תל חי

חווה חקלאית ציונית בארץ ישראל
(הופנה מהדף תל-חי)

תל חי הייתה חווה חקלאית קטנה באצבע הגליל בראשית תקופת ההתיישבות הציונית בארץ ישראל. ב-1 במרץ 1920 התחולל בה קרב שהפך סמל ללחימת מעטים מול רבים ולערך ההתיישבות. בקרב נהרגו שישה יהודים ובהם יוסף טרומפלדור. החווה, שהפכה לקיבוץ תל חי אוחדה ב-1926 עם כפר גלעדי, ואנשיה עברו לשם. בשטח החצר הוקמו אתר זיכרון, המכללה האקדמית תל-חי, המכללה הטכנולוגית תל חי, פארק תעשייה ואכסניית נוער.

תל חי (חווה חקלאית)
חצר תל חי
חצר תל חי
מדינה ישראלישראל  ישראל
תאריך ייסוד 1920 עריכת הנתון בוויקינתונים
אוכלוסייה
 ‑ בחווה החקלאית 35 (בעת מאורעות תל חי)
קואורדינטות 33°14′06″N 35°34′42″E / 33.235°N 35.578333333333°E / 33.235; 35.578333333333 
אזור זמן UTC+2
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
פסל "האריה השואג" של הפסל אברהם מלניקוב בבית הקברות בכפר גלעדי
מתיישבים-לוחמים על המרפסת בתל-חי בתחילת 1920

תחילת ההתיישבות וההתקפותעריכה

הברון רוטשילד, באמצעות חברת יק"א, רכש בשנת 1893 שטח של כ-13,000 דונם בצפון הגליל מבעל האדמות ג'בור בֵּיי. רוב השטח (כ-10,000 דונם) הוקצה למושבה מטולה, שהוקמה ב-1896.

חלק משטח אדמות טלחה שנרכשו נשאר לא מעובד, ולכן נמסר שטח זה בשנת 1905 לקבוצה בת שישה חלוצים על מנת לקבוע נוכחות ושליטה. המתיישבים היו אליהו אליוביץ, מאיר לישנסקי, פייביש גולדברג, זכריה חיותמן, ג'סי חיותמן ומאיר פרידמן. זה האחרון עזב כעבור כחודשיים ובמקומו הגיע המדריך החקלאי מיכאל פפו, שבא לנסות לגדל כותנה בעמק החולה.

בתחילה היו ששת החקלאים יוצאים מדי בוקר ברגל ממטולה עד לטלחה ושבים לביתם בערב. לאחר שהבינו שצורת עבודה כזו היא קשה עד בלתי אפשרית, עברו לדור במהלך השבוע בשתי במערות קבורה ביזנטיות שמצאו בקרבת מקום. ב-1907 החלה בניית החצר, שנקראה אז "החאן בטלחה" ונבנו בה מספר מבנים, בהם רפת, אורווה וחדר שינה. ב-1910 התפרקה קבוצת החקלאים ממטולה והחבר האחרון שנשאר בטלחה, מרדכי חדור, נפטר ממלריה. ב-1913 שומר ערבי ומשפחתו ישבו במקום. ב-1916 במקום נאחזה קבוצה מאנשי "הרועה" במשך זמן קצר. בקיץ 1918 משמשת החצר כאסם מספוא לסוסי הצבא העות'מאני הנסוג. בספטמבר 1918 התיישבה במקום קבוצת פועלים בראשות דוד באום וקלמן כהן. עם נסיגת הצבא העות'מאני המובס, הקימה חבורה זו קיבוץ וקראה לו תל חי.

בהתאם להסכם סייקס–פיקו, אשר הגדיר את חלוקת שטחיה של האימפריה העות'מאנית במזרח התיכון בין צרפת ואנגליה, ולהסכם דוביל שנחתם ב-15 בספטמבר 1919 בין לויד ג'ורג', ראש ממשלת בריטניה, לבין ז'ורז' קלמנסו ראש ממשלת צרפת[1], פינו האנגלים את האזורים שכבשו מצפון לקו שנמתח בין ראש הנקרה לבין בואזיה בחולה ואזור הגליל העליון המזרחי עבר לשלטון המנדט הצרפתי. השלטון הצרפתי באזור היה רופף וכבר ב-12 בדצמבר 1919 החלו התקפות של ערבים שמרדו בשלטון המנדט הצרפתי ורצו לסלקו מן האזור. תושבי ארבעת היישובים היהודיים שהוקמו בגליל העליון - כפר גלעדי, מטולה, חמארה (שננטשה על ידי מתיישביה בעקבות הפרעות באחד בינואר 1920) ותל חי ניסו להישאר נייטרליים בכל הקשור לסכסוך הערבי-צרפתי. מטולה הייתה מושבה שמנתה כ-120 איש, רובם הגדול נמלטו לצידון בסוף 1919, בעוד שבכפר גלעדי ותל חי היו רק כ-20 איש בכל יישוב. הם שלחו קריאה ובה בקשת סיוע למגינים שיגיעו ממרכז הארץ לחיזוק המקום. אל תל חי הגיעו קומץ מתנדבים, בפיקודו של יוסף טרומפלדור. ב-12 בדצמבר 1919 נהרג בתל חי שניאור שפושניק[2] בעקבות ירי שמחה של שודדים ערביים לאחר ביזת כפר. ובמהלך מאבק עם שודדי בהמות שנערך ב-6 בפברואר 1920 נהרג בשדה סמוך לתל חי אהרון שר שבא לעזרת היישוב.

