חסידה

סוג של עופות ממשפחת החסידתיים

חֲסִידָה (שם מדעי: Ciconia) היא סוג עוף במשפחת החסידתיים. לחסידה רגליים גבוהות ואדומות ומקור ארוך, ישר וחד. גובהה כמטר. תוחלת החיים של החסידה בטבע היא 10–12 שנה ובשבי גילה עשוי להגיע אף ל־30 שנה.

קריאת טבלת מיוןחסידה
מיון מדעי
ממלכה: בעלי חיים
מערכה: מיתרניים
על־מחלקה: בעלי ארבע רגליים
מחלקה: עופות
סדרה: חסידאים
משפחה: חסידתיים
סוג: חסידה
שם מדעי
Ciconia
בריסון, 1760
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
חסידה שחורה
חסידה לבנה
חסידת מגווארי
חסידה מזרחית
חסידה אבדימית
חסידת סטורם

מינים עריכה

תזונה עריכה

שלא כרוב בני הסדרה, הניזונים בראש ובראשונה מדגים, ניזונה החסידה בעיקר מחרקים כגון: ארבה, חרגולים וצרצרים. היא ניזונה גם מבעלי חוליות: דגים (בעיקר חלשים ומתים), דו־חיים, נחשים (ואף צפעונים), אפרוחים וגוזלים שונים, מכרסמים קטנים כגון נברנים ועוד. החסידה משפדת את טרפה בדקירת מקור. בעלי חיים קטנים היא מניפה כלפי מעלה, ובולעת אותם; בעלי חיים הגדולים מכושר בליעתה, היא מרטשת קודם לכן במקורה. החסידות חורפות בארץ בעיקר בבריכות הדגים, לרוב בלהקות גדולות למדי, ומרבות לאכול דגים.

קינון ונדידה עריכה

החסידה נודדת למרחקים גדולים. היא מקננת באירופה ובאסיה שבחצי הכדור הצפוני, וחורפת באפריקה שבחצי הכדור הדרומי. בסתיו ובאביב חולפים בשמי ארץ ישראל שני מיני חסידות, החסידה הלבנה (Ciconia ciconia) והחסידה השחורה (Ciconia nigra), ולעיתים נדירות מקננת החסידה הלבנה בארץ.

החסידה בונה את קינה במקומות שטופי שמש, לרוב על עצים ולעיתים על סלעים. בסביבה עירונית נבנה הקן לעיתים על מגדלים, צריחים, ארובות, עמודי חשמל, וכיוצא באלה, מעשי ידי אדם. קוטר הקן עשוי להגיע ל־1.5-2 מטרים.

החסידה נוהגת, בדרך כלל, לשוב שנה אחר שנה לאותו קן, ועם שובה ממסע הנדידה היא משפצת אותו, כך שהקן הולך וגדל במשך השנים, ועשוי להגביה עד לכדי 2-2.5 מטרים. הרבייה מתבצעת לאחר מחוות ראווה מתמשכות וטקס חיזור מורכב. הנקבה מטילה 2–5 ביצים. הגוזלים פורחים מהקן כשהם בני כ־60 יום. ימים אחדים לאחר מכן הם נוטשים את האזור ונודדים. בני הזוג נקשרים זה בזה לכל חייהם.

כ־70% מקרב גוזלי החסידות לא שורדות את מסע הנדידה. בעקבות שינוי האקלים העולמי, קיצור תקופת החורף והתחממות העולמית, ישנם חסידות שלא נודדות ונותרות באירופה והאדם מסייע בהאכלתם, כך הן גם לא צורכות אנרגיה. הבעיה שנוצרת מכך שבעלי חיים שהיו נאכלים על ידי החסידות מתרבים ומצד שני בעלי חיים שהיו צדים את החסידות מתמעטים.

