חרדל השדה
חרדל השדה (נקרא גם חרדל הבר; שם מדעי: Sinapis arvensis) הוא צמח חד שנתי ממיני החרדל, שמוצאו באירופה והוא נפוץ באמריקה הצפונית ובחופי הים התיכון. בישראל גדל חרדל הבר ברוב אזורי הארץ. חרדל השדה פורח בפריחה צהובה מבהיקה ויוצר מרבדים צהובים מרהיבי עין על פני שטחים נרחבים. את חרדל השדה ניתן גם לראות בצידי דרכים והוא אף גדל כצמח מזיק בשטחים חקלאיים.
חרדל השדה | |||||||||||||||||||||||||
---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
מיון מדעי | |||||||||||||||||||||||||
ממלכה: | צומח | ||||||||||||||||||||||||
תת־ממלכה: | צמחים וסקולריים | ||||||||||||||||||||||||
מערכה: | בעלי פרחים | ||||||||||||||||||||||||
מחלקה: | דו-פסיגיים | ||||||||||||||||||||||||
סדרה: | צלפאים | ||||||||||||||||||||||||
משפחה: | מצליבים | ||||||||||||||||||||||||
סוג: | חרדל | ||||||||||||||||||||||||
מין: | חרדל השדה | ||||||||||||||||||||||||
שם מדעי | |||||||||||||||||||||||||
Sinapis arvensis ליניאוס, 1753 | |||||||||||||||||||||||||
עונת פריחה | |||||||||||||||||||||||||
|
מאפיינים
עריכההגבעול התפרחת והתרמילים הטריים של חרדל השדה הם אכילים. לזרעי החרדל מיוחסות סגולות רפואיות, וניתן להפיק מהם שמן המוכר בטיפול בכאבי גב ומפרקים. ערבובו עם שמן זית משמש טיפול להצטברות נוזלים ודלקת אוזניים. בנוסף הוא משמש כתבלין. ככלל, בכמויות גדולות, עלי הצמח רעילים, ואינם ראויים למאכל בעלי חיים, אך הם נאכלים על ידי זחלים של פרפראים שונים כגון לבנין הכרוב.
גובהו של הצמח 60–120 סנטימטרים[1]. גבעוליו ישרים ומכוסים בשיער זיפני. עלי חרדל הבר הם דמויי כינור, מנוצים ומפורצים, ומכוסים בזיפים קצרים. הפרחים צהובים וערוכים באשכולות. הפרי הוא תרמיל זיפני, צר וארוך. חרדל השדה פורח בחודשים דצמבר-מאי הזרעים מבשילים ומתייבשים באוקטובר-ינואר.
למרות ייחודיותו של חרדל השדה ביצירת שטחים ענקיים המכוסים בפריחה צהובה, הוא אינו היחיד האחראי למרבדים אלו. פרחיהם של צמחים נוספים ממשפחת המצליבים צבעם צהוב, ויש המזהים צמחים אלו בטעות כחרדל השדה. בין צמחים אלו ניתן למנות את החרדל הלבן, בן-חרדל מצוי, איסטיס, תודרה סיגית, חטוטרן מצוי, בקבוקן מקומט, אליסון, מצלתיים מצויים, משקפי הזקנה, רשתון השדות, טוריים זיפניים, טוריים קטנים וצנון משולשל[2].
חרדל השדה מוזכר פעמים רבות במקורות חז"ל לעניין מצוות התלויות בארץ, והוא אף נזכר לשבח בתיאור גידולי ארץ ישראל: ”מעשה בשיחין באחד שהניח לו אביו שלשה בדי חרדל, ונפשח אחד מהן, ונמצאו בו תשעה קבין חרדל, ועציו סיככו בו סוכת יוצרין”[3]. הצמח מוזכר במקורות כצמח מאכל, והוא נודע גם בשל סגולותיו הרפואיות, וזרעיו אף שימשו כמשקולת מידה.
גז חרדל לא מופק מחרדל השדה, אלא נקרא כך משום ריחו, הדומה לשום, חרדל או חזרת.
קישורים חיצוניים
עריכה- חרדל השדה, באתר ITIS (באנגלית)
- חרדל השדה, באתר NCBI (באנגלית)
- חרדל השדה, בבסיס הנתונים ARKive (באנגלית)
- חרדל השדה, באתר האנציקלופדיה של החיים (באנגלית)
- חרדל השדה, באתר צמח השדה
- חרדל השדה, באתר צמחיית ישראל וסביבתה
- חרדל השדה, באתר Tropicos (באנגלית)
- חרדל השדה, באתר GBIF (באנגלית)
- חרדל השדה, באתר The Plant List (באנגלית)
- חרדל השדה, באתר IPNI (באנגלית)
- חרדל השדה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- מתוך ילקוט הצמחים של נסים קריספיל, חרדל השדה - צמח מרפא ותבלין, צמח השדה
הערות שוליים
עריכה- ^ אבי שמידע ודוד דרום, מדריך פרחי הבר בישראל - כרך א', עמוד 96
- ^ מתוך עלי עשב, ביטאון האגודה הישראלית למדע העשבים הרעים.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף קי"א, עמוד ב', וכן תלמוד ירושלמי, מסכת פאה, פרק ז', הלכה ג', ומקבילה במדרש ספרי דברים האזינו ל"ב.