טיוטה:ישראל השנייה

ישראל השנייה הוא מונח סוציולוגי אשר דן ביחסה של החברה הישראלית לחלשיה בהיבט האתני שלו והגאוגרפי שלו (פריפריה); רובם של תושבי "ישראל השנייה" הינם יהודים יוצאי ארצות האסלאם ("מזרחים"), יהודי ברית המועצות, יהודי אתיופיה יהדות רומניה ועולים לא-יהודיים מברית המועצות שהתפרקה.

היסטוריה

טרם הקמת מדינת ישראל, רוב יהודי הארץ היו מקומיים עם שורשים במערב אסיה ובצפון אפריקה ומגורשי ספרד ופורטוגל. עם הקמת התנועה הציונית, כונו הנ"ל "היישוב הישן" - שהיו סוציולוגיים שראו במהלך זה סימונם כ""לא חשובים לאתוס הציוני" או "לא-אקטיביים לגורלם" בניגוד לעולי התנועה הציונית שהגיעו ממזרח אירופה. לאחר הקמתו המחודשת של הבית הלאומי של העם היהודי במדינת ישראל, החלה עליית מרבית יהודי ארצות האסלאם בשל פרעות שחלו שם. יהודי עיראק שהיו בחלקם סוחרים דוברי אנגלית בשל המנדט הבריטי שם, הועדפו על ידי ממשלת ישראל הראשונה על פני יתר יוצאי ארצות האסלאם, ושוכנו ברובם בגוש דן ובאזור השרון.

עם עלייתם ארצה, נשלחו העולים הלא-"אשכנזים" לשהות ממושכת יותר במחנות העולים ובמעברות בטרם נשלחו לחיות בעיירות הפיתוח שקמו בספר המדינה לעבוד במקצועות חקלאיים שלא תאמו את כישוריהם המקוריים (בעיקר מסחר ומלאכות עירוניות כמו צורפות, טקסטיל ואף מקצועות חופשיים ורפואה) בעוד שמקביליהם להגעה ארצה שזוהו כ"אשכנזים", נשלחו לדיור מסודר ביישובים עם תשתיות, ועל פי רוב בין גדרה לחדרה, על ידי מפא"י. לאחר עלייתם המאוחרת של יהודי רומניה, הופנו רובם אל הפריפריה מכיוון שנתפשו כ"פחות מערביים" מאשר יהדות אירופה הכללית^{[דרוש מקור][מפני ש...]}. המצב הוביל לשורה של מקרים כדוגמת פרשת ילדי תימן בה נעלמו פעוטות וילדים צעירים מקרב עולים יהודיים מתימן, מארצות האסלאם ומארצות הבלקן (נעלמו גם ילדים "אשכנזים" אולם במספר נמוך ביותר^{[דרוש מקור]}), אירועי ואדי סאליב בה ירה שוטר יוצא מזרח אירופה בעולה ממרוקו והקמת הפנתרים השחורים בשכונות בעלות רוב של עולים יוצאי מרוקו בירושלים (בשיא ההפגנות ביקש חלקם לעזוב את המדינה ולחזור למרוקו).

במהלך ימי שנות השישים חל השימוש בכינוי "ישראל השנייה" לתיאור הפריפריה הישראלית שבה החלה עלייה בפשיעה והתרחקות ממקורות פרנסה והשכלה גבוהים^{[דרוש מקור]}. האירועים אשר קרו בפריפריה הכשירו את עליית "הליכוד" לשלטון, לאחר מערכת בחירות יצרית שנעה על גלי השנאה העדתית (נציגי מפא"י כגון שמעון פרס ומוטה גור נתפסו בלהט הרגע מבזים מפגינים על רקע עדתי וכמוהם גם דודו טופז ב"נאום הצ'חצ'חים" שלו; מנחם בגין השתמש בשנאה העדתית כדי להוביל את הרוב בציבור להצביע למפלגתו).

במהלך שנות השמונים והתשעים של המאה העשרים, התמוטטה ברית המועצות, ועלו ממנה מעל למיליון עולים. העולים שוכנו ברובם המכריע לצד חלשי החברה עד אז בפריפריה הגאוגרפית על ידי המדינה והיו שראו בזה גזענות^{[דרוש מקור][מפני ש...]}.

במערכות הבחירות החל מ-2015 תפס השיח הציבורי לגבי "ישראל השנייה" מקום ביריבות שבין מפלגת "הליכוד" בהנהגת בנימין נתניהו למתחרותיה^{[דרושה הבהרה]}. כך היה גם בנושא ההגירה הלא חוקית למדינת ישראל, כאשר תושבי "ישראל השנייה" אשר סובלים מן התופעה מחו על כך תוך כדיי שימוש מודע במונח שהיה עד אז שנוי במחלוקת. בשיח לגבי תושבי עוטף עזה והנגב המערבי נעשה שימוש במונח זה בשל הזנחת האזורים לטרור העזתי. גם במאבק לגבי נחל האסי נעשה שימוש במונח זה לגבי תושבי עמק בית שאן^{[דרוש מקור]}. העיתונאי אבישי בן חיים פצח בשימוש בלתי נפרד במושג כדי לתאר את המאבק החברתי כנגד מה שהוא מכנה "ההגמוניה"; ועשה שימוש, שהיו לו מתנגדים, בקישור "ישראל השנייה" למשפט נתניהו.

ביקורת

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו.

ראו גם

• השסע העדתי
• פריפריה חברתית
• אירועי ואדי סאליב

קישורים חיצוניים

• 'השכלה גבוהה לישראל השנייה', אורי כהן.
• חלוקה מרדדת: "ישראל השנייה" היא לא הומוגנית, מכון שלום הרטמן.
• ההפקרה והנטישה, מני מאוטנר, אוניברסיטת תל אביב.
• "ישראל השנייה דורכת במקום", מעריב 11.01.1965 מתוך עיתונות יהודית היסטורית.
• תקומה - פרק 12 ישראל השנייה- המחאה העדתית והמהפך הפוליטי 1981-1959

הערות שוליים

[[קטגוריה:ישראל: דמוגרפיה]] [[קטגוריה:סוציולוגיה פוליטית]]