ויקיפדיה

טיוטה:האולטימטום הבריטי 1890

האולטימטום הבריטי של 1890 היה אולטימטום של ממשלת בריטניה שהוגש ב-11 בינואר 1890 לממלכת פורטוגל. האולטימטום אילץ את נסיגת כוחות הצבא הפורטוגזיים מאזורים שנתבעו על ידי פורטוגל על ​​בסיס תגליות היסטוריות וחיפושים אחרונים, אך בריטניה טענה להם על בסיס כיבוש יעיל. פורטוגל ניסתה לתבוע שטח אדמה גדול בין המושבות שלה מוזמביק ואנגולה, כולל רוב זימבבואה וזמביה של ימינו וחלק גדול ממלאווי, שנכלל ב"מפה הוורודה" של פורטוגל[1].

לעיתים נטען שההתנגדות של ממשלת בריטניה התעוררה משום שהטענות הפורטוגזיות התנגשו עם שאיפותיה ליצור מסילת רכבת מקייפטאון לקהיר, המקשרת את מושבותיה מדרום אפריקה לאלו שבצפון. זה נראה לא סביר, שכן בשנת 1890 כבר שלטה גרמניה במזרח אפריקה הגרמנית, כיום טנזניה, וסודאן הייתה עצמאית תחת מוחמד אחמד. נראה יותר הגיוני שהממשלה הבריטית נלחצה לפעול על ידי חברת הרכבות ״ססיל רודס״, שהשלוחה הבריטית שלה לדרום אפריקה נוסדה ב-1888 מדרום לנהר הזמבזי בידי חברת האגמים האפריקאים ומיסיונרים בריטים מצפון[2].

רקע עריכה

בתחילת המאה ה-19, הנוכחות הפורטוגלית באפריקה מדרום לקו המשווה הייתה מוגבלת באנגולה ללואנדה, בנגולה וכמה מאחזים נוספים, כאשר הצפוני שבהם היה אמבריז, ובמוזמביק לאי מוזמביק ומספר חופי מסחר נוספים עד למפרץ דלגואה בדרום ואחוזות פראזו העצמאיות בעמק זמבזי[3]. האתגר הראשון לתביעותיה הרחבות של פורטוגל הגיע מרפובליקת טרנסוואל, שב-1868 טענה למוצא לאוקיינוס ​​ההודי במפרץ דלגואה. אף על פי שבשנת 1869 פורטוגל וטרנסוואל הגיעו להסכמה על גבול שלפיו כל מפרץ דלגואה היה פורטוגזי, עדיין הגישה בריטניה התנגדות וטענה לחלק הדרומי של המפרץ הזה. התביעה נדחתה לאחר בוררות על ידי נשיא צרפת מקמאהון. ספק הדין שהתקבל ב-1875 אישר את הגבול שהוסכם ב-1869. אתגר שני הגיע ב-1883 מייסודה של מושבה גרמנית באנגרה פקונה, הידועה כיום בשם Lüderitz בנמיביה. אף על פי שלא הייתה שם נוכחות פורטוגזית, פורטוגל טענה לבעלות על בסיס הגילוי[4].

מחלוקת חמורה הרבה יותר התעוררה באזור עמק זמבזי ואגם ניאסה. פורטוגל כבשה את חופי מוזמביק במאה ה-16, ומשנת 1853 יצאה ממשלת פורטוגל לשורה של מסעות צבאיים כדי להביא את עמק זמבזי לשליטתה היעילה[5]. במהלך שנות ה-50 של המאה ה-20 נחקרו האזורים שמדרום וממערב לאגם ניאסה (כיום אגם מלאווי) על ידי דייוויד ליווינגסטון, ומספר נציגויות של הכנסיית האנגליה הפרסביטריאנית הוקמו בהרי שייר בשנות ה-60 וה-70. בשנת 1878 הוקמה חברת האגמים האפריקאית על ידי אנשי עסקים בעלי קשרים למיסיונרים הפרסביטריאניים. מטרתם הייתה להקים חברת סחר שתעבוד בשיתוף פעולה הדוק עם הנציגויות כדי להילחם בסחר בעבדים על ידי הכנסת סחר לגיטימי ופיתוח השפעה אירופית באזור. כמו כן, התיישבות מיסיונרית למסחר הוקמה בבלנטייר בשנת 1876[6].

