון למטולה; יתרון בימי שלום, וחסרון בתקופת הפקר ואלימות.

"כאשר החלה המתיחות בצפון חפרנו תעלות מגן סביב הצריפים אבל גדר לא הייתה סביבם. החבאנו את נשקנו שיהיה בהישג יד ושמרנו היטב בלילות".[5]

בתאריך י' בטבת תר"ף 1 בינואר 1920: "התנפלו ערבים, בדרך בין חמרה לכפר-גלעדי על י. הרועה וא. מחמרה, הפשיטום את בגדיהם. מא. גזלו סוסה, שהובילה שק קמח, ושלחו את א. להודיע לחברים, כי נשבּה, והם דורשים בעדו כֹפר שלשים לירות [מצריות]. השבוי [י.] נמלט והגיע אלינו [לכפר גלעדי]. הוא ספר, כי הובילוהו למחנה האויב. שם נמצאו כמאה וחמִשים רוכבים וצבא רגלי רב, המזוין ברובים ורמוני יד. עלה לו להמלט. היריה שירו בו לא פגעה בו, והרודפים לא המשיכו לרדֹף אחריו. לפנות ערב בא ד. מחמרה והודיע שמצב קבוצת חמרה קשה. ונחוצה עזרה תכופה. ארבעה חברים [מכפר גלעדי] הלכו לחמרה להגן. בבואם מצאוה ריקה ועזובה מאנשים".[6]

לאחר העזיבה הבהולה פנו חברי הקבוצה אל המושבה מטולה. הרגשתם הייתה "קשֶה וגם מיואש. מה שלא שוּדד נשרף. ומלבד העגלות והפרדות והרתמה - לא נשאר להם דבר".[7] הם שהו במטולה עד עזיבתה גם כן בעקבות מאורעות תל חי.[8] בסתיו תרפ"א 1920 החלה חזרתם של חברי קיבוץ כפר גלעדי ואיכרי מטולה, אך חמארה לא הוקמה מחדש. חלק מחברי הקבוצה היו ממייסדי המושב כפר יחזקאל.

לקריאה נוספתעריכה

  • הקבוצות הקואופרטיביות בתחִלת שנת תרע"ט., מכתב (קונטרס), י"ב, כ"ו אב תרע"ט, עמ' 5.
  • ח. ק., קבוצת-המושב בחמרה., קונטרס, י"ט, ח' טבת תר"ף, עמ' 26-25.
  • ישעיהו פרס, ארץ-ישראל: ספר-המסעות, ירושלים-ברלין-וינה: הוצאת בנימין הרץ, תרפ"א-1921, עמ' 305.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ הקבוצות הקואופרטיביות בתחִלת שנת תרע"ט., מכתב (קונטרס), י"ב, כ"ו אב תרע"ט, עמ' 5.
  2. ^ ח. ק., קבוצת-המושב בחמרה., קונטרס, י"ט ח' טבת תר"ף, עמ' 26-25. יומנו של נתן חרובי.
  3. ^ יומנו של נתן חרובי
  4. ^ רשימת הקבוצות של הסתדרות הפועלים החקלאית לשנת תר"פ., קונטרס, י"ט, ח' טבת תר"ף, עמ' 23-22.
  5. ^ עלייתנו לחמרה מתוך יומנו של נתן חרובי
  6. ^ בן-יוכבד (פנחס שניאורסון), בגבול הצפון, קונטרס, כ', י"ח טבת תר"ף, עמ' 3.
  7. ^ א. ה. צ., בקבוצות הצפון, קונטרס, כ"ב, ג' שבט תר"ף, עמ' 31.
  8. ^ ישעיהו פרס, ארץ-ישראל: ספר-המסעות, עמ' 305. זאב וילנאי, הערך: ח'מארה, אנציקלופדיה אריאל, עמ' 2396.