החסידות מתלהקות ללהקות בנות מאות, ולעיתים אלפי פרטים. הן עושות את מרבית מעופן בדאייה, כשמדי פעם, בהתאם לתנאי הדאייה, הן ממריאות מעלה, ללא ניע־כנף, בארובות של אוויר חם (תרמיקות), וממשיכות בגלישתן־דאייתן. לרוב הן דואות ברום של 300–600 מטרים, אך הן עשויות להינשא לרום של למעלה מ־1.5 ק"מ. בלהקת חסידות נודדת אין סדר וארגון, ולמעשה כל חסידה נודדת כביכול לעצמה, ללא תלות בחברותיה הנודדות עימה. על פי סימן זה קל להבדיל בין להקת חסידות ללהקת שקנאים, המאורגנים במבנים ברורים.

בנדידתן מאירופה לאפריקה, בחודשי הסתיו, עוברות החסידות מרחק של כ־12,000 ק"מ, כ־300 ק"מ ביום. בדרכן הן חולפות לאורך הבקע הסורי־אפריקני ומתנקזות בעיקר דרך עמק בית שאן. מספר החסידות שחולפות בישראל בדרכן דרומה נאמד במאות אלפי פרטים. בדרכן חזרה לאירופה, בתחילת האביב, חולפות חסידות רבות באזור מישור החוף. נדידתן אז איטית יותר, ובעונה זו ניתן לראות חסידות בכל רחבי הארץ, בכרי מרעה, בשדות חרושים, ליד שלוליות, בבריכות דגים ואף במדבר. הגידול במספר החסידות החורפות בישראל חל, כנראה, בגלל הגדלת שטחי השלחין ובריכות הדגים, וזוהי כנראה גם הסיבה לכך שישנן חסידות ששבו לקנן בארץ.

מחקר שנערך בגמניה ובאוסטריה והתפרסם במרץ 2024 הראה, שחסידות עשויות לשנות את נתיב הנדידה שלהן משנה לשנה, בהתאם לנסיונן המצטבר מהנדידות הקודמות. כלומר - החסידות לומדות מהניסיון ולא פועלות רק על סמך קידוד גנטי כאשר הן קובעות את מסלול הנדידה שלהן.[1][2]

אוכלוסייה עריכה

ברוב אזורי אירופה נמצאת אוכלוסיית החסידות בירידה מתמדת, בעיקר במערבה ובמרכזה. סיבותיה של ירידה זו אינן ברורות די הצורך. חסידות רבות נפגעות מחוטי חשמל, מרכב ומכלי טיס. ייבוש ביצות וזיהום מקורות מים תורם גם הוא לירידה במספרן. באזורים שונים בעולם אף יורים בהן בנשק חם. ייתכן שגם חומרי ההדברה שמשתמשים בהם בחקלאות משפיעים עליהן.

בתרבות עריכה

במצרים עריכה

במצרים העתיקה העריצו את החסידה והיא הייתה הסמל לחיבור בין אב לבנו.

ביוון עריכה

ביוון העתיקה הוציאו להורג את מי שפגע בחסידה.

באירופה עריכה

בפולקלור האירופי תופסת החסידה מקום נכבד. באמונה הנוצרית היא מסמלת צניעות ומתינות, וקשורה בבשורה: כשם שהבשורה למריה מסמלת את לידת ישו, כך מבשרת החסידה את בוא האביב. בתרבות העממית מקושרת החסידה להבאת תינוקות[3]. המקור לאגדה הוא במיתוסים של צפון אירופה: החסידות שבות לאירופה בכל שנה בסביבות מרץ־אפריל, בערך 9 חודשים לאחר היום הארוך בשנה – 21 ביוני. בתרבויות האליליות של השבטים הגרמאניים היה היום הארוך נחגג בפסטיבלים והיה נהוג לערוך בו חתונות (מעין ל"ג בעומר פגני). מי שהתחתן ביוני קיווה לילד בסביבות מרץ־אפריל, עם הגעת החסידות. דווקא החסידה נקשרה בפולקלור עם משפחתיות וילודה מכל הציפורים הנודדות המגיעות לבלות את הקיץ באירופה משום שהיא עוף גדול ובולט, וטבעי שעוף מונוגמי החוזר לקנן באותו מקום ועם אותו בן/בת זוג ודואג לאפרוחים תקופה ממושכת.