פורטוגל ניסתה לטעון את תביעותיה הטריטוריאליות באפריקה באמצעות שלוש משלחות בראשות אלכסנדר סרפה דה פינטו, תחילה ממוזמביק למזרח זמבזי ב-1869, לאחר מכן לקונגו ובמעלה הזמבזי מאנגולה ב-1876, ולבסוף חצתה המשלחת האחרונה את אפריקה מאנגולה בשנים 1877–1879. משלחות אלו נעשו מתוך כוונה לתבוע את השטח שבין מוזמביק לאנגולה[7]. בעקבות חיפושיו של סרפה דה פינטו, ממשלת פורטוגל הגישה ב-1879 תביעה רשמית על האזור שמדרום וממזרח לנהר הרואו (הגבול הדרום-מזרחי הנוכחי של מלאווי), וב-1882 היא כבשה את עמק נהר השייר התחתון עד לנהר הרואו. הפורטוגלים ביקשו אז מהממשלה הבריטית לקבל את התביעה הטריטוריאלית הזו, אך פתיחת ועידת ברלין בשנים 1884–1885 סיימה את הדיונים[8]. מאמציה של פורטוגל להקים את מסדרון ההשפעה הזה בין אנגולה למוזמביק נבלמו על ידי אחד הסעיפים בהחלטת ועידת ברלין, לפיו דרישה לשטח תהיה על סמך כיבוש אפקטיבי בפועל, ולא על סמך טענות בעלות היסטוריות, כפי שנהגה פורטוגל לטעון לחזקה[9].

כדי לאמת את הטענות הפורטוגזיות, סרפה דה פינטו מונה כקונסול שלה בזנזיבר ב-1884, והוא קיבל את המשימה לחקור את האזור שבין אגם ניאסה לחוף, מהזמבזי ועד לנהר רובומה, ולהבטיח את נאמנותם של שהמנהיגים המקומיים באזור זה[10]. משלחתו הגיעה לאגם ניאסה ולהרי שייר, אך לא הצליחה לכרות הסכמי הגנה כלשהם עם המפקדים בשטחים ממערב לאגם[11]. בקצה הצפון מערבי של אגם ניאסה סביב קארונגה, חברת האגמים האפריקאית כרתה, או טענה כי כרתה, הסכמים עם מנהיגים מקומיים בין השנים 1884 ל-1886. שאיפתה הייתה להפוך לחברה שכר ולשליטה על המסלול מהאגם לאורך נהר שייר[12].

למרות תוצאות ועידת ברלין, הרעיון של אזור פורטוגזי טרנס-אפריקאי לא נזנח, ובכדי לסייע ביצירתו, חתמה פורטוגל על ​​הסכמים עם צרפת וגרמניה בשנת 1886. האמנה הגרמנית ציינה את תביעתה של פורטוגל לשטח לאורך מהלך הזמבזי המקשר בין אנגולה למוזמביק. בעקבות ההסכמים, שר החוץ הפורטוגלי הכין את מה שנודע בשם 'המפה הוורודה', המייצגת תביעה המשתרעת מהאוקיינוס ​​האטלנטי ועד האוקיינוס ​​ההודי[9]. צפונית לזמבזי, הטענות הפורטוגזיות הללו זכו להתנגדות גם מצד חברת האגמים האפריקניים וגם מצד המיסיונרים. ההתנגדות העיקרית לתביעות הפורטוגזיות בדרום הגיעה מצד ססיל רודס, שהסניף הדרום אפריקאי-בריטי שלו נוסד ב-1888[13]. כבר בשנת 1888 משרד החוץ הבריטי סירב להציע הגנה ליישובים הבריטיים הזעירים בהרי שייר. עם זאת, בריטניה לא קיבלה את הרחבת ההשפעה הפורטוגלית שם ובשנת 1889 היא מינתה את הנרי המילטון ג'ונסטון כקונסול בריטי למוזמביק ולפנים הארץ, והורתה לו לדווח על היקף השלטון הפורטוגזי בעמקי זמבזי ושייר. הוא גם היה אמור לעשות הסכמים מותנים עם שליטים מקומיים מחוץ לשליטה פורטוגזית. האמנות המותנות הללו לא הקימו מדינת חסות בריטית אלא מנעו מהשליטים לקבל הגנה ממדינה אחרת[14].