אחת הבעיות המרכזיות בהגנה על היישוב הייתה מחסור בנשק בכלל ונשק כבד בפרט, כפי שאפשר לראות בעיתונות התקופה. איש העלייה השנייה אהרן בן-ברק[3], שבא לתל חי כחודשיים לפני נפילתה[4], כתב בעיתון "הפועל הצעיר": "אין לחשוב שנגד הבדואים הלוחמים נוכל לעמוד אפילו אם נכפיל את מספר האנשים לכמה מונים, אלא אם יהיה להם גם נשק כבד. בלי זה יכולים הם לעשות מכל "תליי-החיים" שלנו תל מָוֶת אחד[5].

נפילת תל חיעריכה

  ערך מורחב – מאורעות תל חי
 
קברי חברי תל חי ומגיניה

ב-1 במרץ 1920 (י"א באדר תר"פ) הגיעה אל חצר תל חי קבוצה גדולה של ערבים בדואים חמושים, שבראשם עמד כאמל אפנדי. הם הורשו להיכנס מכיוון שדרשו לבדוק אם אין כוחות צרפתיים בחצר. בחיפושיהם הגיעו הערבים אל "העלייה" (הבניין המרכזי בחצר) ושם עלו לקומה השנייה. לפי אחת הגרסאות, דרש כאמל מדבורה דרכלר, שהייתה חברת ארגון ה"שומר" ונשאה על עצמה אקדח, שתמסור לו את אקדחה. דבורה סירבה וכשכאמל ניסה לחטוף את אקדחה נפלט כדור. טרומפלדור ששמע את היריה נתן הוראה להשיב באש ומיד התחיל קרב יריות. התוקפים, בתחילת הקרב, הטילו פצצה שנשאו עימם לתוך חדר העלייה, שרה צ'יזיק, דבורה דרכלר, בנימין מונטר וזאב שרף ששהו בחדר העלייה נהרגו מהפיצוץ, יצחק קנייבסקי ששהה שם עימם נפצע קשה. מחדר העלייה שלטו הערבים באש על החצר. להתקפה הצטרפו גם המוני ערבים שהיו מחוץ לחצר. יוסף טרומפלדור שניסה לצאת מחדר האוכל אל המדרגות לחדר העלייה נפצע בידו וחזר פנימה. כשניסה יוסף לצאת שוב, נפצע בבטנו ופונה על ידי חבריו לתוך חדר המשפחה ששימש בעת הקרב כחדר הפצועים. יעקב טוקר, שעמד על סולם ליד שער החצר וניסה להדוף בירי את הפורעים, נפצע ונפל לאחוריו אך בשל המרחק בינו לבין שאר החברים פונה לתוך חדר הפצועים רק עם שוך הקרב. לאחר שניהלו משא ומתן בצעקות עם כאמל והקרב תם, החליטו מגיני החצר לנטוש את תל חי ולשורפה באש. משלחת של כ15 אנשים הגיעה לעזור למגיני החצר, ביניהם הגיעו גם אברהם הרצפלד והרופא ד"ר גרי. לאחר הטיפול בפצועים עלו כולם לכפר גלעדי. טרומפלדור נפטר בדרך מפצעיו. אברהם הרצפלד כתב ביומנו כי לשאלתו "מה שלומך" ענה טרומפלדור: "לא נורא, כדאי למות בשביל ארץ ישראל". יומיים לאחר מכן נטשו האנשים את כפר גלעדי והדרימו אל היישוב איילת השחר שהיה בשטח שבשליטת המנדט הבריטי. בעקבותיהם נטשו גם תושבי מטולה את היישוב.