גם באירופה הנוצרית היו שראו את החסידה כצליינית החוזרת מירושלים. מוטיב זה מופיע גם ב"שיר החסידה" של חיים אידיסיס, ביחס לקהילת ביתא ישראל.

החסידה היא הסמל של חבל אלזס בצרפת, וככזו היא מופיעה באינספור ציורים, פסלים ובובות ברחבי החבל.

ביהדות עריכה

החסידה מוזכרת שש פעמים בתנ"ך. היא נזכרת בתורה כעוף טמא (ויקרא, י"א, י"ט; דברים, י"ד, י"ח), היא ניכרה באברותיה והייתה סמל לתעופה ”אִם אֶבְרָה חֲסִידָה וְנֹצָה”[4], ומתוארת כבעלת מוטת כנפיים מרשימה שבעזרתה היא מסוגלת לדאות בעזרת זרמי האוויר: ”וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֵרֶא וְהִנֵּה שְׁתַּיִם נָשִׁים יוֹצְאוֹת וְרוּחַ בְּכַנְפֵיהֶם וְלָהֵנָּה כְנָפַיִם כְּכַנְפֵי הַחֲסִידָה, וַתִּשֶּׂאנָה אֶת הָאֵיפָה בֵּין הָאָרֶץ וּבֵין הַשָּׁמָיִם.”[5] החסידה היא עוף נודד, כפי שתיאר זאת הנביא ירמיה: ”גַּם חֲסִידָה בַשָּׁמַיִם יָדְעָה מוֹעֲדֶיהָ...”[6] אך לעיתים מקננת גם בארץ: ”אֲשֶׁר שָׁם צִפֳּרִים יְקַנֵּנוּ, חֲסִידָה – בְּרוֹשִׁים בֵּיתָהּ.”[7]

תרגומי התורה ליוונית וללטינית מביאים זיהויים רבים לעוף זה, מה שמעיד על היעדר מסורת זיהוי בידם. לעומתם, בתרגומים הארמיים מסורת הזיהוי עקבית. החסידה נקראת "חוריתא" או "דייתא חוורתא" – העוף הלבן. מסורת זו מצאה את ביטויה גם בתלמוד[8]. אפשר שהשם 'דיה' רומז על כך שמדובר בעוף דורס מובהק, ואפשר שמדובר בשם עממי שאינו מעיד על שיוך סיסטמטי למשפחת הדורסים, אלא בא לאפיין את תכונותיו. כלומר, עוף בעל מוטת כנפיים מרשימה, שדרכו לדאות, ולעיתים צד את טרפו כדרכם של הדורסים. שתי מגמות פרשניות אלה היוו למעשה את היסוד לשני הזיהויים העיקריים שהיו מקובלים מאוחר יותר בימי הביניים.

הזיהויים העיקריים ל'חסידה' בימי הביניים היו של רב סעדיה גאון ושל רש"י. הרס"ג זיהה את החסידה שבתורה עם ה"צקר", כינוי בערבית לכל עוף דורס שבאמצעותו ניתן לצוד, לרבות כל סוגי הדורסים. רש"י בפירושו לויקרא כתב שהחסידה "זו דיה לבנה – ציגוניה" (Ciconia).