האולטימטום עריכה

בשנת 1888, ממשלת פורטוגל הורתה לנציגיה במוזמביק לערוך הסכמי הגנה עם המנהיגים ביאו דרומית מזרחית לאגם ניאסה ובהרי שייר. אורגנו שתי משלחות, האחת בפיקודו של אנטוניו קרדוסו, מושל קווילימאן לשעבר, יצאה לדרך בנובמבר 1888 לאגם ניאסה; המשלחת השנייה תחת סרפה דה פינטו עלתה במעלה עמק שייר. שתי משלחות אלו כרתו למעלה מ-20 הסכמים עם מנהיגים מקומיים בשטח שהיום נמצא בשליטת מלאווי[15]. סרפה דה פינטו פגש את ג'ונסטון באוגוסט 1889 ממזרח לרואו, כאשר ג'ונסטון יעץ לו לא לחצות את הנהר להרי השייר[16]. אף על פי שסרפה דה פינטו פעל בעבר בזהירות, הוא חצה את הרואו לצ'ירומו, כעת במלאווי, בספטמבר 1889[17].

הפלישה הובילה לסכסוך מזוין בין כוחות פורטוגל בראשות סרפה דה פינטו ואנשי השבט המקומי מקולולו ב-8 בנובמבר 1889 ליד נהר שייר[18].

בעקבות ההתנגשות הקטנה הזו, סגן הקונסול של ג'ונסטון, ג'ון ביוקנן, האשים את פורטוגל בהתעלמות מאינטרסים בריטיים באזור זה והכריז על מדינת חסות בריטית מעל הרי השייר בדצמבר 1889 למרות הנחיות מנוגדות[19]. זמן קצר לאחר מכן, ג'ונסטון עצמו הכריז על מדינת חסות נוספת על האזור שממערב לאגם ניאסה (גם בניגוד להוראות) אף על פי ששתי מדינות החסות אושרו מאוחר יותר על ידי משרד החוץ[20].

הפעולות הללו היוו את הרקע למשבר האנגלו-פורטוגזי שבו סירוב בריטי לבוררות הוביל לאולטימטום ב-1890[21].

האולטימטום היה מזכר שנשלח לממשלת פורטוגל על ידי הלורד סולסברי ב-11 בינואר 1890 ובו דרש את נסיגת הכוחות הפורטוגלים משטחים בשם משונלנד ומטבללנד (כיום זימבבואה) ומאזור שייר-ניאסה (כיום מלאווי), האזורים בהם למעשה האינטרסים של שני הצדדים חפפו. המשמעות הייתה שבריטניה תובעת כעת ריבונות על שטחים, שחלקם נתבעו כפורטוגזים במשך מאות שנים[22]. להלן תרגום לשון המזכר: 

מה שממשלת הוד מלכותה דורשת ומתעקשת עליו הוא הבא: הוראות טלגראפיות יישלחו מיד למושל מוזמביק, לפיהן עליו להוציא את כל הכוחות הצבאיים הפורטוגזיים שנמצאים בפועל בשטח המחוז, בשטח מקולולו או בשטח משונה (Mashona). ממשלת הוד מלכותה סבורה שבלעדי זאת ההבטחות שנתנה ממשלת פורטוגל הן כוזבות. מר פטר מחויב להישמע להוראות ולעזוב את ליסבון מיד עם כל חברי השגרירות, אלא אם כן תתקבל תשובה מספקת להודעה זו במהלך הערב הזה, וספינתו של הוד מלכותה ״Enchantress״ נמצאת כעת בוויגו וממתינה להוראות.

מר פטר המוזכר היה נציג דיפלומטי בריטי בליסבון[23].