החזרה לתל חיעריכה

הכוחות הצרפתיים לחמו בצורה נחרצת נגד הפורעים הערבים בגליל העליון, עד להשגת שקט בחודש יולי 1920. באוקטובר חזרו המתיישבים היהודיים אל שלושת היישובים שננטשו ויישבו אותם מחדש. בסוף השנה נמסר האזור לשליטה בריטית, ונוצרה "אצבע הגליל". עמידת הגבורה של המגינים הייתה לסמל, ובקרב היישוב רווחה האמונה כי בזכותם נכללה ה"אצבע" בתחום שלטון המנדט הבריטי ואחר כך בתחום מדינת ישראל. בפועל השפעת פרשת תל חי הייתה עניין בעל משמעות פחותה בהשפעתו ממה שסברו במשא ומתן בין הבריטים לצרפתים עד לקביעת גבולות המנדט ב-1924. היישוב תל חי אוחד ב-1926 עם כפר גלעדי, ואנשיו עברו לשם.

הנצחהעריכה

 
חניכי בית"ר הרצליה על קברו של יוסף טרומפלדור בתל חי

נופלי תל חי נקברו בבית הקברות הנמצא בין תל חי לכפר גלעדי. מעל קברם הוצב פסל "האריה השואג" של הפַּסָּל אברהם מלניקוב. לאחר קום המדינה פעל איש כפר גלעדי נחום הורביץ בשיקום ושיחזור חצר תל חי הנטושה. החצר משמשת אתר הנצחה ומוזיאון, בו מוצגים אורח החיים של אנשי ראשית ההתיישבות, תיאור קרב תל חי ומסמכים שונים.

בהשראת עמידת הגבורה של יוסף טרומפלדור וחבריו בחצר תל-חי חיבר אבא חושי באביב 1920 את מילות השיר "בגליל בתל חי"[6]. ברל כצנלסון חיבר לזכרם תפילת יזכור, אשר נקראת עד היום, בשינויים קלים, בטקסי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, ובשנת 1929 חיבר זאב ז'בוטינסקי שיר נוסף המתאר את תל חי כסמל של גבורה וחלוציות[7]. לזכר שמונת נופלי תל חי נקראה העיר קריית שמונה.

גדוד העבודהעריכה

לאחר נפילתו של טרומפלדור בהגנת תל-חי הוסיף גדוד העבודה לשמו את טרומפלדור ונקרא גדוד העבודה ע"ש יוסף טרומפלדור. בכך חרת על דגלו הגדוד את מורשת בניין הארץ, ההתיישבות השיתופית וההגנה של יוסף טרומפלדור, והוסיף לחנך אלפי חלוצים וחלוצות על רעיונות אלה.

בית"רעריכה

בתנועת הנוער שהקים זאב ז'בוטינסקי, בית"ר (ברית הנוער העברי ע"ש יוסף תרומפלדור), נהוג לברך זה את זה לשלום בברכת תל חי, וכן לחתום כך על מכתבים[8].

י"א באדרעריכה

יום י"א באדר מכונה "יום תל חי", ובו מתקיים מדי שנה ברחבת האריה השואג טקס זיכרון ממלכתי לזכר מגיני תל חי. תנועת הנוער העובד והלומד עולה לתל-חי לעצרות זיכרון מאז יום הקמתה, וכיום מציינים יום זה על ידי עלייה של חניכי שכבה ט' לתל-חי במסגרת כנס ט' השני - לקראת הדרכה. בתנועת הנוער בית"ר נהוג לציין יום זה בנסיעה לתל-חי, קיום צעדה באזור וטקס אזכרה לנופלי תל-חי ברחבת האריה השואג. בתנועת הנוער בני עקיבא מציינים יום זה בנסיעה של תלמידי כיתות ח' מסניפי התנועה (שבט הרא"ה) לביריה, לזכר אירוע העלייה לביריה, בו התנגדו אלפים לניסיונם של הבריטים להוריד את ההתיישבות העברית בביריה, שאירע אף הוא בי"א באדר, בשנת 1946.

תל חי כיוםעריכה

בסוף שנות ה-50 של המאה ה-20 החל לפעול בחצר תל חי אולפן לאומנויות של מועצה אזורית גליל עליון, שלימים היה לבסיס של מכללת תל חי. בראשית שנות ה-60 של המאה ה-20 הוקמה במקום אכסנית נוער שנקראה על שם אנה פרנק[9]. הקמת האכסניה במימון גרמני עוררה מחאות מצד המתנגדים לשיתוף פעולה עם גרמניה[10]. בשנת 1965 נפתחה בחצר תל חי תצוגה מתמדת לתולדות ההתיישבות שכללה שחזור של חצר תל חי[11]. ביולי 2005 הוכרז האתר כגן לאומי.

מצפון לחצר תל חי פועלת כיום מכללת תל חי. ממזרח לה נמצא פארק התעשייה תל חי, ובו המוזיאון הפתוח לצילום ומוזיאון מכוניות.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

חצר תל חי