במאה הארבע עשרה פקפק רבנו אשר בן יחיאל (הרא"ש) בדבר אמינות המסורת המתירה את אכילת החסידה. מדבריו משתמע כי באשכנז, באזורים מסוימים בספרד ובצרפת לא אכלו עוף זה[9]. אך בן תקופתו, רבנו ירוחם, צידד בכשרות החסידה על אף שהכיר, ואף הזכיר, את דברי הרא"ש. הוא ציין כי הוא עצמו בעל מסורת על כשרות ה־Ciconia[10]. נראה ששורשי מחלוקת זו נעוצים בפרשנות המקרא לעוף 'חסידה'. דעת המתירים את אכילת ה־Ciconia כנראה משקפת את המצדדים בזיהוי ה'חסידה' לפי שיטת רס"ג, שהיא אינה ה־Ciconia. אם אכן הייתה בידם של אנשים אלה מסורת שמותר לאכול עוף זה, לכאורה לא הייתה צריכה להיות שום מניעה לאכלה. מסורת כזו הייתה כנראה בידי חלק מספרד המוסלמית, אף על פי שאין ראיה חד משמעית לכך והיא בגדר השערה. אך פוסקי צרפת, אשכנז וחלק מאנשי ספרד ראו ב־Ciconia עוף טמא, בעקבות זיהוי של רש"י את ה'חסידה' עם עוף זה.

אפשר שניתן למצוא אישוש לסברה של הטוענים שעוף זה הוא טהור בשל סימני הטהרה שבו. בניתוח אנטומי שנערך בחסידה לבנה באוניברסיטת בר־אילן נמצא שאין לחסידה זפק מובהק, אך קורקבנה נקלף ביד. כמו כן, יש לה אצבע יתרה.

בסופו של דבר, התקבלה על רוב הפוסקים – האשכנזים והספרדים כאחד – הגישה הפרשנית וההלכתית שה'חסידה' היא ה־Ciconia, ולפיכך היא אסורה. לא ידועה מסורת אכילה של Ciconia במהלך שבע מאות השנים האחרונות, מאז ימי רבנו ירוחם ועד ימינו[11].

בתנ"ך החסידה מוזכרת במספר הקשרים. ביהדות הבתר־מקראית (מפרשי התנ"ך ופוסקי ההלכה) התחבטו בשאלת זיהויה של ה"חסידה" המקראית. לזיהוי היו השלכות לגבי הכשרת או פסילת העוף לאכילה.

בקרב יהדות אתיופיה נשמר לחסידה מקום של כבוד כשליחה הדורשת בשלום ירושלים וארץ ישראל. מוטיב זה משתקף בשיר שהיו נוהגים הילדים לשיר למראה החסידות הנודדות: ”שימאלה, שימאלה, אגראדצ'ין ארוסלם דהנא…” (חסידה חסידה, דרשי בשלום ירושלים…)

ראו גם עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

  • גדעון לב, "מחקר: אסטרטגיית הנדידה של חסידות משתנה לאורך חייהן על סמך ניסיון אישי". הארץ. נבדק ב-2024-03-05. 5 במרץ 2024

הערות שוליים עריכה

  1. ^ Ellen O. Aikens, Elham Nourani, Wolfgang Fiedler, Martin Wikelski, Andrea Flack, Learning shapes the development of migratory behavior, Proceedings of the National Academy of Sciences 121, 2024-03-19 doi: 10.1073/pnas.2306389121
  2. ^   גדעון לב, מחקר: אסטרטגיית הנדידה של חסידות משתנה לאורך חייהן על סמך ניסיון אישי, באתר הארץ, 5 במרץ 2024
  3. ^ יורם שורק, דברים שיורמים יודעים: פילים פחדניים ודמעות תנין, באתר nana10‏, 21 במאי 2006
  4. ^ איוב, ל"ט, י"ג
  5. ^ זכריה, ה', ט'
  6. ^ ירמיהו, ח', ז'
  7. ^ תהילים, ק"ד, י"ז
  8. ^ ”אמר רב יהודה: החסידה – זו דיה לבנה. למה נקרא שמה חסידה? שעושה חסידוּת עם חברותיה.” (תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף ס"ג, עמוד א')
  9. ^ שו"ת הרא"ש, כלל כ', סימן כ'
  10. ^ ספר תולדות אדם וחוה, נתיב ט"ו, ה'
  11. ^ להרחבה: זהר עמר, מסורת העוף, תל אביב תשס"ד, עמ' 157–170