השלכות עריכה

אף על פי שהאולטימטום חייב את פורטוגל לחדול מפעילותה באזורים השנויים במחלוקת, לא הייתה מגבלה דומה על מאמצים נוספים של בריטניה לבסס את כיבושה באזור. סוכנים של ססיל רודוס היו פעילים במשונלנד ובמניקלנד ובמה שהיא כיום מזרח זמביה, וג'ון ביוקנן קבע את השלטון הבריטי בחלק הגדול ביותר של הרי שייר. היו עימותים חמושים בין כוחות פורטוגל שכבר היו בכיבוש במניקלנד ואנשיו הנכנסים של רודוס בשנים 1890 ו-1891, אך הם נפסקו כאשר חלק מהאזורים שהוקצו לפורטוגל בהסכם הבלתי מאושר מ-1890 הועברו לחברה הבריטית-דרום אפריקאית של רודוס. בהסכם של 1891, פורטוגל קיבלה קרקע נוספת בעמק זמבזי כפיצוי על ההפסד הזה[24]

כאשר פורטוגל השלימה עם הדרישות הבריטיות, היא נחשבה בעיני הציבור הפורטוגלי כמפרה של הסכם וינדזור (1386) והכניעה התפרשה כהשפלה לאומית על ידי הרפובליקנים במדינה, שראו את הממשלה והמלך כאחראים לה. הממשלה נפלה, ואנטוניו דה סרפה פימנטל מונה לראש הממשלה. האולטימטום הבריטי היווה השראה למילים המקוריות של ההמנון הפורטוגלי, "A Portuguesa". ההיסטוריונים והפוליטיקאים הפורטוגלים החשיבו באותה תקופה את האולטימטום לפעולה המקוממת והידועה לשמצה ביותר של בריטניה נגד בעלת בריתה הוותיקה ביותר[25]. הסיבה לכך שלורד סולסברי והממשלה הבריטית (המבודדת מבחינה דיפלומטית) השתמשו בטקטיקות שיכולות היו להוביל למלחמה היא ככל הנראה החשש מהכיבוש הפורטוגזי של מניקלנד והרי השייר, מה שהיה פוגע באינטרסים הבריטיים[26].

בניסיון להגיע להסכם על גבולות פורטוגל באפריקה, נחתם הסכם לונדון - המגדיר את הגבולות הטריטוריאליים של אנגולה ומוזמביק - ב-20 באוגוסט 1890 על ידי פורטוגל ובריטניה. האמנה פורסמה ב-Diário do Governo (יומן ממשלת פורטוגל) ב-30 באוגוסט והוצגה בפני הפרלמנט באותו יום, מה שהוביל לגל חדש של מחאות ונפילת הממשלה. לא רק שההסכם מעולם לא אושרר על ידי הפרלמנט הפורטוגלי אלא גם ססיל רודס, שההסכם השפיע על תוכניות ההתרחבות שלו, התנגד גם הוא לאמנה זו. הוא ניהל משא ומתן על הסכם חדש שיעניק לפורטוגל שטחים רבים יותר בעמק זמבזי לעומת האמנה של 1890, אך מה שהוא כיום מחוז מניקלנד של זימבבואה עבר משליטה פורטוגזית לשליטה בריטית. אמנה זו נחתמה בליסבון ב-11 ביוני 1891, ובנוסף להגדרת הגבולות, היא אפשרה חופש ניווט בנהר הזמבזי והשייר, ואיפשרה לבריטניה לחכור אדמות לנמל בצ'ינדי בפתחו של הזמבזי[27].

האולטימטום של 1890 קירר את יחסי אנגלו-פורטוגזים לזמן מה, אם כי בסוף שנות ה-90, כאשר פורטוגל עברה משבר כלכלי חמור, ממשלתה ביקשה הלוואה מבריטניה. בנוסף, עם פרוץ מלחמת הבורים, בריטניה ביקשה תמיכה מפורטוגל וחתמה על הצהרה אנגלו-פורטוגזית ב-14 באוקטובר 1899. הסכם חדש זה אישר מחדש את הסכמי הברית הקודמים, ובריטניה התחייבה להגן על מושבות פורטוגזיות מפני אויבים אפשריים. בתמורה, פורטוגל הסכימה להפסיק את אספקת הנשק לטרנסוואל דרך לורנסו מרקס, והכריזה על נייטרליות שלה בסכסוך[28].

אף על פי שהיחסים הרשמיים תוקנו, נאמר כי האולטימטום של 1890 הוא אחד הגורמים העיקריים למהפכה הרפובליקנית, שסיימה את המלוכה בפורטוגל 20 שנה מאוחר יותר (5 באוקטובר 1910), ולרצח המלך הפורטוגלי (קרלוש הראשון מפורטוגל). ) והנסיך יורש העצר (1 בפברואר 1908).

  1. ^
    שגיאות פרמטריות בתבנית:צ-מאמר
    פרמטרי חובה [ מחבר ] חסרים         {{{מחבר}}}, LORD SALISBURY'S ILLNESS., The Lancet 151, 1898-03, עמ' 666 doi: 10.1016/s0140-6736(01)97835-3
  2. ^ M. D. D. Newitt, A history of Mozambique, London: Hurst & Co, 1995, ISBN 1-85065-171-X
  3. ^ Roland Anthony Oliver, The African middle ages, 1400-1800, Cambridge [England]: Cambridge University Press, 1981, ISBN 0-521-23301-1
  4. ^ Revista de Estudos Anglo-Portugueses/Journal of Anglo-Portuguese Studies, CETAPS - Centre for English Translation and Anglo-Portuguese Studies
  5. ^ M. D. D. Newitt, The Portuguese on the Zambezi: An Historical Interpretation of the Prazo System, The Journal of African History 10, 1969-01, עמ' 67–85 doi: 10.1017/s0021853700009282
  6. ^ M. D. D. Newitt, The Portuguese on the Zambezi: An Historical Interpretation of the Prazo System, The Journal of African History 10, 1969-01, עמ' 67–85 doi: 10.1017/s0021853700009282
  7. ^ Charles E. Nowell, Portugal and the Partition of Africa, The Journal of Modern History 19, 1947-03, עמ' 1–17 doi: 10.1086/237079
  8. ^ John McCracken, A History of Malawi, 1859-1966, 2012, ISBN 978-1-78204-028-6
  9. ^ 1 2 Teresa Pinto Coelho, [http://dx.doi.org/10.34134/reap.1991. Landeg White. Ultimatum. A Novel. Blaenau Ffestiniog: Cinnamon Press, 2018.], Revista de Estudos Anglo-Portugueses/Journal of Anglo-Portuguese Studies, 2018, עמ' 403–417 doi: 10.34134/reap.1991.
  10. ^ Charles E. Nowell, Portugal and the Partition of Africa, The Journal of Modern History 19, 1947-03, עמ' 1–17 doi: 10.1086/237079
  11. ^
    שגיאות פרמטריות בתבנית:צ-מאמר
    פרמטרי חובה [ מחבר ] חסרים         {{{מחבר}}}, Malyn Newitt. <italic>A History of Mozambique</italic>. Bloomington: Indiana University Press. 1995. Pp. xxii, 679. Cloth $57.50, paper $24.95, The American Historical Review, 1996-06 doi: 10.1086/ahr/101.3.886
  12. ^ John McCracken, A History of Malawi, 1859-1966, 2012, ISBN 978-1-78204-028-6
  13. ^
    שגיאות פרמטריות בתבנית:צ-מאמר
    פרמטרי חובה [ מחבר ] חסרים         {{{מחבר}}}, Malyn Newitt. <italic>A History of Mozambique</italic>. Bloomington: Indiana University Press. 1995. Pp. xxii, 679. Cloth $57.50, paper $24.95, The American Historical Review, 1996-06 doi: 10.1086/ahr/101.3.886
  14. ^ James Murray, Malawi: A Political and Economic History, International Affairs 45, 1969-01, עמ' 165–166 doi: 10.2307/2612682
  15. ^ Melvin E. Page, John McCracken. A History of Malawi, 1859–1966., The American Historical Review 119, 2014-01-30, עמ' 289–289 doi: 10.1093/ahr/119.1.289
  16. ^ James Murray, Malawi: A Political and Economic History, International Affairs 45, 1969-01, עמ' 165–166 doi: 10.2307/2612682
  17. ^ Melvin E. Page, John McCracken. A History of Malawi, 1859–1966., The American Historical Review 119, 2014-01-30, עמ' 289–289 doi: 10.1093/ahr/119.1.289
  18. ^ Teresa Pinto Coelho, [http://dx.doi.org/10.34134/reap.1991. Landeg White. Ultimatum. A Novel. Blaenau Ffestiniog: Cinnamon Press, 2018.], Revista de Estudos Anglo-Portugueses/Journal of Anglo-Portuguese Studies, 2018, עמ' 403–417 doi: 10.34134/reap.1991.
  19. ^
    שגיאות פרמטריות בתבנית:צ-מאמר
    פרמטרי חובה [ מחבר ] חסרים         {{{מחבר}}}, Malyn Newitt. <italic>A History of Mozambique</italic>. Bloomington: Indiana University Press. 1995. Pp. xxii, 679. Cloth $57.50, paper $24.95, The American Historical Review, 1996-06 doi: 10.1086/ahr/101.3.886
  20. ^ Andrew C. Ross, The Rise of Nationalism in Central Africa: The Making of Malawi and Zambia, 1873–1964. By Robert I. Rotberg. Cambridge, Mass.: Harvard University Press, 1966. Pp. xii, 360. 48s., Africa 36, 1966-10, עמ' 455–456 doi: 10.2307/1158059
  21. ^
    שגיאות פרמטריות בתבנית:צ-מאמר
    פרמטרי חובה [ מחבר ] חסרים         {{{מחבר}}}, Portugal and the Scramble for Africa, 1875–1891. By <italic>Eric Axelson</italic>. [Publication of the Ernest Oppenheimer Institute of Portuguese Studies of the University of the Witwatersrand, Johannesburg. (Johannesburg: Witwatersrand University Press. 1967. Pp. ix, 318. $8.70)], The American Historical Review, 1968-04 doi: 10.1086/ahr/73.4.1102
  22. ^ Teresa Pinto Coelho, [http://dx.doi.org/10.34134/reap.1991. Landeg White. Ultimatum. A Novel. Blaenau Ffestiniog: Cinnamon Press, 2018.], Revista de Estudos Anglo-Portugueses/Journal of Anglo-Portuguese Studies, 2018, עמ' 403–417 doi: 10.34134/reap.1991.
  23. ^ Teresa Pinto Coelho, [http://dx.doi.org/10.34134/reap.1991. Landeg White. Ultimatum. A Novel. Blaenau Ffestiniog: Cinnamon Press, 2018.], Revista de Estudos Anglo-Portugueses/Journal of Anglo-Portuguese Studies, 2018, עמ' 403–417 doi: 10.34134/reap.1991.
  24. ^
    שגיאות פרמטריות בתבנית:צ-מאמר
    פרמטרי חובה [ מחבר ] חסרים         {{{מחבר}}}, Malyn Newitt. <italic>A History of Mozambique</italic>. Bloomington: Indiana University Press. 1995. Pp. xxii, 679. Cloth $57.50, paper $24.95, The American Historical Review, 1996-06 doi: 10.1086/ahr/101.3.886
  25. ^ João Ferreira Duarte, The Politics of Non-Translation: A Case Study in Anglo-Portuguese Relations, TTR : traduction, terminologie, rédaction 13, 2007-03-19, עמ' 95–112 doi: 10.7202/037395ar
  26. ^
    שגיאות פרמטריות בתבנית:צ-מאמר
    פרמטרי חובה [ מחבר ] חסרים         {{{מחבר}}}, Malyn Newitt. <italic>A History of Mozambique</italic>. Bloomington: Indiana University Press. 1995. Pp. xxii, 679. Cloth $57.50, paper $24.95, The American Historical Review, 1996-06 doi: 10.1086/ahr/101.3.886
  27. ^ Teresa Pinto Coelho, [http://dx.doi.org/10.34134/reap.1991. Landeg White. Ultimatum. A Novel. Blaenau Ffestiniog: Cinnamon Press, 2018.], Revista de Estudos Anglo-Portugueses/Journal of Anglo-Portuguese Studies, 2018, עמ' 403–417 doi: 10.34134/reap.1991.
  28. ^ Teresa Pinto Coelho, [http://dx.doi.org/10.34134/reap.1991. Landeg White. Ultimatum. A Novel. Blaenau Ffestiniog: Cinnamon Press, 2018.], Revista de Estudos Anglo-Portugueses/Journal of Anglo-Portuguese Studies, 2018, עמ' 403–417 doi: 10.34134/reap.1991.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=טיוטה:האולטימטום_הבריטי_1890&oldid=32934676"